מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה
תשנ"א - מאמר כ"ו
1990/91 - מאמר 26
ויש להבין ענין זה ד"גילוי טפח". כלומר, מקודם היה כאן מכוסה טפח. ובא אחד וגילה טפח, אבל כיסה טפחיים. אם כן נעשה עכשיו יותר מכוסה, ממה שהיה מטרם שגילה. שמשמע, שהוא בא ועשה כיסוי יותר גדול משהיה. הלא היה יותר טוב, אם לא היה מגלה את הטפח.
אלא שיש לפרש, זה שבא ואומר "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הוא בא ואומר לנו, שיש כאן מקום עיון. היינו, לעיין במה שהוא גילה. היות שאין הדבר צריך להיות גלוי לכולם, רק לאותם הנצרכים לדעת. לכן היה מוכרח לכסות טפחיים. זהו, בכדי לאלו אנשים שאין להם צורך, הם לא יתנו יגיעה, כדי להבין את הענינים. מה שאם כן אלו אנשים שמרגישים, שחסר להם ידיעות אלו לצורך השלמתם, הם יתנו יגיעה, בכדי לגלות את הענין, שהוא כיסה.
ובזה יש לפרש בעניני עבודה, שהיא התעסקותו של אדם בתורה ומצות בכדי להגיע להשלימות, שבגלל זה האדם נברא. ויש להבחין ב' בחינות:
א) מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא, שהנבראים צריכים להגיע למצב שיקבלו טוב ועונג מה'.
ב) תיקון הבריאה. תיקון הבריאה הוא, שיגיעו לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה". היינו, שכל מעשיהם יהיו רק ע"מ להשפיע נחת רוח להבורא. לכן, בזמן שיש איזה גילוי, ואין האדם מוכן לקבל אותו בע"מ להשפיע, אז האדם פוגם בהדבר. לכן מוכרח להיות הכל בהסתר, עד שתהיה ביכולת האדם לקבל אותו בע"מ להשפיע.
לכן בזמן שאומר "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הכוונה היא, למי שאין לו צורך להדבר, לא יתן יגיעה לעבוד ולגלות. מה שאם כן אלו אנשים שיש להם צורך, בזמן שאומרים להם "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הם כבר מוכנים לעבוד, עד שישיגו את הטפח שגילה. כי ה' הוא בעוזרו. שבזמן שהאדם נותן את האתערותא דלתתא, הוא מקבל עזרה מלמעלה.
נמצא, שכן גילה את הדבר למי שראוי להם. ומי הוא הראוי לזה. אלו שנותנים יגיעה. להם מתגלה הטפח, מה שהם גילוי. זאת אומרת, למי שאין לו את הבחינה של תיקון הבריאה, אין הוא יכול לקבל שום דבר ממטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
אולם ענין זה של גילוי טפח וכיסוי טפחיים, נוהג גם בזמן ההכנה לעבודה. כלומר, אפילו בתחילה, כשהאדם רוצה להכנס בעבודה, נוהג ענין זה. כי אלה אנשים, שיש להם זכיה משמים, מגלין להם מלמעלה קצת הארה, שמאיר להם. ומתחילים להכנס בעבודה בהתלהבות גדולה בכח גדול.
וזהו מטעם, שקבלו גילוי מלמעלה, ורואים, שעיקר חיים בעולם הזה הוא רוחניות ולא גשמיות. ומרגישים בבטחון, כי עוד מעט הם יזכו להכנס להיכל המלך, ולזכות לדביקות ה', ולטעמי ורזי תורה. וכל זה האדם מרגיש מכח גילוי הטפח, שגילה לו מלמעלה.
אולם אח"כ, כשעבר קצת זמן, היינו כשרואים למעלה, שהאדם כבר התחיל בעבודה דלהשפיע, אז, בכדי שהאדם יזכה מכח עצמו להתקרבות ה', וכמו כן להרגיש עכשיו מהו ענין של התרחקות מקדושה, וזהו בכדי שיבוא לידי הבחנה של "יתרון האור מתוך החושך", אז האדם בא אח"כ לידי מצב של "כיסוי טפחיים".
ואין בידי אדם להבין, מדוע בתחילה, כשעוד לא היה יודע מהי עבודה דלהשפיע, היה מאיר לו הרוחניות בבחינת גילוי. ובטח אחר הגילוי הזה, האדם, לפי שכלו, מבין, שהוא היה צריך להתקדם וללכת קדימה. ולבסוף הוא רואה, שעכשיו הוא יותר גרוע, מכפי שהיה מטרם שהתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע. ואין האדם יכול לתת תשובות על המצבים האלו.
והתשובה היא כנ"ל, שבכדי שיכנס לעבודה, אז היה מוכרח לתת לו מלמעלה את הגילוי, בכדי שזה יתן לו כח לצאת מהמצב שבו היה נמצא, מטרם שהתחיל בעבודה. וזה נקרא "אתערותא דלעילא". אבל אח"כ לקחו ממנו את הגילוי זו, בכדי שיהיה לו עכשיו מקום לתת את האתערותא דלתתא.
וזה שאומר האר"י הקדוש, שבליל פסח, שאז ה' היה צריך להוציא את עם ישראל ממצרים, נגלה עליהם אור גדול בבחינת אתערותא דלעילא. לכן היו מאירים אז מוחין דחיה. וכל זה היה מכח אתערותא דלעילא. אבל אח"כ חזרו ונפלו כולם למקומו. היינו, שאח"כ היו עם ישראל צריכים לעבוד בבחינת אתערותא דלתתא, בכדי להמשיך בבחינת גדלות המוחין.
ועל דרך זה יש לפרש כאן, כשהאדם נכנס לעבודה, מגלים לו טפח, היינו שמראים לו מלמעלה איזו הארה, שההארה זו נותנת לו כח לעבוד עבודת ה', שהוא מתחיל להרגיש, שזה הוא המטרה שבגללה האדם נברא בעוה"ז. וההרגשה זו באה לו מכח גילוי מלמעלה, בכדי לתת לו תנופה לעבודת הקודש.
אי לזאת, לאחר כך, שהאדם רואה, שהוא לא מתקדם, אלא הולך אחורה, והוא רחוק עתה אפילו מהמצב שבו היה, מטרם שגילה לו טפח מעבודת הקודש, אז האדם חושב, שזהו מטעם שזרקו אותו מהעבודה.
לכן על האדם לדעת, כי כן היא דרך העבודה, שבכדי להכניס את האדם בעבודה, יש תיקון כזה, הנקרא "אתערותא דלעילא", שזה נותנים לאדם, המסוגל להכנס בעבודת הקודש. היינו, שלאחר כך יהיה האדם מסוגל לעבוד באתערותא דלתתא. כי כלים אמיתיים האדם משיג דוקא ע"י אתערותא דלתתא. לכן נאבד לו אח"כ האור הבטחון, שהיה בתחילת עבודתו.
ובהאמור יש להבחין במה שכתוב "גילוי טפח וכיסוי טפחיים":
א) תחילת עבודתו היא בבחינת דומם דקדושה, היינו רק בבחינת המעשה, ולא חשב על בחינת מחשבה.
ב) שמגלין לו טפח מלמעלה. ומתחיל אז להרגיש, שיש עולם חדש. דהיינו, שהוא מרגיש, שאם יתן איזה השתדלות, אז הוא יזכה להכנס להיכל המלך, ויזכה להשגת אלקות. ורואה אז, איך הבטחון שלו כל כך חזק, שיגיע עתה לשלימות אמיתית.
וכשהוא מסתכל על שאר אנשים, איך שהם עוסקים בתו"מ בבחינת הדומם, הוא אומר עליהם, שהם בבחינת מעשה בהמה, שעושים בלי דעת, ואין להם שום הרגשה, מה שיש בפנימיות תו"מ. וכל זה בנוי אצלו על סמך שזכה לבחינת גילוי טפח.
ג) שאחר זה, היינו לאחר העבודה, שהתחיל ללכת בבחינת הכוונה, מכח אתערותא דלעילא כנ"ל, הוא בא אח"כ למצב של וכיסוי טפחיים. היינו, שהוא בא לידי ירידה. שזהו בכוונה תחילה, בכדי שעתה יתן את האתערותא דלתתא. שדוקא מעבודה זו הוא מקבל כלים להאור.
כלומר, שאי אפשר להבחין טעם בהאור מטרם שטועמים טעם בחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת, הגם שכל אחד יכול להבחין בין אור לחושך, אבל להנות מהאור, כמו שיכולים להנות, זה אי אפשר. כמו שאנו רואים, שכך הוא בגשמיות.
ואנו צריכים להאמין, שכל זה נמשך מרוחניות בבחינת "ענף ושורש". כדוגמת מה שאנו רואים בעצמנו. אנו ברוך ה' הולכים על רגלינו וממשמשים בידנו. והגם שאנו שבעי רצון מזה שאנחנו בריאים, אבל יחד עם זה, אין אנו יכולים להוציא שמחה, מזה שאנו ברוך ה' בריאים.
אולם אם אנחנו נכנס לבית חולים, ששם נמצאים אנשים משותקים, אחד על רגל ואחד על ידים. ואם יכנס מי שהוא, ויתן להם סגולה, שהם יחזרו לבריאותם, והם יוכלו לשמש עם הידים ורגלים שלהם, איזו שמחה תהיה להם, מזה שהם בריאים.
נמצא, החושך הזה, מה שהם סובלים, שאין הם מסוגלים לשמש עם ידיהם ורגליהם, זה הוא הגורם להם את השמחה. וזהו "כיתרון האור מתוך החושך". וברוחניות אין הענין שהאור יוסיף להם רק שמחה. כי אנו צריכים לדעת, כי ברוחניות השמחה היא רק משמשת להשגת האור, היינו שהשמחה היא לבוש לרוח ה'.
כלומר, כי ענין השגת אלקות מתלבש בהרבה שמות. ובאופן כללי נקראת זה בשם אור תורה או חכמה. כלומר, שאין ענין תענוג רוחני הוא הנאה בלבד, אלא שזה ענין גילוי שמותיו של הקב"ה. וזה זוכים על ידי החסרון, הנקרא "כלים וצורך". לכן אנו צריכים לאתערותא דלתתא, כי דוקא ע"י עבודה שלנו בתו"מ, משיגים אלו הכלים, הנקראים "צורך לאור התורה".
לכן האדם צריך להיות זהיר, שלא להתפעל, מזה שהוא מקבל ירידות. היות שמזה האדם לומד, איך להעריך את החשיבות של התקרבות ה', כנ"ל בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". נמצא, לפי זה יהיה הפירוש "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" בעבודה, היינו כנ"ל, שיש להבחין ג' בחינות בעבודה, עד שמגיעים לבחינת דביקות ה':
א) כשהוא בבחינת דומם דקדושה, היינו שעובד רק בבחינת המעשה, המכונה קו אחד.
ב) כשמגלים לו טפח, היינו שמלמעלה מראים לו בבחינת אור מקיף, מה שיש להשיג בענין אלקות. ומקבל ע"י זה בחינת בטחון, שישיג השגות גדולות. שיבין, שבגלל זה כדאי לחיות, ולא יהיו החיים שלו כמו כל בני העולם, שחיים בלי תכלית.
ג) ואח"כ הוא בא למצב הג', שהוא בחינת ירידה, כנ"ל. שרוצים ממנו, שהוא יגלה בחינת האתערותא דלתתא. והמצב הזה נקרא "מכסה טפחיים". היינו, לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי, אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם. היינו, שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה.
נמצא, שיש לו עתה ב' כיסויים:
א) של מצב הגילוי טפח,
ב) גם המצב של בחינת הדומם, שהיה אז עוסק בתו"מ בהתלהבות, גם המצב הזה נעלם ממנו. וכל זה למה. היינו, למה צריכים עכשיו, שיהיה מכוסה יותר, אפילו מבחינת מצב הא', הנקרא בחינת "דומם דקדושה".
התשובה היא, בכדי שהוא לא יהיה עכשיו מסתפק במועט, וישאר בבחינת הדומם. נמצא, שכל הגילוי טפח היה בחינם. היינו, שלא עשה שום פעולה להתקרבות לה'. מה שאם כן כי עתה אין בידו לעשות שום דבר, אלא בכפיה אצלו, אז הוא מוכרח לחשוב ולמצוא עצות, איך שיהיה בידו שוב לעבוד את עבודת הקודש, לכן מוכרח להיות עכשיו מכוסה טפחיים.
אולם האדם צריך להיות זהיר, שלא לזלזל בעבודת הכפיה, אף על פי שבזמן הכפיה, אין הגוף מוציא שום טעם בעבודה זו. וענין הכפיה יכולים ללמוד את החשיבות של העבודה הזו. כמו שאנו מבינים ורואים, איך שהעולם מתנהג בעניני הגשמיים.
ניקח לדוגמא, אכילה, שהוא דבר הנוהג בין בגדולים ובין בקטנים. ויש בזה ענין אהבה וענין יראה, היינו יראת העונש. אנו רואים, שיש ילדים קטנים שלא רוצים לאכול. מה עושים ההורים. לפעמים ההורים מספרים לילדים סיפורים יפים, בכדי שהילדים יאכלו. והיות שהילדים רוצים לשמוע סיפורים יפים, הם אוכלים. ולפעמים, שאין סבלנות לההורים, אז ההורים מרביצים להילדים, שיאכלו. ולפעמים יש, שאין להאדם בעצמו תאבון לאכול, הוא כופה את עצמו לאכול, גם כן מטעם יראה. היינו, שהאדם מפחד, שאם הוא לא יאכל כמה ימים, לא יהיה לו אח"כ כח, ויהיה חלש. ואף אם יאריך זמן ולא יאכל, הוא יכול למות.
נמצא, שהוא אוכל בכפיה, היינו מחמת יראה. ואף אחד לא יגיד, שלא עושה יפה, בזה שהוא אוכל בכפיה. הגם שבטח היה יותר טוב, אם הוא היה אוכל מאהבה. אבל טוב אם הוא על כל פנים יכול לאכול בכפיה. אבל אדם בריא, ויש לפעמים, שהוא צריך לאכול מאיזו סיבה שהיא יותר מאוחר, הוא אוכל אז מאהבה. עד כדי כך, שיש לפעמים, שהוא מצטער, מדוע כשהוא מתחיל לאכול, אז אהבה מסתלקת ממנו. כלומר, בשיעור שמתחיל לאכול, אחרי כל מה שהוא אוכל מעט, בשיעור זה נאבדת לו את האהבה לאכילה, מטעם שהשביעה מגרשת את האהבה מהסעודה. אבל ברור הוא לכל, שהאדם מוכרח לאכול, בין מטעם אהבה ובין מטעם יראה.
אותו דבר נוהג בעבודת ה', שהמעשים שהאדם עושה, שהוא מקיים תורה ומצות, גם כאן נוהג ענין של אהבה ויראה. כלומר, שלפעמים אדם נהנה מזה שהוא עוסק בתו"מ. ויש לו מזה מצב רוח מרומם, ולא חשוב הסיבות. זאת אומרת, שיש להאדם מצב רוח טוב, מזה שמקיים תו"מ, כי ע"י זה הוא יקבל אח"כ שכר, הנקרא "שלא לשמה".
או סיבה אחרת. היינו, שהוא שמח, בזה שהוא משמש את המלך. שיש להפריד את הסיבות מן המעשים. כלומר, מתחשבים מהרגשת האדם, ולא מהסיבה שהביאה לו את ההרגשה.
כלומר, זה שהאדם הוא בשמחה, הנקרא ש"עובד מאהבה". היינו, שיקבל שכר אח"כ. מזה הוא שמח. או שהוא שמח, מזה שהוא משמש את המלך, קודם כל הוא שמח. וזה נקרא ש"עובד מאהבה".
ויש לפעמים שהאדם עובד מיראה. היינו, שהוא מפחד, שיקבל עונשים בעוה"ז, או שיקבל עונשים בעולם הבא. שאז אין האדם שומח בזה, כי הוא עושה הכל על דרך הכפיה. ש"כפיה" נקרא, שהאדם היה יותר שבע רצון, אם דבר זה לא היה בעולם, וממילא לא היה מקבל עונש עבור זה.
ובהאמור אנו רואים, שהמעשים פועלים על הגוף בגשמיות, אפילו שעושים אותם מחמת יראה, היינו על דרך הכפיה. ומזה אנו צריכים ללמוד ולהאמין, שכך הוא גם בעבודה. היינו, אפילו דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שאין האדם מוציא שום טעם בתורה ותפלה, שיעשה זה בבחינת הכפיה, כי "המעשה עושה את שלו". כמו במעשה הגשמי, שעושה פעולה על דרך הכפיה, הדבר פועל בין לטוב ובין לרע, אפילו שהוא עושה על דרך הכפיה. כן הוא בעבודה, שאפילו שהוא מקיים תו"מ על דרך הכפיה, היא עושה פעולה בהאדם.
אולם בטח יש הבדל בעבודה, אם הוא עושה מחמת אהבה, או שעשה מחמת יראה. אבל יש לדעת כנ"ל, שגם בבחינת עבודה, שעושה מחמת אהבה. יש להבחין, בין שהוא עושה מחמת אהבה, והוא אומר "היות שהבורא צריך אותי, שאני אקיים תו"מ, ולי אין שום חסרון, שאגיד, שזהו לצורך עצמי אני מקיים את התו"מ". היות שאומר, שאין הוא רואה לאיזה צורך הוא צריך לעשותם. כי אומר "מה יתן לי, זה שאני מקיים את התו"מ".
אלא שהאדם מאמין בשכר, שיקבל עבור זה. מסיבה זו הוא מקיים תו"מ. וזה לפי הכלל, שמי שצריך איזה דבר, שיתנו לו לצורכו, הוא צריך לשלם, לכן הוא עושה מאהבה, שבודאי ה' ישלם שכרו תמורת עבודתו.
מה שאם כן, אם האדם מקיים תו"מ, מטעם שתורה ומצות יתקן את האדם. היינו, שהאדם מרגיש, שהוא צריך תיקון. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".
נמצא, שהאדם צריך לקיים תו"מ בשביל עצמו, בטח שאי אפשר לבקש מה', שישלם לו עבור קיום תו"מ, היות שאינו מקיים תו"מ לתועלת ה', כי ה' אינו נצרך שתחתונים יקיימו תו"מ בשביל הבורא, אלא שזה לתועלת האדם. נמצא, שהוא עובד מאהבה, בגלל שע"י זה האדם יהיה אדם השלם, היינו אדם מתוקן, אז בטח שאין שום שייכות לומר, שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו בקיום תו"מ.
נמצא, שהוא מקיים תו"מ מחמת אהבה, אינו אהבה שלו מחמת שיקבל אח"כ שכר. אלא הוא מודה ומשבח לה', עבור זה שנתן לו תרופה לתיקון הגוף. כמו בגשמיות, שמי שנותן איזו רפואה למי שהוא, אז המקבל הרפואה הוא נותן שכר להרופא. ולא שהרופא משלם שכר להחולה, עבור שהחולה מקבל את הרפואה.
אולם יש לשאול, איזה רע יש באדם, שצריכים לתקנו ע"י קיום תו"מ. כלומר, שבלי תו"מ הוא ישאר עם הרע שלו, ויהיה לו רע. אחרת, מה איכפת לו, אם הוא ישאר עם הרע, שיש בו. שמשמע, שמוכרח להוציא הרע שבאדם. אחרת האדם יסבול מהרע, ולא יהיה בידו מציאות, איך להתקיים בעולם, ויהיה מוכרח למות. אלא בסגולת תו"מ הרע יעבור ממנו, ואז יהיה לו חיים טובים, ושלום בית.
התשובה היא, הרצון לקבל, שעמו נברא האדם. והרצון הזה הוא דואג לתועלת עצמו. ולתועלת הזולת אין לו שום הרגשה והשגה מהו. והאדם יכול להבין לעבוד לתועלת הזולת, רק בזמן שע"י זה הרצון לקבל לתועלת עצמו ירויח מזה, שזה מכונה "המשפיע בע"מ לקבל".
לכן הולכים אנשים לעבוד, יהודים אצל גויים, וגויים אצל יהודים. והכל לפי התמורה, שיקבל הרצון לקבל לעצמו. אבל ממש לתועלת הזולת, אין להאדם שום הרגשה, שיכול להיות דבר כזה במציאות. ודבר זה האדם יכול רק להאמין, שיש דבר כזה "לעבוד לטובת הזולת". אבל יש לשאול, ובאמת בשביל מה האדם צריך לעבוד לתועלת הזולת.
על זה באה התשובה, שיש כאן ענין מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. מטרת הבריאה היא, שרצונו להטיב לנבראיו. היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. לכן שם הכללי של הבורא הוא "טוב ומטיב". רק שהיה תיקון, בכדי שלא תהיה בושה, בעת קבלת הטוב, לכן צריך האדם לקבל בע"מ להשפיע. והיות שהאדם נברא עם טבע "לקבל" ולא עם רצון "להשפיע", לכן האדם צריך לתקן עצמו, שיהיה בידו לעשות בע"מ להשפיע.
ומטרם שיש לו הרצון הזה, הוא נשאר בעירום וחסר כל, מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. וזה נקרא "רע". היינו, הרצון לקבל לעצמו, היינו, שאם לא יתקן אותו בע"מ להשפיע, הוא ישאר בחושך. לכן האדם צריך לקיים תו"מ, בכדי לתקן את הרע שלו, ושיקבל טבע שני, שהוא בע"מ להשפיע. נמצא, שהאדם מקיים תו"מ לתועלת עצמו. כלומר, שבקיום תו"מ, שהיא בחינת תבלין, הוא יבוא לבחינת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
ובזה יזכה האדם ל"שלום בית". כי "בית" נקרא לבו של אדם. כמו שכתוב בזה"ק, שאומר "דירה נאה זה לביה". והיות לבו של אדם אינו שלום עם הבורא, היות שיש להאדם טענות להבורא, מדוע הבורא לא ממלא להאדם כל משאלותיו. והסיבה היא "מטעם שינוי צורה. לכן כשהאדם מתקן עצמו בע"מ להשפיע, אז הוא מקבל את הטוב ועונג מה'. אז נעשה שלום. וזה נקרא "שלום בית".