אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / מאמרים / השלום בעולם
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

השלום בעולם

תמצית הרב לייטמן למאמר "השלום בעולם" מאת בעל הסולם

כל דבר מוערך לא לפי מראהו ברגע מסוים, אלא במידת התפתחותו

לכל מה שקיים במציאות, גם לטוב וגם לרע, ואפילו לדבר הרע והמזיק ביותר בעולם, יש זכות קיום. ואסור להשמיד אותו לחלוטין – המשימה שלנו היא רק לתקן אותו ולהחזיר אותו למקור שלו.

מספיק שנתבונן בתשומת לב בתהליך הבריאה, כדי שנגיע להכרה בגדלות ובשלמות של הפעולה הזאת ומי שמבצע אותה. ולכן עלינו להבין את זה ולהיזהר מזלזול בחלק כלשהו של הבריאה, להיזהר שלא לומר שהחלק הזה הוא מיותר ושאין בו צורך. הרי זוהי הוצאת דיבה על פעולת הבריאה.

אבל, כמו שכולם יודעים, הבורא לא השלים את הבריאה ברגע שהוא יצר אותה, ולכן אנחנו רואים במציאות שלפנינו, שהיא נמצאת בשליטת חוקי ההתפתחות ההדרגתית – הן בפרט והן בכלל, החל מהשלב וכלה בשלב הסיום ולכן, כשאנחנו מרגישים את הטעם המר של הפרי בתחילת ההתפתחות שלו, אנחנו לא רואים את זה כפגם של הפרי, משום שכולם יודעים את הסיבה לכך: הפרי עוד לא סיים את התפתחותו.

וכך גם ביחס לשאר המרכיבים של המציאות: אם משהו נראה לנו רע ומזיק, זוהי רק עדות לכך שהמרכיב הזה נמצא עדיין בשלב המעבר של תהליך ההתפתחות שלו. ולכן אין לנו זכות לקבוע שהוא רע ולזלזל בו, משום שזהו יחס לא-חכם.

חולשתם של "מתקני העולם"

ומכאן אנחנו מבחינים בחולשת עמדתם של "מתקני העולם" שחיו בכל הדורות, משום שהם ראו את האדם כמכונה שאינה פועלת כראוי וזקוקה לתיקון, כלומר, כמכונה הזקוקה להוצאת החלקים המקולקלים מתוכה ולהחלפתם בחלקים אחרים, תקינים.

ולכן כל השאיפות של מתקני העולם האלה היו מכוונות להשמדת כל הרע והמזיק שקיים במין האנושי. ולמען האמת, אם הבורא לא היה מפעיל התנגדות כלפיהם, הם היו בודאי מספיקים כבר מזמן לנפות את האנושות, ולהשאיר בה רק את מה שטוב ומועיל.

אבל הבורא מגן בקפדנות על כל פרט בבריאה שלו ואינו מאפשר לאף אחד להשחית שום דבר ממה שנמצא בשליטתו. אלא רק לתקנו ולהחזירו למוטב, כמו שנאמר לעיל. ולפיכך כל המתקנים מהמין האמור ייעלמו מהעולם, והמידות הרעות יישארו. והם מונים את מספר שלבי ההתפתחות, שאותם ייאלצו לעבור כל המרכיבים בבריאה, עד שהם יגיעו לגמר בשלותם.

ואז התכונות הרעות יהפכו מאליהן לתכונות טובות ומועילות – שכן כך תכנן אותן הבורא מלכתחילה. וזה דומה לפרי התלוי על ענף העץ שמחכה וסופר את הימים ואת החודשים שצריכים לחלוף עד שהפרי יגיע לבשלות, ואז הטעם והמתיקות שלו יתגלו לכל אדם.

האצת תיקון הטבע

אבל חוק ההתפתחות המתפשט על כל המציאות, המבטיח להחזיר כל רע לטוב ומועיל, מבצע את הפעולות שלו בלי לשאול את דעתם של בני האדם שמאכלסים את כדור הארץ. יחד עם זאת, הבורא נתן לאדם שכל ושליטה, אפשר לו לקחת את חוק ההתפתחות תחת רשותו, ובידו להאיץ בכך את תהליך ההתפתחות מרצונו, בחופשיות וללא כל תלות לגמרי במהלך הזמן.

ויוצא שיש שתי רשויות שפועלות בתהליך ההתפתחות האמור:

[על כך אמרו המקובלים: "זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה"]. אם יזכו לקחת את חוק ההתפתחות לידיהם, שצריך לעבור על התכונות השליליות שלהם ולהפוך אותן לתכונות חיוביות; אם הם בעצמם ישימו לב לתכונות השליליות שלהם ויתחילו לתקן אותן ולהפוך אותן לחיוביות, אז הם יהיו משוחררים לגמרי מהזמן, ומאותו הרגע ההשגה של המדרגה העליונה של ההתפתחות תלויה ברצון שלהם, כלומר באיכות הפעולה ותשומת הלב בלבד. באופן הזה הם מאיצים את התקרבותו של השלב הסופי.

אבל אם הם לא יזכו לשלוט בהתפתחות תכונותיהם השליליות, וישאירו אותה בידי שמים, גם במקרה כזה מובטחת להם גאולה שלמה וגמר תיקון. כי ישנה הבטחה גמורה מצד ממשלת השמים, הפועלת בהתאם לחוק ההתפתחות ההדרגתית, שמדרגה אחר מדרגה, כל הרע והמזיק יהפוך לטוב ומועיל, כמו הפרי שעל העץ. ההגעה לסוף מובטחת לגמרי, אלא שזה כבר תלוי מאוד בזמן ( "בעיתה").

בהתאם לחוק ההתפתחות ההדרגתית, עד ההגעה לסוף, יעברו על המתפתח הרבה מדרגות שונות. והתהליך הזה הוא קשה, איטי וממושך מאד, והוא אורך זמן רב, כי "הדבר המתפתח" עליו אנחנו מדברים הוא יצור חי ומרגיש, ובמדרגות ההתפתחות הזאת הוא נאלץ לקבל את הייסורים הגדולים והנוראים ביותר. וזאת כיוון שהכוח שטמון במדרגות האלה, שמאלץ את האדם לעבור ממדרגה התחתונה למדרגה גבוהה יותר, הוא כוח של ייסורים ושל כאב, המצטברים במדרגה התחתונה, עד כדי כך שאי אפשר כבר לסבול, וכתוצאה מכך נאלץ האדם לנטוש את המדרגה הזאת ולעלות למדרגה גבוהה יותר.

הסוף הזה מובטח על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית והוא נקרא "בעיתה", כלומר, הוא תלוי בזמן. השגת הסוף המובטח, כאשר האדם לוקח לידיו את פיתוח התכונות שלו נקראת "אחישנה", והיא לחלוטין לא תלויה בזמן.

הטוב והרע נערכים לפי הפעולות של הפרט ביחס לכלל

לפני שאנחנו ניגשים לחקירת תיקון הרע שבמין האנושי, עלינו לקבוע את ערכם של מושגי ה טוב וה רע המופשטים. במלים אחרות, כאשר אנחנו מגדירים את הפעולות או את התכונות של מידות כמו טוב ו רע, עלינו לברר ביחס למי התכונות או הפעולות האלה מהוות טוב או רע. כדי להבין זאת, צריך לדעת היטב מה ערכו של הפרט ביחס לכלל, כלומר, את ערכו של היחיד ביחס לציבור שבו הוא חי, אשר הוא ניזון ממנו, גם חומרית וגם רוחנית.

המציאות מראה לנו שאין ליחיד שום זכות קיום אם הוא מבודד את עצמו ואין לו חברה מספיק גדולה שתשמש אותו ושתעזור לו בסיפוק צרכיו. מכאן יוצא שהאדם נברא מלכתחילה כדי לחיות בחברה, וכל יחיד בחברה הוא כמו גלגל קטן במנגנון גלגלים אחד, שבו לגלגל בודד אין שום חופש תנועה מעצמו. אלא הוא נסחף עם התנועה הכללית של כל הגלגלים בכיוון הנתון, על מנת להכשיר את המנגנון לביצוע המשימה המשותפת. ואם יישבר גלגל אחד, לא יהיה זה בערך של קלקול של גלגל אחד בלבד, אלא ערך הקלקול יהיה בהתאם לתפקידו וייעודו של הגלגל במנגנון השלם.

וכך גם מידת החשיבות של כל יחיד בציבור, אשר אינה נקבעת על פי מידת טובו כשלעצמו, אלא על פי מידת השירות שהוא נותן לציבור כולו. וכן להיפך: אנחנו לא מעריכים את מידת הרע של כל יחיד אלא את מידת הנזק שהוא גורם לציבור כולו, כלומר לא את מידת הרע שלו עצמו.

וכל זה ברור כשמש בצהרים, הן מבחינת האמת והן מבחינת הטוב, משום שאין בַּכלל, אלא מה שיש בפרט, ותועלת הכלל היא התועלת של כל פרט ופרט. ומי שמזיק לכלל, מזיק גם לעצמו, ומי שמביא תועלת לכלל, מקבל את חלקו בכלל. כי הפרטים הם חלקים של הכלל, ואין לכלל ערך וכמות גדולים יותר מסכום הפרטים שמרכיבים אותו.

אז מתברר, שהציבור והיחיד הם היינו הך. ומבחינת היחיד, אין שום דבר שלילי בשעבודו לציבור, משום שחרות הציבור וחרות היחיד אחד הם, וכמו שמידת הטוב מתחלקת ביניהם כך מתחלקת ביניהם מידת החרות. הרי הן את התכונות הטובות והתכונות הרעות, והן את הפעולות הטובות והפעולות הרעות, אנחנו מעריכים רק בהתאם לתועלת שהם מביאים לציבור.

כמובן, כל האמור לעיל מתייחס רק לאותם יחידים שממלאים את חובתם בשלמות כלפי הציבור, כלומר הם לא מקבלים יותר ממה שמגיע להם ולא תובעים את חלקו של חברם. ואם חלק מהציבור אינו מתנהג באופן האמור, אז יוצא, למעשה, שהוא מזיק לא רק לציבור, אלא גם לעצמו.

כל מה שנאמר עד כאן הוא רק הצגת נקודת התורפה, כלומר, המקום שדורש את תיקונו, כדי שכל אחד יבין שטובתו האישית וטובת הכלל – זה אותו הדבר, ושבאופן כזה העולם יגיע לתיקונו המלא.

ארבע המידות: חסד, אמת, צדק ושלום – ביחס לפרט ולחברה.

אחרי שביררנו היטב מהו הטוב בצורתו האמיתית, עלינו לעיין בדברים ובאמצעים העומדים לרשותנו כדי לזרז את בואם של הטוב והאושר.

כדי להגיע למטרה הזאת יש ברשותנו ארבע מידות: חסד, אמת, צדק ושלום. עד היום השתמשו במידות האלה כל מתקני העולם. ליתר דיוק, בארבעת המידות האלה התפתחה האנושות על ידי ההשגחה העליונה – שעשתה את דרכה בהתפתחות הדרגתית - עד שהביאה את האנושות למצבה הנוכחי דהיום.

כמו שכבר נאמר לעיל, הדבר הטוב ביותר עבורנו הוא לקחת את חוק ההתפתחות לידינו ולשליטתנו, משום שכך אנחנו נגאל את עצמנו מכל הייסורים, שההיסטוריה המתפתחת מכינה לנו מהיום והלאה.

ולפיכך נחקור וננתח את ארבע המידות האלה, כדי להבין מה הם נתנו לנו עד היום, ומזה נבין לאיזו עזרה נוכל לקוות מהם בעתיד.

הקשיים המעשיים שבקביעת ה"אמת"

אם נתבונן במדות הטובות, נראה שכביכול אין לנו שום מדה שהיא טובה יותר מן ה"אמת". הרי אותו הטוב שהגדרנו לעיל, לפי התלות שבין היחיד והציבור – כאשר הפרט נותן ומקיים את התפקיד שהוטל עליו כלפי הכלל בשלמותו, ו מקבל [בדיוק] את החלק שלו מהכלל [ולא נוטל את של חברו] באופן צודק – כל זה אינו אלא "אמת".

אבל בפועל החברה בכלל אינה מקבלת את מידת ה"אמת". הקשוי לקבל אותה בפועלנובע מתוך הגדרתה עצמה. כלומר יש כאן פגם כלשהו או גורם שאינו מאפשר לציבור לקבל אותה, וצריך לברר מהו. אם נחקור לעומק את הערך המעשי של האמת הזאת, נגלה, בהכרח, שהיא מעורפלת ומסובכת מאד, כך שהאדם אינו יכול בכלל לראות אותה.

כי האמת מחייבת אותנו לעשות את כל היחידים שבציבור שווים זה לזה, כדי שכל אחד יקבל את חלקו בהתאם למאמץ שהוא השקיע, לא פחות ולא יותר. וזהו הבסיס הממשי היחיד, שאין בו שום ספק. הרי ברור שהפעולות של כל מי שרוצה להפיק תועלת לעצמו מהמאמצים של חברו, הן סותרות לשכל הישר ולמידת האמת שעליה דיברנו.

אבל איך אנחנו צריכים לתאר את זה לעצמנו כדי להבין את מידת האמת הזאת כך, שזה יהיה מקובל על ידי כל הציבור? למשל, אם נברר את העניין תוך התבססות על העבודה הנראית לכול, כלומר, בהתאם לכמות שעות העבודה של כל פרט, ונחייב את כולם לעבוד מספר שווה של שעות, מידת האמת עדיין לא תתגלה לנו. ויותר מזה, משני הצדדים יש כאן שקר גלוי: הן מצד המצב הגופני של העובד והן מבחינת המצב הנפשי שלו.

וזה לגמרי טבעי שלא כולם יכולים לעבוד בשווה. תמיד יהיה מישהו שעקב חולשתו, ישקיע בשעה אחת יותר מאמץ ממה שחברו משקיע בשעתיים או יותר.

וקיימת גם בעיה פסיכולוגית, משום שגם אדם שהוא עצלן גדול מטבעו, משקיע בשעה אחת יותר מאמץ ממה שחברו משקיע בשעתיים או יותר. ומבחינת מידת האמת המוחלטת, אנחנו לא יכולים לחייב חלק אחד של הציבור להשקיע יותר מאמץ ממה שמשקיע החלק הנחשל, על מנת לספק את הצרכים החיוניים.

ולמעשה יוצא, שהפרטים בחברה שהם חזקים ובעלי-יוזמה מטבעם, נהנים מהמאמצים שאחרים משקיעים ומשעבדים אותם בכוונה תחילה, מה שנוגד את מושג האמת. הרי הם עצמם משקיעים מאמץ זניח, יחסית לחברים החלשים והעצלים בחברה.

ואם ניקח עוד בחשבון את החוק הטבעי "אחרי רבים להטות", אז צורה כזאת של האמת, שמבוססת על מספר שעות העבודה למעשה, היא בלתי ישימה בעליל, משום שהחלשים והעצלים הם תמיד מיצגים את הרוב בחברה, והם לא יתנו לחזקים ולבעלי היוזמה, שהם המיעוט, להשתמש בכוחותיהם ובמאמציהם.

לכן ברור כי בהתחשב בתנאים שמציבה מידת האמת (שרוב החברה עומדת לצידה), הבסיס של [חישוב] מאמצי הפרט שהוזכר לעיל, הוא למעשה אינו מציאותי, משום שהעיקרון עצמו אינו ניתן לבדיקה ולהערכה. ויוצא שאין למידת האמת אפשרות מעשית להוות גורם מכריע, שיקבע את דרכי היחיד ודרכי הציבור. לא קיים בה דבר שיוכל לספק באופן מוחלט את תנאי החיים במצב של גמר תיקון של העולם.

ויותר מזה, ישנם קשיים עוד יותר גדולים מאלה שדיברנו עליהם, משום שאין אמת ברורה יותר מזו שנמצאת בטבע עצמו. ולפי הטבע מרגיש כל אדם את עצמו כשליט יחיד בעולמו של הבורא, וחושב שכולם נבראו כדי להקל ולשפר את חייו, עד כדי כך, שהוא אינו מרגיש שום חובה מצידו לתת משהו בתמורה.

במילים פשוטות – הטבע של כל אדם הוא לנצל את החיים של כל הבריות בעולם לטובת עצמו. ואת כל מה שהוא נותן לזולת, הוא נותן רק מתוך אילוץ. אבל גם אז יש בזה ניצול של הזולת, אלא שזה נעשה בערמומיות יתר, כדי שהזולת לא ירגיש את זה ויוותר לו.

הסיבה לכך היא שטבעו של כל ענף קרוב לשורשו. ומכיוון שהנשמה של האדם – מוצאה מהבורא האחד והיחיד, שהכול שייך לו, לכן האדם שנובע ממנו, מרגיש שכל הבריות בעולם צריכות להימצא תחת שליטתו, שהם נבראו לתועלתו האישית. וזהו חוק ולא יעבור.

וכל ההבדל בין בני האדם הוא רק בבחירה. האחד בוחר לנצל את הבריאה כדי להשיג הנאות שפלות, השני – כדי להגיע לשלטון, והשלישי – כדי להשיג כבוד. יותר מזה: אם זה לא היה כרוך במאמצים גדולים, כל אחד היה מסכים לנצל את העולם כדי להשיג את הכול ביחד: גם עושר, גם שלטון וגם כבוד – אבל כל אדם נאלץ לעשות את הבחירה שלו בהתאם לאפשרויות וליכולות שלו.

ולחוק הזה אפשר לקרוא בשם "חוק היחידיוּת" שבלב האדם. אבל אף אחד אינו יכול להימלט מהשפעתו, כל אחד מקבל את חלקו, הגדול – בהתאם לגדולתו, והקטן – בהתאם לקטנותו.

אבל חוק היחידיות האמור, שקיים בטבע של כל אדם, הוא אינו טוב ואינו רע, משום שזוהי מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום כמו לכל חלק בבריאה. ואין שום תקווה שהוא יבוטל או שהשפעתו תתרכך קצת, כמו שגם אין תקווה להשמיד את המין האנושי. ולכן לא נטעה אם נאמר על החוק הזה שהוא "אמת מוחלטת".

ואיך בכלל נוכל לשכנע את היחיד כשנבטיח לו שוויון בין כל חברי הציבור, אם כל השאיפה של היחיד היא להתרומם מעל כל הציבור? הרי אחרי כל האמור, אין ספק בכך שאין בטבע האנושי דבר שהוא יותר רחוק מזה.

ובכך, ביררנו ש בהתאם למידת האמת, אין שום אפשרות ממשית לעשות את חיי היחיד או את חיי הציבור מאושרים במידה כזאת שהדבר יהיה מקובל על כולם ושכולם יתנו לזה את הסכמתם המלאה, כמו שזה צריך להיות בגמר התיקון.

השימוש במידות האחרות בהנהגה, במקום מדת האמת

ועכשיו נפנה לשלוש המידות שנותרו: החסד, הצדק והשלום, שבמבט ראשון, לא נבראו כשלעצמן, אלא כדי לשמש כאסמכתאות לייפות את כוחה של האמת החלשה מאד בעולמנו. מכאן התחילה ההיסטוריה של ההתפתחות את ההתקדמות האיטית וההדרגתית שלה להסדרת חיי הציבור.

באופן תיאורטי, הסכימו כל החברים בחברה וקיבלו עליהם ללא עוררין את הנהגת האמת, אבל למעשה הם נהגו באופן שהוא ההיפך הגמור ממנה, ולא כמו שסוכם. ומאז גורלה של האמת היה להיות מנוצלת על ידי השקרנים הגדולים ביותר, ואי אפשר למצוא אותה לא אצל החלשים ולא אצל הצדיקים, כדי שהם יוכלו להיעזר בה, אפילו קצת.

ומכיוון שבני האדם לא הצליחו להתנהג בחברה בהתאם למדת האמת, גדל מספר החלשים והמנוצלים. ומכאן התפתחו המידות של "החסד והצדק" והפכו להיות פעילים בחיי החברה, משום שיסודות הקיום של החברה מאלצים את החזקים ואת המצליחנים לעזור לחלשים, כדי לא לגרום נזק לחברה בכללה. ולכן הם התייחסו אליהם בוותרנות, כלומר, בחסד ובצדק.

אבל טבע הדברים הוא כזה שבתנאים כאלה גודל מספר החלשים והמקופחים עד כדי כך, שהם מתחילים להוות איום על החזקים, וזה מביא להיתקלויות ולריבים. וזה גרם לכך שנוצרה בעולם מידת ה "שלום". יוצא שכל המידות הללו חסד, צדק ושלום – כולן נולדו והתפתחו כתוצאה מחולשתה של מידת האמת, שגרמה לחברה להתפלג לקבוצות. אחדים מהם לקחו כבסיס את מידות החסד והצדק, כלומר, את ההתחלקות בנכסיהם עם הזולת, ואחרים לקחו את מידת ה"אמת", כלומר את העיקרון "שלי – שלי, ושלך – שלך".

במילים פשוטות אפשר לחלק את שתי הקבוצות האלה ל"בעלי בניין" ול"בעלי חורבן". בעלי הבניין הם אלה שדואגים לטובת כלל הציבור ושמוכנים להתחלק בשביל זה בנכסיהם עם הזולת.

אבל לאלו שנוטים מטבעם להחריב, מתאימה מידת האמת, כלומר העיקרון של "שלי – שלי, ושלך – שלך". הם מחריבים מטבעם, מעדיפים לשמור על נכסיהם, ולא מוכנים להקריב שום דבר למען הזולת אפילו אם זה מאיים על קיומו ושלומו הציבור.

התקווה לשלום

כאשר התנאים החיצוניים הובילו את שתי הקבוצות האלה לעימות חזיתי ונוצר איום לקיומם, הופיעו בחברה "עושי השלום". הם שללו את כוח האלימות והציעו עקרונות חדשים – הצודקים לדעתם – עקרונות חיי חברה של דו-קיום.

אבל עושי השלום האלה אשר הופיעו אחרי כל המחלוקות, באים בדרך כלל מתוך "בעלי החורבן", מתומכי האמת והעיקרון "שלי – שלי, ושלך – שלך". וזה משום שהם חזקים ובעלייוזמה, וכדי להוכיח את עצמם הם תמיד יהיו מוכנים לסכן אפילו את חייהם ואת שלום הציבור, במקרה שהציבור לא יסכים לדעתם.

ואילו "בעלי הבניין" שתומכים בחסד וצדקה, שהעיקר בשבילם הוא החיים שלהם ושל הציבור, אינם מוכנים לסכן את עצמם ואת הציבור, כדי לאלץ את הציבור להסכים לדעתם, משום שהם תמיד הצד החלש בחברה שנקרא"פחדנים" ו"מוגי-לב". והאמיצים והמסתכנים לעומתם - תמיד במנצחים, ולכן אך זה טבעי שעושי השלום יבואו מתוך "בעלי החורבן" ולא מתוך "בעלי הבניין".

מהאמור רואים איך התקווה לשלום, שאליו שואף כל הדור שלנו בכיליון עניים, אין לה שום ערך, לא מצד "הנושא" ולא מצד "הנשוא".

כי "הנושאים" שהם עושי השלום בדורנוובכל הדורות, ובעלי הכוח להשכין שלום בכל העולם, הם תמיד קרוצים מאותו חומר אנושי שאנחנו מכנים "בעלי החורבן", והם מצדדים בָּאמת, כלומרשואפים לכך שהבסיסלהשכנת שלום בעולם יהיה לפי העיקרון "שלי – שלי, ושלך – שלך".

טבעי הדבר,שהאנשים האלה תקפים בדעתם עד כדי כך שמוכנים לסכן את חייהם ואת חיי הציבור כולו. וזה תמיד נותן להם כוח לנצח את אותו החומר האנושי שהם בעלי הבניין, מבקשי החסד והצדקה, שמוכנים להתחלק בנכסיהם לטובת האחרים, כדי לשמור על השלום, מתוך היותם פחדנים ומוגי לב.

ומתברר שדרישת האמת וחורבן העולם – זה אותו הדבר, וגם הצורך בחסד ובניית העולם זה אותו דבר. ולכן אין שום תקווה שבעלי החורבן ישכינו שלום בעולם.

אין שום ערך לתקווה לשלום מצד "הנשוא", כלומר, מצד עצם התנאים לקיום השלום, משום שעדיין לא נוצרו התנאים לחיי האושר של היחיד והציבור בהתאם למידת האמת, שאותו רוצים כל כך עושי השלום. הרי תמיד קיים ותמיד יהיה חלק קטן בחברה - אבל חשוב - שאינו מרוצה מהתנאים שמציעים לו, כמו שכבר הראינו לעיל כאשר דיברנו על החולשה של מידת האמת. והחלק הזה הוא תמיד יהיה חומר מוכן למחרחרי-ריב חדשים, ולעושי-שלום חדשים שיתגלגלו עד אין קץ..

שלום ציבור מסוים ושלום העולם כולו

אין מה להתפלא על כך שאני מערבב את עניין שלומושל ציבור מסוים עם שלום העולם כולו, הרי באמת כבר הגענו למדרגהשבה כל העולם נחשב לעם אחד ולציבור אחד. כלומר כל פרט שבעולם, מבטיח את קיומו בזכות האנושות כולה, והוא נאלץ לשרת אותה ולדאוג לטובת העולם כולו.

כבר הוכחנו לעיל את התלות המוחלטת של היחיד בציבור שאליו הוא שייך, בהשוואתנו אותו לגלגל קטן במכונה. חייו של היחיד וגם רווחתו תלויים באותו הציבור, ולכן טובת הציבור וטובת היחיד – זה אותו הדבר. וגם ההיפך מזה נכון. ולפיכך במידה שבה האדם כפוף לדאגה לרווחתו האישית, הוא בהכרח נעשה כפוף גם לציבור.

ומהו ההיקף של הציבור הזה? ההיקף הזה נקבע על פי המרחב שממנו מקבל היחיד את ההכרחי לקיומו. בתקופות ההיסטוריה הקדומות, למשל, המרחב הזה נקבע בהיקף של משפחה אחת. במלים אחרות, האדם לא היה זקוק לשום עזרה, חוץ מהעזרה שהוא קיבל מבני משפחתו, ואז, כמובן, הוא לא היה צריך להיות תלוי באף אחד, חוץ מבבני משפחתו.

בתקופה מאוחרת יותר, כשהמשפחות התאחדו והתיישבו בכפרים ובעיירות, האדם נעשה תלוי גם בעיר שלו. ואחר כך, כשהערים והכפרים התאחדו למדינות, אז את רווחתו של האדם החלו לספק כל תושבי המדינה, וכך הוא הפך להיות תלוי בתושבים של כל המדינה.

וכך גם בדורנו, את רווחתו של האדם מספקות כל מדינות העולם, ובאותה מידה האדם תלוי, בהכרח, בכל העולם, כמו גלגל קטן במכונה.

ולפיכך לא ניתן לתאר את האפשרות של קביעת סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, עד שלא יהיה בכל מדינה בעולם, וכן להיפך. מכיוון שבימינו המדינות מקושרות כבר זו בזו בסיפוק צרכיהם החיוניים, כמו שזה היה בימי קדם בין בני המשפחה, לפיכך אין לדבר עוד על דרכים צודקות להבטיח שלומו של עם אחד או של מדינה אחת, וגם אין טעם לעסוק בחיפוש דרכים כאלה. אלא צריך לחפש אותם עבור כל העולם. כי טובתו ורעתו של כל אדם בעולם תלויים ומדודים בטובתו של כל פרט ופרט שבכל העולם כולו.

ולמרות העובדה שזהו דבר ידוע ומורגש די הצורך, האנושות עדיין אינה מכירה בכך באופן הראוי. ולמה זה כך? משום שבהתאם לתהליכי ההתפתחות בטבע, הפעולה קודמת להבנת התופעה. ורק המציאות תוכיח, ותדחף את האנושות קדימה.

במציאות, ארבע המידות סותרות זו לזו

ארבע המידות שהוזכרו לעיל: חסד, אמת, צדק ושלום, נמצאות [בערבוביא] מיוחדת בכל אדם ומאדם לאדם - בסתירה, כי התפלגו בטבע האנושי, אם מהתפתחות או מחינוך, וסותרות זו את זו כשלעצמן. לכן אם ניקח לדוגמא את מידת החסד בצורתה המופשטת, אנחנו נראה מעוצמת שליטתה שהיא מדכאת את שאר המידות. כלומר, על פי חוקי מידת החסד, אין לשאר המידות שום מקום לביטוי בעולם שלנו.

עיקרון החסד הוא "שלי – שלך, ושלך – שלך". אם כל האנושות הייתה נוהגת בהתאם למידה הזאת, אז היופי והערך שבמידות אמת וצדק היו נעלמים מן העולם. הרי אם כל אחד היה מוכן, מטבעו, לתת את כל מה שיש לו לזולת ולא לקבל ממנו שום דבר, היה נעלם הגורם שמאלץ את האדם לשקר לזולתו.

ואז לא היה בעצם על מה לדבר בנוגע למידת האמת, משום שהאמת והשקר תלויים זה בזה. הרי אם לא היה בעולם "שקר", לא היה קיים גם מושג ה"אמת", שלא לדבר על כך שגם שאר המידות היו נעלמות, משום שבאו רק כדי לחזק את האמת עקב חולשתה.

ה"אמת", שהעיקרון שלה מוגדר כ"שלי – שלי, ושלך – שלך", עומדת בסתירה למדת החסד ואינה סובלת אותה כלל, משום שמבחינת האמת, העיקרון שמחייב את האדם לעבוד ולעזור לזולת הוא לא נכון, מכיוון שזה מקלקל את האדם ומרגיל אותו לנצל את הזולת. וחוץ מזה, האמת טוענת שכל אחד חייב לחסוך רכושו לשעת חירום, כדי לא להוות נטל על הזולת בשעה הקשה.

וחוץ מזה, אין אדם שאין לו קרובי משפחה או יורשי רכושו, שעל פי עקרון האמת, יש להם זכות מועדפת על פני האחרים. ובאופן טבעי יוצא, שמי שמחלק את נכסיו לאחרים הוא שקרן כלפי משפחתו ויורשיו, אם הוא לא משאיר להם שום דבר.

וגם השלום והצדק סותרים זה את זה, משום שכדי להשכין שלום בציבור מוכרחים לשמור על כמה כללים שיאפשרו לפיקחים ולזריזים, שמשקיעים מאמץ ומחשבה, להתעשר, ולעצלנים ולאלה שאינם מעשיים – להיות נזקקים. באופן כזה, האדם הזריז יקבל את חלקו וגם את החלק של חברו העצלן וייהנה מחיים טובים, בשעה שלעצלנים ולאלה שאינם מעשיים לא תישאר אפילו פת לחם והם יהפכו להיות נזקקים.

וכמובן, אין זה צודק להעניש בחומרה כזאת את העצלנים ואת אלה שאינם מעשיים, הרי לא גזלו מאף אחד. במה חטאו ובמה פשעו המסכנים האלה, אם ההשגחה העליונה לא העניקה להם שכל וזריזות? למה להעניש אותם בייסורים קשים ממוות על כך? לכן, אם הצדק הוא תנאי להשכנת השלום, אז השלום סותר את הצדק.

וגם הצדק סותר את השלום, משום שאם נקבע הסדר של חלוקת נכסים בהתאם לעקרונות הצדק, כלומר, אם נעביר לידיהם של העצלים והלא מעשיים נכסים רבי-ערך – אז החזקים ובעלי היוזמה לא ינוחו ולא ישקטו כמובן, עד שיבטלו את השיטה הזאת שמשעבדת את החזקים ואת בעלי המרץ ומנצלת אותם לטובת החלשים. ולכן אין שום תקווה לשלום הציבור, שהרי הצדק סותר את השלום.

הפעולה של תכונת "היחידיות" באגואיזם היא חורבן והשמדה

וכך נראה שהתכונות שנמצאות בתוכנו מתנקשות ונלחמות זו בזו, ולא רק בין קבוצות שונות, אלא גם בתוך כל אדם ואדם. ארבע המידות שקיימות בתוכו שולטות באדם – בעת ובעונה אחת או לסירוגין, ועורכות ביניהן מלחמה כך שהשכל הישר לא יכול להשליט שום סדר ולהביא אותם להסכמה מלאה.

למען האמת, המקור לכל העירבוביות הרבות ששוררות בנו, הוא לא אחר מאשר תכונת ה"יחידיות" שמצויה בכל אחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת.

ואף על פי שביררנו, שבתכונה הזאת טמונה משמעות גבוהה, יפה ונשגבת, משום שהיא ניתנה לנו ישירות מהבורא – היחיד, שהוא השורש לכל הנבראים, הרי כשהרגשת היחידיות הזאת מתחברת לאגואיזם הצר שלנו, הפעולה שלה הופכת להיות הרסנית, והיא הופכת למקור של כל הצרות בעולם, הן של העבר והן של העתיד.

וכמו שנאמר, אין שום אדם בעולם שיהיה חופשי מהתכונה הזאת, וכל ההבדלים בין בני האדם רק באופני השימוש בה: או כדי לספק את תאוות הלב, או כדי להשיג שלטון וכבוד – ובזה נבדלים הבריות זה מזה.

אבל הדבר המשותף לכל הבריות בעולם הוא שכל אחד מאיתנו שואף לנצל את כל שאר בני האדם לתועלתו האישית, כשהוא משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו, ולא לוקח כלל בחשבון שהוא נבנה מחורבנו של הזולת.

ואין זה משנה אילו הצדקות ממציא כל אחד לעצמו, משום ש"הרצון שולט על המחשבה" ולא "המחשבה על הרצון". והעניין הוא גם בכך, שככל שהאדם הוא גדול ומיוחד יותר – כך הוא מרגיש את ה"יחידות" שלו ביתר חדות.

השימוש בתכונת היחידיות כאמצעי להתפתחות הפרט והכלל

נברר כעת מהם התנאים שסוף סוף האנושות תקבל על עצמה, לקראת בוא השלום בעולם; ננסה למצוא את המסוגלות של תנאים האלה להבטיח חיי אושר לפרט ולכלל, ומהי בסופו של דבר הנכונות של האנושות לקבל על עצמה את קיום התנאים המיוחדים האלה.

אבל בואו נחזור ליחידיוּת שמצויה בלב כל אדם, הגורמת לו לרצות לבלוע את הכול ואת כולם למען עצמו. היחידיות - השורש של הוא יחידותו של הבורא, והיא נמשכת אל בני האדם, שהם הענפים של הבורא. אבל כאן מתעוררת השאלה ודורשת תשובה: מדוע התכונה הזאת מתגלה בנו בצורה כל כך מקולקלת, עד שהיא הופכת להיות הבסיס לכל הדברים המזיקים והמחריבים בעולם? ואיך מהמקור לכל חי, זה נמשך והופך למקור כל ההרס בעולם? ואי אפשר להשאיר את השאלה הזאת ללא תשובה.

והעניין הוא בכך שליחידיות יש שני צדדים. אם להסתכל עליה מנקודת המבט של הבורא, כלומר, מבחינת השגת ההשתוות ליחידיות שלו, אז היא מעוררת רק "להשפיע לזולת", משום שכזאת היא התכונה של הבורא, שאין לו תכונה של קבלה, משום שאין לו חסרון בשום דבר, ואינו זקוק לקבלת דבר מהנבראים שלו. ולכן היחידיות, שהיא ההמשכה של תכונת הבורא שבתוכנו, חייבת להתממש בנו בצורה של "השפעה לזולת", בצורה אלטרואיסטית, ולא בצורה אגואיסטית של "קבלה למען עצמו".

אבל מצד שני, כלומר, מבחינת הפעולה המעשית של התכונה הזאת בתוכנו, אנחנו מגלים שהיא פועלת בצורה הפוכה לחלוטין – רק כ"קבלה למען עצמו", כאגואיזם, כלומר, כרצון להיות העשיר והנכבד ביותר – היחיד בעולם. ובאופן כזה סותרים שני הצדדים האלה זה את זה ורחוקים זה מזה כמו מזרח ממערב.

ובזה אנחנו מוצאים את הפתרון לשאלה ששאלנו – איך אותה היחידיות, שנובעת מהבורא, ממקור החיים בעולם, מתגלה לנו כמקור לכל החורבן? זה קורה משום שאנחנו משתמשים באמצעי היקר הזה עם כוונה הפוכה – לקבל "למען עצמו".

היחידיות אף פעם לא תפעל בנו בצורה אלטרואיסטית, כ"השפעה לזולת". הרי אי אפשר להכחיש שיש בינינו אנשים שהיחידיות פועלת בתוכם בצורה של השפעה לזולת. הם תורמים את הנכסים ואת ההישגים שלהם לטובת הכלל וכן הלאה.

אלו אותם שני הצדדים של אותו מטבע, המדברים רק על שתי נקודות שבהתפתחות הבריאה, אשר מובילה כל דבר אל השלמות. הבריאה מתרוממת ועולה, בהדרגה, במדרגות ההתפתחות, החל מהעדר, ממדרגה אחת למדרגה אחרת גבוהה יותר, וממנה למדרגה עוד יותר גבוהה, עד שתשיג את יעודה העליון, שהוא השלמות אשר שנקבעה לה מראש, ושבה היא תישאר לנצח.

כי סדר ההתפתחות של שתי הנקודות הוא: הנקודה הראשונה היא תחילת ההתפתחות, הדרגה התחתונה ביותר, הקרובה אל ההעדר. היא תואמת את הצד השני של המטבע [תכונת היחידיות]. הנקודה השנייה היא התכלית הגבוהה שנקבעה, שבה הבריאה תנוח ותישאר לנצח. והיא תואמת את הצד הראשון של המטבע [תכונת היחידיות].

אבל התקופה הזו שבה אנחנו נמצאים כבר כל כך מפותחת, שהיא התרוממה מעל מדרגות רבות. היא התרוממה מעל המדרגה התחתונה, שהיא הצד השני של היחידיות, שהוזכר לעיל, והתקרבה באופן ניכר לצד הראשון של היחידיות. ולכן יש כבר בינינו בני אדם שמשתמשים ביחידיות שלהם בצורה של "השפעה לזולת", אבל הם עדיין מעטים, משום שאנחנו נמצאים עדיין באמצע הדרך של ההתפתחות.

וכאשר נגיע לנקודה העליונה בסולם, כולנו נשתמש ביחידיות שלנו רק בצורה של "השפעה לזולת", ולעולם לא יקרה יותר שמישהו ישתמש בה כדי לקבל במטרה של "קבלה למען עצמו".

ובהתאם למה שנאמר, מצאנו אפשרות לראות את תנאי החיים של הדור האחרון, כשישרור שלום בכל העולם, כל האנושות כולה תגיע לנקודה העליונה של הצד הראשון, ותשתמש ביחידיות שלה רק בצורה של "השפעה לזולת", ולא של "קבלה למען עצמה".

וכדאי לנו להעתיק את צורת החיים הזאת, במידה שתשמש לנו כמודל לחיקוי, ותחדור לתודעה שלנו תחת שטף הגלים של חיינו. אולי כדאי ואפשר לנסות להידמות בדור שלנו לצורת חיים כזאת.

תנאי החיים של הדור האחרון

...קודם כול, כל אחד צריך להבין היטב ולהסביר לסביבתו הקרובה, ששלום החברה הוא שלום המדינה וגם שלום העולם, והם תלויים זה בזה לגמרי. וכל עוד חוקי החברה אינם מספקים את כולם ונשאר מיעוט שאינו מרוצה מהנהגת המדינה, המיעוט הזה יוצא משליטת המדינה, חותר תחתיה ודורש את החלפת השלטון.

ואם אין למיעוט הזה מספיק כוח למאבק פתוח עם השלטון במדינה פנים מול פנים, קיימת דרך עקיפה להפיל את השלטון. למשל, לשסות שתי מדינות זו בזו, לגרום למלחמה ביניהן, כי טבעי לחלוטין, שבזמן המלחמה יתווספו אל המיעוט הזה עוד הרבה שאינם מרוצים, ואז תהיה להם תקווה להשיג רוב מכריע להחלפת השלטון בשלטון חדש, שיהיה נוח עבורם. הרי ששלום הפרט הוא גורם שמשפיע ישירות על שלום המדינה.

מלבד זאת, אם ניקח לתשומת ליבנו החלק שתמיד קיים בחברה, שהמלחמה עבורו היא מקצוע ותקווה להתקדמות, כלומר, את הלוחמים המקצועיים ואת המומחים להספקת צרכי חימוש, שהם מיעוט בעל-משקל בחברה, ונוסיף אליהם את המיעוט שאינו מרוצה מהחוקים הקיימים, אנחנו תמיד נקבל רוב מכריע ששואף למלחמה ולשפיכות-דמים.

ומכיוון שהשלום בעולם והשלום בכל מדינה תלויים זה בזה, אז אפילו אותו חלק של אזרחי המדינה שמרוצה כעת מהמצב הקיים, כלומר החכמים ובעלי היוזמה - הם בכל זאת דואגים בצורה רצינית לביטחון חייהם, מהמתח שנובע מאלה ["בעלי החורבן"] שחותרים תחתיהם. ואם הם היו מבינים את הערך של השלום, הם היו בהחלט שמחים לקבל עליהם את צורת החיים של הדור האחרון, משום שהאדם ייתן את הכול כדי להציל את נפשו.

הייסורים בהשוואה לתענוגים בקבלה עצמית.

אם נעיין ונבין היטב את התוכנית הנזכרת, אנחנו נראה שכל הקושי הוא בצורך לשנות את הטבע שלנו, מהרצון לקבל "למען עצמו" לרצון "להשפיע לזולת", משום שהם עומדים בסתירה זה לזה.

אומנם, במבט ראשון, התוכנית הזאת נראית בדיונית, מין איזה דבר שהוא למעלה מהטבע האנושי. אבל אם נברר, אנחנו נראה שכל הסתירה בין הקבלה "למען עצמי" ובין ה"השפעה לזולת" היא פסיכולוגית בלבד, משום שלמעשה, בפעולות שלנו, אנחנו משפיעים לזולת, בלי שנקבל שום טובה עבור עצמנו.

הקבלה "למען עצמי", אף על פי שמתוארת לנו בצורות שונות, כמו בעלות על נכסים או כל מה שמשמח את הלב, את העין ואת הקיבה, אבל הכול מוגדר במילה אחת – "תענוג". כך שמהות הקבלה "למען עצמי" שאליה שואף האדם היא אינה אלא הרצון לקבל תענוג.

ועכשיו תארו לעצמכם: אם נקבץ את כל התענוגות שהאדם מקבל לאורך כל שבעים שנות החיים שלו מצד אחד, ואת כל המרירות ואת כל הייסורים שהוא סובל מצד שני – אם היה מונח לפניו סיכום כזה, הוא היה מעדיף שלא להיוולד בכלל.

ואם כך – מה מרוויח האדם בעולם שלנו, אם נניח שבמשך כל החיים שלו הוא משיג רק עשרים אחוזים של תענוג לעומת שמונים אחוז של ייסורים? הרי אם נשווה זה מול זה, הרי שנשארו שישים אחוזים של ייסורים ללא שום פיצוי.

אבל כל האמור לעיל – זהו רק חישוב אישי, כאשר האדם עובד למען עצמו. אבל אם עושים את החישוב בקנה מידה עולמי, הוא מייצר יותר ממה שהוא מקבל לצורך קיומו ולהנאתו. ואם הכוונה לקבל תוחלף בכוונה להשפיע, האדם יקבל תענוג בהיקף המלא של כל מה שהוא מייצר, בלי הייסורים האינסופיים.

חזרה לראש הדף
Site location tree