אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / תלמוד בבלי / אבות / ענין ענף ושורש
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

ענין ענף ושורש

תשמ"ה - מאמר ב'

1984/85 - מאמר 2

ענין ענף ושורש. הנה "ארץ ישראל" היא ענף מספירת המלכות. "מלכות" נקראת הכלי, שנאצלה מצד המאציל, להיות כלי לקבלת השפע, מה שהמאציל רצה להנות לנבראיו. הכלי הזה נקרא "מלכות".

והסדר היה, שמקודם היה הכלי קבלה בעל מנת לקבל. ואח"כ נעשה תיקון, שאסור לקבל בהכלי הזה, רק בתנאי שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע. ואז נמשך השפע לכלי זו. והתיקון הזה נעשה, בכדי שהשפע, שיבוא להנבראים, לא יהיה בהם שום חסרון, המכונה "נהמא דכסופא".

אלא יכלו לקבל השפע בלי מצרים, משום שלא יהיה בהם בושה, בעת קבלת השפע. אלא כל מה שהם מקבלים הטוב ועונג, הם מכוונים רק לטובת הבורא. אז ממילא הם ימשיכו תמיד שפע ביתר שאת, מטעם שלא יכולים לומר, שכבר השפיעו להבורא מספיק, ולא צריכים עוד להשפיע לו. לכן תמיד יהיה להם עילה להמשיך שפע.

מה שאם כן, אם מקבלים השפע לצורך עצמם, היינו מטעם אהבה עצמית, אזי הם מוכרחים להיות מוגבלים מטעם בושה. והם היו מוכרחים לומר, שמספיק לנו הטוב והעונג, מה שהוא נתן לנו. ומשום זה נעשה תיקון, המכונה "צמצום", שלא יקבלו אור לתוך הכלי מלכות, רק בתנאי, שיכול לקבל בעל מנת להשפיע.

והנה משורש המלכות, נמשכת למטה, בהענף הגשמי, ארץ, שהוא ענף למלכות של מעלה. וארץ זו נקראת "ארץ הקודש". לכן יש כאן, בארץ הקודש, תיקונים מיוחדים. היינו, מצות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, וכדומה. מה שאין כן בשאר ארצות.

וכמו כן יש שורש מיוחד לעבר הירדן. ושורש מיוחד לסוריא. ושורש מיוחד לבבל. ושורש מיוחד לשאר ארצות (עיין תע"ס חלק ט"ז, דף א'תתק"ל).

לכן מבחינת ענף ושורש, מקום המקדש הוא דוקא בארץ הקודש, שהיא ארץ ישראל. וזה לאחר שנתקדשה. מה שאם כן לפני שבאו עם ישראל לתוך הארץ הזאת, היתה היא מקום לארץ של ז' אומות, שהם נגד הז' ספירות הקדושות.

והם היו הלעומת של הקדושה, שהם נמשכים מבחינת המלכות, שאין שם תיקון המסך, שהוא בחינת הכוונה בעמ"נ להשפיע. לכן מקודם היו האומות העולם באים לשם, כי כן היה הסדר ברוחניות:

א) בא רצון לקבל,

ב) תיקון, שיהיה בעמ"נ להשפיע.

לכן לארץ הקודש: א) היו מקודם צריכים לבוא אומות העולם, שהם שייכים למלכות, מטרם שנתקנה במסך, שיהיה הכל להשפיע. ב) ואח"כ יבואו ישראל ויכבשו אותם.

נמצא לפי זה, שממלכות נמשכת בחינת "ארץ הקודש". וכמו כן נמשכת ממלכות בחינת "הרצון לקבל בהאדם". לכן היו מקודם: א) אומות העולם בארץ. ב) ואח"כ באו עם ישראל. וכמו כן בלבו של אדם:

א) מקודם בא היצה"ר,

ב) ואח"כ בא היצר טוב.

הכל נמשך מהשורשים עליונים.

אבל יש הבדל בין לבו של אדם, הנמשך ממלכות, לארץ ישראל הנמשכת ממלכות. כי יש להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כי בחיצוניות צריך להיות דוקא במקום הענף המכוון נגד השורש, אבל בפנימיות הוא לאו דוקא במקום הענף המכוון נגדו.

כי בבחינת ארץ ישראל, המכוון ללבו של אדם, הנמשך משורש המלכות, אין האדם צריך להיות דוקא בארץ ישראל, לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקרא "ארץ ישראל". כי בפנימיות האדם יכול לזכות להשראת השכינה ולהשגות הכי גדולות גם בחוץ לארץ, כמו כל הגדולים שלנו, שהיו בחוץ לארץ.

וכמו כן אלו אנשים הגרים בארץ ישראל, יכולים להיות פושעים גמורים. ואין ארץ ישראל, הנקרא "ארץ הקדושה", מחייבת אותם כלום, שיהיו שומרי תורה ומצות. כי מה שנוגע לבחינת פנימיות, אין החיצוניות מחייבת אותם כלום. כי ענין פנימיות הוא בחינת עבודה שבלב, ואין כל קשר לחיצוניות.

אבל יחד עם זה, יש ענין של חיצוניות גם כן. דהיינו, יש דין, שאסור להגיד "קדיש", רק אם יש מנין של עשרה אנשים. ואז אין אנו בודקים, אם אלו עשרה אנשים, שיהיו יראים ושלמים. אלא עשרה אנשים פשוטים, כשמתאספים, הם יכולים לומר קדיש, ו"ברכו", וקריאת ספר תורה, וכו'. אבל אם יש תשעה גאונים צדיקים, אסור להם להגיד "קדיש", ו"ברכו". משום הלכה הנגלית היא לפי החיצוניות. ולא לפי מידת הפנימיות.

ועיין כעין זה בהקדמה לספר הזהר (אות ס"ה) וזה לשונו "ואין להקשות לפי זה, אם כן למה אסור לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא, כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים. והוא משום, שבחינת המעשה נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות (המכונה "חיצוניות", כי כלים נקראים "חיצוניות" לגבי האורות, שהאורות נקראים "פנימיות"). וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות. וכבר ידעת ערך הפוך מהכלים להאורות".

נמצא, שבחינת הנגלה, היינו חלק המעשה, שייך לחיצוניות. לכן מבחינת המעשה, יש דברים, שלא יכולים לעשות אותם, רק דוקא בארץ ישראל. כמו שאסור לבנות בנין בית המקדש בחוץ לארץ, וכדומה.

אבל בבחינת הפנימיות, שהמדובר בלבו של האדם, לא מוכרח להיות דוקא בארץ ישראל, אף על פי שהענף של מלכות היא ארץ ישראל דוקא. אבל ישנם יחודים, שאם רוצים לעשות יחוד גם מבחינת חיצוניות, בטח שהם צריכים לעשות יחוד זה דוקא בארץ החיצוניות.

כמו שמצינו, שיש יחוד של עש"נ, שהוא ראשי תיבות " עולם - שנה - נפש". היינו, שהיחוד הזה היה צריך להיות דוקא בשלשה תנאים אלו, שהם:

ע - מבחינת עולם הוא דוקא מקום קדשי הקדשים,

ש - ומבחינת זמן היה צריך להיות דווקא ביום הכפורים, שהוא בחינת שנה,

נ - ומבחינת נפש, היה צריך להיות דוקא על ידי כהן גדול.

לכן מבחינת הפנימיות, שמדברים מלבו של האדם, ששם מתחיל עבדות ה', היינו שהעבודה היא לצאת מאהבה עצמית, שנקראת "ארץ העמים", ולהכניס במקומם את "עם ישראל", זאת אומרת, שכל מגמתו יהיה אהבת ה', אז שייך בחינת "יום" ובחינת "לילה".

"יום" נקרא, שיש לו מצב רוח טוב, בלי שום צורך לתיקונים. כדוגמת השמש הזורחת, ואין האדם צריך לעשות שום תיקון, שיאיר השמש. רק האדם צריך להיזהר, שלא יעשה הפרעות, שהשמש לא תוכל לבוא במקום, שהוא צריך שהשמש תבוא. כדוגמא, שלא יכנס לבית שאין בו חלונות, שזה המפריע שהשמש יאיר.

מה שאם כן "לילה" נקרא הזמן, שהאדם צריך לעשות תיקונים, בכדי שיאיר לו. כדוגמא הגשמיים, שבלילה, שהוא הזמן, שהוא חושך בבית, אז על ידי תיקונים, היינו שמכניסים שם מנורה או נר, אז הוא מאיר. ובלי תיקונים, אפילו שהוא לא עושה שום הפרעות, ומכל מקום בלי יגיעה, שזה נקרא "תיקונים", לא יאיר לו שום דבר. אלא על הכל, שהוא מסתכל, הוא כמו שמי שמסתכל דרך משקפיים שחורות, הכל חושך אצלו.

ואז הזמן, שהאדם יסתכל על מצבו הנוכחי, איך שהוא מרוחק מרוחניות ומשוקע באהבה עצמית, ואין לו סיכוים לצאת ממצבו בכוחות עצמו, אלא אז הוא הזמן לראות את המצב האמיתי שלו, איך מצד הטבע, אין בכוחו של אדם לעשות משהו, אלא כמו שאמרו חז"ל "אלמלי אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

אבל יש לדעת, שהלילה ברא ה'. ובטח ברא זה אודות המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן כל אחד שואל "למה ברא חושך, שהוא בחינת לילה. הלא לפי המטרת הבריאה, היה צריך לברוא רק יום ולא לילה". והפסוק אומר, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". היינו דוקא על ידי שניהם, שהם לילה ויום, אז בא יום אחד.

אלא כנ"ל, שבכוונה תחילה נברא הלילה, שאינו מאיר בלי תיקונים, בכדי לעשות תיקונים, על מה שהלילה מגלה לאדם. כי על הרגשת של החושך מתרקמים כלים, שנחוץ להם, בכדי שיהיה להם צורך להבורא, שהוא יעזור להם. אחרת אין צורך לישועת ה'. היינו, שאין אז צורך להתורה, שהיא בחינת "המאור שבה מחזירו למוטב".

ועל זה באו תיקונים, הנקראים "תורה ומצות". תורה, הוא מה שמתגלה לנו בחלק הנקרא "הנגלה". שהם דינים, וסיפורים מעשיות של האבות, וכדומה. זה הכל נקרא "תורה". וזה נקרא חלק של " תורת הנגלה", שהתורה מלמדת אותנו לעשות מצות, ואיך לעשות אותם. וכמו כן מספרת לנו את הסיפורים של האבות.

אבל צריכים לדעת, שיש בתורה חלק הנסתר. היינו, שנסתר מאתנו התורה הזאת. שאנו צריכים לדעת, ש כל התורה כולו הוא שמותיו של הקב"ה, היינו התגלות אלקות, הנקראים "סודות התורה", שמתחיל האדם להשיג דוקא לאחר שזכה לבחינת תורה לשמה.

במאמר רבי מאיר (אבות, פרק שישי) וזה לשונו "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר". נמצא, שחלק הנגלה שבתורה הוא להביא לנו בסגולתו לידי לשמה. היינו, שתהיה לו היכולת לכוון על כל מחשבה, דיבור, מעשה, שיהיה הכל בעמ"נ להשפיע.

ואח"כ, זאת אומרת, לאחר שכבר זכה לשמה, אז מתחיל ההתעסקות בתורת הנסתר ובטעמי מצות, שעל ידי עשייתם הוא ממשיך שפע עליון למטה. וכבר דברנו מזה, בענין שהתרי"ג מצות נקראים "תרי"ג עיטין", וכמו כן נקראים "תרי"ג פיקודין".

בהקדמת הזהר (מראות הסולם דף רמ"ב) וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם "פיקודין". ונקראים אמנם גם בשם "תרי"ג עיטין". וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור. שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור". ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ומבחינה זו דפנים של המצות, שנקרא אז בשם "פיקודין", מבאר ר' שמעון את הי"ד פיקודין הנ"ל".

הרי אנו רואים מהנ"ל, שחלק הנסתר נקרא בשם "פנים". ולהפנים זוכים לאחר שזוכים להגיע לבחינת לשמה.

חזרה לראש הדף
Site location tree