שבירת הכלים
לאחר יציאת עולם הנקודים בקטנות, על הרשימות של בינה המצומצמת, יוצא זיווג נוסף ומיוחד על זוג הרשימות השני: רשימות ד/ג. כתוצאה מזיווג זה יוצאת "גדלוּת דעולם הנקודים".
רשימות ד/ג הן רשימות מגלגלתא הרוצות לקבל על מנת להשפיע בכל עוצמתן, בעביות ד'. רשימות ד/ג מבקשות מראש דס"ג להביא להם את כוח המסך ואת אורות המילוי, וכתגובה נעשה עליהם זיווג בראש הס"ג. כאמור, הזיווג על רשימות ד/ג נעשה על כל הקומה של פרצוף ס"ג, היינו בפה דראש שלו ולא ב"נקבי עיניים". כתוצאה מזיווג זה מתפשט האור לכתר של הנקודים, מכתר לאו"א ומאו"א לזו"ן (ראו שרטוט מס' 15). האור ממשיך לעבור מג"ע דזו"ן המצויים מעל לפרסא, דרך הפרסא אל האח"פ דזו"ן. וכאשר הוא מגיע אל המקום שבו מתחילה הפרסא, הכלים של זו"ן מתחילים להישבר – לאבד את המסך – במה שנקרא "שבירת הכלים".
שרטוט מס' 15
מהפרסא ומטה שולט צמצום ב', המוֹרֶה כי מתחת לפרסא אין כוח לקבל על מנת להשפיע. והנה, למרות ההגבלה של צמצום ב', הרשימות ד/ג דורשות מבינה את כוח המסך ואת אורות המילוי.
יכולתה של בינה לספק את כוחות המסך למלכות אינה מוטלת בספק. אלמלא כן, מחשבת הבריאה שלפיה כל רצונות המלכות יתוקנו בעל מנת להשפיע לא היתה יכולה להתקיים. בבינה יש בוודאי רצון לספק למלכות את כל הכוחות ולמלא אותה בכל האורות. הדבר מושרש עוד במחשבת הבריאה, כדברי המשורר: "סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך פיוט "לכה דודי"). מחשבת הבריאה קובעת, כי בסופו של דבר יקבלו כל הכלים של מלכות את כוחות המסך ויוכלו לקבל על מנת להשפיע.
לכן כאשר בינה מתפשטת בזיווג החדש על גדלות הנקודים ומקבלת את האורות הגדולים על רשימות ד/ג מעולם אין סוף דרך גלגלתא וע"ב, היא מרגישה את עצמה כיכולה, ואף כמחויבת, להעביר את האורות למטה למלכות. אולם התנאים המאפשרים למלכות לקבל בעל מנת להשפיע עדיין לא הבשילו. מלכות עדיין לא נתערבה בבינה במידה מספקת.
בסוף גלגלתא נמצאת מלכות המצומצמת בצמצום א'. היא רוצה לקבל על מנת להשפיע, אבל אינה מסוגלת לכך. כשנקודות דס"ג יורדות מתחת לטבור, בינה מעוררת את מלכות להידמות למשפיע ומצטמצמת בצמצום ב'. לאחר צמצום ב' נשאר בבינה חלק קטן שמשפיע (ג"ע), ואילו במלכות נשאר חלק גדול שמצומצם מלקבל, עם רצון לממש את עצמו בלקבל על מנת להשפיע (נהי"מ דגלגלתא).
בהתפשטות עולם הנקודים על רשימות ד/ג המצב שונה. בינה פותחת את עצמה ומשפיעה למלכות בכל יכולתה את כוחות המסך ואת אורות המילוי. אולם כוחות המסך עדיין אינם יכולים לעבור למטה מהפרסא. בהתפשטות עולם הנקודים על רשימות ד/ג בינה משפיעה על מלכות בשתי פעולות: הפעולה הראשונה נקראת "אור ע"ב-ס"ג" – אור המספק לתחתון מסך. הפעולה השנייה נקראת "אור המילוי" – אור הממלא את התחתון באור פנימי. אלא שביציאת הגדלות דנקודים אור ע"ב-ס"ג פועל את פעולתו בפעם הראשונה, ובפרצוף הנקודים חסרות ההבחנות האם אור ע"ב-ס"ג יכול לפעול על כל הכלים שלו או לא.
בדיקה אמיתית תיתכן רק מתוך ניסיון בפועל. בכוח, ודאי שהרצון לקבל על מנת להשפיע קיים בכל הכלים מתחת לפרסא, אבל עדיין לא ידוע האם הם יכולים לקבל על מנת להשפיע בפועל. הפרסא מסתירה את הכלים של ז"ת דבינה, ולכן אי-אפשר לדעת בוודאות האם הרצון לקבל על מנת להשפיע קיים בהם בפועל.
התחושה היא, כי הרצון לקבל על מנת להשפיע אכן קיים בפועל. זאת משום שהרצון במלכות, הרצון בבינה והרצון המשותף שלהן בזיווג בראש דס"ג הוא לקבל על מנת להשפיע.
מכאן מובן מדוע הכלים שמתחת לפרסא לא ידעו מראש כי לא יוכלו לקבל על מנת להשפיע. כוונתם היתה לקבל על מנת להשפיע, אולם בפועל היא לא באה לידי מימוש, והכלים נשברו – אִיבּדו את המסך.
שבירת הכלים פירושה איבוד כוונת המסך – התחלפות הכוונה מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל. הכלים כתר ואו"א, הכלים של הג"ר, של הראש, גרמו לכלים של ז"ת לאיבוד המסך ולשבירה. למעשה הנברא הוא שנשבר. הרי למדנו כי ג"ר הם תכונות הבורא וז"ת הם תכונות הנברא.
אלא שתוצאות השבירה אינן מסתכמות באיבוד המסך בלבד. לאחר שבירת הכלים התעורר בנברא לראשונה רצון לקבל לעצמו. עד שבירת הכלים הנברא מעולם לא רצה לקבל לעצמו.
בד' בחינות דאור ישר קיבל הנברא רק בבחינה א', וגם אז היתה הקבלה כולה על חשבון הבורא. אמנם, גם בבחינה ד' קיבל הנברא את האור, אך מיד חש בושה והצטמצם. קבלת האור בבחינה ד' לא נעשתה מתוך ידיעה ברורה כי הקבלה תרחיק את הנברא מהבורא. בניגוד לכך, לאחר שבירת הכלים יש כבר נתונים ברורים המעידים על הופכיות מוחלטת של הנברא מהבורא ולמרות זאת הנברא אינו מתחשב בהם. לאחר השבירה הנברא רוצה לקבל רק לעצמו בכל הכלים שלו.
יחד עם זאת, למרות כל הנאמר לעיל, שבירת הכלים מניבה תוצאה טובה מאוד. זאת משום שכפועל יוצא מהשבירה התחברו בינה ומלכות יחד בכל הכלים שמתחת לפרסא, כך שאי-אפשר להפריד ביניהן. המסך נאבד, הכוונה על מנת להשפיע נעלמה, וכתוצאה מכך גם בינה וגם מלכות, כל הכלים שמתחת לפרסא, נמצאים בכוונה אחת – ליהנות. הכוונה המשותפת של כל הכלים השבורים מקרבת ביניהם, מאחדת אותם. ואיחוד מלכות ובינה הוא תוצאה טובה מאין כמוה.
את כל דרך התפתחות הנברא, מד' בחינות דאור ישר והלאה, מלווה המחשבה כיצד אפשר לחבר בין מלכות לבינה, כלומר באיזה אופן תוכל מלכות לקבל כוחות השפעה מבינה ולרכוש את טבע הבינה. והנה, כתוצאה משבירת הכלים בינה ירדה למלכות. בינה ומלכות איבדו אמנם את המסך, אך בכך הן התחברו.
החיבור בין בינה למלכות כתוצאה מהשבירה הוא בכוונה על מנת לקבל ומשמעותו היא, שעתה גם היחס של הנברא לבורא הוא יחס של ניצול. כלומר, החיבור בין בינה ומלכות בכוונה על מנת לקבל כתוצאה מהשבירה, אינו בכוונה לקבל תענוגים מהבורא, אלא בכוונה של הנברא ליהנות מהעובדה שדווקא הבורא משרת אותו. היחס הזה הוא המכונה "לקבל לעצמי".
מה ההבדל בין הקבלה בבחינה ד' בד' בחינות דאור ישר ובין המצב המתגלה לאחר שבירת הכלים? מלכות דא"ס (בחינה ד') נהנית מקבלת המתנה בבחינה א' ומרגישה את הבורא כנותן המתנה בבחינה ב'. בבחינה ג' היא פועלת כמו הבורא וכתוצאה מכך חשה כיצד הבורא פועל כלפיה, ובבחינה ד' היא רוצה ליהנות מהכול, גם מהמתנה וגם מנותן המתנה. אלא שבבחינה ד', בשונה משבירת הכלים, מדובר בגילוי פעולת הקבלה בפעם הראשונה, ולכן אין הדבר בבחינת איסור. "איסור" פירושו, שכבר מרגישים את הטעמים וחרף זאת שבים ועוברים על האיסור.
בשבירת הכלים הדגש הוא על שבירת הכוונה. עתה, לאחר השבירה, הכוונה היא על מנת לקבל; הנברא רוצה שהבורא יהיה המשרת שלו.