אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / מאמרים / השגת ייחוד הבריאה

השגת ייחוד הבריאה

המחקר העיקרי של חכמת הקבלה הוא בנושא החדירה ההדדית של כל פרטי הבריאה זה אל תוך זה, איך כל פרטי המציאות העצומה של כל חמשת העולמות, המונהגים על ידי החוק היחיד של הטבע, נכללים זה בזה, מתאחדים ומתחברים, עד שהם מרכיבים שלם יחיד, שבו הכל כלול זה בזה ומאוחד יחד.

בשלב הבא חוקר העולם העליון מגלה שכל העולמות וחכמת הקבלה עצמה מאוחדים סה"כ רק בעשר ממשויות, הנקראות "עשר ספירות" (ספירה מלשון "ספיר", שמאירות כספיר), שיוצרות סדר של חמישה חלקים, המסתדרים אל הנקודה, שמסמנת את עולם האינסוף.

מי שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה חייב להתחיל את הלימוד מהנקודה, וממנה אל עשר הספירות שנמצאות בעולם הראשון שתחת עולם אין-סוף, הנקרא "עולם אדם קדמון". אחר כך הלומד מגלה איך אינספור הפרטים שקיימים בעולם "אדם קדמון" נמשכים ומשתלשלים, על פי סדר של סיבה ומסובב, לפי אותם החוקים שאנחנו מגלים באסטרונומיה והפיזיקה ובשאר המדעים של העולם הגשמי. כלומר, חוקים קבועים מתחייבים זה מזה בהחלט, וחוק התפתחות הדרגתית זה מזה הוא בל יעבור: מהנקודה – אל כל ריבוי הפרטים הנמצא בעולם "אדם קדמון", וממנו נחתמים זה מזה, על דרך חותם ונחתם, ומשתלשלים ארבע העולמות, עד שאנחנו באים לכל הריבויים שבעולם הזה. לאחר מכן אנחנו חוזרים בעזרת המחקר לכלול זה בזה את כל פרטי הבריאה, עד שכולם חוזרים לעולם "אדם קדמון", אחרי זה – לעשר הספירות, אחר כך – לארבע המדרגות העיקריות, ולאחר מכן – אף לנקודת המוצא.

ואומנם: אף על פי שהחומר אינו מוכר, אפשר לעסוק בו בדרך ההיגיון, כמו בכל מדע. למשל, כאשר אנחנו עוסקים באנטומיה של איברים מסוימים וביחסי הגומלין ביניהם, לא נמצא באיברים אלה מושג על הנושא הכולל, שהוא האדם החי. אבל במשך הזמן, כאשר אנחנו משיגים את המדע הזה, מהפרט אפשר כבר להסיק על חוק כללי, שההתנהגות של הגוף כולו מותנית על ידו.

מאחר וידע זה מושג רק מכללות של כל הפרטים, כך גם המתחיל לחקור את העולם העליון מוכרח להשיג את כל הפרטים, את תכנית הפעולות ההדדיות ביניהם, וגורמיהם של הקודם והנמשך, עד שהוא משיג את כל החכמה הזאת. וכאשר הוא ידע את הכול, על כל הדקויות, הוא יגיע לידיעה הכללית.

את חכמת הקבלה רק עכשיו מתחילים ללמוד בכל העולם. לא למדו אותה לא משום שהיא בלתי ניתנת להשגה. הרי גם לאסטרונום אין שום מושג על הכוכבים והפלנטות, אומנם הוא חוקר את התהליכים שמתרחשים ביניהם כמדע. ידיעות חכמת הקבלה אינן נסתרות מהאנושות יותר מאשר האסטרונומיה. פרטיה ותהליכיה מוסברים היטב בספרי לימוד הקבלה אפילו למתחילים.

הסיבה להסתר של חכמת הקבלה היא בכך, שהמקובלים עצמם הסתירו אותה במשך אלפי שנים. עד לזמננו, שבו נוצר צורך גדול בגילוי של החכמה הזאת בעולם, כי האנושות התפתחה באגואיזם שלה והגיעה להכרה בכך שההתפתחות שלה היא פגומה ומביאה אותה למבוי סתום.

תכלית הבריאה

כמו שאין דבר ללא תכלית בכל מה שנברא על ידי הכוח המשגיח העליון, כך, ללא ספק, גם לכוח הזה עצמו יש תכלית בבריאה שנפרשה לפנינו. בין כל הסוגים הרבים שנוצרו בכוח העליון, חשיבות מיוחדת מהווה ההרגשה השכלית, שניתנה אך ורק לאדם, שהודות לה הוא מרגיש את הייסורים של הזולת. לכן, אם תכלית הבריאה היא בידי הכוח המשגיח העליון , אז המושא של מטרת הבריאה הוא האדם, והכול נברא רק למען שהאדם ישיג את ייעודו כלומר, עליו להגיע למצב, שירגיש את הכוח העליון המשגיח עליו, כפי שהוא מרגיש את כל מה שסביבו.

כתוצאה מההתקרבות על ידי הדמות בתכונות ההשפעה והאהבה, נוצר אצל האדם תענוג עצום, עד כדי הרגשה נפלאה של קשר הדדי מלא עם הכוח המשגיח העליון.

התגלות הרעיון בהשגת המטרה

ידוע שסוף הפעולה והתוצאה שלה נמצאים כבר במחשבה הראשונית, בדומה למי שרוצה לבנות בית ומצייר אותו במחשבתו ובכך הוא קובע את את מטרתו. על סמך מטרה זאת הוא משרטט את תכנית הבנייה, כדי שהמטרה ששם לו ליעד תוכתר בהצלחה.

וכך גם במבנה העולמות: לאחר בירור התכלית, מתבאר, שסדר הבריאה בכל הגילויים שלה מוגדר מראש אך ורק בהתאם למטרה הזאת, שעל פיה תתפתח האנושות ותעלה בתכונת ההשפעה, עד שהיא תהיה מסוגלת להרגיש את הכוח המשגיח העליון, כמו את הזולת.

תכונת ההשפעה נרכשת ע"י האדם באופן הדרגתי, כמו במדרגות של סולם, שהאדם עולה בהן בכך שמתגבר עליהן, בזו אחר זו, עד שמגיע להשגת המטרה שלו. ודע, שהכמות והאיכות של המדרגות האלה נקבעות על ידי שתי מציאויות:

1. המציאות של החומר – סדר התגלות האור העליון מלמעלה-למטה, מן המקור הראשוני, המגדיר את המידה והאיכות של האור היוצא מהמהות של הבורא. האור הזה עובר דרך הסתרים, הסתר אחר הסתר, עד שנוצרת ממנו מציאות גשמית ויצורים גשמיים.

2. המציאות של השכל העליון – אחרי גילוי ההשתלשלות מלמעלה-למטה, מתחיל סדר העלייה מלמטה-למעלה, המהווה בעצמו מדרגות של סולם, שבהתאם אליו מתפתחת האנושות, כאשר היא מטפסת ועולה, עד שהיא מגיעה למטרת הבריאה.

שתי המציאויות הללו נחקרות לכל מקריהן ופרטיהן בחכמת הקבלה.

הכוח המשגיח העליון

הכוח המשגיח העליון, שבדרך כלל מכונה "בורא", מוגדר באופיו ע"י המדענים המקובלים כטוב המוחלט. ככזה הם משיגים אותו על עצמם. כלומר, לא ייתכן שהכוח העליון יעשה למישהו רע. ועובדה זאת נתפסת ע"י המקובלים שמשיגים את הכוח הזה, כחוק העיקרי של הבריאה.

השכל הישר מכתיב לנו בבירור, שהיסוד לכל המעשים הרעים הוא האגואיזם, הרצון של האדם "לקבל תענוג למען עצמו" (או בקיצור "הרצון לקבל"). דווקא הרדיפה התאוותנית אחר התועלת העצמית, הנגרמת ע"י "הרצון לקבל", היא הסיבה לעשיית רע לזולת, משום שה"רצון לקבל" שואף למלא את עצמו. ואם הנברא לא היה מוצא שום סיפוק בתועלת העצמית, לא היה בעולם אף אחד שיעשה רע לזולתו. ואם אנחנו רואים לפעמים יצור כלשהו, שעושה רע לאחרים לא בגלל ה"רצון לקבל", אז הוא עושה את זה רק מכוח ההרגל, שמלכתחילה נולד מה"רצון לקבל". וההרגל הזה הוא עכשיו הסיבה היחידה למעשה הזה שלו.

ומכיוון שהכוח המשגיח העליון מתקבל על ידנו כדבר מושלם, שאינו זקוק לכלום בשביל השלמות שלו, ברור, אם כן, שאין בו שום "רצון לקבל", ולכן אין לו שום סיבה לגרום למישהו נזק. אדרבא: הכוח הזה הוא בעל "רצון להשפיע" – רצון להיטיב לנבראים שלו.

כל מה שהנבראים מרגישים, ההרגשות הטובות וההרגשות הרעות, נשלח להם על ידי הכוח המשגיח העליון, בעל התכונה היחידה – הרצון להשפיע, הרצון להיטיב לנבראים. וזהו החוק היחיד של היחס שלו אל הנבראים, שממנו נובע, שבוודאי שכל הנבראים מקבלים ממנו רק טוב, והוא יצר אותם רק לטובתם.

ולכן לכוח שיצר אותנו ומשגיח עלינו נותנים המקובלים את השם "הטוב המוחלט".

ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית

בואו נסתכל על המציאות הממשית המתנהלת ומושגחת על ידי הכוח העליון ואיך הוא משפיע רק טוב בלבד.

אם ניקח כל בריה, אפילו הקטנה ביותר, מתוך ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, אנחנו נראה שגם הפרט וגם הסוג הזה כולו, מושגחים מטרתית הדרגתית בהתפתחותם בדרך קודם ונמשך, כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו - הבשלות.

המדענים הבוטניקאים יוכלו להסביר, כמה מצבים עובר הפרי מעת שנראה לעיניים ועד ביאתו לתכליתו, לבשלות הסופית. אבל כל המצבים הקודמים למצב האחרון, לא די שאינם מכילים רמז למצב הסופי שלו – המתוק והיפה, אלא להפך, מתגלים מצבים הפוכים לצורתו התכליתית: ככל שהפרי מתוק יותר בסוף, כך הוא מר ומכוער בשלבים הקודמים של התפתחותו.

ההבדלים המדהימים עוד יותר בין המתפתח לבין המשיג את הבשלתו הם בדרגות של ה"חי" וה"מדבר" (האדם): החיה, שהשכל שלה נשאר קטן גם בגמר ההתפתחות שלה, אינה עוברת שינויים משמעותיים במהלך התפתחותה. ובו זמנית אצל האדם, שהשכל שלו גדל פי כמה וכמה בסוף התפתחותו, מתרחשים שינויים עצומים. למשל, עגל בן-יומו כבר נקרא "שור", משום שיש לו כבר כוח לעמוד על הרגליים וללכת, ויש לו שכל שמספיק לו כדי להיזהר מפגעים רעים הבאים לקראתו בדרכו.

בו בזמן שאדם בן-יומו הוא כיצור נטול חושים. ואם מישהו, שאינו מורגל בהוויות עולם הזה, היה מסתכל על שתי הוולדות האלה ומנסה לתאר את המצב, אז על ילוד האדם הוא ודאי היה אומר שלא יצליח להגיע לתכליתו, ואילו על העגל היה אומר שכאן נולד גיבור גדול. כלומר, אם נשפוט על פי מידת התפתחות השכל של העגל לעומת יילוד האדם, אז האחרון הוא יצור טיפש ונטול חושים.

ולכן בולט לעין, שהשגחתו העליונה על המציאות שברא, אינה אלא צורה של "השגחה מטרתית", שאינה לוקחת בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות . אדרבא, הם נועדו לרמות אותנו, להסיט עינינו מלהבין את תכלית קיומם, ולהראות לנו תמיד מצבים הפוכים מהמצב הסופי.

ובהקשר זה, אנחנו אומרים: אין חכם כבעל הניסיון". כי רק אדם שרכש ניסיון, כלומר, בעל יכולת לראות את הבריה בכל שלבי התפתחותה, עד לשלב הסופי והמושלם – רק הוא יכול לא לפחד מכל התמונות המעוותות, שהוא נמצא בהן בשלבים השונים של ההתפתחות, אלא להאמין ביופי ובשלמות של גמר ההתפתחות. ("וטעם הסדר ההדרגתי הזה המתחייב לכל בריה, מבואר היטב בחכמת הקבלה")

ובכן הבירור לפרטי פרטים של דרכי ההשגחה העליונה בעולם שלנו מצביע על כך, שההשגחה הזאת יכולה להיות רק מטרתית, באופן כזה, שהיחס הטוב שלה אינו ניכר כלל כל עוד הבריה לא הגיעה לנקודה הסופית, כלומר, לצורה הסופית ולגמר התפתחותה. ועד אז – אדרבא, הבריה המתפתחת מוצגת תמיד במכוון כלפי המסתכל בצורה החיצונית המקולקלת.

שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה

יוצא מהדוגמא הנ"ל, שלכוח המשגיח העליון יש תכונה של טוב מוחלט, והוא משגיח עלינו מטרתית, מתוך מידת טובו השלמה בהחלט, בלי שום עירוב של רע. פירוש הדבר הוא שתכליתיות השגחתו מחייבת אותנו לעבור על פי הסדר מצבים שונים, הקשורים זה לזה בחוק של סיבה-ומסובב, עד שנגיע למצב, שבו נוכל לקבל את הטוב הרצוי, ובכך נגיע למטרת בריאתנו, כמו פרי נהדר בגמר הבשלתו. התוצאה הזאת מובטחת לכולנו בהחלט.

תכלית הכוח המשגיח העליון היא להביא אותנו להשתוות עם התכונה שלו – עם הטוב המוחלט, ובמטרה זאת מוכתבות כל פעולותיו עלינו. על מנת להביא אותנו אל המטרה, מוכנות עבורנו שתי דרכי ההתפתחות:

1. דרך הייסורים. היא מהווה את סדר ההתפתחות העצמאית של הבריה שכיוצא מהטבע שלה מוכרחה להיצמד לסדר הזה ולעבור ממצב אחד לשני, הקשור למצב הקודם בקשר של סיבה ותוצאה. בצורה הזאת אנחנו לאט לאט מתפתחים עד להכרה בנחיצות של בחירת הטוב, שלילת הרע והשגת קשר מטרתי, הרצוי מצד הכוח המשגיח. אומנם הדרך הזאת נמשכת לאורך זמן ומלאה בייסורים ובכאב.

2. דרך הקבלה. הדרך הזאת היא קלה ונעימה ובידיה לעשות אותנו ראויים לייעוד שלנו תוך זמן קצר וללא ייסורים.

מכל מקום, המטרה הסופית שלנו קבועה מראש, הכרחית, ואין לנו שום אפשרות להשתמט ממנה, משום שהכוח העליון משגיח עלינו בנוקשות בשני אופנים – בדרך הייסורים ובדרך התורה. במציאות שסביבנו אנחנו רואים, שההשגחה עלינו מתבצעת בשתי הדרכים בו-זמנית.

מהות חכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

מטרת כל פעולות האדם בהשתוקקותו להשגת העולם העליון היא בסה"כ הכרת הרע בו, משום שמתגלה לו, שדווקא האגואיזם הטבעי שלו עומד בדרכו אל העולם העליון. כל ההבדל בין הנבראים הוא רק במידת הכרת הרע שלהם. כלומר ככל שבריה מפותחת יותר היא מודעת במידה גדולה יותר לרע שבה, ולכן היא מזהה את זה ודוחה את הרע במידה רבה יותר, ובריה לא-מפותחת מרגישה שיעור פחות של הרע שבה, ולכן דוחה מעצמה רק שיעור קטן של הרע כך שמשאירה אותו בתוכה, כי לא מרגישה אותו כלל כרע לעצמה.

יסוד כל הרע הוא האהבה העצמית, שמכונה אגואיזם. התכונה הזאת היא הפכית לכוח העליון, שתכונתו היחידה היא רצון להשפיע.

מהות ההנאה היא במידת השתוות האדם לתכונת הכוח העליון.

מהות הייסורים ואי הסובלנות שונה מתכונת הכוח העליון. ולכן דווקא האגואיזם עצמו גורם לנו כאב בכך שמביא להכרת השוני מתכונות הכוח העליון.

הרגשת המיאוס מהאגואיזם אינה שווה בכל נפש: האדם שאינו מפותח לא מחשיב את האגואיזם כתכונה רעה, ולכן משתמש בו בגלוי, ללא שום בושה. המפותח יותר כבר מרגיש שיעור מסוים מהאגואיזם שלו כרע, ולכן הוא מתבייש להשתמש בו בפרהסיה, וממשיך להשתמש בו רק בסתר.

והמפותח יותר, מרגיש שהאגואיזם הוא זוהמה, עד כדי כך שלא יכול לסובלו בתוך עצמו, ולכן הוא מגרשהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, כי לא רוצה יותר ולא יכול לקבל הנאה מעמל של אחרים. ואז מתחילים להתעורר באדם ניצוצות של אהבת הזולת, המכונה "אלטרואיזם", שהוא יסוד של הטוב. וגם התכונה הזאת מתפתחת בו באופן הדרגתי: בתחילה מתפתח אצלו רגש של אהבה לקרובים אליו ורצון לדאוג להם. ואחרי שתכונת האלטרואיזם מתפתחת בו עוד יותר, גדלה אצלו מידת ההשפעה לכל מי שסביבו – אהבה לשכניו, לעם שלו ולכל האנושות.

התפתחות מודעת והתפתחות לא מודעת

שני כוחות דוחפים אותנו ומעוררים אותנו לעלות ולטפס במדרגות הסולם, עד שנגיע לראשו, המטרה הסופית של השוואת התכונות שלנו עם הכוח המשגיח.

1. כוח אחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו", כלומר בלי בחירתנו. הכוח הזה דוחף אותנו מאחורינו, והמקובלים קראו לו "דרך הייסורים". מכאן הגיעו מערכות החינוך והאתיקה, המיוסדת על ההכרה הניסיונית, כלומר, על ביקורת בעזרת התבונה המעשית. כל עיקרה של המערכת הזאת איננה אלא הערכת סכום הנזק שנגרם על ידי הזרעים המונבטים של האגואיזם. הנתונים הניסיוניים האלה הגיעו אלינו במקרה,דהיינו "שלא מדעתנו" ובחירתנו, אומנם המה משרתים את מטרתם בבטחה, משום שבשיעור הרע המתגלה וגדל בהרגשותינו, באותו שיעור אנחנו מכירים בנזקיו, הוא מאלץ אותנו להסתלק ממנו, ועל ידי זה אנחנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר שבסולם.

2. הכוח השני דוחף אותנו "מדעתנו", כלומר, אנחנו בעצמנו בוחרים בכוח הזה. הכוח הזה מושך אותנו מלפנינו, והמקובלים קוראים לו "דרך התורה". בכך שנלך בעקבותיו ע"י קיום כל עצות המקובלים עם הכוונה להשתוות בתכונותינו לכוח העליון, במהירות עצומה מפתחים בנו את הכרת הרע ואנו מרוויחים בשני דברים:

א. אין צורך לחכות עד שניסיון החיים יתחיל ע"י כאב לדחוף אותנו מאחור ע"י גילוי הרע שבנו, כי בו זמנית ההשתוקקות להידמות לכוח העליון מפתחת בנו את אותה הכרת-רע ללא הייסורים המקדימים. כבר מראשית השתוקקותנו להדמות לכוח העליון, אנו מרגישים את הטהרה ואת המתיקות של ההתחברות אליו, ומתפתחת בנו הכרה בשפלותה של האהבה העצמית. ההרגשה ההדרגתית הזאת של גילוי הרע מתפתחת בנו מתוך הרגשה של עונג ושלווה, שמתגלים בנו כתוצאה מהשתוות לכוח העליון.

ב. אנו מרוויחים זמן, כי אנו פועלים "מדעתנו", ובידינו להרבות בעסק וכך להאיץ את זמן התיקון של עצמנו, עד ההשתוות הגמורה עם הכוח העליון.

חכמת הקבלה מיועדת לתועלת המשתמש בה

ההבדל בין השיטה הקבלית של תיקון האדם ובין שיטות החינוך האחרות הוא במטרה שלהן: למי על האדם המתוקן להתאים עצמו לתקני החברה או לכוח העליון. ובזה ההבדל בין הקבלה לאתיקה, כהבדל בין הרוחניות לגשמיות.

מטרת האתיקה היא אושר החברה, כפי הבנתו של השכל המעשי, שמתבסס על ניסיון החיים, ומטרה זאת לא מבטיחה למנסה להשיגה שום תועלת למעלה ממסגרת הטבע. ואם המטרה אינה חורגת מגבולות הביקורת, מי יוכל ,פעם אחת ולתמיד, להוכיח ליחיד את צדקת מידת הטוב בעדו, כדי להכריח אותו לוותר על חלק קטן לטובת החברה, ממה שלפי הבנתו מגיע לו.

לעומת זאת, מטרת ההתפתחות בשיטה הקבלית מבטיחה לאדם עצמו המשתוקק אליה את האושר. הרי אדם שמגיע לאהבת זולתו, אז הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון על פי חוק השוואת הצורה, ויוצא מהעולם הצר שלו, המלא בייסורים, לעולם רחב ונצחי של השפעה לכוח העליון שהולידו ולבריות.

שיטת האתיקה מכריחה את האדם למצוא חן בעיני הבריות, בדומה לשכירות, שאת הכסף בעבורה מחזירים לבסוף. והרגל האדם לעבודה כזאת לא ייתן לו לעלות אפילו במדרגות המוסר, משום שהוא מתרגל למאמצים המשתלמים היטב מהסביבה המשלמת לו בעד מעשיו הטובים.

משא"כ המתעסק בקבלה על מנת להשפיע לכוח העליון, בדומה לפעולותיו של הכוח הזה ולא על מנת לקבל שכר. הוא עולה באמת בדרגות המוסר ולא מקבל שום תשלום על דרכו, אלא מצרף פרוטה לפרוטה מהנצרך לו, בעבור רכישת טבע שני שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום קבלה עצמית, מלבד מהמוכרח לקיומו. רק כך האדם באמת משתחרר מטבע האגואיזם שלו ומכל מאסרי הטבע. הרי כאשר כל קבלה עצמית מאוסה על אדם, והנשמה שלו משוחררת מכל הנאות הגוף המיותרות והקטנות, והוא לא תאב לקבל עושר, כבוד, שליטה. אז הוא נמצא חופשי בעולם הכוח העליון, ומובטח לו שלעולם לא יארע פחד מצער שיבוא עליו, ולא ייגרם לו שום נזק, שהרי כל הנזקים המורגשים ע"י האדם באים אליו רק מצד האגואיזם.

לכן ברור שחכמת הקבלה עומדת כולה רק לצורך האדם המשתמש בה ולא מועילה כלום לבריות שאינן משתמשות בה. וגם שכל המעשים והפעולות של האדם משמשים לתיקונו והם רק אמצעים להגיע למטרה שהיא השתוות ליוצרה.

חזרה לראש הדף
Site location tree