אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / הערבות / מאמר הערבות - שיעורים / מאמר הערבות - שיעור 1

מאמר הערבות - שיעור 1

 

מה הן הפרעות ואיך פוטרים אותן

 

 "שכל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כ"ז: שבועות ל"ט).

"וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו (כפי המתבאר באות ב' וג' עש"ה מלה במלה). דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו".

בכל התפתחות הכלים והאורות מלמעלה למטה, שכלים הם הרצון לקבל שנברא, וחייב לקבל את אותה תכונה כמו האור, היינו, את צורת ההשפעה, יש שלבי התפתחות ותיקון של הכלים, עד שהם מגיעים להיות כמו האורות.

ובקבלה לומדים, שמעולם אין סוף, שבו נברא הרצון לקבל הראשון, הוא מתגלגל מלמעלה למטה ומגיע עד אדם הראשון. ומאדם הראשון הוא נחרב ובא עד העולם הזה. וגם בעולם הזה חייבים להיות בחומר הגשמי ולעבור אותן התופעות, כדי להמשיך עוד ועוד עד לסיום כל החומר הדומם שבעולם הזה.

בכל התהליך הזה רואים מטרה אחת בלבד, שתכונות הבורא ייכנסו לתוך הנברא. ובעולם הזה, בשלב האחרון של התהליך, מכל האנושות בא אדם אחד, ואחריו קבוצת מקובלים, שהופכת להיות עם ישראל, ודרכם הולך וממשיך פיזור ידיעת הבורא בכל העולם, הנקרא "גלות ישראל בין אומות העולם". עד שמגיעה התפתחות האנושות כולה, עם הניצוצות הללו של ידיעת הבורא בעולם, שנמשכת עד הסיום.

ורק אז מתחילה העבודה מלמטה למעלה, שהכלים מתחילים להיתקן בהשתוות הצורה לאור. שישראל לא נקרא "יעקב", אלא נקרא "ממטה למעלה", מי שמשתוקק להיות ישראל, לאותו קו אמצעי. בהתפתחות העולם קודם בא אברהם, אחריו יצחק, ולאחריהם יעקב, קו אמצעי, שבקטנות נקרא "יעקב", ובגדלות נקרא "ישראל". יעקב הוא מי שאינו כולל את אברהם ויצחק. אלא מי שעושה את אברהם על פני יצחק, שכאילו בורח מיצחק.

אבל מי שמשתוקק להיות קו אמצעי, הכולל את אברהם ויצחק יחד. שלוקח את קו שמאל, ומרכיב אותו תחת קו ימין, הוא נקרא "ישראל". לא קטנות, אלא גדלות. קטנות נקרא "גלגלתא ועיניים", שימוש בכלים דהשפעה בלבד. ושימוש בשני סוגי הכלים, נקרא "ישראל", גדלות. כלומר, שמשתמשים בכוח ה"יצחק" כולו. לכן מי שמשתוקק למטרה, להגיע לקו אמצעי בגדלות, נקרא "ישראל".

ובאותה צורה בעל הסולם מסביר במאמר הערבות, שכל אדם שמשתוקק מלמטה למעלה, להגיע לקו האמצעי בגדלות, הוא נקרא "ישראל", ומסביר מה היה התנאי להגיע להיות כישראל: "ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה". הוא מסביר איך השתלשלו התנאים ממעלה למטה, שכעת עלינו לעשות אותו דבר ממטה למעלה.

"אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, (כמבואר באות ט"ז עש"ה)." מהו התנאי לקבלת התורה? כלומר, מתי יהיה לנו כלי שלם, שבו נוכל לקבל את כל האור? שבכלי הזה יהיו מחוברים כל החלקים כאחד, אבל הם יהיו שש מאות אלף.

מאיפה בא אותו מספר של "שש מאות אלף"? אחרי הטבור נמצא עולם האצילות, שמחולק עד הפרסא, לעתיק, אריך אנפין, אבא ואמא וזו"ן. ולמטה מפרסא נמצאים עולם הבריאה, היצירה והעשייה, המחסום או סיום, והעולם הזה. ובעולם האצילות, אותה עוצמת האור שמגיעה מלמעלה, היא נמדדת בצורה כזאת, שדרגת אריך אנפין נקראת "עשר אלף", "ריבוא". וה"שישים" של "שישים ריבוא", הן מספר הספירות של זעיר אנפין (ו' של זעיר אנפין ונקודה של מלכות). וכך משישים כפול עשרת אלפים, נעשה אותו מספר של "שש מאות אלף".

המספר הזה אינו מספר, אלא סימן של העוצמה, שצריכה להיות בתוך הכלי. כלומר, כל האור שבא מזעיר אנפין לתקן את הכלים, הוא נקרא "שש מאות אלף". כי שם בראש דזעיר אנפין גנוז כל האור שמתקן את כל הכלי. לכן המספר הוא שש מאות אלף, כי מגיעים לכלי שלם.

מהו הסימן לכלי שלם? באותה קבוצת מקובלים שהגיעה מאברהם, כהתפתחות מאברהם, התקיים התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך". והיום, כדי להגיע לאותו מצב, חייבים להיות קבוצת מקובלים, שמשתוקקת להיות בדרגה הזאת, ולקיים את התנאי "ואהבת לרעך כמוך". שרק בתנאי הזה, כל אחד ואחד ניפטר, בצורה פסיכולוגית, מדאגות על עצמו.

 

האםעשרת אלפים נקרא "כתר"?

אריך אנפין נקרא "כתר", מפני שעתיק גנוז לגמרי. באריך אנפין דרגת החוכמה של אריך אנפין נקראת "עשר אלף", "ריבוא". האור שבא מראש דאצילות לתקן את הזו"ן, לקלוט את הנשמות שנמצאות תחת הפרסא, הוא נקרא "ריבוא", מפני שהוא מגיע מדרגת אריך אנפין.

ומפני שזעיר אנפין הוא ו' קצוות, ובכולו ישנן שישים ספירות, אז "שישים" כפול "ריבוא", נותן "שש מאות אלף", שמהווה סימן בלבד. סימן של עוצמת האור, שבאה ומחברת יחד את כל החלקים.

 

מי אחראי לתת לאדם הרגשה "ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו"?

רק קבוצה יכולה לתת לאדם הרגשה של "שש מאות אלף". כלומר, ביטחון מלא כנגד כל הרצונות שיכולים להיות בו, מפני שכל אדם הוא כמו זעיר אנפין. גם אדם אחד וגם כל הבריאה, כוללים אותם החלקים. רק באדם הם ב"זעיר", ובכל הבריאה הם בגדול, ב"אריך". לכן גם אצל האדם בפנים, קיימים שש מאות אלף חלקים, רצונות, או חלקי רצונות, שהוא חייב לספק כל אחד ואחד מהם, כדי שהרצון הכללי הזה יאפשר לו להתעלות ממנו.

ולכן נאמר, שעל כל אחד לקבל את כוח הערבות משש מאות אלף הסובבים אותו. אבל המידה הזאת אינה מספר, אלא עוצמת ההרגשה שחייבת להיות באדם. אפילו בקבוצה של שני אנשים, אם האחד יכול לספק לשני את הביטחון, שהוא יכול לא לדאוג לעצמו, אז באופן טבעי הוא מפסיק לדאוג.

השינוי הזה קורה בצורה טבעית, שאינה תלויה בנו. למשל, אם שני חברים עוסקים בערבות ומשחקים בה, והאחד נותן סיפוק לחברו, שהוא לא דואג יותר על עצמו, נחשב שהוא מספק לו "שישים ריבוא", שממלא לו את כל שש מאות אלף הרצונות שבו. כלומר, בכך הוא משחק כלפי החבר תפקיד של שש מאות אלף חברים הנאמנים לו.

"שש מאות אלף" הוא סימן ולא המספר עצמו. סימן לאותה עוצמה, שחייבים לספק לכל אחד, כדי שהרצון לקבל שלו יירגע, ויוכל לעסוק בהשפעה.

 

איך אפשר להעניק עוצמת הרגשה כזאת אחד לשני?

זה מה שמלמד אותנו בעל הסולם. איך אפשר לספק אחד לשני את עוצמת ההרגשה הזאת? רק באהבה. אם חושבים על השני ומביעים כלפיו צורות שונות של אהבה, מהיחס הזה החבר נעשה בטוח שממלאים אותו. והביטחון הזה לא תלוי בו, ולא תלוי בחבריו, אלא בעיסוק המשותף באהבה.

"אהבה" נקראת הבעה חיצונית של השפעה, של רצון להשפיע כלפי השני. אם מפגינים אהבה כלפיו, הוא מתחיל להרגיש שמשפיעים לו. ואם משפיעים לו במידה מלאה, נקרא שממלאים תפקיד של שש מאות אלף, וממלאים אותו במספר או בעוצמה של שש מאות אלף. ואז בצורה טבעית הרצון לקבל שלו נרגע אוטומטית.

ממה? מאיזה כוחות? לא מפני שהחברים מספקים לו אותם, אלא מפני שהחברים עושים אותה פעולה להשפיע לו, כמו בפרצוף העליון, במבנה אדם הראשון, שבו הם נמצאים בהשפעה הדדית. ומאותה צורה עליונה שלהם, שבה הם מתוקנים ונמצאים באותם היחסים, כלפי הצורה התחתונה שלהם, שבה הם לא מתוקנים ולא נמצאים בהשפעה, אבל משתוקקים להגיע לאותה צורה עליונה, בא מלמעלה אור הנקרא "אור מקיף".

ובתוך אותה נטייה לאהוב את החבר, נטייה שאינה אמיתית, שאינה מתוקנת עדיין, אבל שמתרגלים לעשות אותה, אז בתוך הנטייה הזאת לאהוב, מאיר האור מקיף. מפני שהוא "מקיף", מאיר מרחוק, ויכול להאיר אפילו אם לא נמצאים עדיין בצורה מתוקנת של אהבה לחבר.

והאור הזה הוא מה שנותן לחבר את הרגשת הביטחון, שהחברים כביכול משפיעים לו וממלאים את הכלי שלו. כלומר, ברצון להשפיע לו נעשים למכוונים כלפיו אור מקיף. למרות שהרצון הזה עדיין אינו רצון אמיתי. אבל אם משתוקקים להשפיע לו, נעשים בעלי השפעת האור כלפי החבר.

 

מה ההבדל בין הערבות לבין תחושה של האור עצמו?

ההבדל הוא, שתחושת האור אם היא קורת באדם, היא תחושה פסיכולוגית, היא עדיין לא תחושה רוחנית. האדם הרי צריך להרגיע את הרצונות הבהמיים שלו. "בהמיים" הכוונה, שנמצאים למטה ממחסום, שהם מסופקים על ידי האור מקיף. לא אור שמאיר בהם ממש, אלא שנותן להם הארה מועטת. כמו כל העולם שלנו, שחי על ידי הארה מרחוק, שמקורה מעל למחסום.

אבל ההרגשה שמקבלים למעלה ממחסום, היא הרגשה של עוצמת הכלים והאורות בצורה אמיתית, גלויה, שגלויים האורות וגלויים הכלים, והיחסים ביניהם, והקשר ביניהם הוא על ידי המסכים. והאורות שממלאים את האדם, הם שנותנים לו את הרגשת הבורא, המקור שלהם. בדומה לבעל הבית ומה שמגיע לו ממנו. מעל המחסום זו כל מערכת היחסים ביניהם במלואה, איך שהיא קורת בהתפתחות, בגילוי.

ולפני קבלת האור הראשון שמתגלה בכלי, הנקרא "תורה", יש רק את הערבות, שהיא תיקון הכלים על ידי האורות המקיפים. במה אותם אנשים שיצאו ממצרים, שברחו ממנה ללא כלום, מה הם יכולים לספק איש לרעהו במדבר, שלאיש מהם אין שום דבר? איזה ביטחון למחר יכולים לספק זה לזה, שלושה מיליון איש, נשים, זקנים, ילדים ונכים, שנמצאים במצב נואש, ללא שום דבר? ממה הם יכולים להרגיש בטוחים כדי להיות מעל החומר? אולי מהייאוש? איך אפשר לזרוק את הכל בלי לדעת מה יהיה, הרי אפשר להשתגע מאי הוודאות?

אבל במצב הזה, הם מספקים אחד לשני הרגשת ביטחון מלא וכיסוי מלא, על כל הרצונות שלא יהיו, כאילו שכל אחד מלך, ויש לו שליטה על כל העולם, ועל כל חייו, כאילו אין מעליו שום כוח. איך אפשר ממצב כל כך ירוד, לספק הרגשה כל כך גבוהה? ומי מספק אותה? אף אחד מהם לא מסוגל להבטיח לשני פרוסת לחם למחר. וכוח הערבות הוא באמת הכוח, שפורץ אז וממלא את כולם.

 

איך מהרגשה פסיכולוגית נוצרת השתוקקות רוחנית?

המילוי הזה מכונה מילוי פסיכולוגי, מפני שהוא עדיין אינו האור, בעוצמתו ובהופעתו בצורה הגלויה. לכן מתארים את הערבות, כאילו מקבלים איזו תופעה פסיכולוגית, כלומר, שנרגעים. ועוד לא יודעים בדיוק, שמקורה מן האור, שהכוח הזה בא מהבורא, אלא הוא מתגלה רק ביניהם.

אבל אחרי שמתגלה אור הביטחון הזה, שמרגישים בטוחים מהכל, ומכוסים ברצון לקבל בכל. שכאילו אור הבינה ממלא את הכלים, ונותן להם הרגשה של רוגע מדאגות על המילוי, אז כבר מגיע אור ע"ב ס"ג.

 

איך אפשר לחבר את כל הקבוצות בעולם לעוצמה של שש מאות אלף?

שש מאות אלף או שישים ריבוא, הוא כאמור מספר שמצביע על עוצמת התיקון, של התיקון המלא. איך אפשר להגיע לעוצמה הזאת אם מפוזרים על פני כל כדור הארץ? דווקא המצב הזה, שמפוזרים בעולם כולו, והחברים מורחקים אחד מהשני, וביניהם נכנס העולם, הוא שמאפשר לבנות את תנאי הערבות.

העולם שלנו כלול משלושה פרמטרים הנקראים "עולם", "שנה", "נפש". והנתונים שלו הם בדרך כלל מורגשים באדם כזמן תנועה ומקום. ובאסיפה העולמית הכללית, כל החברים היו מחוברים יחד, והגיעו לרמת חיבור מסוימת, ולאחריה בין כולם נכנסו, זמן, תנועה ומקום. וכולם נפרדים, גם במקום, גם בזמן וגם בתנועה.

מה פירוש "גם בתנועה"? כולם היו באותה תנועה, בדומה לשדה של חיטה, שכולו מסתובב לכיוון אחד או לכיוון שני, או לשמש או מרוח. כך כולם היו באותה אסיפה של שבוע ימים. וכעת כולם בכל מיני תנועות שונות. על כל אחד משפיע העולם שלו, במקום אחר, בתנועה אחרת, ובזמן אחר. זמנים אחרים של עליות וירידות. לא זמנים של שעון, 8.00 בבוקר לפי שעון ניו יורק, או 2.00 לפנות בוקר לפי שעון ישראל.

ואם למרות זמן, תנועה ומקום, למרות העולם שלנו, שכולל את שלושת הפרמטרים הללו, בונים אותה אחדות, שנראית אולי לא גדולה ולא מספיקה, אבל אם מכניסים לתוכה את עוצמת העולם שלנו, ולמרות העולם הזה שומרים על אותה מידת קשר, אז היא מספיקה כדי להתחיל לעלות לגובה. לא להתפזר לרוחב, אלא להתחיל לעלות לגובה הרוחני.

ולעלייה הזאת עלינו לצפות. באסיפה היתה עלייה רוחנית מסוימת, שנבעה מהכנה קודמת ומאתערותא דלעילא. אבל אחרי העלייה הזאת צריך לעבוד, כדי לשמור עם העביות המתגברת, על אותה העלייה עד מידה הנקראת "הר סיני", שאז באמת יפרוץ ויתקיים בנו תנאי הערבות.

כעת מתחיל זמן של עבודה, של עבודה רצינית מאוד. ובהתאם לזה חייבים לקבוע מערכות כלליות חובקות עולם, של שיעורים, של ישיבות, של סדנאות עולמיות, שחייבות להתקיים בצורה כזאת, כאילו כל החברים נמצאים עדיין יחד באותו מקום שממנו חזרו. בכללות זו העבודה.

באיזו צורה צריך לבנות את כל המערכת? עוד מעט יתגלה. כרגע אפילו אי אפשר לומר באיזה אופנים יתרחש התהליך. אבל כמובן כל אמצעי, שיכול ליצור אותו חיבור בין החברים, כמו שהיה בזמן ששהו יחד. שלוקח בחשבון את כל ההפרעות שמתחילות לבוא, וללחוץ על האנשים, ולהפריד ביניהם. בכל ההפרעות הללו צריך להרגיש ממש יד ה' המכוונת, שאם נתגבר עליהן, נצליח.

הבורא נותן את ההפרעות בדיוק בצורה, בעוצמה ובאופן, שהקבוצה זקוקה להם כדי להגיע לערבות בתנאים האלו. בסוג ההפרעות, בעוצמתם, באופי שלהם, במקומות השונים, איך שכל אחד צריך לעזור לכל הקבוצות. בכך, רוצים או לא רוצים, עושים את העבודה בצורה מכוונת, במגוון יחסים בינינו. בהפרעות הללו הבורא מראה לנו איפה צריך להשקיע ולהתחבר.

 

איך אפשר למדוד שנמצאים בעבודה נכונה כלפי המצב החדש?

בעבודה הזאת חייבת קודם כל להיות הבנה, אחריות ודאגה, כל זמן שנמצאים בהכרה, לחשוב על המצב הזה ולשאוף אליו. צריך להמציא המצאות מגוונות איך לחזק את הקשר, איך לעורר אותו מהצד השני, ועל פני הקשר הזה לדאוג לביטויי האהבה והכלי המשותף. ואם נתעמק בעבודה הזאת, נרגיש איך לבנות את הקשרים הללו, ובהם נתחיל להרגיש איך שהולך ומתגלה עוצמת הכלי המשותף.

בזמן שנמצאים כולם יחד במקום אחד, כמו שהיה באסיפה העולמית, לא יכולים להרגיש את פריצת העוצמה האור והרגש. כי כאשר נמצאים יחד מתגלה רק דרגת שורש. אבל לאחר מכן כאשר מצרפים אליה עביות, אז מקבלים "בשר", שבו מרגישים את התגלות כל עוצמת היחסים והרגשות, שבתוכם מתחילים להרגיש את הבורא, שפועל בתוך היחסים הללו.

האור הוא לא סתם אור לעומת חושך. האור הוא גילוי פעולות הבורא בין הנבראים. ואותו מתחילים לגלות בחוש, בצורה גלויה וממשית, ביחסים בין כולם. והקשרים הללו שבין כל החברים הם הבורא. בהם מתחילים לגלות אותו. כלומר, במאמץ המשותף להרגיש ולחזק את הקשר בין החברים, נגלה את המערכת שלו, את היחס שלו לנבראים, איך שהוא דוחף אותנו ומסדר אותנו. ולא באסיפה העולמית עצמה.

כך כל פעם ופעם. בדומה למה שקורה משבת לשבת. בשבת נותנים לאדם מתנה, עוצמה מסוימת מלמעלה, מילוי מסוים, שאותו מילוי מורגש בו כמתנה. ואחר כך משך השבוע, אם הוא עובד עם אותו מילוי, על פניו הוא עולה. העלייה משבת לשבת היא על ידי ימי חול. לכן נאמר "אלף ימין דחול". "אלף" הוא מספר של עוצמת העלייה שעולים.

התהליך הוא תמיד "פנו אלי ואני פורע". קודם מקבלים כוחות, נותנים הזדמנות להתחבר, למרות שקדמה לה השקעה והכנה שלנו, כדי שייתנו לנו אותה. אבל שנותנים, זו בכל זאת מתנה. בזמן האסיפה העולמית מקבלים טעינה פנימית. ולאחריה צריך לעבוד עם מה שמקבלים, על פני העביות שמתגלה בכל אחד, ועל פני ההפרעות שמתגלות בין החברים.

והבורא כבר מסדר את ההפרעות והעביות שמתגברת, את המצבים שקופצים בכולם, בצורה כזאת שרק בהם צריך לטפל, וכנגדם לעשות את ההדבקה בין החברים, באותה ההרגשה שהם קבלו באסיפה הכללית. בכל אחד נשאר רושם מאותה הרגשה, שהיתה לו בזמן שכולם התחברו יחד. וכעת הוא צריך להגיע לאותה הרגשה פנימית, על פני כל ההפרעות.

אותה הרגשה פנימית צריך לחדש בזמן הלימודים וביתר הזמנים, באסיפות ובקשרים אחרים בין החברים. וגם בין הקשרים, ובין האסיפות, ובין הלימודים. להמשיך אותה משך כל היום. אם נצליח, וככל שנצליח מהר יותר, ההתגלות תתרחש. אבל אפילו אם נצליח במקצת, בכל זאת, מפני שחייבים לעבוד כנגד עביות שמתגברת, הפרעות שמתגברות, מיד על פניהן מתחילים לגלות את התגלות האלוקות.

צריך רק מעט יותר רגש, תשומת לב, ואז בתוך ההתנגדות הזאת תתגלה האלוקות. בדומה לנַגד, אם דרך ההתנגדות מזרימים את הזרם, אז הוא מתחיל לעבוד, ובו מגלים את העוצמה. כמה שיהיו הפרעות והתנגדויות בין החברים, והחברים יתנגדו להם ועל פניהם יקשרו ביניהם, כך באותן ההתנגדויות יתגלה הבורא.

ההפרעה לא תהיה גדולה. הבורא נותן הפרעות לאט לאט, בהתאם לכמה שמוכנים. בהמשך ההתנגדות הזאת תלך ותעלה, עד שתתגלה בה כל עוצמת הכלי העולמי העבה, ואז נגיע לנרנח"י. וחוץ מהעבודה הזאת בין הנשמות, אין לנו יותר מה לעשות, כי היא כנגד שבירת אדם הראשון.

 

מהי אותה תשומת לב שצריך בהתנגדות להפרעות?

אם שמים לב לעבודה הזאת של התנגדות להפרעות, שהבורא גורם בין החברים. ששולח את האנשים למקומות שונים בעולם, לאמריקה, לאוסטרליה, לרוסיה, להולנד, שהם נעשים נפרדים איש מרעהו. ולמרות זאת חוזרים לאותה מידת קשר, לפחות כמו שהיתה ביניהם, בזמן שהיו קרובים אחד לשני, בזמן אחד, בעלייה משותפת אחת, בתנועה אחת, שהרגישו אותה כלפי הרוחניות, במקום אחד ללא הפרדה ביניהם, גם בזמני התנועה.

למרות שלושת ההפרעות האלה, אם בכל זאת מתגברים עליהן, אז על ההתנגדות הזאת, על העבודה שמתנגדים להפרעות האלה, ובתוך ההתנגדות הזאת מגלים את היחס של הבורא כלפינו. עליה צריך לשים לב. כי בתוך הנַגד הזה שמתגלה בין החברים, אותו נַגד שנקרא "זמן תנועה ומקום", שם מגלים את הבורא.

הבורא לא מתגלה בתוך הנבראים, הוא מתגלה בקשר ביניהם. כי הבורא הוא הקשר הכללי, החוק הכללי של ההנהגה וההשגחה. והנהגה והשגחה לא מתגלות בכל אחד מהחברים, אלא מעליהם. כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, שיש מסך ומעליו אור חוזר, שבתוך האור חוזר מתגלה האור ישר. כלומר, הבורא לא מתגלה בכל אחד, אלא בהתנגדות של כל אחד לעצמו כלפי החבר, באור החוזר הזה מתגלה הבורא.

 

מתי נעשית בניית הכלים?

בנייה נעשית בזמן ההפרדה. לבנייה צריך "חומר ולבנים", כפי שעשו במצרים. אבל ככל שמתקדמים, מוסיפים עוד ועוד עבודה בבנייה, בלי לתת שום חומר כדי לבצע אותה, לא קש ולא טיט, כדי לבנות את הכלים, שזה נקרא "הכבדה".

 

כנגד מה באה הערבות?

הערבות אינה כנגד הרצונות של האדם. הרצונות של האדם הם רצון להנות, הם רצונות ניטרליים - הכוונה להנות לעצמי ולא לאחרים. אבל אם מדובר על אהבה, שם קורה משהו אחר. אם האדם יודע שחברו אוהב אותו ומסתכל רק עליו, אז הוא מחויב להנות, כדי לספק לחבר תענוג.

הכל מתגלה בכוונה, ולא ברצונות עצמם. וכוונה היא מה שנמצא מעל הרצון, כאור חוזר. אם הכוונה היא כלפי השני, אז היא כאור חוזר, שבו מתגלה אור ישר. הכלל הוא אחד, אין יותר מאור וכלי והיחס ביניהם. וכל אחד כלפי השני, גם הוא כמו בורא כלפי נברא.

 

מה הם זמן תנועה מקום?

שלושה הפרמטרים של העולם שלנו הנקראים "זמן", "תנועה", "מקום", הם לא פרמטרים של המרחקים המדומים, אלא של הפרעה מהותית, בתוך ההרגשה הנוכחית שלנו שנקראת "העולם הזה". האדם נמצא במצב כלשהו בלי לדעת, "מי אני" ו"מה סביבי", אבל הוא מקבל התרשמות ממצבו, איך הוא מרגיש את עצמו, בשלושת הפרמטרים האלה של זמן, תנועה ומקום. הם בונים בו את הרגשת העולם. את הכלי שלו, את הראש שלו. איך הוא תופס את המציאות.

אם האדם רוצה לסדר את המציאות שלו נכון כלפי הבורא, הוא חייב לסדר אותה עם הכוונה אל הבורא, ואז הבורא מתגלה בתוך עולמו. בדרגתנו הנוכחית הבורא מתגלה בצורה מיוחדת, כאור מקיף, בכלי שהאדם מסדר אותו כך, שזמן, תנועה ומקום שהוא מדמיין לעצמו, הוא מכוון אותם כאילו שהם לא נמצאים כלפי האחרים. האדם לא קובע שום דבר, גם לא רצונות, הוא רק משתדל להתגבר על כל ההפרעות האלה של זמן, תנועה ומקום, בכל רגע לפי מה שמתעורר בו.

 

 "ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה," כלומר, הםקיבלו הרבה עביות, לעומת אותה עביות דשורש, של אברהם יצחק ויעקב, שהיא רק מצב העיבור. "כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל". אותה מציאות של הרצון החדש והקטן, שנקרא "אברהם יצחק יעקב", "ג' קווים", שעבר עביות, בכך שנטבע בתוך הרצון לקבל הנקרא "מצרים". מפני שהם התגברו על פני הרצון לקבל הזה, כאילו שהם נמצאים שוב יחד, כי שלושת הקווים, אברהם, יצחק, יעקב, הם יחד. לכן בתוך הנקודה הזאת שנקראת "ג' קווים", יכולה כבר להתגלות אותה תופעה הנקראת "ערבות" בכלי שלם, שבו יתגלה כל האור, הנקרא "תורה".

ואם לא היו יורדים למצרים, כלומר, אם לא היו קונים את העביות הזאת, על ידי אותן הפרעות, שהתגברו עליהן ועשו ערבות, אז לא היו יכולים לקבל את התגלות הבורא. כי בהתנגדות הזאת, בנַגַד הזה, שנקרא "הפרעות מצרים", ברצון לקבל הזה, יכול להתגלות הבורא. ומה ההבדל? ההבדל הוא בין "שישים נפש" שיורדים למצרים, מספר קטן, שלם, אחד, לבין שנעשים "שישים ריבוא". נקודה לעומת כלי שלם. שיש שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, כלומר, בניית הכלי האמיתי, על פני כל ההפרעות, על פני שליטת הרצון לקבל, שיודע בדיוק איפה ואיך. פרעה שקובע מתי להרוג את כל הבנים, ומתי לתת הכבדה בעבודה, ועוד. הרצון לקבל עובד בצורה מתוחכמת, כדי להביא לאדם את כל סוגי ההפרעות שצריכות להתגלות בו, שבדיוק על פני כל ההפרעות האלו, הוא צריך לעשות את התיקונים.

"מה שאם כן בהיותם עוד מעורבים בין המצריים", שעדיין הרצון לקבל נמצא בהם, ועוד לא עשו עליו תיקון של ערבות, אז "הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית," כלומר, האדם לא מסור לגמרי לאחרים, אלא יש לו עדיין רצונות כאלה שהוא דואג להם בצורה אגואיסטית. "ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל". באותם הרצונות שהאדם דואג לעצמו הוא לא נקרא "ישראל", שמכוון "ישר" ל"אל",ישר לבורא. "כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם". האדם לא מוסר את רצונותיו בידי אנשים אחרים, בידי חבריו, שהם ימלאו אותם, שהם יספקו לו את הביטחון, אלא הוא דואג להם בעצמו.

"וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך." כלומר, להגיע למושג שנקרא "ערבות" זו עבודה הדדית. האדם חייב לפתוח לחבר את הכלים שלו, שהוא ידאג להם, והוא ימלא אותם. האדם לא חושב על עצמו, אלא חושב על החבר, איך למלא אותו. והחבר לא חושב על עצמו, אלא איך למלא אותו. רק בצורה כזאת אפשר לקבל את תנאי הערבות, ולא בשום צורה אחרת. כלומר, אם האדם לא משתתף באופן מלא בנתינה, ברצון להשיג מצב של השפעה, הוא לא פותח את עצמו, שהחברים יספקו לו את הרגשת המילוי הנקראת "ערבות".

לכל אחד ואחד יש עבודה כפולה כלפי החברים. עבודה אחת, לפתוח את עצמו ולקבל עזרה מכולם, ועבודה שניה, לבדוק על מצבו של השני. בצורה אחרת אפשר לומר, שלכל אחד יש בלב שתי הבחנות, לב ובתוכו נקודה שבלב. את הלב שלו, את כל הרצונות האגואיסטיים, הוא פותח לקבלת עזרה מכולם, כדי להפסיק לדאוג על עצמו. ומתוך הנקודה שבלב, הוא כל כולו משתוקק למסור את עצמו לאחרים, לספק לאחרים את מידת האהבה שלו עד כך, שהם יהיו מסופקים ולא ידאגו לעצמם.

 

מה פירוש "לפתוח את עצמו לכולם"?

האדם מצפה מכולם, שהם יספקו לו את הרגשת הערבות, את הביטחון שלא ידאג לעצמו. ומתוך הלב שלו, הוא משתוקק לאהוב את החבר, לספק לו את הרגשת הביטחון. אם מתייחסים כך אחד כלפי השני, למרות שלכל אחד אין במה לספק את השני, ואיך לספק לו ביטחון. אבל אם כל החברים בונים יחסים כאלה, אז מפני שהם נמצאים במישור העולם הזה, בהתאמה למצב שלהם בנשמת אדם הראשון, כנגדה בא מלמעלה אור מקיף, לתוך הקשרים שהם סידרו ביניהם, והם מגיעים להרגשה הזאת הנקראת "ערבות".

 

מה הכוונה "לצפות מהחברים, שהם יספקו לו את הרגשת הערבות"?

האדם מצפה מהחברים שלו, לקבל מהם כוחות להיות המשפיע, בלי לדאוג לעצמו, בלי לחשוב על עצמו. ב"מאמר לסיום הזהר" בעל הסולם כותב, שאין הבדל גדול יותר בין האדם לבורא, מהמחשבה ולו הקטנה ביותר, שהאדם חושב על עצמו שהוא קיים, שהוא נמצא, כי לבורא אין מחשבה כזאת. הבורא מנותק לגמרי מכל פנייה ומחשבה על עצמו.

אין לו בכלל מושג של קבלה לעצמו, אין לו בכלל אפשרות כזאת לחשוב על עצמו. במציאות שלו אין לקבל, הוא רק כוח השפעה. והאדם צריך להגיע עם כל הרצונות שלו למצב כמוהו, שגם לו אין פנייה לעצמו, כאילו שהם לא בנמצא. ואז עם כל העוצמה שיש לו ברצון לקבל, להפוך אותה ולהכניס את העביות שלו לנתינה. בכך הוא מדמה את עצמו לבורא.

 

איך מכניסים גם מערכת קבלה לתוך היחסים עם החברים?

מערכת של קבלה להכניס בתוך היחסים, היא עניין רחוק. בינתיים צריך לחשוב על השפעה בלבד. לקבל על מנת להשפיע עדיין לא בשבילנו. הוא רק בתנאי שמתגלה האהבה בין שני האנשים, שהאדם רואה, שהוא יכול לגרום לחברו הנאה, בתנאי שהוא מראה לו, עד כמה הוא בעצמו נהנה. הוא מתחיל להנות, לא בגלל שהוא נהנה, אלא בגלל שהחבר שלו נהנה מהנאתו. וכך האדם נהנה לא בכלים שלו, אלא בכלים של חברו. הוא מרגיש, איך בכך שהוא נהנה, הוא מוסר את התענוג שלו לחבר, שזו הצורה היחידה שאפשר למלא את החבר.

 

מה הקשר בין ההפרעות שבאות לכל אחד, לבין הדאגה שלו לאחרים?

ההפרעות באות דווקא על פני הדאגה לאחרים. הפרעה היא הרגשה פתאומית של דאגה לעצמי, שבאה כנגד התקשרות לשני, כנגד הדאגה לשני. אם מסתכלים על כל ההפרעות בצורה מטרתית, אז נעשה ברור למה הן באות. כל ההפרעות הן הכבדת הדאגה לעצמי בצורות שונות. מתגלות כל מיני צרות וכל מיני בעיות בדאגה של האדם לעצמו, שעל פניהן הוא חייב למרות זאת להתחיל להתקשר ולדאוג לאחרים.

ומה עליו לעשות עם עצמו בתוך כל ההפרעות האלה? בכל ההפרעות לטפל בגשמיות, עם הידיים והרגליים,  כמו כל העולם. ובפנים, בתוך ההפרעות, לדעת למה הן באות, ולכוון את עצמו לטפל בהן, על ידי שמגיע לקשר עם האחרים. תוך ידיעה ברורה שההפרעות הללו באות, רק כדי לנתק אותו מהמחשבה על אחרים.

וכך יוצא, שבגשמיות עושים פעולות כמו כל האנשים, אבל לתוך הפעולות מכניסים את הכוונה המיוחדת להגיע לערבות. ואז האדם משתמש בכל העולם שמתגלה כלפיו, כדי לעלות לרוחניות. אם שמים לב פנימה, העבודה הזאת קפדנית מאוד ומיוחדת, ויש בה אתגר עצום.

 

מה פירוש לטפל בהפרעות "עם הידיים והרגליים כמו כל העולם"?

אם מתגלות הפרעות, בעבודה, במשפחה, בבריאות, צריך לטפל בבעיות הללו במישור העולם הזה כמו כל אחד אחר. ולהשתמש על פני השטח בכל הכלים של העולם הזה, כרגיל כמו שמקובל להתגבר על הפרעות כאלה. אבל בתוך ההפרעות עצמן צריך להכניס את הכוונה, שלמרות כל ההפרעות, שבאות כדי לנתק את המוח והלב מהחיבור עם האחרים, להתחבר עם האחרים. שרק הגוף מסור לעבודה לעצמו, אבל הנשמה, הלב, נשאר בחיבור עם האחרים.

וכך נוצר פער בין מה שהאדם עושה עם הגוף, לבין מה שהוא מחבר ללב. והפער הזה מתחיל להיות פער בין שני העולמות. שאותו מסביר קצת בעל הסולם, באותה דוגמה על אדם חולה, שאסור לו סתם כך להתפלל לבורא שיציל אותו. למרות שהבורא הוא הרופא לכל החולים, והוא השולח את המחלה לאדם, אין עוד מלבדו, והוא המכוון את האדם לכל המצבים הלא נעימים האלה. אבל האדם עצמו חייב ללכת לרופא בשר ודם, גדול ומנוסה, ולא חשוב מאיזו אומה, העיקר שיהיה מקצוען כמה שיותר גדול, ולקבל ממנו תרופה.

לקבל את התרופה הזאת בפנים, ולא לשים אותה על המדף, ובכך לגמור את העניין, כמו שנהוג בחוגים מסוימים, שהיתר משאירים לבורא, מחייבים אותו לטפל במחלה. אלא האדם חייב לקחת את התרופה לפי הוראות הרופא. ואם הוא מבריא מהתרופה, אז הוא חייב לומר, שהבורא סידר לו אותה, ולפי התוכנית שלו היה ידוע מראש, שאם הוא יעשה כל מה שהבורא אומר, גם בגוף וגם בכוונות,  אז הוא יגיע לאותה תוצאה.

אם האדם לא פועל בצורה נכונה בגוף ובכוונה. בגוף לא הולך לרופא בשר ודם, ובכוונה לא חושב תחילה "אין אני לי מי לי" ואחר כך "אין עוד מלבדו", אז הוא לא מגיע לתוצאה. כי התוצאה היא לא לומר בסוף "אין עוד מלבדו". אלא התוצאה נבנית על ידי התנהגות נכונה על ההתנגדות כולה, על כל אותה הפרעה. ואחרת, האדם לא משתמש בהפרעה שניתנה לו. לכן רואים אנשים שחיים אלפי שנים, לפי חוק שקבעו לעצמם, והם לא מתקדמים בצורה רוחנית. הם רק צועקים "בורא", "בורא", אבל הם לא יכולים לחבר הוי"ה אלוקים, לחבר את שתי ההתנהגויות האלה בצורה נכונה.

 

מה כוללת העבודה המשותפת עם הכלי העולמי?

בעבודה המשותפת, חייבים להשתמש בכל האמצעים שרק אפשר. צריך להראות לחברים בחו"ל, את צורת העבודה בקבוצה הפנימית, איך עושים אותה יחד, בוקר וערב, לילות וימים, ומשך כל היום. צריך להסביר להם היטב מה קורה בקבוצה הפנימית. וככל שהם יבינו, איך חיים בקבוצה רוחנית, הם יקבלו דוגמא. ורק מדוגמאות האדם לומד.

ואם החברים בעולם ירצו, ויעתיקו את הצורה שלה על עצמם, רק כך תהיה אחדות. החברים בקבוצה הפנימית כבר מנוסים, ונמצאים בתהליך מתקדם. והחברים בקבוצה העולמית יכולים להצטרף אליהם ולהיות באותם שלבים מתקדמים כמוהם.

הקבוצה הפנימית חייבת את מה שמצידה, לבצע בצורה הטובה ביותר. כלומר, להראות להם איך לעשות, לדאוג שהם יעשו, לחייב אותם לעשות, לבדוק אחריהם איך הם עושים. לעשות את הקשר כמה שאפשר קצר, ולהכניס אותם כמה שיותר לתוך המעגל.

העבודה הזאת גדולה מאוד, והיא רק מתחילה. עד עכשיו רק הבנו במעט מהו הרעיון הזה שנקרא "ערבות". מה זה נקרא לבנות כלי. שכלי לא בונים כל אחד בתוך עצמו, אלא כל אחד כלפי האחרים. וכעת צריך לגשת לביצוע.

 

 

 "והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה, ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור."

כאשר מגיעים לעוצמה מסוימת של יחס אחד כלפי השני, הנקרא "כלי כללי", אז מקבלים התגלות האלוקות. מהי התגלות האלוקות? התגלות הקשר בינינו, הנקרא "אדם", "אדם הראשון". ההתגלות היא מסוימת, אבל כבר מרגישים את האחדות, שבורא סידר את כל הכלי, שהוא ברא אותו, בנה אותו, מחזיק אותו, וממלא אותו, וכולנו רק מקבלים ממנו. כל זה מתגלה, אבל בינתיים בעוצמה מאוד קלושה.

אחר כך באות הפרעות נוספות, התנגדויות נוספות, כדי שנעלה בערבות הזאת, בקשר בינינו, ונגיע עד כלי מלא, כלי שלם, של כח"ב זו"ן ונרנח"י בתוכם. וכאשר באות ההפרעות יכולים להיות בינינו אנשים, שלא יהיו מסוגלים באותו זמן, להגיע לאותה עוצמת קשר, כמו שכל פעם ההפרעה דורשת, כדי להתגבר עליה, ואז הם כביכול שוברים את הכלים לכולם.

צריך לדאוג לזה. ולא לחשוב שאני עייף ולא יכול, שנחלשתי. אין עניין של זמן. "זמן" הכוונה, שכלי מתחדש. כל פעם הכלי מוסיף עביות חדשה, ואז יש כאלה שנופלים וכאלה שמתחזקים. המצבים האלה הם לא עניין של זמן. אין זמן ברוחניות. ברוחניות, בהרגשות פנימיות, ביחסים בינינו, מדובר רק על הוספת רצון לקבל בכל אחד.

ולכן לא מספיק להגיע לרמת עביות מסוימת, ואחר כך יכולים לעזוב את העבודה, לאחר שמקבלים את התגלות הבורא. אלא הרצון לקבל כל הזמן מתחדש ומתגבר, ולפי ההפרעות חייבים כל פעם לתקן את הערבות בדרגה יותר ויותר גבוהה, עד שמגיעים למידה שלימה, של כלי אינסופי עם מילוי אינסופי.

כלומר, העבודה שלנו רק מתחילה, אבל העבודה היא כל הזמן לאותו כיוון. בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהעבודה הזאת בקיום כל הרצונות, בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בהתגלות הנהגת שכר ועונש, ולאחריה הנהגה של אהבה, היא אותה עבודה של חיבור, בין אותם הנשמות, עד שמדלגים על כל כוח השבירה שהיה בין כולם.

 

מה מעכב אותנו מלקבל את התורה?

הכלי שבו יכול להתגלות אור "מתן תורה", התגלות האלוקות הראשונה, חייב להיות במידת עביות מסוימת. את עבודת העביות הזאת מקבלים אחרי "גלות מצרים". אחרי שמעבירים את "אברהם יצחק יעקב", את הזרע, את ההבנה הראשונה מהי הערבות, דרך הרצון לקבל, דרך הגלות הראשונה.

מהאסיפה העולמית יוצאים עם ידיעה מסוימת מה נקרא להיות יחד. ולאחריה מתחילים לטבוע בתוך הרצון לקבל, בתוך כל ההפרעות שבאות, בהתרחקות מאותו מקום, במה שנקרא "שיכחה". אבל אין שיכחה, אלא הכל תוספת של רצון לקבל. אין חוץ מרצון לקבל, ואיך הוא משתנה. כל המצבים האלה של שיכחה, חולשה, מצב חדש, יש לתלות אותם כשינויים בתוספת הרצון לקבל בלבד. בכל ציר הזמן שהאנושות עוברת, לא קורה יותר חוץ מתוספת רצון לקבל, מהתגלות של רצון לקבל נוסף.

לכן רק על התוספת הזאת צריך לדאוג, איך לדלג מעליה. אם מדלגים מעל תוספת הרצון לקבל, עד אותה מידה לא ידועה, שהערבות תהיה מספקת להתגלות הראשונה של הבורא, מגיעים למתן תורה כמו בהר סיני. אבל לפי מה שמסופר בתורה, גם אחרי מתן תורה, מקבלים הפרעות, ונופלים, ויש מלחמות, ומסוגלים, ולא מסוגלים, ללכת אחר הרעיון הזה. מסופר על כל התהליך שקורה לאחר מתן תורה. כל התורה מספרת רק על התהליך שמתרחש באדם, שמתגבר על הרצון לקבל שלו, עד שבא לפסגת פגישתו עם הבורא. ובתהליך הזה ישנם שלבים לא נעימים, שאת כולם צריך לעבור. כל הסיפור הזה הוא על הרצון לקבל שבא ומתעורר ומתגבר בתוך האדם.

 

מה ההבדל בין המצב לפני מתן תורה, ובין המצב לאחר מתן תורה?

ההבדל הוא שאחרי קבלת ההתגלות הראשונה של מתן תורה, יש לאדם עם מה ללכת ולעסוק בכלים בצורה החלטית, מכוונת והכרתית. לאדם יש כלי ביד, והוא רואה עם מה יש לו עסק. ואז מתגלות לו כל ההפרעות, "ארבעים שנה במדבר", עד שמלכות עולה לבינה. הגובה של בינה הוא ארבעים, מ' סתומה. במלכות שעולה לבינה עוברים ארבעים הבחנות, ארבעים שנה במדבר. מהו "מדבר"? שמלכות לא מתוקנת עדיין על ידי ה"מים" של בינה, על ידי כוח הבינה, אור חסדים של בינה.

ולאחר שעוברים על כל המלכות ומתקנים אותה על ידי הבינה, אז באים למצב של בינה, הנקרא "ארץ ישראל". "ארץ" נקרא רצון, ו"ישראל" נקרא ישר לאל, שכל הרצונות מחוברים לבורא, מקבלים תיקון שהם כולם מכוונים לבורא. אבל לא מספיק להיות מכוונים לבורא, רוכשים רק גלגלתא ועיניים. צריך להתחיל לחבר אליהם את האח"פ. ובאח"פ נקרא ש"בונים בית המקדש". מלכות נקראת "בית", ובינה נקראת "קודש". מתחילים לעבוד עם המלכות. לא רק לחבר אותה עם בינה, אלא מבינה יורדים כביכול חזרה למלכות. מכניסים לעבודה את האח"פ דעלייה.

העלייה מהעולם הזה למלכות דאצילות נקראת "לעבור ארבעים שנה במדבר". ולהגיע למלכות דאצילות נקרא "להגיע לארץ ישראל". ואז מגלגלתא ועיניים שהם במקום זו"ן דאצילות, מתחילים לרדת לאח"פ דעלייה. לרדת לבריאה ולעלות אותה לאצילות, לרדת ליצירה לעלות אותה, ולרדת לעשייה. וזה נקרא בניית "בית המקדש". ובניית בית המקדש השלישי כוללת בתוכה גם בית ראשון וגם בית שני, גם חסדים וגם חוכמה יחד. שאליהם מצטרפים את כל ל"ב האבן.

אבל הכל רק על ידי אותה שיטה של התגברות על ההפרעות בינינו. "כלי שלם" נקרא, שכל החלקים שלו מחוברים יחד, בגילוי של כל ההפרעות הגדולות והאיומות ביותר, שלמרות זאת יש ביניהם קשר ואהבה, שמתגלה וקיימת דווקא על גבי ההפרעות האלה. זה נקרא "כלי מתוקן", כמו גוף אחד, "איש אחד בלב אחד".

גם באסיפה העולמית, למרות שהיתה כמות רבה של אנשים, הרגישו כמו אחד. הרגשה מאוד מיוחדת, שבחוץ אי אפשר להבין אותה. כי האחדות הזאת באה לפי רוחניות, אי אפשר לבנות כמוה לא בצבא ולא בשום מקום. כל אחד מתוך עצמו מכוון ומסתובב, לאן שכולם מסתובבים, רוצה או לא רוצה, הוא לא יכול אחרת. כך ברמה רוחנית, שעדיין נקראת "רמה פסיכולוגית". אבל אם היא תבוא בצורה הכרתית-רוחנית, נצא בכלל מההרגשה שמדובר בכמה, יהיה קשה לדמיין שמדובר במספר אנשים. לא תהיה בנו אפשרות אפילו להבדיל בין זה לזה.

 

האם יש כמה סוגי הפרעות?

אין כמה סוגי הפרעות. ההפרעה היא אחת. רק רצון לקבל שמתעורר בכל מיני אופנים, ואז נראה לאדם שיש לו הרבה הפרעות.

 

איך הסדר הנכון להתגבר על ההפרעה?

להתחיל מ"אין עוד מלבדו", מהמסר העיקרי, מהחוק העיקרי שממנו הכל מתחיל. ההפרעה היא כנגד ייחודו של הבורא, שהוא התחלה ושורש של הכל. לכן לפי אותה פירמידה, לפי אותו זרם, חייבת להיות באדם קודם כל, התחלת המחשבה "אין עוד מלבדו". שהוא הנמצא, הקובע, השולט, השולח וקובע מה שקורה לו עכשיו, בהרגשה ובשכל ובמציאות.

לשם מה הוא שולח אותה, ולמה, ואיך, מביא את האדם להבנת המצב, ומה הוא חייב לעשות בו, עד שהוא מגיע לביצוע. אבל בביצוע חייבים לומר "אם אין אני לי מי לי", ולא להסתפק ב"אין עוד מלבדו". אם הוא עשה ותכנן ויודע, אז  אין לאדם מה לעשות. לכן הוא מבצע "אם אין אני לי מי לי".

אחרי שהאדם מבצע את הקשר, ומסדר את עצמו, שההפרעה שנמצא בה, לא מנתקת אותו מחשבתית מהכלי העולמי, למרות שהוא סובל מחולי והולך לרופא, ויש לו בעיות ודאגות. הוא ממשיך לטפל בחולי הזה, אבל במחשבה הוא מסדר את עצמו ומחזיק קשר עם הכלי העולמי. ואז הוא מסדר את המצב, את  ההפרעה, לא חשוב איפה היא ומה, בעבודה או בבריאות.

ואחרי שההפרעה נגמרת, אחרי כל מה שעשה בגשמיות וברוחניות, בפנימיות ובכוונה, הוא חייב לחזור ולומר ש"אין עוד מלבדו". אחרי שהאדם מסדר את הכלי שלו ואת מצבו, הוא חייב אחרי ההפרעה הזאת, גם בגשמיות וגם ברוחניות, לחשוב ש"אין עוד מלבדו". שגם אם לא היה עושה כלום, אותו מצב מתוכנן היה שיתקיים. אבל כך צריך לחשוב רק בתחילת העבודה ובסופה, ולא באמצע. באמצע גם בגוף וגם בכוונות לאחדוּת, אסור לחשוב "אין עוד מלבדו", אלא רק "אם אין אני לי מי לי".

ואם האדם מפריד בין "אין עוד מלבדו" ובין "אין אני לי מי לי", ואומר "אין עוד מלבדו" רק בהתחלה ובסוף הפעולה הרוחנית והגשמית, בגוף ובכוונות, אבל באמצע אומר "אם אין אני לי מי לי". אז הוא מגלה את ההתנגדות שהבורא שולח לו, ולא מוחק את ההתנגדות. אם האדם אומר "אם אין אני לי מי לי", הוא חייב לטפל בהפרעה הזאת בעצמו. הוא מגלה את ההתנגדות. ועל פני ההתנגדות הזאת, הוא מתחיל בתוכו, בתוך ההפרעה הזאת, להרגיש את הכלי, את עוצמת הקשר שלו עם האחרים.

לעומת מה שנהוג ביהדות החרדית, שגם באמצע מוחקת את "אם אין אני לי מי לי", ואומרת רק "אין עוד מלבדו". וכך הם מוחקים את ההתנגדות הזאת, את ההפרעות האלה, ביסודם. אמנם הם מצליחים להחזיק מעמד בזרמי החיים בלי התנגדות, אבל הם נמצאים באמונה למטה מהדעת ולא למעלה מהדעת. ומפסידים שאינם מתקדמים בגובה, על פני "הר סיני", הרהורים האלה וההפרעות האלה, ולא בונים לעצמם את ההר.

 

איפה בתוך הטיפול בהפרעה מתגלה כוח הערבות?

כוח הערבות חייב להתגלות בשני כיוונים:

בצורה גשמית - כל הפרעה אפילו הגדולה ביותר, חייבים להשתדל לסלק בצורה גשמית, כלומר, לא להתחמק ממנה, לקבל אותה כבאה מכוונת מהבורא, ולטפל בה בכל הנהלים שנהוגים ופועלים בעולם הזה, במדינה שלי, במקום מגורי, לפי האפשרויות שיש לי, ולפי מידת יכולתי.

בבחינה רוחנית - על פני ההפרעה הזאת, האדם חייב לדאוג לאחרים, להשתוקק לספק להם את מידת האהבה והרגשת הנוכחות שלו כלפיהם, הרגשת הביטחון ממנו, כאילו שאין לו שום הפרעות. אלא כל הדאגה שלו עליהם. ואז הוא נווכח לראות, איך כל הבעיות הגשמיות נפתרות מאליהן כלא היו.

ברגע שהאדם מסדר נכון את היחס שלו כלפי הבעיה, ואת ההתנהגות שלו כלפי הכלי העולמי, אין יותר צורך בהפרעה הזאת, והיא נפתרת מיידית. הוא לא צריך להיכנס לסיבוכים ולריפויים, לסוגי הפרעות שונים ולמלחמות. אלא הכל מסתדר ונפתר ממש בנס. וההפרעות מיד נעלמות. כאילו יוצא שקר, מגלה שהוא שקר, ואז הוא נעלם. עוד שקר, וגם הוא נעלם, וכך הלאה.

 

מהי הפרעה של מלחמה?

"הפרעה" נקרא, שהאדם מקבל פתאום אופן דאגה על עצמו, במקום לחשוב על האחרים. הפרעה היא תמיד נגד חיבור עם הכלי העולמי. ואם הוא לא מתגבר בצורה נכונה על ההפרעה, היא מתחילה לגלגל אותו ולמשוך אותו עד מלחמה, עד משהו איום ונורא.

אבל אם האדם מזהה אותה, וביסודה מיד מתקן את היחס שלו נכון. בגשמיות, מטפל כמו שצריך בגוף, וגם ביחס שלו לכלי העולמי, מתגבר ומתייחס לכלי העולמי בצורה נכונה, אז אין להפרעה הזאת במה להתפתח הלאה. בטיפול כזה מיד גומרים לתקן אותה, ובאה הפרעה אחרת. אבל מרוויחים זמן, לא נמצאים בהפרעה הזאת חודשים ושנים. וזה נקרא "ישראל מקצרים את הזמנים".

האדם חייב לעבור על כל הפרעה והפרעה, כי כל ההפרעות הן גילויים של הרצון לקבל שלו. אבל הוא יכול לעבור אותן, או מיד תוך שניה, או משך כמה חודשים כל אחת. בטיפול נכון בהפרעה, יוצא שעוברים אותם הרצונות, אותן ההפרעות, אבל בקיצור הזמן. וכל הדרך שלנו היא קיצור הזמן.

 

האם חשוב איך האדם מתאר לעצמו את הכלי העולמי?

לא חשוב איך האדם מתאר לעצמו את הכלי העולמי. כלי עולמי חייבים לתאר לפי ההרגשות הטובות ביותר, שהיו לאדם בזמן שהרגיש התחברות עם החברים בעולם. "התחברות" הכוונה, שהרגיש שמוכן למסור להם את עצמו, ולהרגיש אותם כמו את עצמו. להגיע לאותה הרגשה למרות ההפרעות.

תיאור הכלי העולמי חייב להיות בהרגשה. השכל חייב לסייע להרגשה, אבל חייבים להגיע לאותן ההרגשות. ואז הן מתגברות בכל האופנים שלהן, שהולכים ונעשים יותר ויותר בולטים, כי מגלים אותן על פני הפרעות למיניהן.

בכל פרט ופרט האדם מתחיל להרגיש, מה הסיבה בפרט הזה, שהסיבה היא הבורא. ומה בפרט הזה הוא השתתפות שלו עצמו, ומה התוצאה מהפרט הזה, שהוא מתחבר על ידו. על ידי ההפרעה הזאת הוא מתחבר עם הבורא יחד, כי הוא בעצמו כלפי הבורא, נציג של הכלי העולמי. וכך מכל נקודת הרגשה קודמת, מקבלים מושג שלם.

 

מהו "מתן תורה"?

"מתן תורה" היא התגלות שיטת התיקון. התחלת גילוי הבורא בתוך הנבראים, כדי שיתחילו לתקן את עצמם. אבל כדי שיבינו מה לתקן, כדי לתת להם את שיטת תיקון, הם צריכים לפני כן להיות בהבנת הקלקול. "קלקול" נקרא לצאת ממצרים, שיש באדם גילוי הכלים הלא מתוקנים, והוא מוכן לצאת איתם ממצרים.

האדם מגלה שהוא רע, שהוא אגואיסט, ורוצה לצאת מהטבע הזה, כדי להתחבר עם האחרים, כדי להידבק בבורא, להגיע לצורת ההשפעה. הרצון הזה נקרא "אני מוכן", אחרי יציאת מצרים. ומה הלאה? אז מקבלים שיטה איך לתקן את עצמי. איך ניתן לפנות לבורא, מתוך הכלי כללי, על ידי שמוכנים לעשות ויתור, שיתקן אותי.

וכך האדם מקבל את שיטת התיקון, שמתחילה להתגלות על פני ההפרעות, שממשיכות ובאות אחרי קבלת השיטה. האדם מממש את השיטה על פני כל ההפרעות האלה, וכך מבין טוב יותר את השיטה עצמה, עם כל הפרעה ועם כל רצון, שהוא מטפל בו על ידי השיטה הזאת.

 

האם הפרעות של זמן, תנועה, מקום, באות יחד, או כל אחת לחוד?

זמן, תנועה, מקום, אינם מנותקים אחד מהשני. שלושתם נמצאים יחד בכל הפרעה. אבל אנחנו עדיין לא מבדילים.

 

מה זה "חיים"?

להיפטר מ"האני", להיפטר מעצמי, זה כבר חיים. אין דאגה יותר גדולה, אין בעיה יותר גדולה לאדם, מהוא עצמו. איך מגיעים לחיים? אם האדם נפטר מעצמו, אז מתחילים החיים. בינה נקראת "ארץ החיים". אין יותר טוב מלא לדאוג על עצמי.

האדם יכול לקבל תענוגים רק בתוך אחרים, רק בתוך כלים זרים מחוץ לו, בהם הוא יכול להרגיש תענוגים. רק אחרי שהאדם נפטר מעצמו, הוא מתחיל להרגיש תענוגים רוחניי, שהם מה שקורה באחרים, מה שמתגלהבהם, ביחס שלי באהבה אליהם. במידה שאוהבים את האחרים, מרגישים מה שממלא אותם. ואז הכלי נעשה עשיר מאוד, וזו הרגשת החיים הנצחיים. קודם כל מקבלים הרגשת הנצחיות. אין אפשרות להעביר את ההרגשות האלה.

 

למה צריך לחפש הרגשה קודמת של התחברות ולא הרגשה חדשה?

בהתגברות על ההפרעות של היום, צריך לחפש את ההרגשה שהרגשתי קודם, בזמן ההתאספות המשותפת בכלי העולמי, כי אם על פני ההפרעה שבאה לאדם, הוא משתוקק להיות מחובר עם האחרים, לפחות כמו שהיה קודם, יש לו איזה קנה מידה. שאם מכפילים אותו בעוצמת ההפרעה, בדומה לזֶרם כפוּל נַגַד, עוצמת הנַגַד נותנת מתח, עוצמה, שאותה אנחנו מחפשים.

הזרם שזורם, הוא אותו זרם, אבל הוא עובר דרך נַגַד, דרך התנגדות, שגורמת להצטברות המתח הרצוי בנגד הזה. לכן, בשביל מה לדאוג להרגשה אחרת, אם יש לאדם משהו שהשאיר בו רשימו? רק את הרשימו הזה של ההתרגשות, של ההתפעלות, האדם צריך להעביר על העביות החדשה. כמו בכל כלי, יש שני סוגי רשימות. ואת הרשימו מן האור, שממנו נשאר הרושם, מממשים עם העביות החדשה.

חזרה לראש הדף
Site location tree