אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / מאמרים / חופש הבחירה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

חופש הבחירה

תמצית הרב לייטמן למאמר "החירות" מאת בעל הסולם

הקדמה

האם קיים חופש בחירה?

בתפילה עתיקה אחת נאמר: "אלוהיי! תן לי כח לשנות בחיי את מה שאני יכול לשנות, תן לי אומץ לקבל את מה שאיני יכול לשנות, ותן לי חכמה להבחין בין השניים".

על מה, אם כן, אנחנו יכולים להשפיע בחיינו? האם חופש הפעולה העומד לרשותנו מספיק על מנת שנוכל לשנות את חיינו ואת גורלנו?

מדוע האדם לא מקבל את הידע הזה מהטבע, בדרך טבעית?

למרות שבבסיס הטבע שלנו מונחים העצלות והאגואיזם הבריא – הרצון לקבל את המירב, תמורת מאמץ מזערי – מדוע אנחנו, בשונה מבעלי החיים,עושים מעשים פזיזים ובלתי יעילים ?

יכול להיות שאנחנו פועלים במקום שבו הכול כבר מתוכנן מראש, וההשתתפות שלנו צריכה להיות הרבה יותר פסיבית.

יכול להיות שברוב המקרים בחיים כבר "נפל הפור", אך אנחנו בטוחים שמהלך המאורעות תלוי בנו?

יכול להיות שאנחנו צריכים לשנות את החיים שלנו, ולא להתייחס אליהם כאילו יש בידינו אפשרות להחליט משהו, אלא להניח להם לזרום מאליהם, ואנחנו נתרחק ונפעל רק בתחומים הניתנים לשליטתנו?

ילדים אינם עושים מעשים נבונים , מפני שההתפתחות שלהם מוכתבת מראש על ידי הטבע ומתרחשת באופן בלתי מודע, או בהשפעתו של אינסטינקט. ואילו האדם הבוגר מגדיר את המטרה, והרצון שלו להגיע אליה, נותן לו את הכח להתקדם לעברה.

נראה שאנחנו טועים דווקא בהגדרת גבולות היכולת שלנו להשגת המטרה. כלומר, אנחנו רוצים להשיג את הבלתי אפשרי, או לשנות את מה שאינו בשליטתנו.

הטבע אינו מספק לנו את המידע באילו מעשים אנחנו חופשיים באמת, ובאילו מהם רק קיימת אשליה של חופש. הטבע מאפשר לנו לטעות הן ברמת הפרט והן ברמת כלל האנושות ,המטרה שלו היא להביא אותנו לידי אכזבה מהיכולת שלנו לשנות משהו בתוך עצמנו ובחיים בכלל , וזאת בכדי שכולנו נמצא את עצמנו במצב של חוסר אונים מוחלט, ובלי שום כיוון הנוגע לשאלה "איך נחיה הלאה?". ואז, כשנעצור, נוכל להגדיר,על מה באמת אנחנו מסוגלים להשפיע.

מהותה של החרות

אפשר לשייך את מושג החרות לחוק טבע המקיף את כל צדדי החיים . אנחנו רואים שבעלי החיים סובלים כשהם בשבי. וזוהי עדות לכך שהטבע אינו מסכים לשעבודה של שום ברייה. ולא במקרה ניהלה האנושות מלחמות במשך מאות בשנים, עד אשר השיגה מידה מסוימת של חופש הפרט.

בכל מקרה, המושג שלנו על החרות הינו מעורפל למדי, ואם נתעמק בתוכנו, לא יישאר ממנו כמעט כלום. הרי לפני שאנחנו דורשים את חופש הפרט, עלינו להניח שקיימת אצל כל פרט ופרט ידיעה מה זו חרות ושאיפה לחרות. אבל קודם עלינו להשתכנע, שהפרט מסוגל לפעול מתוך רצון חופשי.

חיינו – בין העונג והסבל

אם ננתח את פעולותיו של האדם, נגלה כי כולן מאולצות ומתבצעות בכפייה. הרי הטבע הפנימי של האדם והנסיבות החיצוניות, מאלצים אותו לפעול על פי נוסחה התנהגותית הטבועה בו.

וזאת מפני שהטבע מיקם אותנו בטווח שבין התענוג ובין הסבל, ואין לנו חרות לבחור בסבל, או לדחות את התענוגים. ו"מותר האדם מן הבהמה", רק בכך שהוא מסוגל לראות מטרה מרוחקת, ולהסכים למידה מסוימת של ייסורים, אם הוא רואה בעתיד שכר שיפצה אותו על כך.

אבל לאמיתו של דבר, אין פה שום דבר מלבד חשבון עלות והערכת-תועלת, אנו מוכנים לסבול כאב בהווה למען תענוג בעתיד.

כך אנחנו הולכים לניתוח כירורגי, ועוד משלמים עליו סכום לא מבוטל. באותה מידה אנו מוכנים להתאמץ מאד ולעבוד קשה כדי לרכוש מקצוע מכניס.

הכל תלוי בחישוב שאנו עושים , אם קיבלנו יתרה חיובית מסוימת, כשהחסרנו את הסבל מהתענוג הצפוי,

כך כולנו בנויים . אלה שנראים לנו חסרי תבונה, או לא מחושבים לדוגמא הרומנטיקנים או אלו המוסרים את נפשם – הם אינם אלא בני אדם בעלי אופן חישוב מיוחד, לפיו העתיד מתגלה עבורם באופן ממשי יותר. בסך הכול הם מוכנים לספוג ייסורים בלתי-רגילים בהווה, למען התענוג שהם מצפים לו בעתיד.

קיימים גם בני אדם שמעשיהם נתפשים כהקרבה, או כמעשי גבורה, אך לאמיתו של דבר, גם במקרה הזה האדם מבצע חשבון, באופן מודע או בלתי-מודע. הפסיכולוגיה מכירה בתופעה שניתן לשנות את סדר העדיפויות בכל אדם וללמד אותו לבצע את החישוב אחרת, ובכך ניתן להפוך לגיבור גם את הפחדן הגדול ביותר .

בעיני כל אדם אפשר לרומם את העתיד כך שהאדם מרצונו יסכים לעבור את כל התלאות בהווה.

כל ההבדל בין בני אדם לבין בעלי חיים מתמצה בכך. ואם אכן זאת המציאות, הרי שלא קיימת בחירה חופשית מתוך הפעלת שיקול הדעת.

מי מגדיר את התענוגים שלנו?

מלבד העובדה שאין לנו כל בחירה חופשית, גם אין בידינו לבחור את אופיו של התענוג. דבר אינו קורה מבחירתנו ומרצוננו החופשי, אלא בהתאם לרצונותיהם של אחרים. אנחנו לא בוחרים את האופנה, את אורח החיים, את תחומי העניין, את פעילות הפנאי, את המאכלים וכו' – כל זה נבחר בהתאם לרצונה וטעמה של החברה הסובבת אותנו, ולאו דווקא של החלק הטוב שלה, אלא של רובה.

הרי יכול היה להיות לנו הרבה יותר נוח לו יכולנו להתנהג בפשטות, ולא להכביד על עצמנו במאום, אבל אנו כבולים בכללי הנימוסין והטעמים של החברה שהפכו לחוקי ההתנהגות בחיינו, . אם כך היכן החירות שלנו? – המסקנה המתבקשת כאן, היא, שאם אין בנו שום מעשה מעצמנו, אז אין לנו לא שכר, ולא עונש על שום מעשה שלנו.

מדוע, אם כן, כל אחד מרגיש את עצמו כפרט אינדיווידואלי? מה מיוחד בכל אחד מאיתנו? איזו תכונה בתוכנו אנחנו יכולים בכל זאת, לשנות באופן עצמאי? אם אכן תכונה כזו קיימת, אנחנו חייבים להבליט אותה על פני כל שאר התכונות שלנו ולפתח רק אותה, מפני שממילא כל יתר התכונות מתממשות שלא מרצוננו.

ארבעת הגורמים

בכל ברייה קיימים ארבעה גורמים המגדירים אותה:

1) המצע – זהו החומר הראשוני שממנו נוצר הנברא התכונות הבלתי משתנות של המצע הן סדר התפתחותו. לדוגמא, ריקבונו של זרע החיטה באדמה גורם להתהוותו של נבט חיטה חדש, כלומר, של אותו מין. הזרע נרקב והצורה החיצונית שלו נעלמת לחלוטין. ממש באותו אופן הגוף שלנו נרקב באדמה, אבל המצע נשאר ונותן ניצן חדש. כלומר, כדי להיוולד, נשמתנו מתלבשת בגוף חדש .

2) התכונות הבלתי משתנות של המצע.

המצע (החיטה, במקרה שלנו) לא יקבל לעולם צורה של דגנים אחרים, למשל, של שיבולת שועל, אלא רק את צורת החיטה הקודמת , אותה הוא איבד, יכולים להיות שינויים מסוימים בכמות ובאיכות של הנבט החדש, הם תלויים בטבע הסובב, בטיב הקרקע בלחות, ובמזג האוויר, אבל המצע,כלומר המהות של צורת החיטה הקודמת לא עוברת כל שינוי.

3) תכונות המשתנות בהשפעתם של כוחות חיצוניים. בהשפעתם של גורמים חיצוניים משתנה רק העטיפה של המהות ועוברת שינוי איכותי – הזרע נשאר זרע, אבל צורתו החיצונית משתנה בהתאם לתנאי הסביבה החיצונית. הודות להשפעת הסביבה החיצונית הצטרפו גורמים נוספים אל המהות, ויחד איתה הניבו איכות חדשה. גורמים אלה יכולים להיות: השמש, הקרקע, , הלחות, הגשם וכו'. אם במקום אל הזרע נתייחס אל האדם, הסיבה החיצונית שלו יכולה להיות- ההורים, המחנכים, החברים ושאר העולם.

4) השינויים בכוחות החיצוניים. האדם זקוק לסביבה מתפתחת שתשפיע באופן מתמיד על התפתחותו. באותה מידה התפתחות האדם משפיעה על הסביבה ומעוררת אותה לגדול, היא גומלת לו חזרה בכך שמרוממת אותו וחוזר חלילה. באופן זה הסביבה וגם האדם גדלים במקביל.

באמצעות ארבעת הגורמים הללו, מוגדר מצבו הכללי של כל נברא ונברא. גם אם אדם יבלה יממות שלמות במחקר, הוא לא יוכל לשנות כלום, או להוסיף לארבעת הגורמים האלה משהו . ואיך שלא נפעל, איך שלא נחשוב, מה שלא נעשה, מה שלא נרכוש – כל זה כלול רק בארבעת הגורמים הללו. וכל תוספת שתיווצר תהיה כמותית בלבד.

· את מהותו – האדם לא יכול לשנות.

· את החוקים שעל פיהם משתנה מהותו – האדם לא יכול לשנות.

· את חוקי השינויים בתכונותיו הפנימיות, בהתאם להשפעות החיצוניות – האדם לא יכול לשנות.

· את הסביבה שבה הוא תלוי לחלוטין – האדם יכול לשנות!

אם האדם מסוגל להשפיע בהווה על הסביבה שלו, הוא מגדיר על ידי זה את מצבו העתידי. הדבר היחיד שעליו יכולה הסביבה להשפיע, היא הכמות והאיכות, כלומר, על הקצב ועל איכות הדרך שעל האדם לעבור: או שיעבור אותה בכאב, בפחד, ובייסורים, ולאורך מלחמות עקובות מדם. או שיעבור אותה בשלוה ובנוחות, מפני שהוא עצמו שואף אל המטרה. לכל מטרה אדם יכול למצוא חברה או קבוצה שבאמצעותה הוא יתפתח. מלבד השאיפה לרוחניות, שאינה מצוייה באופן טבעי בחברה האנושית. מה גם שהחברה לא עושה לשאיפה זו פרסום, אינה מכבדת אותה או מקנה לה חשיבות, ולכן, לאלו השואפים לרוחניות חסרה חברה מתאימה ותומכת , בגורם היחיד להתקדמות. ולכן המקובלים קוראים לפתוח מרכזים להסברה וללימוד, על מנת לגבש קבוצות – סביבה עבור אלה הרוצים להגיע למטרת הבריאה.

חופש הבחירה

למרות שאנחנו לא מגדירים את המצע שלנו, ולא בוחרים מי נהיה ואיך ניוולד, אנחנו יכולים להשפיע על שלושת הגורמים הראשונים הללו, באמצעות בחירת הסביבה. הכוונה כאן היא לבחירת החברים, הספרים ולמורי הדרך. אבל לאחר בחירת הסביבה, המצב העתידי שלנו כבר מוגדר, על ידי מה שהסביבה מסוגלת לתת לנו.

מלכתחילה ניתנת בידו של אדם החרות לבחור בסביבה של מורי דרך, ספרים, וחברים, שיעוררו מחשבות טובות. ואם האדם לא יקפיד בבחירת סביבתו ויהיה מוכן להיכנס לכל סביבה אקראית ולקרוא כל ספר שיזדמן לידיו, קיים חשש שייקלע לסביבה רעה, או יבלה את זמנו בקריאתם של ספרים חסרי תועלת (הם רבים יותר ונעימים הרבה יותר לקריאה). כתוצאה מכך האדם יושפע מגורמים מחנכים חסרי תועלת ועלול להגרם לו נזק רב.

מכאן מובן שהאדם אינו מקבל שכר או עונש בהתאם למעשיו הרעים או למחשבותיו השליליות, שאין לו עליהם כל בחירה, אלא על כך שלא בחר בסביבה טובה, שאותה, ללא ספק יש לו אפשרות לבחור. על האדם להתייחס אל העונש באופן כזה, שיבין שדנים אותו לא על הפשע עצמו, אלא על הבחירה בסביבה הלא נכונה.

לכן מי שמשקיע מאמצים בבבחירת סביבה טובה יותר, זוכה להצלחה – לא על מחשבותיו הטובות המתעוררות בו באופן שרירותי, אלא על השתדלותו לבחור בכל פעם בסביבה טובה יותר, שהיא זאת שמביאה אותו למחשבות כאלה. מי שבוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר, משיג את השכר – את מצבו הבא כטוב וכמתקדם יותר.

ספר הזוהר מביא דוגמא של חכם עני, שאדם עשיר אחד הציע לו לעבור לגור איתו, החכם העני סרב ואמר שבשום תנאי אינו מוכן לגור במקום בו אין חכמים. העשיר המופתע שאל "אבל אתה, הרי, החכם הגדול ביותר של הדור! ממי עוד אתה צריך ללמוד?!". בתגובה הוא שמע שגם חכם גדול אם ישכון בין בורים ועמי ארצות, יהפוך במהרה להיות כמותם.

לכן יש לפעול על פי ההוראה הידועה: "עשה לך רב וקנה לך חבר". כלומר, צור לך סביבה, מפני שרק בחירה של סביבה נכונה יכולה להביא הצלחה לאדם. הרי לאחר בחירת הסביבה, האדם הופך להיות בידיה כחומר ביד היוצר.

אנחנו שבויים בידיה של החברה. כדי להגיע לעולם העליון, כדי לחוות רוחניות, אנו חייבים להשתחרר ממוסרותיה הבלעדיות.

היות שאנחנו נתונים לחלוטין לשליטתו של העולם הזה, ואנו חיים בסביבתנו הטבעית, עלינו ליצור לעצמנו סביבה, קבוצה השואפת לצאת בכוחות משותפים משליטתה של הסביבה הכללית, ולהיות תחת שליטתה של סביבה המתנהלת על פי חוקי העולם העליון.

ההגנה מפני שלושת הגורמים הנותרים

מכאן יוצא שהאדם פועל באופן אוטומטי תחת השפעתם של גורמים פנימיים הטבועים בו, ותחת השפעה של גורמים חיצוניים ואינו יותר מאשר המנגנון המבצע שלהם.

אם האדם רוצה לצאת מההנהגה הזאת של הטבע, הוא צריך להציב את עצמו תחת הנהגתה של הסביבה שהוא בחר. כלומר, עליו לבחור מורה, קבוצה, וספרים, כדי שהם יכתיבו לו מה עליו לעשות, מפני שתמיד יישאר נגזרת של ארבעת המרכיבים שהזכרנו .

שלטון השכל על הגוף

שכלו של האדם הוא תוצאה ממצבי החיים, כלומר השתקפותם של המאורעות והנסיבות העוברים עליו. השימוש הנכון בשכל הוא ההתקרבות אל המועיל וההתרחקות מן המזיק.

דמיונו של האדם משתמש בשכל, באותה הדרך בה העיניים משתמשות במיקרוסקופ, לאחר שהאדם גילה באמצעות המיקרוסקופ צורות חיים זעירות שמזיקות לו, הוא התחיל להתרחק מהם. באופן זה המיקרוסקופ, ולא ההרגשה, מאפשר לאדם להימנע מנזק, במקום בו המזיק (החיידק, הבקטריה, הווירוס) אינו נראה לעין.

אנחנו רואים שבמקום בו הגוף אינו מסוגל לזהות את הנזק, או את התועלת, נוצר הצורך לפתח תלות גמורה בשכל, ולהעניק לו שליטה מוחלטת על גופו של האדם, כדי לאפשר לו להימנע מן הרע ולהתקרב אל הטוב.

ובמידת ההבנה שהשכל הוא תוצאה של ניסיון חיים, מוכן האדם לקבל כחוק, את שכלו ואת חכמתו של אדם אחר, עליו הוא סומך.

זה דומה לאדם ששואל עצה מן הרופא ומקיים את העצה, למרות שהוא לא מבין ברפואה מאומה , הוא סומך על שכלו של הרופא. באופן כזה הוא משתמש בשכלם של אחרים, ונעזר בהם לא פחות מאשר בשכלו הוא .

שתי דרכים להשגת המטרה

ישנן שתי דרכים להשגת העולם הרוחני:

· דרך הייסורים;

· דרך הקבלה.

דרך הקבלה ממליצה לנו לסמוך על שכלם של חכמים שהשיגו כבר את מטרת הבריאה, ולראות בהם סמכות עליונה ולאמץ את דרכם לניסיון החיים האישי שלנו. אבל איך אנו יכולים להיות בטוחים שהשכל, עליו אנן סומכים באמת אמיתי?

מצד שני, אם לא נשתמש בשכלו של החכם כבעצתו של הרופא, נדון את עצמנו לדרך ארוכה של ייסורים, כמו חולה שדוחה את עצתו של הרופא ומתחיל בעצמו ללמוד רפואה, למרות שהוא חולה, ועלול למות מהמחלה לפני שיספיק ללמוד בעצמו את החכמה.

כזו היא דרך הייסורים בהשוואה לדרך הקבלה: מי שלא מאמין לחכמה, אותה מציעה לו הקבלה לקבל כדרך חיים, יכול לנסות להגיע לחכמה הזאת בכוחות עצמו, בדרך של ייסורים בלבד , בעוד שהידע קיים, ובאמצעותו ניתן להחיש בהרבה את התהליך המאפשר להכיר את הרע, ולהתרחק ממנו אל הסביבה הטובה, המעוררת להגיע לרוחניות באופן נעים וקצר.

הרוב קובע

בכל מקום בו מתעוררים חילוקי דעות בין הפרט ובין הכלל, עלינו לקבל את דעת הרוב . אבל החוק הזה מחזיר את האנושות אחורה , שהרי הרוב הוא בלתי מפותח, והמפותחים הם תמיד מיעוט זניח.

היות שהטבע הגדיר את האדם כיצור חברתי, הזקוק למסגרת החברה , עליו לקיים את כל חוקי החברה, אחרת הטבע ייפרע מאיתנו, בין אם אנחנו מבין את משמעות חוקי הטבע , ובין אם לאו.

לכן החוק, על פיו יש לציית לכללי הקיום האנושי המשותף, נחשב לאחד מחוקי הטבע היסודיים ועלינו לציית לו בכל הזהירות, בלי להתחשב בהבנתנו כלל.

משמעותו של החוק הזה לפתח בנו את ההכרה בחשיבותם של החיים הרוחניים כערך עליון לעומת הקיום האנושי החומרני כפי שמציעה לנו החברה בה אנו מוקפים.

ניתן למצות את חופש הפרט אך ורק על ידי בחירה בהתפתחות רוחנית. בעניין זה, לרוב אין כל זכות לבטל את דעתו של היחיד וכל אחד חופשי לנהוג באופן שהוא מוצא לנכון .

יחס האדם להתפחותו הרוחנית חייב להיות מכוון על ידי האדם עצמו, בשעה שכל שאר כללי ההתנהגות מצויים תחת הגבלות הכלל "אחרי רבים להטות".

ציות המיעוט לרוב

על בסיס מה לקח הרוב לעצמו את הזכות לדכא את חרות הפרט, ולשלול ממנו את חרותו הנחשבת לדבר היקר ביותר בחייו, הרי ממבט ראשון אין כאן משהו אחר מלבד אונס

היות שהטבע חייב אותנו לחיות בחברה, הרי שמובן מאליו שעל כל פרט בחברה, מוטלת החובה לשרת את החברה, לדאוג לקיומה ולסייע לשגשוגה.

אין שום דרך לקיומה של חברה מתוקנת, אלא רק על ידי יישומו של החוק לפיו המיעוט מוכרח לציית לרוב, כלומר, לא שאיש הישר בעיניו יעשה, אלא עליו לציית לחוקים המקובלים בחברה בה הוא חי.

עם זאת , ברור לחלוטין, שבכל המקרים בהם לא מדובר באינטרסים ששייכים לחייה החומריים של החברה, אין לרוב שום זכות ושום הצדקה, בכל צורה או מידה שהיא, להגביל ולדכא את חרותו של הפרט. ואלה שעושים כך הם פושעים המעדיפים את הכוח על פני הצדק, ובמקרה הנתון, הטבע אינו מחייב את הפרט לציית לרצון הרוב.

הישועה תבוא באמצעות הפרט

התפתחות האדם הולכת ומתקדמת מדור לדור וכשהחברה תגיע להכרה בצורך להתפתח על פי חוקי הטבע, ולא על פי רצונה שלה, יהיה עליה לציית לפרט הנבחר ולעקוב אחר הוראותיו.

באופן כזה, שכל מה שקשור להתפתחות הרוחנית יבטל את זכות הרוב לקבוע, ורק חוק הציות לפרט יפעל , כלומר, לאישיות המפותחת.

הרי האישים המפותחים והמשכילים, הם חלק קטן מאוד מן החברה, פירושו של דבר, שהצלחותיה והישגיה של החברה בתחום הרוחני, מוגדרים על ידי המיעוט.

על אותו בסיס החברה חייבת לשמור על רעיונותיהם של הפרטים הנבחרים, על מנת לשמר אותם בעולם הזה בכל מחיר. רצוי שהחברה תדע שהישועה לא תבוא באמצעות הרוב השולט אלא דווקא על ידי פרטים מפותחים במיוחד.

אחרית דבר

האנושות צוברת ניסיון ומשתכנעת בהדרגה יותר ויותר , שלמרות כל ניסיונותיה לשנות את מהלך ההיסטוריה ואת התפתחות החברה בכיוון מסוים, החיים עושים את שלהם, כמו שאומרים, והכול מתרחש על פי איזשהו תסריט שאינו תלוי בנו. היתכן שהגורל מושל בנו?

חקירת הבריאה על פי שיטת חכמת הקבלה מגלה לנו, שמהותו של האדם הנחשב לנזר הבריאה, מורכבת משלושה חלקים:

· החלק הראשון, החייתי, מתבטא ברצונות הגופניים למזון, למין, למשפחה, לקורת גג, כלומר הצרכים הבסיסיים של כל פרט ופרט שאינם תלויים בחברה.

· החלק השני האנושי, מתבטא ברצונות לכסף, לכבוד (לתהילה, לשלטון), ולידע – אותם הדברים שהחברה מספקת לנו, ולכן אנו תלויים בה.

· החלק השלישי, הרוחני, מוליד את הרצון לעליון שנוצר בנו מתוך הרגשת החידלון חוסר שלמותם של החיים, והניתוק מהמקור הלא ידוע שלהם.

האדם נולד בעולם, כדי שבמשך חייו יגיע לגילוי העולם העליון, ויחיה בשני העולמות, ולאחר מותו של הגוף הפיזי, הוא ירגיש את העולם הרוחני, באותה המידה בה הוא השיג אותו בחייו, בתוך גופו. אם במשך שהותו בעולם הזה, האדם לא השיג את העולם העליון, נשמתו יורדת שוב אל העולם הזה ומתלבשת בגוף אחר, כדי להתקדם למטרה לשמה הגוף קיים. כלומר,הנשמה יכולה לגלות את העולם העליון רק כשהיא מלובשת בתוך הגוף הפיזי.

מכאן ברור שכל העולם הזה ושהותנו בו מיועדים לכך שנגלה במשך חיינו את העולם העליון ונחיה בו.

- הגוף שלנו וגם כוחנו הפיזי לא קיימים בנו לשווא, אלא יש להם תפקיד לסייע לנו לממש את החלק הרוחני שבנו, כלומר להשיג את מטרתנו המתגלמת בהתפתחות השאיפה לגלות את העולם העליון, כל עוד אנחנו שוהים בעולם הזה. כל מעשיו של האדם נמדדים רק לפי מידת הקשר שלהם להתקדמותו הרוחנית, מפני שדווקא חלקו הרוחני צריך לעבור שינויים;

- המעשים שלנו הקשורים לפעולות השגרתיות בחיי היום יום שלנו משוללים כל חופש בחירה, ומוכתבים לנו בנוקשות על ידי הטבע.

לעומת זאת כאשר אנחנו בוחרים בפעולות המיועדות לקדם את התפתחותנו הרוחנית , אנו מוותרים על פעולות חסרות תכלית, הקשורות לרצונות הגופניים והאנושיים, ומרכזים את מאמצינו בגילוי העולם העליון ובכך אנו רוכשים שליטה בחיינו היום יומיים שבעולם הזה. במלים אחרות, הדרך לשליטה בעולם הזה, עוברת דרך העולם העליון. וזה מובן: הרי מן העולם העליון יורדים אלינו כל אותות ההשגחה, כל המאורעות ניצבים בצורתם הסופית לפנינו. לכן הוויתור על מימוש רצונותינו בעולם הזה, הוא ויתור על ניסיונות חסרי תועלת לשנות את גורלנו. ואילו גילוי העולם העליון, פירושו לשלוט בגורלנו.

החומר המוגש כאן, מגלה לנו עד כמה כל מעשיו ומצביו של האדם בעולם הזה מוכתבים מראש, מלבד מעשה אחד המעצב את דרכו בעולם – להגיע לשליטה בחייו, דרך העולם העליון, באמצעות חברה שמוכנה להוביל אותו למטרתו.

חזרה לראש הדף
Site location tree