חכמת הקבלה והפילוסופיה
(ניתוח השוואתי בין קבלה לפילוסופיה)
הגדרת הרוחניות
לפילוסופיה יש טענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. הבעיה בטענתה, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות. לעומתה יש הטוענים, שלרוחניות אין כלל קשר לגשמיות. ואם כך, אין שום דרך ושיטה לאפשר מגע בין הרוחניות לגשמיות, שהרוחניות אי פעם תניע את הגשמיות.
ואילו הקבלה, בדומה לכל מדע אחר טוענת, שלא ניתן כלל לדון, במה שאי אפשר לחוש ולחקור. ולכן, אפילו בשביל להגדיר רוחניות, צריך להבחין ולהבדיל את הרוחניות מהגשמיות, ולשם כך צריך קודם כל להרגיש ולהשיג רוחניות, יכולת שניקנֵת על ידי חוכמת הקבלה, אותה חוכמה שמאפשרת לאדם, להתחיל להרגיש את העולם העליון.
מהותו של כוח ההשגחה העליון (הבורא)
במהות הכוח העליון עצמו, הקבלה לא עוסקת, וגם לא בהוכחת החוקים שכלולים בו, משום שמעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, היא אינה מדברת על מה שאין לה תפיסה והשגה בו, ואפילו לא על שלילת ההשגה. כי הגדרת השלילה, אין ערכה פחות מהגדרת הקיום, כי אם רואים איזו מהות מרחוק, ומזהים בה את כל המרכיבים הנעדרים ממנה, כלומר, מה שאינו קיים בה, הרי גם הוא נחשב לעדות ולהכרה במידת מה. משום שאם דבר רחוק באמת מן העין, אי אפשר לזהות מה שנעדר ממנו.
ולכן יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי, שאומר: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ומילה". "שם" הכוונה, לתחילתה של השגה כלשהי. והאור העליון, שהוא הרגשה של כוח ההשגחה העליון ושל פעולותיו, שאותו משיגים בתוך הכלי של הנשמה, כולו ערוך במדע הקבלה בפרטי פרטים ובדקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מכל ההשגות הגשמיות.
רוחניות אינה כוח שמלובש בגוף
רוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן, למרחב ולחומר. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.
כלי רוחני נקרא "כוח"
כשמדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור עצמו נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחוש ולהשגה, ולכן הוא בלתי מושג (הוא נובע ממהותו של הבורא ושווה למהות הבורא). כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדיר אותו בשם, מפני שהשם "אור" מושאל ואינו אמיתי. לפיכך כאשר אומרים: "כוח ללא גוף", הכוונה היא לכלי הרוחני.
ובקבלה הגדרה של אורות, לא מדברת על מהותם, אלא על התפעלות הכלי, תגובותיו, מהרשימות שהותיר בתוכו, המפגש עם האור.
אור וכלי
אור אפשר להשיג. כלומר, התפעלות של הכלי. והשגה כזאת נקראת "חומר וצורה יחד", כי ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא ה"חומר". אולם הרגשת האהבה, שנולדת כתוצאה מזה בתוך הכלי, מוגדרת כ"צורה ללא חומר". כלומר, אם מנתקים את האהבה מהמתנה, כאילו היא מעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, ואינה יותר משם מופשט של "אהבת הכוח העליון המשגיח (הבורא)", אז היא מוגדרת כצורה. והעיסוק בה נקרא "קבלת הצורה". וזהו מחקר מוגדר, משום שרוח האהבה הזאת, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג הנפרד לגמרי מהמתנה, כלומר, כמהות האור.
החומר והצורה בקבלה
אף על פי שהאהבה הזאת, היא תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך מהמתנה עצמה, משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערכה של המתנה. כלומר, דווקא לאהבה ולגילויי תשומת הלב של הנותן, יש ערך וחשיבות אינסופיים. ולכן האהבה היא דבר נפרד לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, והמתנה נשכחת לה ונמחקת מן הלב. ולפיכך החלק הזה של המדע נקרא "הצורה בחוכמת הקבלה", וזהו החלק החשוב ביותר בחוכמה.
עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה)
באהבה הזאת ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם עוד לא מוכן לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הינו אישיות חשובה, שהוא אינו משתווה אליה. אבל ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו איש חשוב, אפשר לקבל כשווה, ולאהוב אותו באמת. בהתאם לחוק האהבה, שאוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.
בהתאם לכך אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:
מדרגה ראשונה - נתינת המתנה נקראת "עולם העשייה".
מדרגה שניה - הגדלת כמות המתנות נקראת "עולם היצירה".
מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה נקרא "עולם הבריאה". ובה מתחילה חקירת הצורה במדע הקבלה, משום שבמדרגה הזו נפרדת האהבה מהמתנה - האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי המתנות שלה.
ובמצב של חושך, אחרי שהאהבה ניסתה והפרידה לגמרי את הצורה מהחומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, שבה חוזרת הצורה ומתגלמת בחומר. כלומר, מרגישים את האור ואת האהבה יחד.
מקור הנשמה
אנו קולטים כל דבר רוחני, ככוח ללא שום דמות גשמית. הרוחניות היא תכונה נפרדת לגמרי מהעולם הגשמי. אבל אם לרוחניות אין שום קשר לגשמיות, איך היא יכולה להוליד ולהניע את הגשמיות?
הכוח הוא חומר
אבל הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, ולא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה המוחשי. ואף על פי שאין לו דמות, שיכולה להיקלט בחושים של האדם, בכל זאת לא פוחת ערכו.
אם לדוגמא לוקחים את יסוד החמצן, שנמצא בהרכבם של רוב החומרים בעולם. ושמים בבקבוק כחמצן טהור, שאינו בא בתרכובת עם שום חומר אחר, הבקבוק יראה לגמרי ריק, מפני שחמצן שנמצא במצב צבירה של גז, אי אפשר לנו לתפוס אותו, לעצב אותו, לשלוט בו באמצעות הידיים, הוא אינו נראה לעין, אין לו טעם ואין לו ריח. וכזה הוא גם המימן.
אבל אם מאחדים את שני החומרים הללו, הם מיד הופכים לנוזל, למים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל. ואם ניצוק מים אלה לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. באופן זה הופכים יסודות החמצן והמימן, שאין שום אפשרות לחוש אותם, לגוף מוצק.
ומה על הכוחות שפועלים בטבע, שלרוב אינם נחשבים לחומר, משום שאי אפשר לנו להכירם באמצעות חושינו. הרי המציאות שאנו מרגישים, של גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד יכול לחוש אותם בעולם שלנו, בטמפרטורות גבוהות הופכים לגז, ובטמפרטורה נמוכות אותו גז, הופך שוב למוצק.
מכאן מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומרים בפני עצמם, ושאי אפשר להרגיש אותם. ולכן, כל התמונות המוכרות לנו, הקבועות בתודעתנו, שבעזרתן אנו מגדירים את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כמו שינויי טמפרטורה.
ובכן, היסוד של החומר, הוא ה"כוח" הגלום בו. אלא שאותם הכוחות עדיין לא נתגלו לנו בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים, אבל בעתיד תתגלה מהותם לבדה, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במרוצת השנים האחרונות.
הכוח השווה ברוחני ובגשמי
במילה אחת אפשר לומר, שכל השמות המתבססים על תמונות החומר, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו בהתבסס על קליטת חמשת החושים. ולכן השמות הללו אינם קבועים ואינם קיימים לעצמם. אבל מאידך, כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין גשמיות, גם היא מדומַה.
וכל עוד המדע לא התפתח עד לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק עם המציאות הממשית. במילים אחרות, צריך להתייחס לכל הפעולות הגשמיות, שאותן רואים ומרגישים, כפעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם הוא ביסודו מורכב מחומר. אחרת לא היתה אפשרות להשיג גם אותו.
אורות וכלים
מפני שהקבלה הינה מדע מדויק, היא שואפת להגיע להשגה ממשית של הבריאה, כלומר, שלא ניתן יהיה להפריך אותה, על ידי שום טענה.
הבריאה כולה כלולה מכלי (רצון) ואור (תענוג). ההבדל בין הכלי לאור, ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם ויותר זך, מעודן, מכל הבא אחריו. את הנועם והשלימות, את המילוי, הוא מקבל ממהותו של הכוח העליון, שרוצה למלא אותו בתענוג עד אין קץ.
כל עיקר קנה המידה שבתענוג, הוא "הרצון לקבל" אותו. כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש למענג ביותר. וכיוון שכך, יש לנו להבחין בנברא ראשון זה, שתי הבחנות:
א - מהות המקבל - הרצון לקבל, גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.
ב - מהות המתקבל - מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, הנשפע תמיד אל הנברא.
הבריאה כולה וכל פרט ממנה, כלולים בהכרח משתי תכונות החודרות ומתלבשות זו בזו, כלומר, הן מורכבות, מפני שה"רצון לקבל" הקיים בנברא, לא קיים במהותו של הכוח העליון. ולכן הוא נקרא "נברא", מה שמחוץ לעליון. והשפע שהוא מקבל, כל כולו נמשך ממהותו של הכוח העליון. ולכן יש מרחק עצום, בין הגוף שנברא, ובין השפע שמקורו ממהותו של העליון.
איך הרוחני יכול להוליד גשמי
לכאורה קשה להבין, איך רוחניות יכולה להוליד ולהחיות משהו גשמי. אולם הקושי הזה נובע רק מהתפיסה של הרוחניות, כאינה קשורה לגשמיות. אבל אם יוצאים מהנחת היסוד של המקובלים, שמשיגים, כי כל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית, יוצא שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה, ללא שום חילוק ביניהן, אלא בחומר - שהרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל האיכויות הנהוגות בחומר הרוחני - נוהגות גם בחומר הגשמי.
בהבנת הקשר שבין הרוחניות והגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות:
טענה א' - כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהותו של האדם.
טענה ב' - הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה.
טענה ג' - המהויות הרוחניות, הם עצמים פשוטים שאינם מורכבים.
ההנחות השגויות האלו, נהרסו על ידי הפסיכולוגיה המטריאליסטית. ומאז, כל מי שרוצה להשיג את כוח ההשגחה העליון (הבורא), יכול להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטת ההשגה שלו, הנקראת "חוכמת הקבלה".