אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / עולמות עליונים / חלק ו' / העתקה מהעולם הרוחני לעולם שלנו
קבלה לעם

העתקה מהעולם הרוחני לעולם שלנו

שרטוט מס'1

עתה ניגש לבאר את ההתפתחות בעולם שלנו. בשרטוט שילווה אותנו לאורך ההסבר נמשך חץ המסמל את בנייתו של החומר ביקום שלנו ישירות מהעולם הרוחני אל הגשמיות (ראו שרטוט מס' 1, בצד ימין), אך לאמיתו של דבר אין קשר ישיר בין רוחניות לגשמיות. הקשר ביניהן הוא קשר של העתקה בלבד. העולם שלנו הוא ההעתקה מרוחניות. אותו חומר משבירת אדם הראשון הוא שמתחיל להתברר על ידי האור העליון, עם תחילת ההתפתחות בעולם הזה. הרשימות משבירת אדה"ר שנפלו לעולם הזה נשברו עד כדי כך, שלא נותר מהן אלא רשימות גולמיות של כל הצירופים האפשריים של התחברות בינה ומלכות בדרגות העביות השונות. והרשימות האלה הולכות ומתבררות.

לשם ביאור ההתפתחות בעולם הזה נקבל את קיומו של מושג הזמן כעובדה. הרי אין לנו אפשרות לבטא את סדר הפעולות בעולמנו, אם לא על ידי זמן. אין זה המקום לדון בסוגיית הזמן ביחס לתפיסת המציאות על פי חוכמת הקבלה, אך נציין כי דיון בנושא זה יבהיר לנו מדוע אין לאדם אפשרות לדבר על עצמו אלא במסגרת של מציאות זמן.

נצא אפוא מנקודת ההנחה המדעית, כי החומר החל להתהוות לפני כחמש עשרה מיליארד שנה. באומרנו חומר, הכוונה היא לחומר העולם הזה, חומר גשמי, שהוא כאמור רצון לקבל הנושא בקרבו ניצוצות של בינה.

המפגש בין הרצון לקבל ותכונות הבינה הוא הסיבה לחיוּתו של החומר ולהתפתחותו. כל חלק מחלקי החומר כולל בתוכו שתי תכונות מנוגדות: ספיגה ופליטה, כוח מושך וכוח דוחה, לחץ מבחוץ ולחץ כלפי חוץ וכו'. כל חלקי החומר, מהחלקיק הקטן ביותר ועד לאוסף החלקיקים הגדול ביותר, נבנים ומתקיימים על בסיס איזון בין שני כוחות, גם החומר בדרגת הדומם.

למעשה הדומם אינו דומם ממש. בפנימיותו הוא חי ופועל בהתאם לחוקים מסוימים. מה שמבדיל בין דרגת הדומם ובין שאר דרגות החומר,הוא העובדה, כי הרצון לקבל שבדרגת הדומם אינו מתפתח.

אם כן, השלב הבא בתהליך התפתחות החומר – היווצרות מערכת השמש וכדור הארץ – התרחש לפני כארבעה מיליארד שנים. בעל הסולם מתאר את היווצרות כדור הארץ כתהליך של התחממות והתקררות הנמשך על פני עשרות מיליוני שנים. לפני כשלושה וחצי מיליארד שנים, כאשר החום תפס את מקומו במעמקי האדמה וקליפה קרה נתקשתה מחוץ לו, החלו להופיע צורות החיים הראשונות. תחילה הופיעו חיים בדרגת הצומח, ולאחריהם – בדרגת החי. הרשימות יצאו זו אחר זו בסדר סיבה ומסובב ובהתאם לכך נעשו צורות החיים מורכבות יותר ויותר.

לפני כשמונה מיליון שנים הופיעו היצורים הראשונים, [1] החיים בהתאם לחוקיות הדומה לשלנו; ולפני כ-150,000 שנים הגיע הזמן ליציאת הרשימו של היצור הנקרא "האדם הנבון". [2] על אף שצורתו הביולוגית דמתה לצורת האדם בן זמננו, לא היה הוא מפותח כלל בפנימיותו. עשרות אלפי שנים נוספות נדרשו להתפתחותו הפנימית.

לפני כארבעים אלף שנה הגיע האדם בהתפתחותו לכדי קיום מסגרות חברתיות מורכבות. באותם ימים החל האדם להאמין בכוחות הטבע. החלה להתרקם בו תחושה כי לא הכול ידוע לו, שיש כוחות שהוא אינו מבין וצירופי מקרים שאין ביכולתו להסביר. החלה להיווצר בו הרגשה, כי מחוץ לו קיים משהו השולט עליו בדרך מסתורית. מתוך תחושות כאלה החלו להתפתח האמונות העתיקות הראשונות, ובעיקרן אמונות אנימיסטיות.[3] כך היה עד לתקופתו של "אדם הראשון".

"אדם הראשון" הוא בן האנוש הראשון שהגיע להשגת האלוקות, ומכאן שמו. אין להתבלבל עם הפרצוף הרוחני הנקרא אף הוא "אדם הראשון". להבדיל משאר בני דורו, התגברו והתעוררו באדם זה הרשימות של בינה לעומת הרשימות של מלכות והודות לכך הוא השיג את הכוח העליון. השגתו של אדם הראשון היתה צלולה ודקה מאוד, שכן כליו היו זכים ביותר. לפי המסורת, אדם הראשון הוא אבי כתב האותיות והכתיבה, בכלל, ואת גילויו הוא כתב בספר הנקרא רזיאל המלאך.

אדם הראשון מסמל את תחילתה של התפתחות. ממנו והלאה התחילו להתברר בבני האדם הבחנות נוספות שאִפשרו לנשמות נוספות להשיג רוחניות. במשך עשרים הדורות מאדם הראשון ועד אברהם היו עוד מקובלים, שחוו דרגות שונות של קשר עם הכוח העליון. מתוך השגתם ובהתאם למחשבת הבריאה המשיכו להתברר בהם הרשימות של בינה. כך היה עד לימי אברהם אבינו.

אברהם השיג את מחשבת הבריאה ובירר את הרשימו בצורה המהותית ביותר. אברהם ייסד למעשה את שיטת ההתקשרות, שיטת הגילוי והתיקון, ולכן הוא נקרא "אברהם", אבי העם. אברהם הוא אבי העם העתידי, עם שכל חלקיו יהיו כחלקי נשמת אדה"ר. לפי המסורת, אברהם הוא שכתב את ספר היצירה.

בד בבד עם הופעתם והתקדמותם של המקובלים התפתחה גם כלל האנושות. כנאמר לעיל, הרצון לקבל מחולק במבנה העולם הרוחני לחמש דרגות עביות: שורש, א', ב', ג' וד'. בהתאם לכך, הרצון לקבל שבאנושות חייב לעבור דרך כל חמש דרגות העביות שלו, עד שבדרגת עביותו האחרונה יתפרץ במלוא עוזו, אף ברצונות הקטנים והנמוכים ביותר שבו. אז יצטרפו גם הרצונות האלה לתהליך התיקון. נבחן אפוא כיצד התפתח הרצון לקבל הן בקרב בעלי ההשגה הרוחנית, היינו המקובלים, והן בקרב האנושות כולה.

מ"אדם" והלאה נקראים בעלי ההשגה הרוחנית המתקנים את נשמתם בשם "ישראל". כינוי זה מצביע על השתוקקותם ישר לאל, ישר לבורא. בכל אדם יש רשימות מבינה וממלכות, משני הסוגים. פעולת האדם נקבעת על פי הדומיננטיות של בינה או של מלכות ברשימות המתעוררות בו. בחלק מבני האדם הרשימות של בינה הן השולטות. רשימות אלה מחייבות את האדם לחפש מילוי לחסרון לתכונת הבינה שמתגלה בו, וכך מתחיל האדם את דרכו הרוחנית והופך למקובל. בשאר האנשים פועלות רשימות מסוג אחר – רשימות שבהן בינה מדוכאת על ידי מלכות.

כאמור, הימים שקדמו לאדם הראשון מאופיינים באנימיזם. בתקופה זו החלו בני האדם לייחס חשיבות לקיומם של כוחות נסתרים בטבע ויצרו את האמונות הדתיות הראשונות, הגולמיות.

מזמנו של אדם הראשון ועד להופעתו של אברהם החלה להתפתח האמונה הפוליתיאיסטית, אמונה בריבוי אלים. תרח, אביו של אברהם, היה ידוע כעובד אלילים. לכל כוח שבטבע הוא ייחס תכונה של שליט והשתחווה לו. דווקא מתוך עבודת האלילים של אביו הגיע אברהם להכרה, כי אין במציאות יותר מאשר כוח עליון אחד. הוא גילה, שהכוח העליון הוא טוב ושאין בו שום רע. גילויו של אברהם מסמל פריצת דרך חשובה ועקרונית מאין כמוה.

אם כן, אברהם הוא הראשון שגילה כי כל המציאות נובעת ממקור אחד. הוא שלל את קיומם של ריבוי כוחות ושליטות, טובים או רעים. אך גם מאות ואלפי שנים לאחר תקופתו של אברהם המשיכו בני האדם להחזיק באמונות פרימיטיביות שונות. בימי יוון העתיקה למשל, עוד נהגו בני האדם לשוות צורה לכוחות העליונים ותיארו אותם כמי שנלחמים זה בזה, מתחתנים זה עם זה וכיו"ב, כפי שמפורט במיתולוגיה היוונית. לאדם יש נטייה "להאניש" את הכוחות העליונים: הוא מייחס ומשליך את צורתו והבנתו האנושית האישית על הכוחות העליונים. תפיסות פרימיטיביות כגון אלה קיימות ודאי גם כיום. דוגמה לכך היא האמונה בכוחות טובים ורעים. אנשים מאמינים ומחפשים את המזל הטוב ובורחים מ"עין הרע". הם אינם מבינים, כי כל מקרי המציאות נובעים מכוח אחד הפועל על האדם במטרה להביאו לטוב, ורק האדם הוא שמחלק את השפעת הכוח האחד לטוב ולרע בהתאם למידת התיקון או הקלקול שלו עצמו.

אברהם היה אפוא הראשון שגילה את הכוח העליון בצורה ברורה ושיטתית. הוא השיג את אופני פעולתו של הכוח העליון על האדם וכיצד האדם יכול להתקשר אליו. את שיטת הגילוי והתיקון, את השיטה לתפיסה נכונה של המציאות, מסר אברהם לבניו ולתלמידיו.

הופעתו של אברהם מצביעה על תחילתו של עידן חדש באנושות. הרצון לקבל, האגו שבאנושות, גדל עד למידה שעורר בבני האדם רצון לשלוט ולשעבד בני אדם אחרים. אנשים החלו לראות את השליטה כדבר כדאי וחשו דחף להשגתה.

באותם ימים פיתחו אברהם ותלמידיו את האמונה המונותיאיסטית, שלפיה רק כוח עליון אחד הוא הפועל במציאות ועל האדם להגיע להשתוות צורה עמו. הם גילו כי הכוח העליון הוא טוב, ואילו הרע נובע מכך שאנו מצויים בתכונות אגואיסטיות ההפוכות מתכונותיו של הכוח העליון. באופן טבעי כל דבר המנוגד לאגו של האדם נראה לו כרע.

כאמור, בניגוד לתפיסה זו של אברהם ותלמידיו, התפתחה בעולם האמונה הפוליתיאיסטית. מאות שנים אחרי אברהם המשיכו רוב העמים, ואפילו המתקדמים שבהם דוגמת יוון, להאמין בריבוי אלילים. למעשה עד למאה החמישית לספירה לערך המשיכה האנושות להשתחוות לכוחות הטבע השונים מתוך אמונה כי הם הכוחות הפועלים.

אם כן, מתקופתו של אברהם והלאה דיכא חלק המלכות את חלק הבינה בקרב רוב האנושות, ואילו רק במתי מעט גברה הבינה על המלכות. מעטים אלה הם המכונים "צאצאי אברהם". חלק הבינה שבצאצאי אברהם האיץ את שלבי התפתחותם. הרצון לקבל התגלה בהם מהר יותר, וכתוצאה מכך ירדו ל"גלות מצרים". "שבעים נפש" ירדו לגלות מצרים, ובמהלכה חוו את תחושת השעבוד במובן הגשמי והרוחני כאחד. תחושה זו הובילה אותם להכרה בנחיצות לצאת ממצרים.

העבדות במובנה הגשמי ברורה לכול, אך למשמעותו הרוחנית של המושג דרוש הסבר. ברוחניות יש שני צדדים: קדושה וקליפה. בירידה למצרים החלו להתגלות הקליפות. הקליפות התגלו כנגד השיטה לדבקות בכוח העליון שהתקבלה מאברהם יצחק ויעקב – שיטת ה"קו האמצעי". הקליפה התגלתה לאנשים שכבר נמצאו בהכרה רוחנית, ל"שבעים נפש" שירדו למצרים. הם אלה שהחלו להרגיש כוחות כנגד הקדושה והרגישו את עצמם כנתונים בין כוחות הטומאה ובין כוחות הקדושה, בין "פרעה" ל"בורא".

ב"גלות מצרים" במובנה הרוחני האדם מתחיל לברר את תיקון המלכות על גבי הרצון לקבל המתעצם. הוא בודק מה אפשר לעשות במצב שבו מלכות הולכת וגדלה בהתמדה בשעה שהוא נדרש להתעלות מעליה ולתקנה. זו משמעותה של עבדות – לצמצם את מלכות שוב ושוב בשעה שנמצאים בקרב ה"מצרים", כדי להישאר בצורת "עם ישראל", בתכונת הבינה.

גלות מצרים מגיעה לסיומה עם ההרגשה, כי אי-אפשר עוד להישאר תחת שליטת המלכות. אי-אפשר להמשיך ולצמצמה, שכן צעד אחד נוסף בכיוון זה יביא למצב של מיתה. אז מגיע מצב של "עשר מכות". במצב זה האדם חייב לעזוב את המאבק בין בינה ומלכות שבו ולהשליט את בינה על מלכות. סיפור יציאת מצרים הוא למעשה תיאור בריחתו של האדם משליטת המלכות. ב"מצרים" האדם נוכח לדעת, כי השילוב הנוכחי בין בינה ומלכות שבו אינו מאפשר לו לעבוד עם המלכות. הוא מבין, כי אין לו מנוס אלא להיעזר בכוח עליון כדי לצמצם את המלכות ולהצטרף לבינה. הבריחה מן המלכות נקראת "נס יציאת מצרים".

אם כן, לאחר שביארנו את משמעותם הרוחנית של המושגים "עבדות" ו"יציאת מצרים" נחזור לתיאור ההתפתחות על הציר ההיסטורי. במאה הי"ג לפני הספירה לערך מגיעים בני ישראל ל"קבלת התורה" ומקבלים שיטה חדשה לתיקון. שיטת התיקון של אברהם כבר אינה מתאימה לרצון לקבל שהתעצם במצרים. דחף מצד האדם והכרה טבעית באלוקות בהתאם לרשימות, אינם מספיקים עוד. נדרשת שיטה חדשה, מתקדמת יותר. כעת על האדם לפעול באופן פנימי מסוים: בעזרת התחברות עם האחרים בתיקון מיוחד המכונה "ערבוּת" עליו ליצור סביב הרצון לקבל שהתוסף בו תנאים שבהם ישפיע האור העליון עליו כ"מאור המחזיר למוטב". "המאור המחזיר למוטב" הוא שנקרא "תורה" והוא שיביא את נשמת האדם לתיקון. בעזרתו יוכל האדם להרכיב מסך על דרגת העביות החדשה שהתגברה ברצון לקבל שלו.

שיטת התיקון החדשה, שמעתה והלאה "בני ישראל" מתקדמים בעזרתה, נקראת אפוא "תורה". "בני ישראל" הם אלה שקיבלו על עצמם את שיטתו של אברהם ושבזמן עבדות מצרים נוסף בהם רצון לקבל. כלומר, גם בתקופה המכונה "עבדות מצרים" התפתחו בצאצאי אברהם הרצון לקבל וחלק הבינה שבהם במקביל.

בינתיים, במקביל להתפתחות ישראל, מתפתחת גם האנושות, אלא שבה חלק המלכות הולך וגדל ביחס לבינה. ניצוצות הבינה עדיין אינם מורגשים באומות העולם, בחלק השבור של מלכות.

באותה תקופה נמצאים בני ישראל, בהתאם למצבם הרוחני, בארץ ישראל. כדי לברר את משמעות המושג "ארץ ישראל" עלינו לחזור אל תיאור מבנה העולם הרוחני. כל העולמות הרוחניים הם התפשטות צורת הכוח הרוחני בתוך החומר, בתוך הרצון לקבל, בהתאם לעביות החומר. ההבדל בין העולמות ניכר בחומר שלהם ולא בצורה, שכן צורת כל העולמות היא צורת ההשפעה. כלומר, אף על פי שהחומר בעולמות שונה, צורת החומר נשארת אותה צורה. כך, למשל, העולם התחתון מכולם, עולם העשיה, מטביע את צורתו בחומר של העולם שלנו ואף על פי שחומר העולם שלנו הוא אגואיסטי לחלוטין, גם בתוכו מוטבעת אותה צורה הקיימת בעולמות הרוחניים.

במהלך התפתחות העולם שלנו, בד בבד עם התגלות החומר, הולכת ומתגלה צורת העולם שלנו כדומה לצורת העולם העליון. לכן גם בעולם הגשמי שלנו יש חלוקה דומה לחלוקת עולמות אבי"ע. אמנם, חלק האצילות שבעולם שלנו טרם התממש בפועל, אבל חלקים אחרים הקשורים לבינה ולקשר בינה ובין מלכות הועתקו לעולם שלנו, והם באים לידי ביטוי במקומות שהם כביכול יותר קדושים ממקומות אחרים. כאן המקום לציין, כי במקומות עצמם אין שום קדושה; הקדושה היא רק באדם, כשנשמתו נמצאת בקדושה. אבל היחס בין המקומות הקדושים, מי יותר ומי פחות, הוא כהעתקה של היחס בין קדושה לקליפה בעולמות הרוחניים.

בעולמות הרוחניים נמצאים "בית המקדש", "הר המוריה", "ירושלים" ו"ישראל" בעולם הבריאה. ארץ ישראל נמשכת מפרסא עד לחזה דבריאה. החצי התחתון של בריאה – תנה"י דעולם הבריאה – הוא "עבר הירדן". המלכות של עולם הבריאה היא "סוריה", ומתחתיה עד לחזה דיצירה נמצאת "בבל" (ראו שרטוט מס' 2). כל המקומות מארץ ישראל ועד לבבל עומדים אפוא בחלק שמעל לחזה דיצירה. אלה אזורים שבהם עדיין מושפעת הארת הקדושה מאצילות. החלקים הנמצאים מתחת לחזה דיצירה שייכים למדור הקליפות. בהתאם לכך, גם בעולמנו האזורים הרחוקים מבבל מכונים חוץ לארץ (חו"ל).

 

שרטוט מס' 2

מבנה העולמות הרוחניים בא לידי ביטוי גם בכיבושי דוד המלך. דוד המלך כבש במלחמותיו את כל המקומות העומדים עד לחזה של עולם היצירה. זאת משום שעד לחזה דיצירה נמשכת שליטת המלכות דאצילות, שאותה מייצג דוד המלך.

אם כן, לאחר קבלת התורה ולפי סדר התגלות הרשימות, מגיעים בני ישראל לארץ ישראל ולמצב שבו מתאפשרת בניית בית המקדש. כלומר, בהתאם למצבם הרוחני, מגיעים בני ישראל לארץ ישראל הגשמית ובונים את בית המקדש. בניית בית המקדש הראשון בעולם הזה מסמלת את התגלות "מוחין דחיה" (אור החיה) בנשמתם של בני ישראל. בית המקדש הראשון הוא המצב הרוחני הגבוה ביותר שהתגלה מלמעלה למטה.

כאן המקום לציין כי כל השלבים שתוארו עד כה, מאדם הראשון דרך אברהם וצאצאיו ועד בית המקדש הראשון, הם עדיין בבחינת התגלות מלמעלה למטה. לאמיתו של דבר אין התאמה מדויקת ביניהם ובין התהליכים שהתרחשו ברוחניות בהשתלשלות מלמעלה למטה. אמנם, התהליך הרוחני חייב להיות מועתק במדויק למציאות הגשמית, אך העתקה זו תבוא לידי מימוש רק לאחר שהאדם יתחיל לעלות ממלטה למעלה. כל המאורעות שתוארו עד כה עדיין מתרחשים במסגרת ההשתלשלות מלמעלה למטה, מן הזך אל העב. רק בימינו, בשעה שהאנושות מגיעה לשלבי התפתחותה האחרונים, מתחילה העלייה מלמטה למעלה.

נחזור אפוא לתיאור ההתפתחות על ציר ההיסטוריה. לאחר הקמת בית המקדש הראשון הרצון לקבל ממשיך לגדול הן באומות העולם הן בבני ישראל. כתוצאה מכך מתחילים בני ישראל לרדת מרמתם הרוחנית הגבוהה, מדרגת בית המקדש הראשון. בשלב זה נחלקים בני ישראל לשניים: יהודה וישראל. בסביבות שנת 722 לפני הספירה מוגלים ישראל, ומאז לא נודע גורלם. עשרת השבטים יתגלו רק בסוף הדורות. גלות עשרת השבטים היא תחילת החיבור בין בינה למלכות, היווצרות הקשר בין ישראל לאומות העולם.

כאמור, באותם ימים פורחת האמונה באלים רבים בקרב אומות העולם ונוסף על כך נולדות גם דתות המזרח. בודהה (483–563 לפנה"ס), קונפוציוס (479–551 לפנה"ס), לאו-צה (600 לפנה"ס) [4] ורבים אחרים ממייסדי דתות המזרח הרחוק החלו לפעול באותן שנים. באותה תקופה מתחילה להתפתח גם הפילוסופיה.

לא במקרה מוצאם של הפילוסופים הראשונים הוא בעמים הקרובים לישראל. נביאי ישראל שעסקו בחוכמת הקבלה יצרו קשרים עם העמים השכנים, ופיסות מידע על תפיסת המציאות לפי חוכמת הקבלה זלגו אל העמים סביב. הפילוסופים נחשפו לידע הקבלי, אך מפני שלא היתה להם הכרה ממשית של העולם הרוחני, כי רשימות הבינה טרם התעוררו בקרבם, העתיקו הפילוסופים את הידע הרוחני לכאורה, שהם כביכול רכשו אל החומר הגשמי, ומכאן נולד הקלקול המכונה "פילוסופיה".

באותו זמן הלך הקרע בעם ישראל והתרחב. לאחר החלוקה ליהודה ולישראל וגלות עשרת השבטים המשיך להחריף הפילוג גם בקרב הנותרים בארץ. בסופו של דבר נחרב בית המקדש הראשון, והעם הוגלה לבבל. גלות בבל נמשכה שבעים שנה. היתה זו גלות קצרה לצורך גאולה מהירה. גלות בבל היוותה כמעין הזדככות בדומה למתרחש בשבירת שני הפרצופים בעולם הנקודים. עם חזרתם לארץ החלו שבי ציון בבניית בית המקדש השני. דווקא דריווש השני מלך פרס, שלפי המסורת הוא בנם של אסתר המלכה ואחשוורוש, הוא שנתן את ברכתו לבניין בית המקדש.

בגלות בבל הכינו ישראל את כליהם, וכתוצאה מכך השיגו בבית המקדש השני את דרגת "מוחין דנשמה", את "אור הנשמה".

בתקופת בית המקדש השני החלו להתגלות בעם קלקולים רבים, שבהתאם ליחס בין קליפה וקדושה גרמו לעליית האימפריה הרומית, כמו שכתוב: "כשזה קם זה נופל... לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים" (רש"י לבראשית כה, כג). ואכן, במשך כל ההיסטוריה אפשר לראות כי נפילת ישראל מהקדושה, מהתיקון, מביאה לפריחה מיידית בקרב אומות העולם – ולא בטובות שבהן, אלא בגרועות מכולן.

המחלוקות והפירוד בישראל בימי בית שני חיזקו, כאמור, את האימפריה הרומית ובסופו של דבר הביאו לכיבוש ישראל על ידה. עם ישראל ירד לדרגה שבה לא יכול היה עוד להמשיך להשתייך מבחינה רוחנית לבית המקדש, לירושלים ואף לא לארץ. כך קרה במישור הרוחני וכתוצאה מכך גם בגשמיות.

בשנת 70 לספירה החריבו הרומאים את בית המקדש הגשמי השני. אלא שהמדרגה הפנימית הרוחנית המכונה "בית המקדש" נחרבה בתוך לבם של ישראל עוד לפני החורבן של בית המקדש הגשמי. באותם ימים לימד רבי עקיבא את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הוא פעל מתוך מחשבה לתקן את העיוות שהתגלה בנשמות ישראל, אך בלא הועיל. עם ישראל יצא לגלות במישור הרוחני, ובהתאם לכך גם במישור גשמי. בסופה של תקופה זו, עם תחילת הגלות האחרונה, נכתב ספר הזוהר. ב זוהר עצמו כתוב, כי הוא יתגלה ברבים רק עם תום הגלות.

מאז שהתגלתה הרוחניות בדרך טבעית באדם הראשון ועד לימי בית שני שמרו בני ישראל על הכרה רוחנית מסוימת. עתה, לאחר חורבן בית שני, נפלו בני ישראל מרמתם הרוחנית לחלוטין. כתוצאה מהשבירה, כתוצאה מאובדן ההכרה הרוחנית, חדרו ניצוצות הקדושה למלכות וגרמו להיווצרות הדתות: הנצרות כ"קליפת שמאל", והאסלאם כ"קליפת ימין". עם ישראל אף הוא נפל מדתו הטבעית, מחוכמת הקבלה, לחיצוניות הדת כפי שהיא מוכרת לנו היום. כל מנהגיה החיצוניים של היהדות נקבעו כהעתקה מרוחניות – כהעתקה ותו לא.

קליפת השמאל, הנצרות, כבשה את רומא ודרכה הגיעה לכל שאר העולם. בהמשך פוצלה האימפריה הרומית לרומא ולביזנטיון ובכך החל תהליך מורכב, שלא כאן המקום לבררו. נציין רק, כי גם בבסיסו של תהליך זה מונח גילוי היחס בין בינה ומלכות שברשימות, והתפתחותו היא בהתאם למידה שבה ישראל צריך להתערבב עִם שאר העמים.

לאחר שעם ישראל גלה, היה עליו להימצא בין כל העמים בגשמיות: בספרד, באשכנז, בכל ארצות אירופה ובמדינות ערב. בהתאם לגילוים העתידי של חלקי ישראל ברוחניות נדדו ישראל בין עמי העולם בגשמיות. בהקשר זה עלינו להבין, כי הנצרות והאסלאם הן רק צורות קודמות להתגלות הדת האמיתית, דת ההשפעה. גם היהדות בזמן הגלות היא צורה קודמת להתגלות דת ההשפעה. כך מסביר בעל הסולם בכתבי "הדור האחרון".

נקודת הציון הבאה בתהליך גדילתו של הרצון לקבל היא תקופת ימי הביניים. רבים מתארים את ימי הביניים כתקופה של דריכה במקום, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. בימי הביניים החל להתגבש עתיד האנושות כולה. בימי הביניים הונחה תשתית להתפתחות הרנסנס, ובעקבותיו – להתפתחות הקפיטליזם, לתקופת ההשכלה במאה הי"ז ולמהפכה התעשייתית. כך, בהתאם לגדילת הרצון לקבל שבאנושות, התפתחה הצורה החברתית-כלכלית של האנושות במשך ההיסטוריה, החל בסחר חליפין וכלה בקפיטליזם.

את הדתות שנוסדו כתוצאה מגלות ישראל ונפילת ישראל מרוחניות לגשמיות ראוי לראות כהתקדמות ביחס למצב הקודם, ביחס לפוליתיאיזם. האמונה הפוליתיאיסטית דגלה בריבוי אלילים, ואילו בנצרות ובאסלאם האמונה היא באל אחד, אם כי האמונה הנוצרית אינה בבחינת מונותיאיזם טהור.

למרות הקנאות הדתית העזה בימי הביניים, המשיכה האנושות להתקדם. האגו גדל הלאה, והאנושות עברה לתקופת הרנסנס ולתרבות ההומניסטית המעמידה את האדם במרכז.

לעניין זה נעיר, כי עד לימי אדם הראשון כמעט שלא היתה מציאות ל"אני" של האדם. האדם התנהג והתקיים כבעל חיים, התגורר במערות ולא הבדיל בינו ובין הטבע. הרצון לקבל של האדם, האגו, עדיין היה קטן. מאדם הראשון ואילך, יחד עם היווסדותן של הערים הגדולות והתרבות של ארם נהריים, החל האדם להזדהות עם עירו, עם השבט שלו ועם משפחתו. האגו גדל, והאדם נעשה מודע ל"אני" שלו ולסביבתו. בהמשך התחיל האדם להאמין בקיומו של כוח עליון ובהתאם לכך החשיב את עצמו כשולט, כנזר הבריאה. כלומר, ככל שהאגו הלך וגדל, כך העמיק האדם את הבנתו בכוח העליון ובעצמו.

תקופת ההשכלה במאה הי"ח היא ביטוי של גדילת האגו למידה שבה האדם מחשיב את ה"אני" שלו כעיקר ולא את הכוח העליון. בשלב זה מתחוללת מהפכה בתוך האדם: האתיאיזם [5] תופס את מקומו כגישה מקובלת לחיים. האדם חדל מלהתקשר אל הכוח העליון בצורה עיוורת, וה"אני" של האדם נתפס כמרכזה של המציאות כולה.

במאה הי"ח מתחילה גם המהפכה התעשייתית. האדם חש את עצמו חייב לכבוש את הטבע ואת הסביבה. צבירת העוצמה מגבירה את תמיכת האדם ב"אני" שלו. כך ממשיכה האנושות להתקדם, עד שבסופו של דבר היא מגיעה מתוך הרצון לכסף ולכבוד אל הרצון לידע.

ברכישת הידע האדם רואה את עצמו כנבדל ונישא מעל לכל הטבע, מעל למציאות. בתקופת ההשכלה הגישה לחיים הופכת לאנתרופוצנטרית. [6] לא זו בלבד שהאדם מושם במרכז המציאות, אלא שהוא חדל מלהאמין לשמועות ול"עובדות" למיניהן. הוא זונח את האמונה העיוורת לטובת מחקר נסיוני של הטבע ושל החברה האנושית. וכך מגיעה האנושות לשלב האחרון בהתפתחותה.

באותו זמן עם ישראל מקבל את צורתו הסופית מבחינת שקיעתו והתבוללותו בין אומות העולם. עד המאה הי"ט, במשך כל שנות הגלות, לא נטש עם ישראל את חינוך התורה במובנה הגשמי ואת קיום המנהגים למיניהם. אולם עתה, כאשר המלכות, היינו הרצון לקבל, גוברת על הבינה שבנשמות השבורות, מתחילות הנשמות להראות את הקלקול שלהן בפועל.

חוק הוא כי מתוך הקלקול הגדול ביותר, מתוך החושך, מתחיל להתגלות המצב הראוי לגאולה. ואכן, עם ישראל חוזר בגשמיות לארץ ישראל.

בעל הסולם כותב, כי בכל דבר ישנו "זמן נתינה" ו"זמן קבלה" הנפרדים זה מזה. הארץ "ניתנה" לנו מלמעלה בדומה לנתינת התורה בהר סיני, ועכשיו, לאחר נתינתה, הגיע הזמן "לקבל" את הארץ, דהיינו לקבל ולממש את שיטת התיקון שהתגלתה והתבארה בעיקר בידי ר' שמעון בר יוחאי במאה השנייה לספירה, על ידי האר"י במאה הט"ז, ובדורנו – באמצעות בעל הסולם.

[1] קופי האדם (הומונידים) הראשונים.

[2] Homo Sapiens

[3] אנימיזם - האמונה כי לעצמים דוממים טבעיים יש חיים. אמונה זו מזוהה בדרך כלל עם חברות פרימיטיביות קדומות.

[4] אין תיעוד מדויק של שנות חייו ופעילותו של לאו צה.

[5] הכחשת מציאותו של הבורא.

[6] גישה פילוסופית-מוסרית המדגישה את מרכזיותו של האדם בעולם.

חזרה לראש הדף
Site location tree