פרק 2: ה"אני" וחופש הבחירה
נקודת מוצא
המצב שלפני תחילת הבריאה מסתכם בקיומו של בורא אחד ויחיד. פרט לבורא לא היה דבר. אותנו הוא ברא כבעלי הרגשה של קיום עצמי, של עצמיות, ובהתאם למידת ההתעלות הרוחנית שלנו אנו מכירים בכך ומרגישים זאת באופן גלוי.
כל הרגשותינו, כלומר, אלה הנדמות כשלנו, הן תגובות להשפעות הבורא שנוצרו בתוכנו. בסופו של דבר, הרגשותינו הן ההרגשות שהבורא חפץ שנרגיש.
הבריאה מתחילה בכך, שהבורא מבליט בתוכו נקודה כלשהי כדי להקנות לה בעתיד תכונות שונות מתכונותיו.
נקודה זאת היא מהות הבריאה, מאחר שכשהבורא נתן לה תכונות אנוכיות, הוא כביכול גירש אותה מתוכו. זאת נקודת ה"אני" שלנו. אולם היות שמקום ומרחב אינם קיימים, המרחק בין תכונותינו לבין תכונותיו מורגש בנקודה זו כהסתר של הבורא, משמע היא אינה מרגישה אותו, וקיימת ביניהם חשיכה שנוצרת על ידי תכונותיה האנוכיות.
הדבר היחיד שנברא על ידי הבורא הוא האנוכיות שלנו, ואם האדם מבטל את פעולתו, הוא חוזר ומרגיש את הבורא, האנוכיות מתפוגגת, והוא שב להיות כפי שהיה לפני תחילת הבריאה. תהליך זה הינו ראשית טיפוס הנברא במעלה הסולם הרוחני, שבו האדם הוא שילוב של גוף גשמי ונשמה אלוקית.
חיפוש עצמי ושורש הנשמה
ההכרח הפנימי להרגיש את ה"אני", את "שורש הנשמה" או את הבורא אופייני אך ורק לאדם. הכרח זה נובע מהצורך הטמון באדם להבין את עצמו, לדעת מיהו, לגלות את מקורו ואת ייעודו בעולם. דווקא חיפוש התשובות מביא אותנו לצורך לחפש את מקור החיים.
הצורך מאלץ אותנו להקדיש את כל כוחנו לגילוי תעלומות הטבע, בלי לדלג על אף אחת מהן, לא בתוכנו ולא בעולם שסביבנו. אולם רק ההשתוקקות להשגת הבורא היא ההשתוקקות האמיתית לידע, משום שהוא המקור.
על-כן, אם האדם היה לבדו בעולם שלנו או מצוי בעולמות אחרים, החיפוש העצמי היה מביא אותו בכל מקרה לחפש אחר בוראו.
לפני שהנשמה שלנו יורדת מטה במדרגות הרוחניות היא חלק מהבורא, נקודה קטנה בתוכו הנקראת "שורש הנשמה".
הבורא נטע את הנשמה בתוך הגוף מתוך כוונה שתעלה יחד עם רצונות הגוף ותשוב לדבוק בו.
במלים אחרות, כניסת הנשמה לגופינו, הנקראת לידתו של האדם בעולם שלנו, נועדה לכך שעוד בחייו של האדם בעולם הזה תגבר על רצונות הגוף ותעלה, למרות אלה, לאותה דרגה שהייתה לה בטרם ירדה לעולם שלנו, דרגה שבה הייתה קשורה ישירות למקור שלה, הבורא.
הסתר
אם קיים כוח עליון שיצר אותנו, מדוע איננו מרגישים אותו? מדוע הוא נסתר מאיתנו? הרי אם היינו יודעים מה הוא רוצה מאיתנו, לא היינו טועים בחיים וכמובן, לא היינו מקבלים ייסורים כעונש!
כמה פשוט היה לחיות אם הבורא לא היה נסתר מאיתנו, אלא היה מורגש ובגלוי לכל אחד ואחד. לא היה לנו צל של ספק בקיומו ויכולנו לראותו ולהרגיש את השגחתו עלינו ועל העולם סביבנו, להתוודע לסיבה ולמטרה של בריאתנו, לראות את תוצאות פעולותינו ואת תגובתו להם, לברר מראש באמצעות דו-שיח עמו את מכלול הבעיות, לבקש עזרה, לחפש חסות, להתלונן ולבקש הסבר מדוע הוא נוהג בנו כך, לבקש עצה לעתיד, להשתנות תדיר תוך כדי ניהול קשר איתו ובייעוצו. מצב זה היה רצוי עבורו וטוב עבורנו. מובן מאליו שמצב מעין זה היה מבטל את הצורך בממשלות, בבתי ספר ובמחנכים. הכול היה מסתכם בחיים נפלאים ופשוטים של העמים למען מטרה הגלויה לכולם – ההתקרבות הרוחנית אל הבורא המורגש והגלוי.
כולם היו פועלים על פי חוקים גלויים וברורים של המציאות. קיום החוקים היה מתבצע בטבעיות, הודות להבנה שאחרת האנשים יזיקו לעצמם: ממש כשם שאדם לא יקפוץ לתוך האש ולא יקפוץ לתהום מגובה רב, משום שהוא יודע שבעשותו כן יגרום לעצמו נזק מיידי.
אם כולם היו רואים באופן גלוי את דרכי פעולותיו של הבורא עלינו, על העולם ועל הבריאה, לא היינו מתקשים לבצע את העבודה הקשה ביותר, משום שהיינו נוכחים לדעת מה גדולה התועלת שהיא מביאה, ועד כמה כולנו נמצאים בשליטתה של מציאות טובה ונצחית.
חופש מדומה
אי הרגשת הבורא נקראת "הסתר פנים". היא קיימת בכדי ליצור בנו בכוונה אשליה שיש בידינו חופש בחירה בין העולם שלנו ובין עולמו של הבורא. אם למרות האנוכיות היינו רואים את הבורא, הרי ללא ספק היינו מעדיפים את עולמו של הבורא על פני העולם שלנו, משום שהוא נותן תענוג והעדר ייסורים.
אך אם האדם אינו רואה מראש את הכאב ואת הייסורים הצפויים לו על הפרת החוק, קרוב לוודאי שיפר אותו אם יהיה משוכנע שיקבל תענוג מביצוע העבירה. לאחר שייענש הוא ידע שאסור לו לנהוג כך בעתיד.
לדוגמה, קיים בעולמנו חוק האוסר על גניבת כסף. אם קיימת באדם תאווה גדולה לכסף והוא יודע היכן ניתן לגנוב אותו, אפילו ידע בבירור שיקבל עונש על הגניבה, לא יוכל להעריך את הייסורים שינבעו מהעונש. ולכן הוא מגיע לכלל החלטה שהתענוג שיפיק מהכסף גדול יותר מייסורי העונש הצפוי לו .
כאשר אדם מקבל את ייסורי העונש, הוא מבחין בכך שהם גדולים לאין שיעור ממה שתיאר לעצמו, וגדולים אף יותר מהתענוג שקיבל מגניבת הכסף. כעת האדם מסוגל לשמור על החוק.
אבל ביציאתו לחופשי אומרים לו: "דע לך שתקבל עונש גדול יותר אם תנהג כך פעם נוספת ", ודואגים להזכיר לו זאת מעת לעת, שכן האדם שוכח במהרה את הייסורים שעברו עליו. בעתיד, לכשיתפתה לגנוב שוב, ייזכר בייסורים הכואבים של העונש הצפוי לו, ולפיכך ימנע מעצמו את האפשרות לגנוב. מהדוגמה הזאת ומדוגמאות אחרות בחיינו, המקיפות אותנו בשפע, ניתן להיווכח שהייסורים מוליכים את האדם בדרך שמעולם לא היה פוסע בה מרצונה של אנוכיותו, משום שקל הרבה יותר לגנוב מאשר להשׂתכר בכבוד, קל יותר לנוח מאשר לחשוב ולעבוד, נעים יותר להתענג מאשר להתייסר.
ואילו עבודה שאין עליה כל תמורה, שאינה מתוגמלת באמצעות כסף, כבוד, תענוגות והבטחות לעתיד ורוד, איש מאיתנו אינו מסוגל לקחת על עצמו.
מובן מאליו, שהשכל והגוף האנוכיים שלנו אינם מוכנים לכך. הרי הם נבראו לשם קבלת תענוג.
ורק כתוצאה מהייסורים שהאדם מרגיש בחייו הוא נאלץ בעל כורחו להתחיל לרצות לפעול אחרת, מתוך "אלטרואיזם", מתוך תקווה למצוא בדרך חדשה זו קרש הצלה לחייו.
בשלב זה האדם נוהג כאלטרואיסט למען עצמו – "נותן כדי לקבל" – ומתחיל להרגיש בפעולותיו אור נסתר של תענוג, וטבעו של האור מתקן את האדם.
למרות שפעולה זו איננה אלטרואיזם ממש, משום שמטרתה של הפעולה שאותה הוא נוקט מיועדת בראש ובראשונה להשגת ביטחון והצלה אישיים, היא קרובה למדי לאלטרואיזם, והאור הטמון בפעולותיו יסייע בידי האדם להגיע ממצבו הנוכחי לאלטרואיזם מושלם.
תנאים לקיום חופש הבחירה
חופש הבחירה אפשרי רק כאשר האדם שרוי במצב של הסתר פנים, שבו לא קיימת הרגשת הבורא. אבל אם כבר מרגע לידתו האדם מרגיש על עצמו השפעה מוחלטת ומדכאת של אנוכיות, עד כדי כך שהוא מזהה אותה לחלוטין עם עצמו, איך יוכל להחליט בחופשיות ובאופן בלתי תלוי באנוכיות מה להעדיף?
איך יוצר הבורא מצב סתמי כדי שתתבצע בו החלטה? ובכלל, איזו בחירה יכולה להתקיים? אם עולמנו רווי בייסורים ובמוות ועולמו של הבורא שופע תענוג ונצחיות – במה נותר לאדם לבחור?
כדי ליצור לנו תנאים של בחירה חופשית נוקט הבורא שתי דרכים:
· מעת לעת הוא נגלה לאדם בכדי שירגיש גדלות ונחמה בהרגשה של שליטת הכוחות העליונים;
· הוא פורש בפני האדם את חוכמת הקבלה. אם האדם לומד את חוכמת הקבלה ומשתוקק לצאת ממצבו הנוכחי להרגיש את הבורא, הוא מעורר על עצמו אור מקיף רוחני.
ההתעוררות החזקה ביותר של האור המקיף מתרחשת דווקא בשעת לימוד הקבלה, מאחר שהקבלה חוקרת את המבנים הרוחניים המקרינים את האור הזה על האדם. באופן כזה מונחת בפני האדם הברירה: ללמוד קבלה או לא ללמוד, ולהחליט מה תהיה מידת ההשקעה/יגיעה שייתן במסגרת הלימוד.
את הקשר של האדם עם הבורא ניתן לדמות למדרגות של סולם רוחני.
כל המדרגות של הסולם הרוחני נמצאות בעולמות הרוחניים. במדרגה העליונה שלו נמצא הבורא עצמו, והמדרגה התחתונה נוגעת בעולם שלנו.
האדם נמצא מתחת למדרגה התחתונה של הסולם הרוחני, משום שדרגת המוצא האנוכית של האדם אינה קשורה למדרגה האחרונה של הסולם, האלטרואיסטית לחלוטין.
שכל ורגש מחודשים
הבורא עצמו מביא את האדם להחלטה נחושה לחדול מהתעסקות אישית אנוכית בכל מצבי החיים, כתוצאה מכך שהוא מאלץ את האדם להתייסר בהם במידה כזאת שנותר בו רק רצון אחד – להפסיק להרגיש את הייסורים. הפסקת הייסורים מתאפשרת רק כשאין לאדם נגיעה אנוכית אישית לדברים.
נשאלת השאלה – היכן מצוי חופש הבחירה שלנו, זכותנו לבחור באופן חופשי? באיזו דרך ללכת ובמה לבחור בחיים?
הבורא עצמו מעורר את האדם לבחור בפתרון מסוים, על-ידי כך שהוא שולח לו מצב הכולל בתוכו ייסורים רבים. במהלכו עשוי האדם להעדיף את המוות על פני החיים. עם זאת, הבורא אינו מאפשר לאדם לאבד את עצמו לדעת על מנת להיפטר מייסורים אלה.
במצב רווי בייסורים בלתי נסבלים הבורא מאיר לפתע לאדם מעין קרן אור, החודרת מבעד לעננים שחורים. הארה זו דוחפת את האדם להגיע להחלטה יחידה, שלא המוות ולא הבריחה יוכלו לסייע במצבו הנוכחי, אלא דווקא עזיבת הנגיעה האישית שלו. רק פתרון זה של הבעיה יביאו אל המנוחה מהייסורים הקשים מנשוא.
מובן מאליו שאין בתהליך זה שום חופש בחירה, והאדם בוחר בכך רק מפני שהוא משתוקק להימנע מייסורים, ולא מרצונו.
האדם מתחיל להבין שהחיים "למען עצמו" מסבים לו ייסורים וצער רב, ועליו להגיע למצב שבו מחשבותיו יהיו בעלות כוונה "למען הזולת". העבודה הבלתי פוסקת הזאת והפיקוח על המחשבות נקראים "עבודת ההזדככות".
המאבק עם הגוף בא לידי ביטוי בעיקר בכך שהגוף, כלומר השכל, ה"אני" שלנו, מבקש להבין מיהו הבורא, לאן עליו ללכת ולשם מה, והאם יהיה לו טוב כתוצאה מכל היגיעה שלו. אחרת – לא השכל ולא הגוף שלנו יתנו לנו כוח ומוטיבציה לפעול, ובצדק. הרי לעשות משהו בלי לדעת מראש מהי התוצאה, זהו מעשה אווילי.
אין שיטה אחרת לצאת ממסגרת הטבע שלנו אל העולם הרוחני, אלא ברכישת שכל ורגש של הכוח העליון.
ולשם כך הבורא "מושך" אותנו אליו ומראה לנו שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו הלכה למעשה. בד בבד, ובניגוד לרצוננו, הוא מסייע לנו להבין שעלינו לחפש אותו וליצור קשר עמו, ושזאת הערובה להצלתנו הרוחנית.
"אמונה"
רבים מאיתנו נוטים לטעות בהבנת המלה "אמונה" ולפרשה כדרך חשוכה שבה לא ניתן לראות ולהרגיש את הבורא. למעשה, אנו מפרשים אותה במשמעות הפוכה.
אור הבורא שממלא את האדם, אור הקשר עם הבורא, הרגשת הדבקות, נקראים בקבלה "אור האמונה" או "אמונה", ואין כאן מקום להארות מסתוריות ולדמיונות.
האמונה – אור הבורא – מקנה לאדם הרגשה של קשר עם הנצח, את הבנת הבורא והרגשת מגע מלא וגלוי עמו, הרגשה של ביטחון מוחלט, אלמותיות, גדלות וכוח.
אם כך, הצלתנו מהקיום הארעי הזה, מלא הייסורים והרדיפה המייגעת אחרי תענוגות בני חלוף מתרחשת רק עם השגת הרגשת הבורא, ככתוב "טעמו וראו כי טוב ה'!"
המהות
האנוכיות היא המהות שלנו, והיא המושלת בכל הרמות של הטבע – החל מרמת החלקיקים, דרך הרמה ההורמונאלית והבהמית וכלה במערכות הגבוהות ביותר של השכל ושל תת המודע שלנו, לרבות הרצונות האלטרואיסטיים שלנו. על פי רוב האדם אינו מסוגל להתנגד לאנוכיות שלו באופן מודע בשום דרך וצורה.
האדם חי בתיאום מלא עם גופו הבהמי: הגוף מכתיב לו את רצונותיו ומשלם על היגיעה בכך שבאמצעותו מרגיש האדם את התענוגות.
התענוג עצמו הוא רוחני, אבל בעולם שלנו עליו להיות קשור לנשא גשמי כלשהו: עליו להתלבש במעטפת גשמית של אוכל, מין, צלילי מוזיקה, יופי הטבע וכולי, כדי שהאדם יוכל לקלוט את התענוג .
ואילו בהרגשה הפנימית שבתוכנו אנו מרגישים סתם תענוג, ובכל זאת, איננו יכולים להפריד אותו לגמרי מהנשא.
בני האדם נבדלים זה מזה על פי סוג נשא התענוג - איש איש והתענוג שלו. אבל התענוג עצמו הוא רוחני, אף על פי שאנחנו מרגישים אותו במוח שלנו בהשפעתם של אותות חשמליים. למעשה, כשמגרים את המוח באמצעות אותות חשמליים, ניתן לשחזר את הרגשתם של כל התענוגות.
היות שהתרגלנו כבר לקבל אותם בלבושי נשאים מסוימים, הרי תענוג מזוכך יעורר בזיכרון את ההרגשה של הנשא שלו, והאדם ישמע צלילים של מוזיקה, ירגיש טעמים של אוכל וכדומה.
ניתן להיווכח בכך שהאדם וגופו משרתים זה את זה הדדית: האדם משלם על יגיעתו של הגוף ועל עבודתו בתענוג.
לכן, אם האדם רואה שגופו מסכים לעבוד, פירוש הדבר הוא שהאדם מרגיש שכר כתוצאה מעבודתו, הבא לידי ביטוי במילה הכללית "תענוג". וזה הסימן הבולט לכך שהוא עושה רק פעולות אנוכיות. יש לציין שבריחה מהרגשות לא נעימות מהווה אף היא קבלת תענוג. אולם אם האדם מבקש להתנתק מחשבונותיו של הגוף ולקחת בחשבון את שיפור מצב נשמתו, הגוף לא יוכל, כמובן, לעשות אף תנועה ולו המזערית ביותר בלי שיראה תועלת גלויה לעצמו, היות שהאדם אינו מסוגל להכריח אותו לעבוד. נותר לו רק לבקש מהבורא אור שיתקן אותו.
השחרור מכבלי העבדות
בחיי היומיום, בעל עסק מחשב באופן קבוע את סך הכנסותיו והוצאותיו השוטפות. אם במסגרת חישוביו הכלכליים הוא מוצא שהוצאותיו ויגיעתו אינן משתלמות, משמע, הוא מפסיד, הוא סוגר את העסק הנוכחי ומקים עסק חדש, אשר להערכתו יקצור רווח.
אדם זה אינו מרמה עצמו בשום אופן, נהפוך הוא, הוא מחשב בדייקנות את הרווח שלו במונחים כספיים, בכבוד, בתהילה, בשלווה וכולי, בכל צורה שבה הוא רוצה שהרווח יבוא לידי ביטוי. נשאלת השאלה מדוע האדם אינו מחשב באותו אופן את מכלול חייו, נניח פעם בשנה. מדוע הוא אינו שואל את עצמו פעם בשנה לשם מה הוא חי?
העולם שלנו הוא עולם שקרי, ולכן הגוף עצמו אינו חפץ בשאלות הללו כשאינו יכול להשיב עליהן.
ואכן, מה כבר יכול הגוף להשיב לאדם בסיומה של שנה או בסיומם של חיים?
הכול מסתיים, גם הטוב וגם הרע – ועם מה האדם נשאר? לשם מה תחזק את גופו? אין לכך תשובה, משום שאין שכר על החיים שהאדם חי. ולכן הגוף אינו מאפשר לשאול שאלות שכאלה.
ואילו הרוחניות – מכיוון שהיא האמת והשכר שלה הוא נצחי – שואלת את האדם בכל פעם בעוצמה רבה על הרווח הרוחני שלו, בכדי לאתגר אותו בשכר גדול עוד יותר על יגיעתו, כדי שיתקן את עצמו יותר ויקבל עוד מהשכר הנצחי.
אם האדם יחשוב מה נותנת לו כל יגיעתו בעולם הזה, הוא יגיע למסקנה שזה לא כל כך קשה – לעבוד בניסיון לתקן את עצמו, הרי אם ירצה ואם לא ירצה עליו לעבוד בעולם הזה, ומה נשאר לו בסופה של כל היגיעה הזאת?
מדוע, אם כן, הבורא נותן לאדם הבנה שקרית של החיים בעולם שלנו? תהליך יצירת הכלי הרוחני מסובך להפליא, ועל-כן ממושך. האדם חייב לעבור בהרגשות שלו את כל האנוכיות של היקום, כלומר, להרגיש את כולו ולטעום ממנו את כל הנאותיו השקריות עד קרקעיתן. העבודה הזאת בצבירת הניסיון מתרחשת ביותר מאשר גלגול אחד של חיים בעולם שלנו.
הרי מכל מה שייצרנו והשגנו – דבר אינו נשאר לנצח, הכול חולף. רק המבנים הרוחניים, המחשבות, הפעולות והרגשות האלטרואיסטיים הם נצחיים.
מלבושים אנוכיים
בני אדם שמתענגים בתענוגים אנוכיים אינם יכולים להיות מאושרים. האנוכיות מתמלאת לא רק ממה שיש לה, אלא גם ממה שאין לאחרים, שכן כל התענוגות הם יחסיים וניתנים להשוואה. מכאן, המרוץ האנושי אחר השגת תענוגות הוא מרוץ בלתי פוסק.
לכן גם אי אפשר לבנות חברה צודקת על בסיס השימוש הנכון באנוכיות. ההיסטוריה האנושית לדורותיה מעידה על כך שהאוטופיה הזו אינה ישימה: בקהילות ובמשקים השיתופיים, בקיבוצים ובניסיונות לבניית חברה סוציאליסטית ברוסיה.
בחברה אנוכית לא ניתן להעניק תענוג לכל אחד: האדם תמיד משווה את עצמו לאחרים, תופעה הבולטת במיוחד ביישובים קהילתיים קטנים.
לכן הבורא, שרוצה לתת תענוג בלתי מוגבל לכל אחד ואחד, העמיד לתענוג הזה תנאי שלפיו התענוג לא יהיה תלוי ברצונות הגוף. לדחפים המגוונים הללו שאינם תלויים ברצונות גופינו אנו קוראים "דחפים אלטרואיסטיים".
הן את האנוכיות והן את האלטרואיזם מקבל האדם מלמעלה. ההבדל הוא בכך שאת הרצונות האנוכיים מקבל האדם בעל כורחו ואילו את הרצונות האלטרואיסטיים רק על פי דרישתו הנחרצת.
מכיון שהאדם הוא אנוכי בכל רמ"ח איבריו, הוא עצמו לעולם לא ירצה קשר עם הבורא אלא אם כן ישרת הדבר את טובתו האישית.
כלומר, אין זה מספיק שהאדם רואה את הרע שבו ומבין שרק הבורא יכול לסייע. תובנה זו לא תיתן לו כוח לבקש מהבורא. עליו להכיר בכך שהצלתו תלויה בהתקרבות אל הבורא ובקשר עמו.
תענוגות שונים – בני אדם שונים
כל ההבדל בין אנשים שונים טמון בדבר שעליו רוצה כל אחד ואחד מאיתנו להתענג, החל מהרגע הראשון של חייו ועד לרגעיו האחרונים. משמע, כל ההבדל הוא בצורה ובדרך שבה רוצה האדם לקבל את התענוג, והתענוג עצמו הוא רוחני. המעטפת החיצונית היא זו אשר יוצרת בקרבנו את האשליה שמדובר בתענוג גשמי.
מכאן ברורה ההשתוקקות שלנו, שלא מדעתנו, להחליף את המעטה החיצוני (הלבוש) של התענוג, בתקווה להרגישו בצורה המזוככת, הטהורה והחשופה של אור הבורא. ומכיוון שההבדל בין בני האדם הוא בהשתוקקותם למעטים חיצוניים שונים של תענוג, הרי שעל פי הכינויים (השמות) של המעטים הללו אנחנו דנים את האדם.
מלבושים מסוימים של תענוג נתפשים על ידינו כתקניים ומקובלים, כגון האהבה לילדים, לאוכל, לחום, ומלבושים מסוימים אחרים אינם מתקבלים בהבנה על ידי החברה, כגון הסמים. ואז האדם נאלץ להסתיר את השתוקקותו אליהם.
על כל האנושות מקובלת ההסכמה להשתמש באנוכיות בצורה מאוזנת, ללא כל בושה (הגבלה), בכפוף למסגרות המקובלות. יתרה מכך, הגבולות הקבועים לשימושו של כל אחד ואחד באנוכיות שלו וקביעת המלבושים הטובים ביותר – משתנים תדיר בהתאם למידת התפתחות החברה.
כך גם כל אחד מאיתנו מחליף במשך חייו את מלבושיו שבעזרתם הוא מספק את צרכיו לתענוג. החלפה זו נעשית בהשפעת הגיל הביולוגי, כלומר, תחת ההשפעה ה"טבעית" הכללית של הבורא מלמעלה.
ולא זאת בלבד, אלא אפילו בתוך אותו אדם עצמו המעבר וההחלפה של מעטי התענוג הם מדהימים. כך, למשל, ילדה מתענגת על בובתה, אך אינה מסוגלת להתענג על טיפול בילד אמיתי. לעומתה, אמה כבר אינה מסוגלת להתענג על משחק בבובות, אך לא יעלה בידה לשכנע את בתה להתענג על טיפול בתינוק חי.
מנקודת מבטה של הילדה, ככל שהיא יכולה לשפוט בהתאם להרגשותיה, אמה עובדת קשה עם התינוק החי בלי שתקבל מכך תענוג כלשהו. קרוב לוודאי שהיא חושבת: "איזה תענוג אפשר לקבל מילד חי – הרי הוא אינו בובה! ואילו אני רוצה להתענג בעולם הזה, ולכן אני משחקת בבובה!"
ואי אפשר שלא להסכים איתה, משום שהיא טרם גדלה למצב שבו תוכל למצוא תענוג בדברים אמיתיים, והיא מוצאת אותו כרגע במשחק בצעצועים, כלומר, בעצמים שקריים, נעדרי חיים.
כולנו נמשכים רק לתענוג הנובע מהבורא, ויכולים לרצות רק בו ולהרגיש את החיים רק כך. איננו שונים בכך מהנשמות שלנו, לא לפני שירדו לעולם שלנו והתלבשו בגופים, ולא אחרי כל הגלגולים שלנו, כשכולנו נשוב אל הבורא.
כך נוצרנו. כשאנחנו רוצים להתענג על האור הנובע ממנו ונבצר מאיתנו (וגם לא צריך) לשנות זאת, כל מה שנדרש מאיתנו, ולשם כך בדיוק ברא אותנו הבורא, הוא להחליף את המעטפת החיצונית של התענוגות שלנו. נחליף את הבובה בתינוק חי, ואז נתענג באמת!
השלכות ההסתרה
מכיוון שהבורא נסתר, כל אחד מאיתנו נותן יגיעה עצומה כדי שיוכל להגיע לתקן החיים המקובל בחברה שלנו, והולך בעיוורון אחרי ההכוונה הפנימית, הלחישה הפנימית הבלתי פוסקת של האנוכיות שלו.
אנו נתונים כעיוורים בידי האנוכיות, ממהרים לבצע את הוראותיה פן ניענש בייסורים, נכנעים שלא מרצוננו ומקיימים את רצונה בלי מחשבה.
האנוכיות שלנו חיה ונושמת בתוכנו. היא נקלטת בתוכנו באופן מוחלט ואנו רואים בה את טבענו ואת רצונותינו. היא מסתננת לכל התאים בגופנו, כופה עלינו להרגיש עבדים לגחמותיה ולחשב על פי תוכניתה כמה שכר נקבל על הפעולות שלנו.
האדם אינו יכול אפילו לתאר לעצמו תמונה כזאת, שבה הוא מסוגל להסיר מעצמו את השפעת האנוכיות ולזכך את עצמו – תמונה שכמו לקוחה מסרט בדיוני, המתארת ענן של אנוכיות שהתלבש בנו בצורת גופינו, נפלט מתוכנו ומתנדף יחד עם כל רצונותינו האנוכיים, ובמקומם אנו מקבלים מהבורא את רצונותיו האלטרואיסטיים.
אולם כל עוד היצור האנוכי נמצא בתוכנו, אין אנו יכולים לדמיין את הרווח העצום שסילוקו עשוי להעניק לנו. להפך, המחשבות והרצונות האלטרואיסטיים אינם מתקבלים. הם נראים לנו מסורבלים, לא-רציניים, רצונות שאין בכוחם לשלוט בחברה ועל אחת כמה וכמה לשלוט ביקום.
והסיבה לכך שהמחשבות והרצונות שלנו נמצאים בשליטת האנוכיות היא הערכה עניינית של המתרחש. על אדם להשתוקק להרגיש את האנוכיות כפולש זר, כאויב פנימי שלו, שמעמיד פני חבר, שמשתלט על כולו. במקום להזדהות עם רצונותיו על אדם להשתדל להרגיש את האנוכיות כזר[y1] הקיים בתוכו ברצון הבורא. פעולות כאלה של האדם נקראות "הכרת הרע".
אבל גם זה אפשרי רק במידה שבה האדם ירגיש את קיומו של הבורא, את אור הבורא, משום שאנו משיגים הכול רק בהשוואה, מתוך הרגשה של ניגודים.
כל הבריאה פועלת על פי חוקי האלטרואיזם. רק האדם והעולם שסביבו ("העולם הזה") נבראו עם תכונות אנוכיות מנוגדות. אם היינו רואים את הבורא ואת כל העולמות הרוחניים, מיד היינו מגלים עד כמה העולם שלנו קטן וזערורי בהשוואה לעולמות הרוחניים, ורק בשולי העולם שלנו פועלים חוקי הטבע האנוכי.
מעל האגו
החוק העיקרי של העולם הרוחני הוא "ללכת מעבר לאגו". כיצד יכול האדם לרכוש יכולת זו?
המקובלים מציעים לעשות את המהפך הפנימי הזה בפעולה הנקראת "אמונה למעלה מהדעת": היות שה"שכל הישר" (הדעת, האגו) שלנו מהווה את הכלי העיקרי למעשינו, נדמה לנו שאיננו מסוגלים לבטל לחלוטין את טיעוניו, ולתפקד בלי להישען על השכל הישר, כ"ששתי רגלינו תלויות באוויר".
מאחר שבמצב זה אדם אינו רואה בשכלו כיצד להינצל מהנסיבות המתקרבות, שאותן "שותל" לו הבורא. בניסיונותיו לפתור את בעיותיו, שמראש נידונו לכישלון, הוא נותר תלוי באוויר בלי אחיזה בתשובה הנבונה לשאלה – מה באמת מתרחש איתו.
אין בכוחו של אדם להבין איך יכולה להתקיים בעולם, או בכלל, תכונה רוחנית כמו אלטרואיזם מוחלט ואהבה: השכל אינו מסוגל להכיר בכך, משום רצונו ומעשיו של אדם תלויים במידת התועלת האישית שיפיק מהם. ללא רווח לא יוכל לבצע אף לא תנועה קטנה. ואכן תכונה זאת ניתנת לאדם רק מלמעלה, וכדי להבין, יש להרגיש קודם.
האדם צריך לתת "מלמטה" תפילה – בקשה, רצון שהבורא ישנה את תכונותיו. ורק אם רצונו חזק דיו, הבורא עונה לו.
פיתוח רצון חזק כרוך ביגיעה גדולה של האדם, שמנסה תחילה להשיג את המטרה בכוחות עצמו ובהדרגה מכיר בכך שאין בו רצון ויכולת להשיג זאת בעצמו. באופן זה נוצרת בו דרישה אמיתית שהבורא ישחררו מתכונותיו הטבעיות ויפנה את מבטו אל התכונות החדשות – לנשמה.
תהליך זה בלתי אפשרי בלי שאדם ישקיע את כל כוחותיו בניסיונות שיובילו אותו להיווכח שהם עקרים וחסרי תועלת. הבורא יענה רק לזעקה לעזרה מעומק הלב.
הבורא אינו שומע את אשר נאמר בפינו, אלא קורא רגשות בלבו של כל אחד. לכן אין טעם להתייגע ולהתנסח בקפידה ללא כוונה רגשית או לקרוא מלים סתמיות וסימנים חסרי פשר או "כוונות" בסידורי תפילה קבליים. הדבר היחיד הנדרש מהאדם הוא לכוון את לבו לבורא, להרגיש את רצונותיו ולבקש מהבורא לשנותם, ולעולם לא להפסיק את הדו-שיח עם הבורא.
אם האדם יודע להעריך את הזדמנות שקיבל ותופש במחשבתו את הבורא בשתי ידיים איתנות, למרות הגישה הביקורתית של השכל, בהיותו מסוגל לשהות במצב זה ולו לרגע קט הוא יראה עד כמה נפלא הבורא, ויראה שאכן הגיע לאמת הנצחית שלא תשתנה לעולם, כשם שהשתנו כל השקפותיו בעבר, מאחר שהוא קשור אל הבורא ומצוי באמת הנצחית שדרכה הוא רואה את המאורעות.
אחרית דבר
מטרת הבריאה היא ליהנות את הנבראים, לגרום להם תענוגות, להשיג את "הטוב והמיטיב". האדם נולד בעולם הזה כדי שיעלה במשך חייו במדרגות הרוחנית ויגיע לדרגות התפתחות גבוהות, ירכוש "עולמות רוחניים" בעודו חי חיים רגילים. אם במשך שהותו בעולם הזה לא השיג את המטרה, נשמתו תרד שוב אל העולם הזה ותתלבש בגוף אחר. הנשמה יכולה לגלות את העולם העליון רק כשהיא מלובשת בגוף הפיזי.
אין שום חומה החוצצת בין העולם שלנו לבין העולם הרוחני. השוני המוחלט בתכונות הוא שמבדיל ביניהם והופך את העולם הרוחני לבלתי מורגש על ידינו. לכן איננו יכולים לדון בתכונותיהם וחוקיהם של עולמות אחרים מנקודת מבט של מצבנו הנוכחי, תוך שימוש במדדים של העולם הזה. כל מושגי העולם הזה, הכוללים את שכלנו ואת הרגשותינו הינם גשמיים, ועל-כן אין בידינו הכלים המתאימים לנתח את הבלתי ידוע ולהסיק מסקנות לגביו. הרי אף במסגרת העולם שלנו אנו טועים בלי הרף.
גם הגוף שלנו וגם כוחנו הפיזי לא ניתנו לנו לשווא. תפקידם לסייע לנו לממש את החלק הרוחני שבנו, לפתח בנו את השאיפה לגלות את העולם העליון כל עוד אנו שוהים בעולם הזה. כל מעשיו של אדם בעולם נמדדים לפי מידת הקשר שלהם להתקדמותו הרוחנית, מאחר שדווקא החלק הרוחני שבו נדרש לעבור שינויים.
המעשים שלנו, הקשורים לפעולות שגרתיות בחיי היומיום, משוללים כל חופש בחירה ומוכתבים לנו בנוקשות על ידי הטבע. לעומת זאת, אם נבחר בפעולות המיועדות לקידום ההתפתחות הרוחנית שלנו, נוותר על פעולות חסרות תכלית לסיפוק רצונות חומריים ונרכז את מאמצינו לגילוי העולם העליון. בכך נרכוש שליטה על חיי היומיום שלנו וניטול את גורלנו בידנו.