שיעור מעשי המצות
תשמ"ו - מאמר כ"ה
1985/86 - מאמר 25
ניתן לנו לקיים תרי"ג מצות בבחינת המעשה. אפילו שלא בכוונה, רק אם הוא מכוון, שהוא עושה עכשיו מצוה אחת מהמצות שציווה לנו הבורא, מספיק לנו בקיום המצוה, ואין לחשוב על שום כוונה, רק בפשטות, הוא כבר יצא ידי חובתו.
אבל בטח שצריכים לקיים כל מצות לפי התנאים שיש בכל מצוה. דוגמא, האדם מקיים מצות ציצית, כמו שכתוב "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". אבל יש הבחנות, מאיזה חומר נעשה הטלית, וכמו כן האורך והרוחב של הטלית, וכדומה. וכמו כן בציצית עצמה יש הבחנות, מאיזה חומר נעשה הציצית, מהצמר או פשתים, או משאר חומר. וכמו כן במספר הציצית, והאורך של הציצית, וכדומה.
וכל אלה התנאים שיש במצות ציצית, בטח שצריך לשמור. אחרת נקרא, שהמעשה המצוה אינו בשלימות. והוא חסרון בבחינת המעשה. וגם נוהג ענין הידור במעשה המצות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו". וכמו כן יש לדקדק הרבה דקדוקים.
וענין זה נוהג בכל מעשה המצות, בין במצות דאורייתא, ובין במצות דרבנן, ובין בהמצות שמקיימים אותן מטעם מנהג, כמו שאמרו חז"ל "מנהג ישראל תורה הוא" (מנחות כ' ע"ב, בתוס' ד"ה "נפסל"), "ומנהג אבותינו תורה הוא".
ובשיעור הדקדוקים, עד כמה אנו צריכים להיזהר בדקדוקי המצות, ניתן לנו במצוה, שלא לאכול חמץ בפסח. דוגמא, באיזו צורה צריכים להיות הדקדוקים. וניתן זה לפסח, היות שחמץ מרמז על יצה"ר. ומשום זה יש לנו הרבה חומרות ודקדוקים. וזה ניתן לנו לדוגמא, איך שצריכים להיזהר, בכדי שלא נבוא חס ושלום לעבור על עבירה ממש. לכן ניתן לנו דקדוקים, שזה יגרום לנו להתרחק מהעבירה עצמה, וכמו כן לקיים המצוה בעצמה.
אולם הבעל שם טוב אמר "אל ירבה בדקדוקים". היינו, שלא יתן כל החוש והזמן על דקדוקים, אלא עד כמה שאפשר, האדם צריך לשמור את המצות בכל פרטיה ודקדוקיה, אבל אל ירבה. ויכול להיות שזהו הטעם, שלא בכל מצות אנו נזהרים בחומרות ודקדוקים כמו בפסח. כי אנו צריכים את המרץ שלנו גם לכוונת המעשים, ואחרת לא ישאר לנו זמן לכוונה.
זאת אומרת, שאנו צריכים לחשוב גם על הכוונה, כמו שכתוב "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". אם כן, אנו צריכים לתת זמן ויגיעה על הכוונה גם כן. היינו, לראות עד כמה שהיצה"ר נתקן ע"י התורה ומצות. זאת אומרת, שצריך לעשות בקורת על הרצון שלו, הנקרא "רצון לקבל". אם כבר עבר כברת דרך מלהשתמש עם הרצון לקבל, ולהתרחק ממנו, ועד כמה הוא נכנס בעבודה דלהשפיע, זאת אומרת, שצריך כל פעם לבדוק את עצמו, לדעת בבירור גמור את השיעור שנאה, שרכש לשנוא את הכלי קבלה שלו, ולהשתוקק לכלים דהשפעה.
אי לזאת, בזמן שהאדם עוסק באיזו מצוה שהיא, אז עליו לדעת קודם כל, שהוא מקיים את המצוה בתכלית הפשטות, שעכשיו הוא לא חושב על שום דבר, אלא בזו המצוה שהוא עוסק, היינו שידע שהוא מקיים מצות ה'. ולהאמין, שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום לקיים את הציווי שלו. ובזה שהוא מקיים, מה שהוא נתן לנו את התרי"ג מצות, וכן ע"י מצות דרבנן, וכמו כן כשמקיים מנהגי ישראל, שגם זה תורה, על כל הדברים שהוא עושה, הכל יהיה על הכוונה, שרוצה להנות את הבורא. וניתנה לו זכיה גדולה מן השמים, שתהיה לו היכולת לדבר עם הקב"ה. אי לזאת, בזמן שהוא עושה ברכה, הן ברכת הנהנין וברכת המצות, אז הוא צריך לדעת ולחשוב קצת למי הוא נותן ברכה, למי הוא נותן תודה.
והאדם צריך לצייר לעצמו, אם היו נותנים לו לכנס להאדם החשוב בעיר, שלא לכולם נותנים לכנס, איזו הרגשה היתה לו, כשהוא נכנס אליו ומדבר עמו. או שהיו נותנים לכנס לאדם החשוב במדינה. איזו הרגש של שמחה היתה לו. וכמו כן, אם יעשה ציור, אם היו נותנים לו לכנס לדבר עם אדם החשוב בעולם, שהוא מדבר רק עם יחידי סגולה, איזו הרגש של שמחה היתה לו, איזה מצב רוח מרומם היה לו אז, שהחשיבות הגדולה הזו, שנתנו לו, ואין לאנשים אחרים הזדמנות כזו. ואנו רואים בעולמנו הגשמי, שזה נותן סיפוק וקורת רוח בחיים.
ולפי זה מתעוררת השאלה, מדוע אין אנו יכולים לעשות את חשבון וציור הזה של ענין חשיבות, שיש לו להאדם, אם מכבדים אותו בגשמיות, שיוכל לדבר עם מי שהוא כל כך חשוב. וברוחניות כשאנו מדברים לה', אין לנו ההרגשה כזו, שנרגיש למי אנו מדברים. שאנחנו נאמר לעצמנו "תסתכלו כמה אנשים ישנם בעולם, שאין להם הזכיה לדבר עם מלך העולם. ולנו הקב"ה נתן מחשבה ורצון כן לכנס אליו ולדבר עמו. והלא האדם מוכרח להאמין במה שאמרו חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו" (קידושין, ל'). אם כן צריך לומר, שעכשיו פנה ה' אלינו, במה שעזר לנו. ומדוע אין לנו ההתפעלות מה', והלב אינו בשמחה".
אולם האדם, כשהוא מדבר דיבורי תורה, ומתפלל לה', או כשעושה ברכה, הוא צריך לעשות ציורים, שהוא מדבר לאיש מכובד ולמלך העולם. והלואי שזה יעזור לו. היינו, אחרי כל הציורים, עוד אינו דומה בזמן כשהוא מדבר בגשמיות לאיזה איש מכובד, איזו הרגשה הוא מקבל אז, היינו שמרגיש זה החשיבות בלי שום עבודה. מה שאם כן ברוחניות, הוא צריך לתת יגיעה עם כל מיני ציורים, עד שמרגיש קצת חשיבות, בזה שהוא מדבר להבורא.
אבל הדבר הוא פשוט מאוד. כי בגשמיות הוא רואה, איך שהאנשים מחשיבים אותו. לכן אותו החשיבות שיש בהכלל, גם הפרט מושפע מהם. ומקבל על עצמו לשמש אותו, מטעם חשיבות שקבל מהכלל, על אותו אדם.
מה שאם כן לגבי הבורא, אין האדם יכול לראות את שיעורו האמיתי, שהאנשים מחשיבים את הבורא. אלא הכל בנוי על בחינת האמונה. ובמקום שהאדם צריך להאמין, כבר מתחילה שם בחינת יגיעה, שאז נולדות ספיקות בהדבר, והוא צריך להכריע כן או לא.
וממילא יש ברוחניות עבודה גדולה, בזמן שהאדם צריך להחשיב את הבורא, ובשביל זה לוותר על כמה דברים שהגוף נהנה מהם. והוא מרגיש בזה כאב. היינו, בעת ויתור על התענוגים שלו. והכל בגלל למצוא חן בעיני ה', ליתן לו מקום לכנס אליו לדבר עמו, ושהוא יתן לו, שיוכל להרגיש עם מי הוא מדבר. זאת אומרת, שה' יתגלה אליו, ושלא יהיה כל כך בהסתרה.
מה שאם כן אם הוא היה יכול לקבל חשיבות ה' משאר אנשים, כדרך שנהוג בגשמיות, אז לא היתה לו שום עבודה. אבל בקדושה יש ענין מיוחד, הנקרא "שכינתא בגלותא" או "שכינתא בעפרא". שכל זה מראה לנו ענין פחיתות, שזהו ההיפך מחשיבות.
וממילא אין לנו מקום לקבל חשיבות מהכלל. כי בהכלל אנו רואים, איך שאין היכר יקר וחשיבות לרוחניות, שיהיה בידו לקבל יסוד ותמיכה, ללכת על מה שקיבל חשיבות, שיהיה סיפק בידו לוותר על חיי עוה"ז, הנקרא "חיי גשמיים", בכדי לקבל עליו לעבוד את ה' בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו.
וזהו בגלל שאינו רואה אצל אחרים, שמחשיבים את הרוחניות עד כדי כך, שיהיה כדאי לוותר על אהבה עצמית. כי בזמן שהוא מתחיל להסתכל על הכלל של לומדי התורה ומקיימי מצות, הוא לא רואה אצלם שיעור חשיבות כזו, שיעבדו בגלל זה בעמ"נ להשפיע. ומובן מאליו, מדוע הוא לא מקבל חשיבות של רוחניות, כמו שמקבל חשיבות בגשמיות מהכלל. היות שבגשמיות הוא רואה, שיש כלל שמחשיבים מישהו, ולא חשוב את מי הם מחשיבים או את מה שהם מחשיבים. והוא מושפע מהם.
אבל ברוחניות אין הוא רואה שיש מי שהוא, אפילו אנשים פרטיים, שיחשיבו את הרוחניות. אם כן מה הוא יכול לעשות, בכדי לקבל חשיבות, שיהיה לו כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע.
ומזה יוצא, שיש עבודה גדולה להאדם, שישתדל לעשות מה שביכולתו, בכדי להשיג קצת חשיבות. שיבין, שזהו זכיה גדולה, שזכה לשמש את הבורא, ולקיים מצותיו בתכלית הפשטות, היינו בלי שום כוונות גדולות, אלא סתם שהאדם צריך לקבל שמחה וחיות, בזה שהוא מקיים מה שה' ציווה לנו.
היינו שיחשוב, שהוא עושה עכשיו רצון המלך. והמלך נהנה, מזה שאני עושה רצונו. והוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהמחשבות והרצוניות שיש לו, היינו מה שהם גרמו לו, שיעשה את מעשי המצות, הקב"ה שלח לו. ושזה בא לו מצד אתערותא דלעילא, היינו שעכשיו ה' קורא אותו "בא אלי, ואני רוצה לתת לך שירות בההיכל שלי". ומתי כשהאדם עושה חשבון זה לעצמו, בטח שהלב מקבל אז התפעלות, ומתמלא עם שמחה, ומרגיש אז התרוממות רוח.
נמצא לפי זה, שלא חשוב איזה מעשה הוא עושה, אלא הכל הוא אותו דבר, כמו שכתוב "הוי זהיר מצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". יכולים לומר, כי מי שמקיים מצות ה', מה חשוב איזו מצוה שהוא עושה. כי כל מחשבתו הוא רק לעשות נחת רוח לה'.
אי לזאת, האדם יכול להוציא שמחה גדולה ממעשה קטן, היות שעיקר תלוי לא לפי גודל המצוה, אלא לפי גודל וחשיבות של המצוה את המצות. היינו, לפי מה שהוא מחשיב את המלך.
וכשהאדם עושה חשבון הנפש, הוא רואה, שהוא מוכרח למלאות את הרצון, שיהיה לו מילוי. אולם יש מי שעובד למלאות רצון עצמו, היינו מה שהלב דורש. וזה נקרא בחינת תאוה. ויש שצריך למלאות רצון של אחרים, מה שהם דורשים ממנו. היינו, להתלבש, ולגור בדירה, כמו שהם דורשים, וכדומה. זה נכנס בגדר של כבוד. ויש למלאות רצון ה', מה שה' דורש, שהוא קיום תו"מ.
אולם האדם יכול לשאול לעצמו, אם באמת כל כך חשובה לי עבודת הבורא, עד שאני מרגיש כל כך חשיבות. ומדוע תיכף אחרי כל החשבונות, אני שוכח הכל, ואני נכנס לעולם הגשמי, ומפסיק מכל דבר שבקדושה, ומקבל תיכף עבודות למלא רצונות של אחרים, ולא של הבורא, אף על פי שאמרתי, שרצון הבורא הוא כל כך חשוב מאוד, היינו יותר חשוב משאני ממלא את רצוני.
כי כשאני דואג למלאות רצוני, זה נכנס בגדר תאוה. וכשאני משתדל למלאות את רצון אחרים, זה נכנס בגדר של כבוד. וב' אלה אני רוצה למלאות מטעם אהבה עצמית. מה שאם כן כשאני רוצה למלאות את רצון המלך, אז המצב הזה חשוב מאוד, משום שאני יוצא אז מאהבה עצמית, הנקרא בחינת "בהמה", ואני נכנס בגדר של "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם".
אם כן, תיכף כשאדם יוצא מהמצב של תורה ותפלה, והיה אומר, שמדבר קטן שהוא עוסק בקדושה, היא חשובה לו מאוד, עד כדי כך שהוא נמצא בשמחה גדולה, בזה שזכה לכנס לרשות של קדושה. ומי הוא הטיפש, שרוצה לצאת ממצב של סיפוק נפשי ושל התרוממות רוח, ומרגיש שהוא האיש המאושר שבעולם, בזה שיש לו זכיה גדולה לצאת מהבהמיות שלו, שבו היה נמצא כל הזמן.
ופתאום הוא נקרא לבוא להמלך ולדבר עמו. ואז הוא מסתכל על עצמו, איך כל הזמן הוא היה משוקע בתאוות עוה"ז, כמו כל הבהמות. ועכשיו הוא רואה, שנעשה גבר בגברין. ומסתכל בבקורת חריפה על הסביבה שלו, איך שהם נמצאים בתכלית השפלות. עד כדי כך שקשה לעמוד על ידם ולדבר עמהם, משום שקשה לו להשפיל עצמו ולדבר עם אנשים, שאין להם רוח של קדושה, אלא שהם שקועים באהבה עצמית, שקשה לו לסבול אותם.
ואחר כל זאת, אחר כמה זמן, יכול אפילו לאחר רגע אחד, אחרי כל הבקורת שעשה על הסביבה שלו, הוא שוכח מכל הרוחניות שלו, שבו היה נמצא, ונכנס לעולם הגשמי עם כל התאוות הבהמיות. ואינו זוכר אפילו את זמן היציאה, היינו את הרגע שבו יצא ממצב הרוחני, למצב הגשמי שבו הוא נמצא עכשיו.
אם כן מתעוררת השאלה, האם בזמן שהיה נמצא במצב הרוחני, והיתה לו שמחה ממצבו, האם זה היה שקר, או שזה היה רק בחלום. או להיפך, המצב הקודם זהו מצבו האמיתי, אלא מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא נמצא משוקע בתאוות בהמיות, הוא חלום.
אלא האמת הוא, שהאדם צריך להאמין, שבזמן שהבורא מתגלה אליו קצת, הוא מתחיל להרגיש את חשיבותו של המלך, וממילא הוא נמשך ובטל כנר בפני אבוקה. ואם הוא ממשיך להחשיב את הכרוז ששמע מן השמים, וכפי ערך שיש בידו להחשיב, כך מתגדלת אצלו את השאיפה לרוחניות. ומתחיל להרגיש, איך שהוא יצא מעולם הגשמי, ונכנס לעולם שכולו טוב.
ואם הוא שוכח להחשיב את הקריאה הזו, שנקרא להמלך, ולדבר עמו, אלא מתחיל להנאות ולהכניס את הנאה שיש לתוך הכלי קבלה שלו, ולא נזהר לתת שבח והודאה, על זה שהבורא קירב אותו אליו יתברך, אז תיכף דוחים אותו לחוץ מהיכל המלך.
וזה הולך כל כך מהר, עד שאין לו זמן להרגיש, שזרקו אותו. אלא אחר כמה זמן הוא בא לידי הכרה, ורואה שזרקו אותו. מה שאם כן בזמן שזרקו אותו מהיכל המלך, הוא נשאר בלי הכרה. ומשום זה לא יכול להרגיש את הרגע שזרקו אותו.
כידוע שגם בגשמיות, אם האדם נופל מקומה עליונה להארץ. וכששואלים אותו, איך נפלת, הוא אומר, שהוא לא זכר שום דבר. רק עכשיו הוא רואה, שהוא נמצא בבית חולים. אבל שום דבר הוא לא זוכר. היינו מי שהרים אותו מהארץ, ומי הביא אותו לבית חולים, הכל נשכח ממנו.
אותו דבר הוא ברוחניות. כי בזמן שזרקו אותו מהיכל המלך, הוא לא זוכר מי זרק אותו. היינו מה היה הגורם, שיפול ממצבו, שבו היה נמצא בתכלית השלימות, שהיה מלא שמחה, מהמצב שבו היה נמצא. וגם לא זוכר בעת שנפל ממצבו הרם לארץ, שיש בידו לומר "עד כאן הייתי בסדר, ורק ברגע זו נפלתי". את הרגע זה, שנפל ממצבו, הוא אינו מסוגל לזכור. אלא אחר כמה זמן, הוא פותח את העינים שלו, ומתחיל לראות, איך שהוא נמצא עכשיו בעולם הגשמי.
וההתאוששות הזו, היינו שחזרה אליו ההכרה, ורואה שהוא נמצא עכשיו מחוץ להיכל, יכול להיות אחרי כמה שעות, או אפילו אחרי כמה ימים, שפתאום הוא רואה, שהוא משוקע בתאוות עוה"ז, ושהיה לו פעם מצב עליה.
ונחזור להענין שבו התחלנו. היינו, גדולת מעלת העשיה של מעשה מצות, ודיבורי תורה, ותפלה, בתכלית הפשיטות בלי שום כוונות, אלא ללמוד תורה. ומשום שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ובין שהוא מבין איזה קשר יש לו, זה שלומד, היינו את הענין שלומד עם האדם.
זאת אומרת, שאל יאמר, מה בא זה ללמדנו. אלא כל דיבור ודיבור שהוא לומד, זה הוא ענין גדול לטובת נשמתו. ואף על פי שהוא לא מבין את זה, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שהם הדריכו אותנו כך.
וכן בתפלה. שידע ויאמין, שכל דיבור ודיבור, מה שרבותינו סידרוהו לנו כך, והכל נאמר ברוח הקודש. ומשום זה צריכים להחשיב כל מלה ומלה. היינו, שיש לו זכיה, שהקב"ה נתן לו מחשבה ורצון לקיים את מצותיו. ולתת תודה להבורא על זה, כנ"ל, שיאמין, שכל מה שהוא עוסק ברוחניות, ולאנשים אחרים אין זכות כזו. אלא שה' בחר בו, לתת לו שירות, שישרת אותו.
זה צריך האדם לעשות חשבון הנפש, איך שהמלך קורא אותו, ונותן לו קצת הבנה קטנה, לכל הפחות לשמור את מצותיו, בכדי שיהיה להאדם קצת מגע עם הבורא. ויצייר כנ"ל את חשיבות המלך, כפי יכולתו, ומזה להוציא שמחה והתרוממות רוח. וזה הוא דרך אמת.
היינו, שאנו צריכים להאמין את חשיבות ה', אף על פי שהגוף עוד לא התפעל, בשיעור כאילו היה משמש מלך בשר ודם, כנ"ל, משום ששם הרבים מחשיבים את המלך, והאדם מושפע מהרבים. מה שאם כן ברוחניות, אין האדם יכול לראות, איך שהרבים מחשיבים את ה', וכדאי להתבטל אליו, זה מוסתר מאתנו. אלא שאנו צריכים להאמין שכך הוא. וזה נקרא "קו ימין". היינו, בלי שום כוונות. אלא, אפילו שהוא עוסק בהבנה הכי קטנה, צריך להיות חשוב אצלו, כאילו שהוא עושה שירות גדול.
וזה כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, משנה א') "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". פירוש, שלא חשוב לנו מה שאנו עושים שירות למלך, באיזה שירות אנו עושים נחת רוח למלך. אלא שיש לנו מחשבה אחת, שהיא, שיהיה מזה שאני עושה נחת רוח להבורא.
אם כן, מה חשוב אם זו עבודה חשובה או לא חשובה. כי אין לי שום חשבון עם עצמי. אלא יכולה להיות עבודה שלא כל כך חשובה, שאין הרבה קופצים עליה, לכן הוא רוצה לעשות זאת, משום שזה נחוץ יותר מעבודה חשובה, שיש עליה הרבה קופצים.
אמנם השאלה מתעוררת, מדוע אין האדם יכול להרגיש תיכף, בתחילת עשייתה, את האור המאיר בהתו"מ. אלא שהוא צריך להאמין, שיש שמה אור הגנוז, והוא לא יכול לראות את זה. אבל בטח היה יותר טוב, אם כן היה מגולה לכל את החשיבות שבה. אז היתה יכולת לכולם לקיים את התו"מ.
ולמה נעשה העלם והסתר על התו"מ, עד כדי כך, שכל אחד ואחד צריך לעבוד, ולהתייגע, ולעשות כל מיני פעולות, שיהיה בידו לומר, שכל העולם הגשמי אינו כדאי עבור תו"מ, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי, כ"ב) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי עולם הזה".
אולם ניתנה לנו הסתרה זו, בכדי שיהיה להאדם מקום עבודה של בחירה, שהוא, שתהיה לו היכולת לעבוד בתורה ומצות לשם שמים, היינו בעמ"נ להשפיע. אחרת, אם היה מגולה האור הגנוז של תו"מ, היה עובד רק מטעם אהבה עצמית. ואז לא היתה שום אפשרות, שהאדם יוכל לבקר את עצמו, אם כוונתו היא להשפיע או לתועלת עצמו.
מה שאם כן שניתן לנו לקיים תו"מ בזמן ההסתרה, אז האדם יכול לקיים אותם בתכלית הפשיטות. ולומר "אם כוונתי היא בעמ"נ להשפיע, מה חשוב לי איזה טעם שאני מרגיש". אי לזאת, אם האדם רוצה לזכות למשהו, הוא צריך לקבל על עצמו לשמור תו"מ בתכלית הפשטות, כנ"ל.