אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / עולמות עליונים / חלק א' / נרנח"י
קבלה לעם

נרנח"י

הרצונות בחמש הבחינות מתפעלים מהאורות הממלאים אותם. כתר הוא האור עצמו. אין ביכולתנו להבין מהו האור שבכתר, מלבד היותו נמשך מהבורא. בחוכמה מאיר אור הנקרא "חוכמה", ובבינה מאיר אור הנקרא "בינה". בזעיר אנפין מאיר קצת מאור החוכמה וקצת מאור הבינה, כי זעיר אנפין הוא תולדה מבחינות א' וב'. מלכות מקבלת את כל האור להנאת עצמה, והאור שבה הוא אור חוכמה. במלכות גם הבינה נעשית לחוכמה, היא ממש רוצה ליהנות.

את האורות נהוג לכנות בחמישה שמות, בהתאם לעוצמתם: "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה" ו"יחידה" (נרנח"י) (ראו שרטוט מס' 15).

השם "נפש" נגזר מהמילה "נפישה". הוא רומז על כך ששום דבר עדיין לא מורגש בנברא. [1] השם "רוח" מצביע כבר על שינוי כלשהו, אך השינוי אינו נזקף לחשבון הנברא עצמו. בדומה לרוח העובר וחולף אי-אפשר להשפיע עליו, אלא רק לחוש בתנועה.

השם "נשמה" מורה על דבר מה הקיים בתוך האדם ונולד בו מתוך העליון. הקשר הראשון של הנברא עם הבורא, לפי השתוות התכונה הפנימית, נוצר בבינה, ולכן האור המאיר בה נקרא "נשמה".

אור ה"חיה" נקרא כן מפני שהוא מאיר כאשר הנברא מתחיל לעשות פעולה מצד עצמו, כאשר הוא עושה תנועה עצמאית. אור ה"יחידה" מאיר כאשר הנברא משיג מיהו הבורא ורוצה ליהנות ממעמדו או להתאחד עמו.

 

שרטוט מס' 15

חמשת השמות של האורות מצביעים על מגוון רחב מאוד של מצבים ולא על מצב אחד בעולם אחד. המקובלים משתמשים בהם כדי לתאר מצבים לכל אורכה של חוכמת הקבלה. חמשת השמות נרנח"י מאפשרים לנו לאבחן בנו את כל המצבים הקיימים בהתפתחותן של הבחינות שורש, א', ב', ג' וד'.

 

אור חוכמה ואור חסדים

כפי שהוסבר לעיל, האותיות י-ה-ו-ה וקוצו של יו"ד מצביעים על ההבדל בין ה' הבחינות. ד' הבחינות ושורשן נבדלים זה מזה ברצונם. אך אם הרצון שונה, משמע כי גם המילוי שונה, שכן המילוי תלוי ברצון.

מהבורא נמשך "אור ישר" ובונה את חמש הבחינות שורש, א', ב', ג' וד'. הבחינות מתפתחות ובהתאם לרצון שלהן כל אחת מהן מרגישה מילוי שונה מאותו "אור ישר". האור הנמשך מהבורא נקרא "אור פשוט", "אור הסובב" או "אור ישר". הוא בונה את חמש הבחינות ובכל אחת מהן מאיר אור משלה.

"אור חוכמה" מאיר בבחינה א', "אור חסדים" מאיר בבחינה ב', אור חוכמה וחסדים מאיר בבחינה ג', ואור חוכמה גדול מאיר בבחינה ד'.

הכלי עצמו הוא רצון לקבל ותכונותיו העיקריות הן שתיים: לקבל או להשפיע. כנגד שתי תכונות אלה יכולים להתפשט בכלי שני סוגים של תענוג: התענוג מקבלה נקרא "אור חוכמה", והתענוג מהשפעה נקרא "אור חסדים" (ראו שרטוט מס.'16). את ההנאה מההשפעה אנו נוהגים לצייר כחץ היוצא מהכלי כלפי מעלה. ציור החץ כלפי מעלה מתאר את הכיוון של פעולת ההשפעה ולא את התענוג עצמו.

 

שרטוט מס' 16

סיכומו של דבר: אם הכלי מקבל ומרגיש תענוג מקבלה, התענוג המורגש בו נקרא "אור חוכמה"; ואם הכלי רוצה להידמות לנותן, התענוג המורגש בו כתוצאה מהשתוות הרצונות נקרא "אור חסדים". בכל אחת מהבחינות ב', ג' וד' קיימת הרגשת הנותן, הרגשת הנתינה מצדו של הנותן, הרגשה של קבלה במקבל והרגשת הפעולה (קבלה או נתינה) מצד המקבל.

אלא שהכלי עצמו אינו יכול לתת. הכלי יכול לקבל כמו בבחינה א' או לא לקבל ולרצות לתת, כמו בבחינה ב'. בחינה ב' רוצה אמנם לתת, אך היא אינה נותנת, אין ביכולתה לתת. כדי לתת עליה לקבל כמו בבחינה א' ולעשות זאת בכוונה להַנות לנותן, כמו בבחינה ב'. מכאן אפשר להבין מדוע בבחינה ג' מאירים אור החוכמה והבינה גם יחד.

נמצא, כי פעולת הנתינה מצדו של הנברא היא למעשה קבלה, אלא שהיא מלווה בכוונה. פעולת הקבלה עם כוונה להשפיע נקראת "השפעה" (ראו שרטוט מס' 17). רק כך יכול הנברא להשפיע, כי מלכתחילה הוא נברא כרצון ליהנות, לקבל, למלא את עצמו בלבד.

 

שרטוט מס' 17

לכן כאשר בחינה ד' מקבלת הכול, בהתאם לרצון להשפיע שהרגישה בבחינות הקודמות ובהתאם לרצון לקבל שהיא מרגישה בבחינתה עצמה, היא נקראת "מלכות". המלכות שולטת. היא רוצה שכל המצבים יתגלו לפניה, כך שתוכל ליהנות מהם בלא שום הגבלה. אין לה גבול בקבלת השפע, ולכן היא מכונה "מלכות דאין סוף".

[1] נפישה - מנוחה, מרגוע, שקט.

חזרה לראש הדף
Site location tree