"הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו (כנזכר באות י"ג). והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר."
"הרי לעיניך," יש חוק, חוקי הטבע. מהו טבע? טבע הוא רצון לקבל, שאחר שנברא כאחד, התחלק לחלקים רבים. והחוקים בין החלקים, הם אותם החוקים כמו שהיו קודם יחד כאחד. כך הבורא, הכוח העליון, מתייחס לכל החלקים המבודדים, המנוגדים, המרוחקים, של הרצון לקבל, שנקראים "נשמות" - הוא מתייחס אליהם כאחד.
ובמידה שהם לא נמצאים בהשתוות הצורה עם החוק הזה, כלומר, מרוחקים ממנו בתכונות שלהם, הם מרגישים ההפך מן החוק. מרגישים את כוח החוק שפועל עליהם, כלוחץ עליהם, כמחזיר אותם בכוח לאותו מצב של להיות כאחד. בדומה לכל הכוחות, לכל חוקי הטבע, שמגלים בעולמנו.
החוק הזה, שהוא החוק הכללי של המציאות, הוא יחס הבורא לנבראים. יחס שבו הבורא מתייחס טוב ומיטיב לנברא אחד, וממלא אותו ללא גבול. ובמידה והנברא אינו כאחד, הוא מרגיש ההפך את ההתייחסות של החוק הזה כלפיו.
ומתוך החוק הכללי הזה של יחס הבורא, בעל הסולם מסביר, "שכל ישראל",היינו, כל הנשמות שצריכות להיות יחד (בעצם לכל הנשמות אפשר לקרוא "ישראל". רק בהתחלקותן ובנפילתן קוראים לחלק אחד מהן "ישראל", "גלגלתא ועיניים", ולחלק השני "אומות העולם", "אח"פ"), "ערבים זה לזה," ואין מה לעשות, "הן מצד הקיום והן מצד השלילה".
"כי מצד הקיום,דהיינו אם מקיימים הערבות",אם הנבראים מחוברים יחד כאחד, כמו שהיה במחשבת הבריאה, כלומר, לפי החוק הכללי, אז יחס הבורא מתקיים כלפיהם במלואו, כטוב ומיטיב.
עד איזו מידה על הנבראים להיות בקיום הערבות? "עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו". האם זה אפשרי? לא. אי אפשר לבצע את חוק הערבות בפועל, אלא ברצון. אם רוצים שהוא יתקיים, הוא מתקיים. למה? כי לא צריך למלא את כולם, אלא להתחבר עם כולם, ואז בכלי המחובר מופיע השפע.
ובמצב הזה, "הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות". "קיום תורה ומצוות" נקרא לתקן את כל הכלים, את כל חלקי הכלי הכללי, את כל הנשמות, ולגרום למילוי שלהם. לתקן כל נשמה ונשמה נקרא "קיום מצווה", ולגרום על ידי התיקון שלהן, שהנשמות יתמלאו, נקרא "קבלת התורה".
מה פירוש "בשלימות"? "דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו". לפני צמצום א',החוק הכללי של המציאות הוא, שהבורא מיטיב לנברא. ואחרי צמצום א' יש לו תוספת, בתנאי שהנברא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא. צמצום א' לא מתבטל, אלא הבורא ממלא את הנברא, את הרצון לקבל הכללי, במידה שהוא נמצא בהשתוות הצורה לבורא, היינו, שמקבל על מנת להשפיע.
לכן, מצד החיוב, חייבים לקיים את חוק הערבות. ומה "מצד השלילה"? "דהיינו אם חלק מהאומה," מהנשמות, חלקים מהרצון לקבל הכללי, "אינם רוצים לקיים הערבות," כלומר, לא מסוגלים לקיים את הערבות (ברוחניות אין הבדל בין רוצה למסוגל, שניהם היינו-הך. רק בעולם שלנו יכולים לרצות ולא להיות מסוגל, או להיות מסוגל אבל לא לרצות. ברוחניות אין משמעות למילים: "אני רוצה לעבור מחסום". אם האדם באמת רוצה, אז הוא עובר מחסום, הוא מסוגל לעבור אותו. לכן בעל הסולם משתמש במילים "אינם רוצים", שהן אותו דבר כמו "לא יכולים"), "אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם" לא רק שהם עצמם נשארים לא מתוקנים, אלא הם לא נותנים לאחרים להיות מתוקנים, "מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר."
כלומר, תיקונו של כל אחד ואחד תלוי באחרים. וכמובן גם המילוי של כל אחד ואחד תלוי באחרים. ולכן בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לספר הזהר", שרק בגמר התיקון של כל הנשמות, שכולם יגיעו לרמה של "ואהבת לרעך כמוך", רק אז יגיעו לגמר התיקון הכללי גם אותן הנשמות המיוחדות, שכבר תיקנו את היחס שלהם לכל הנשמות, אבל עדיין חסרה בהם השתתפותן, התכללותן המתוקנת, של כל הנשמות.
האם יש רצון שתלוי באדם עצמו?
כפי שדובר בשיעור וירטואלי בעברית מתאריך ה-13.4.04, באדם יש מוצא ודרכי התפתחות המוצא, וסביבה ודרכי התפתחות הסביבה. ובעולם הזה עוברים מחברה אחת לשניה, לשלישית, ולרביעית, או בהשפעת הסביבה שמחייבת את האדם ברצונות חדשים, או שהרצונות הללו מתגלים באדם מבפנים, לפי הרשימות, הרשימו, הגֵן, הגֵנים שבו.
ויש רצון אחד, שלא בא מהעולם הזה, לא מהמוצא הבהמי של האדם, ולא מהחברה האנושית שסביבו, והוא הרצון לאלוקות. רצון שבא מהנקודה שבלב, שהוא "חלק אלוקי ממעל". ואם האדם מרגיש אותו, אז הוא מחפש חברה מיוחדת.
וככל שהאדם מממש את הרצון הזה על ידי החברה, בכך שנכנס כל פעם לחברה יותר טובה, לאותה חברה שיכולה בצורה המועילה ביותר לממש בו את הרצון לרוחניות, ככל שהוא מסתובב ומחפש כל הזמן בין סְפרים למורים ובונה סביבה, אפילו שהוא עוד לא יודע מהי רוחניות, ככל שהוא מעדיף את הסביבה הזאת על פני גורמים חיצוניים אחרים, בכך תלויה ההתקדמות שלו.
איך אפשר לרצות ופתאום לא לרצות?
אין פעם רוצה ופעם לא רוצה. האדם תמיד עובר קדימה בציר הזמן. אין שיכחה, שפתאום עובר זמן ומשהו נשכח ונעלם. אלא "משהו עובר" נקרא, שנוסף באדם רצון לקבל חדש. שום דבר לא משתנה חוץ מתוספת רצון לקבל. כל יתר הנתונים לא משתנים, משתנה רק דבר אחד. האדם נמצא באין סוף, ומגלה אותו בהדרגה ברצון לקבל שמתגלה, מתגבר, מתגדל בו מרגע לרגע. גודל הרצון לקבל הוא מה שמשתנה. והוא מה שגורם לשיכחה, לעבור ממצב למצב, מלרצות משהו ללהפסיק לרצות אותו, ועוד.
למה נאמר "הן מצד הקיום והן מצד השלילה"?
מדובר על מצב מיוחד. מצד ההתחייבות של האדם, כמה הוא מסוגל במצבו למלא את הכלים האחרים, לגרום לתיקון שלהם ולמילוי שלהם. וכמה הוא לא מסוגל. כמה האדם גורם תיקון ומילוי לאחרים, וכמה הוא גורם להם ההפך, להישאר בזוהמה ובריקנות.
האם "מצד השלילה" נקרא הגילוי שלא רוצים להתכלל בערבות?
אפשר לומר כך, ואפשר לומר, שאחרי שהם נכללים בערבות, הרצון לקבל שלהם הרי ממשיך לגדול. מה פירוש ש"משה עולה להר סיני ושוהה שם ארבעים יום וארבעים לילה"? שהמלכות כולה מתחילה להשתוות עם הבינה, ולהיכנס עימה בחיבור, ומתחילה להתפתח. ונקודה אחת נמצאת בפסגת ההר, וכל היתר נמצאים למטה, תחת כובד ההרהורים.
"ארבעים יום" הכוונה היא, שהאח"פ הזה הוא מתגבר ומצטרף לבינה במלואו. ואחרי שמתגלה כל ה"ארבעים יום" בחיבור עם הבינה, אז מגלים שבחיבור הזה נשארת הבחנה כזאת שהיא "עגל הזהב". ואם מחברים אותה, לא מסוגלים לקבל תורה, ואז יש שבירת הלוחות.
האם "שבירת הלוחות" היא הכרחית?
השבירה הזאת הכרחית. אחריה שוב עולים ארבעים יום וארבעים לילה, עד שביום כיפור יורדים פעם שנייה. אבל לא צריך ללמוד בפרטות על כל המעמד, כי התהליכים הללו קורים בנו בכל מקרה, ואין צורך לדעת אותם מראש, אלא לדעת מה צריך לעשות כרגע. וכרגע עלינו ללמוד על הערבות, איך לקיים אותה מצד החיוב, ואם לא, אז מצד השלילה.
"ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חברו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עד כאן לשונו. (ויק"ר פ"ד). והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הריהם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו יתברך כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה."
במשל הזה על שניים בסירה, בעל הסולם אומר, שכולנו נמצאים בסירה אחת, והמצב הזה נתון. כלומר, בהתאם לחוק הכללי שקיים, אף אחד לא יכול לנתק את עצמו מקשר עם האחרים. לא חשוב באיזה מצב הוא מרגיש שנמצא, כי המצב עצמו לא משתנה. משתנה רק קביעת המצב מצד האדם, איך נראה לו שהוא מחובר עם האחרים. אבל כל אחד מחובר עם האחרים בצורה קשוחה, קבועה, ללא שינוי, כמו ב"אדם הראשון". אלא השבירה והריחוק הם, שנדמה לכל אחד ואחד, שהוא מרוחק ונמצא כאחד מבודד מאחרים.
וכל אחד ואחד, מתוך שהוא מחובר עם האחרים, רוצה או לא רוצה, גם זוכה על ידי האחרים, וגם נענש על ידם במלואו, לפי אותו חוק של "ואהבת לרעך כמוך", שלפיו הבורא מתייחס לכולם, לכל הנשמות, כאחד. לנו נראה, שכל אחד חופשי לעשות כרצונו. אבל אף אחד לא חופשי לעשות כרצונו, כי הוא מחובר עם יתר הנשמות. ואם הוא עושה כרצונו, הוא גורם נזק לאחרים, לא יעזור כמה שיתרץ את עצמו, כי הוא מחובר עם כולם. וכמה שגורם להם נזק, הנזק הזה חוזר אליו פי כמה וכמה, לפי לכמה נשמות שגרם נזק. והוא גורם לכל הנשמות, במה שהוא עדיין לא נמצא. וכך גם זוכה, בהתאם לכמה שמחובר עם האחרים.
מה משמעות המילים "מחובר עם האחרים"?
שכולנו גוף אחד. לא צריך לחזור ולהתחבר, אלא כולם מחוברים בגוף אחד, אלא שבינתיים הוא נקרא "מת", מפני שלא מספקים אחד לשני את החיים, את החיות, את האור, שמחייה וממלא כל אחד. לכן כולנו נמצאים במצב מת, בניתוק מהחיים, למטה ממחסום.
בחיים שלנו קוראים "מת", למה שרואים שהיה זז, ויותר לא זז, מת. אבל ברוחניות המצב הזה לא נחשב חיים ומיתה. בחיים הרוחניים, "חיים" הם במובן של התאמה לבורא. מידת ההתאמה לבורא היא נקראת "חיים".
למה מי שמחפש ערבות, נענשבמידה והאחרים לא רוצים אותה?
הטענה שהבורא לא מתקן את הכלים, לא ממלא אותם, שהם לא מתוקנים, היא טענה הדדית. על האדם לגרום שהם יהיו מתוקנים. הבורא, כדי להביא את הנברא לשלמות, ברא אותו, שבר אותו, הוריד אותו עד מצב כנגדו ועזב. ומעורר את הנברא לפי אותו חוק, על ידי הייסורים, שהם פועלים על הנברא.
אם הבורא קבע מראש, שלפי חוק השתוות הצורה, הרצון לקבל יגיע ללקבל על מנת להשפיע, יגיע להשפעה, הוא לא יכול להתחיל להתייחס לנברא אחרת. הכל חוק אחד, רצון אחד, יחס אחד. אין שום דבר שמשתנה, חוץ מההרגשה של האדם.
והאדם נמצא במצב, שיש לו בחירה אחת. לעורר בתוך קבוצתו מצב כאילו כולם מתוקנים, כאילו כולם שלמים, כאילו כולם מתקדמים. וכך לפי הרצון שחברי הקבוצה מעוררים אחד בשני, הם מוצאים את עצמם מותאמים לאותו חוק השתוות הצורה, ומזמינים על עצמם אור מקיף, שמעלה ומעלה אותם לאותו מצב שהם נמצאים בו. "מעלה" הכוונה, שאותו מצב מתגלה בהם. ואז הם מרגישים, שהם חוזרים לאותו מצב, שלפי החוק צריכים להיות יחסי בורא נברא.
אם הבורא מעורר רצון באנשים מעטים, ואז רק הם משתוקקים, למה הם ממשיכים לסבול עבור כל העולם?
לפי אותו חוק של כלי שלם. בדומה לבעיה באיבר אחד, שגורמת כאב וסבל בכל הגוף. בעל הסולם אומר, שהחוק הזה קיים גם מצד החיוב וגם מצד השלילה. לא רק שחסר לאדם מילוי, מפני שחסר מילוי לאחרים, אלא הוא נמצא בצורה לא מתוקנת, בזוהמה, בגלל שהאחרים נמצאים בזוהמתם.
כלומר, לא יכול לתקן את עצמו שווה ללא רוצה לתקן את עצמו. האחרים שנמצאים עדיין בצורה לא מתוקנת, ובגללם גם אני נמצא בצורה לא מתוקנת, הם לא רוצים לתקן את עצמם, מפני שאני לא רוצה לתקן את עצמי. התיקון הוא כל כך הדדי, שכל אחד מחויב עבור כולם, וכולם, כל אחד מהם, מחויב כלפיו, שאף אחד לא יכול להאשים את האחר במצב שלו.
אי אפשר לומר, שבגלל מישהו באוסטרליה, שלא מתקן את עצמו, אני נמצא בזוהמה. אלא בגלל שאני נמצא בזוהמה, הוא לא רוצה ובכלל לא יודע, שהוא צריך לתקן את עצמו. התיקון הוא הדדי לגמרי, מפני שכלל ופרט שווים. הם בנויים בדומה לתופעה של תמונת הולוגרמה, שבה בכל חלק ישנם כל הפרטים וכל החוקים של כל התמונה. תופעה שקורת על ידי שילוב של גלים. אותו עיקרון קיים במבנה הנברא הכללי.
לכן שום פרט מהנברא הכללי, לא יכול להאשים פרט אחר. ובמידה שהוא יכול להצביע על אחרים כלא מתוקנים, סימן שהוא בעצמו לא מתוקן, וגורם בעצמו לחוסר התיקון הזה. כלומר, לכולנו השתתפות הדדית מלאה בכלי הכללי. ואי אפשר לזרוק על אף אחד האשמה כלשהי או איזה העדפה. אלא יש תהליך של תיקון הכלי הכללי, ולפי התהליך הזה, דווקא החלקים המתוקנים, הם האשמים בכך שהאחרים עדיין לא מתוקנים, והם אלה שנענשים על כך, שהאחרים לא מתוקנים.
והם גם מרגישים את העונשים האלה, הרבה יותר ממה שמרגישים האחרים, אפילו שהם הרבה יותר מתוקנים מהחלקים האחרים. כלומר, מי שיותר מתוקן, מרגיש יותר את העונשים עבור החלקים שלא מתוקנים, והוא יותר אחראי. והיחס כלפיו לפי החוק הזה, הוא בהתאם לדרגתו, ומורגש הרבה יותר גם לחיוב וגם לשלילה. ולכן לדוגמה עם ישראל, שחייב להעביר את שיטת הקבלה לכל האומות, רואים לפי ההיסטוריה, שסובל יותר. למה? מפני שלא גורם עדיין מספיק לתיקון העולם. כך כותב בעל הסולם בכתביו.
האם קבוצה קטנה יכולה להבדיל את עצמה מהכלי העולמי?
אם הכלי הוא כלי כללי, שכולם קשורים זה לזה, בלתי אפשרי שחלק מהכלי העולמי יבודד את עצמו ויבנה קבוצה קטנה, שרק בה יתבצעו כל התיקונים, בעוד יתר העולם יישאר בזוהמתו. אבל בינתיים הדבר אפשרי, מפני שמדובר על אותם אנשים, שכבר התגלתה בהם הנקודה שבלב, והם עושים בינתיים את התיקון שלהם לשם התיקון הכללי. בקבלה לומדים איך התיקון הכללי נעשה בחלק מכל הנשמות. ורואים שכך מתבצע. בעל הסולם מסביר על כך במאמר "דור האחרון".
איך אדם לא מתוקן יכול להשפיע על תיקון העולם?
אם חושבים יחד על התיקון, גורמים לתיקון העולם. מתוך זה שכל אחד קשור בהכרח לכל יתר הנשמות. השבירה היא כלפי האדם עצמו, שהוא נכנס להסתר, שהוא לא מרגיש. אבל היא רק כלפיו, כלפי חושיו. והוא עצמו נשאר קשור עם כולם, במערכת שלא משתנה. ואז, הוא רוצה או לא, ברגע שהוא נמצא במחשבה לא טובה, במחשבה שלא מכוונת ישר לבורא, הוא גורם רע לכל העולם, לכל הנשמות.
כולנו מחוברים במחשבות, ברצונות, בנטיות, עם כולם, בצורה החלטית. העולם הרוחני הוא לא העולם שלנו, שבו יש גם גוף וגם רצון. שגוף יכול לעשות משהו אחד, ורצון משהו אחר. ברוחניות אין דבר כזה. רוחניות היא כוחות ללא גופים, ובכוח אין שניים. אין חיצוניות ופנימיות הפוכות זו מזו, לחייך למישהו ובאותו זמן לרצות להרוג אותו.
בעניין הערבות, בעל הסולם מסביר חוק שקיים. שהתכלית שלנו היא לגלות אותו ולעלות לרמה שלו, בצורה הכרתית, בצורה תבונית, ולקיים אותו מתוך רצון חופשי שלנו. אבל כולנו רוצים או לא, נמצאים בחוק הזה במחויב. ובמידה שלא מקיימים אותו, אז מרגישים ההפך, שלילה ורע במקום מילוי וטוב.
כולנו נמצאים בחוק הזה. חוק הערבות הוא החיים שלנו, הוא המצב האמיתי שלנו. מדובר רק על איך לקיים מה שעלינו להיות, כדי להרגיש את עצמנו בצורה שכדאי להיות. מכאן אפשר להבין, עד כמה חוק הערבות פועל עלינו עכשיו בהפכיות - כולנו מרגישים במצב הפוך.
בעל הסולם מדמה את מצבנו, למצבו של אדם שנמצא במרתף מלא כל טוב, שאין בו אור. שהוא לא רואה ולא יודע מה יש סביבו. הוא שרוי בכל טוב, אבל לא יכול להשתמש בו, הוא לא חי. או למצבו של חולה, שנמצא בחוסר הכרה. הוא נמצא בעולם הזה, בעולם מלא, אבל הוא נמצא בחוסר הכרה. המערכת כולה קיימת, רק הוא עצמו בקהות חושים.
ובאות י"ט בעל הסולם מסביר עוד יותר. שחוק הערבות הוא לא רק בתוך קבוצה קטנה. הוא התגלה בקבוצה קטנה, שנקראת "ישראל", כי תיקון יכול להתחיל רק מחלק קטן, וממנו ללכת ולהתפשט הלאה יותר ויותר. אבל חוק הערבות מיועד לכל הנשמות. גם גלגלתא ועיניים וגם אח"פ הם כולם חלקי אותו גוף אחד של "אדם הראשון", שמחוברים יחד. וכלפי הבורא אין שום הבדל ביניהם, כולם מערכת אחת, כמו מלכות דאין סוף.
ואם מתרחש תהליך, התהליך הוא לפי זכּות הכלים. תיקון הכלים, ההתעוררות שלהם, וההשתוות שלהם לחוק הערבות, חייב לעבור מהכלים הקטנים, הזכים, לכלים יותר גדולים ויותר עבים.
ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית."
כל הנשמות נמצאות כרוכות יחד, ברצון לקבל אחד, שברא הבורא. אלא מלכות, מפני שהיא רצון לקבל בלבד, שיש בתוכו חמישה חלקי עביות, אם היא רוצה בחמשת חלקי העביות שלה, להידמות ליחס הבורא כלפיה, אז נקרא שהיא מקבלת על עצמה להידמות לט' ספירות ראשונות.
יחס הבורא כלפי המלכות נמדד כלפיה בט' ספירות. ולכן המלכות יכולה לחלק את עצמה כלפי ט' ספירות הקודמות לה, ובהתאם לעביות שלה, לדמות את עצמה, לכתר, לחוכמה, לבינה, לזעיר אנפין ולמלכות עצמה.
ולכן ישנו סדר של תיקונים. כי להידמות לט' ספירות, קל יותר בעביות דשורש, מאשר בעביות א', או בעביות ב', או בעביות ג', או בעביות ד'. וכך יוצא, שאי אפשר להביא את ידיעת החוק שצריך לקיים, ולדרוש אותו מכלים עבים, לפני שהוא מתקיים בכלים זכים, ואז הכלים הזכים על ידי התכללות, עוזרים לכלים העבים להיכנס לתיקון.
לכן סדר התיקון הוא מקל לכבד. כלומר, מעביות קלושה לעביות יותר ויותר עבה. כפי שבעל הסולם מתאר אותו במילים אחרות. שהבורא לא יכול היה לפנות ישירות לכלים העבים, לכלים של עביות ב' ג' וד', הנקראים "אומות העולם", "אח"פ" (כלים "אוזן", "חוטם", "פה") ולהתחיל לתקן אותם. אלא היה צריך לפנות תחילה לכלים של עביות שורש וא', לכלים הנקראים "גלגלתא ועיניים", "ישראל".
משום כך התיקון הולך מקבוצה קטנה לקבוצות יותר ויותר גדולות. לכן בעל הסולם קובע, שחוק הערבות פרוש על כל העולם, על כל הנשמות. לא על העולם כבני אדם, אלא על צורתו הרוחנית, חלקים של אותו הכלי המנותקים אחד מהשני. וההתחברות ביניהם חייבת להתבצע קודם בין החלקים הזכים, עם העביות הקטנה, ורק אחר כך בין יותר ויותר עבים, בדומה לתהליך של תגובת שרשרת.
על שתי מדרגות התיקון הללו מדברים תמיד רבי שמעון ורבי אלעזר ברבי שמעון. רבי שמעון מדבר במיוחד על התיקון החלקי של ישראל, גלגלתא ועיניים. על תיקון גלגלתאות ועיניים, עד שהם מתחילים למסור את התיקונים שלהם לאח"פים. ורבי אלעזר, בנו, מה שיוצא מרבי שמעון, ההמשכיות שלו, מדבר במיוחד על תיקון האח"פ. כפי שאמר רבי שמעון: אם יש בעולם בן-אדם אחד, הרי הוא אני. ואם יש שניים, הם אני ובני. הכוונה למושג "אדם אחד", לנשמה אחת, הכללית.
"ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם". הכלי הזך ביותר נקרא "אברהם", הוא כולו חסד, לגמרי תכונת בינה, קו ימין. ו"יצחק" עבה ממנו. לכן צריכה להיות "עקידת יצחק" וכל מה שמסופר בתורה. ומהתיקון שלו יוצא קו אמצעי, "יעקב". "יעקב" היא מידת ההתחברות בין בורא לנברא. בין תכונות הבורא, "אברהם", קו ימין, לבין תכונות הנברא, "יצחק", קו שמאל.
ומהי "זכות אבותם"? "זכות" היא זָכּות. האבות היו זכים מאוד, בשורש. לא נשמות, אלא עדיין שורשים. הכוונה ב"זכות אבות", שגלגלתא ועיניים יוצאים מהשורש הזה, לכן הם יכולים לקיים את חוק הערבות בעביות שורש וא' שעלו בהם.
ומהו "לפיכך"? שאי אפשר להתחיל תיקון, אלא מהכלים הזכים ביותר. "לא מצא הקב"ה", כלומר, איזה כלים מצא הקב"ה? רק "בני אברהם יצחק ויעקב", תוצאה מהכלי הזך ביותר. הכלי הזך ביותר, שיש לו ג' קווים, נקרא "אברהם יצחק יעקב" יחד. והתוצאה מהשורש הזה, נקרא "בנים", גלגלתא ועיניים. "שזכות אבותם עמדה להם," הכוונה שלפניהם היה בנוי כבר תיקון ג' קווים, והם ממשיכים את התיקון הזה על עביות שורש ועביות א', שזה נקרא "בנים".
"ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו יתברך בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה," הם היו כל כך זכים, שלא היתה בהם עדיין עביות, שעליה צריך לבצע תיקונים. "בלי המעשיות שבתורה" נקרא בלי לבצע תיקון על עביות.
הם שורשים, לכן הם נקראים "אבות", בדומה לראש המדרגה. עדיין אין עביות, רק הכנה. ואחר כך החוקיות הזאת, השילוב הזה, בין שני הקווים, מתבצע בקו שלישי. שלוקחים את הכלי של ג' קווים, וממשיכים אותו. בשיטה הזאת מתחילים לתקן עביות שורש, א', ב', ג', ד'.
האם בשלב ה"אבות" אין צורך בתורה?
לכן באברהם יצחק ויעקב לא היה צורך בתורה. "תורה" נקרא תיקון עביות על ידי ג' קווים. איך לתקן את כל העביות. אפילו שמתקנים עביות שורש ועביות א', יש מצבים ודרגות שאין צורך בתורה. גם אותם שבעים נפש שירדו למצרים, לא קיבלו תורה.
רק במצרים, לאחר שמקבלים עביות, ורוכשים כלים שצריך לתקן אותם, שממש מתגלה העביות, אז "עולים ממצרים", מתחילים לתקן את הכלים. ואז צריכים את התורה. מהי "תורה"? שיטת תיקון ג' קווים על העביות, ושיטת המילוי של הכלי המתוקן. כלומר, איך לרכוש מסכים. ואצלם לא היו מסכים. איזה מסך יכול להיות, אם אין עביות? רק השיטה עצמה היתה מובנת, אבל היא התקיימה מתוך זכותו של הכלי.
למה אברהם נחשב אבי השיטה?
כי התכונה שנקראת "חסד", נקראת "אברהם". מהו "אברהם"? אברהם נקרא כוח, תכונה מיוחדת, "אַב"-"עַם". התכונה המיוחדת הזאת שנקראת "אב", ראש, לכלי שישתוקק לבורא, היא נקראת "אברהם". כלומר, ראש, תוך וסוף של הכלי, צריכים כולם להשתוקק לבורא. והראש שלו, שממנו יוצאים תוך וסוף, הוא נקרא "אברהם".אותה תכונה, שאם כלי מקבל אותה, הוא נקרא "ישראל". לכן היא נקראת "אב-עם", "אב האומה". מיהו "אב"? "אב" הוא חוק, תכונה, שאחר כך מאמצים אותה על כל הכלים, על כל העביות.
האם יצחק הוא העביות עצמה?
יצחק הוא לא העביות עצמה, אלא סמל של העביות, שעליו צריכה לבוא תכונת ההשפעה. הוא כמו גבורה, וגבורה היא לא מלכות.
מי הם "אברהם" "יצחק" "יעקב"?
"אברהם", "יצחק", "יעקב", הם שלושת התכונות שנמצאות בראש, תכונות שנמצאות בטבע. הם לא בני אדם. אברהם הוא תכונת חסד, יצחק הוא גבורה ויעקב הוא תפארת. לכן נאמר, שהם זכים ולא צריכים תורה. הם לא צריכים שום תיקון, הם התכונה עצמה.
מה בשיטה נקרא "אברהם", מה "יצחק" ומה "יעקב"?
השיטה היא "יעקב". "אברהם" הוא אותה התכונה שאליה משתוקקים. "אברהם" הוא השפעה בלבד. אבל השפעה שצריכה לבוא על פני העביות. ועביות שצריכה להגיע להשפעה, היא "יצחק". לכן אברהם צריך להכות את יצחק. הוא צריך את תכונה ההשפעה כביכול להטביע בתוך העביות. יצחק מסמל את עביות, אבל העביות של יצחק היא לא העביות שבתוך הגוף. אברהם הוא ראש, השיטה עצמה, שיטת ההשפעה. ויצחק הוא כלי קבלה שבראש. כלומר, עביות של הגוף שנמצאת בראש.
איך אברהם שהוא השפעה בלבד, יכול להעתיק אותה על יצחק? באיזה אופן? רק בצורת קו אמצעי. ככל שהכלים של יצחק יהיו מתוקנים על ידי שיטת אברהם, יידמו לאברהם, אז הכלי כולו יקרא "יעקב". ולכן כל המבנה הזה נקרא "אבות" או "מרכבה". כלומר, כולו עדיין חוקים עליונים מעל הגוף.
מהו יעקב? עד כמה שיצחק יכול להידמות לאברהם. אותו סכום שאברהם ויצחק יכולים להיות יחד, חוק של השפעה על העביות. ואז כל הגוף מתקיים רק לפי יעקב. כמה שמסוגלים לקיים ברצון לקבל את שיטת ההשפעה, לקיים את ההשפעה. והיכולת הזאת עדיין לא כלים. לכן היא נקראת "זָכּות". לכן הם לא צריכים תורה, את השיטה עצמה איך להגיע לפעולות מסוימות. אין להם צורך בשום פעולות.
ומי הם הבנים שלהם, שעליהם מוטל תחילה לקיים את התורה? עביות שורש וא' הנקראות "ישראל", "גלגלתא ועיניים". ולמה הם חלק מיוחד? מפני שהעביות שבו לא שייכת עדיין לרצון לקבל, אלא כנגד עביות כתר, חוכמה, וג"ר דבינה, חצי עליון דבינה. ולמטה מהם, חצי תחתון דבינה, זעיר אנפין ומלכות, הם כלים דקבלה, אח"פ. עביות ב' ג' ד' הנקראות "אומות העולם".
לכן אומרים, שלא מונים את ישראל בין אומות העולם. שהם לא שייכים לעולם. הם חלק מבודד, חלק שלא שייך, שנמצא בעולם רק כדי להעביר את שיטת התיקון. אבל אם ישראל בונים את עצמם בדיוק לפי אותה תבנית של אדם הראשון, אז היא תוכנית ודוגמא לכל העולם, הנקרא "שבעים אומות העולם". "שבעים" הוא מספר שלם. שבע ספירות דזעיר אנפין ומלכות יחד עם כל הכוללים שלהם.
מתי מתקנים את עביות האח"פ?
את עביות האח"פ מתקנים לאחר תיקון גלגלתא ועיניים. לכן נאמר, שהתיקון צריך להגיע קודם לישראל, אחר כך לאלה מאומות העולם ששייכים לישראל, ורק בסוף לאומות העולם.
אם התיקון מתחיל מגלגלתא ועיניים, למה הבורא פנה קודם לאומות העולם?
הבורא פנה תחילה לאומות העולם, ורק אחר כך לישראל, מפני שמטרת התיקון הם אומות העולם. הכלי שעליו מדובר במחשבת הבריאה, לבנות את הנברא ולתת לו תיקון, הוא רק האח"פ, הוא הכלי דקבלה, הוא העביות, שבה צריך להיות אותו חוק של השפעה כמו בבורא. האח"פ הוא הכלי שחייב לעלות לגובה של הבורא, ואז מתקיימת מטרת הבריאה.
אבל אי אפשר לתקן את האח"פ, בלי גלגלתא ועיניים, אותו כלי שמהווה אמצעי לתיקונם. ולכן יש התכללות לא רק של גלגלתא ועיניים באח"פ, אלא גם של אח"פ בגלגלתא ועיניים. מה שמחייב את ישראל לעבור שבירה. כלומר, קודם לעשות דוגמה מלמעלה למטה, מה צריך להיות ישראל, ולאחר מכן להישבר. וכעת לחזור ולקום מאומות העולם, עם התכללות האח"פ בגלגלתא ועיניים, להיבנות, ולפי הדוגמא הזאת לבנות את האח"פ.
בעולם שלנו לא רואים מי הם ישראל, אבל חלקי הנשמות מתגלים מתוך הבירורים, ואלה שנמשכים לבורא, הם הנקראים "ישראל". והמעניין הוא שגם בעולם שלנו, יש חלק שנקרא ישראל וחלק באומות העולם שגם משתוקק, שהם כבר יחד, גם ישראל וגם ההתכללות, והם כולם יחד עושים את העבודה.
וזו תוצאה מהשבירה. אם לא היתה שבירה, לא היו התכללויות כאלה, וגלגלתא ועיניים היו מבודדים מהאח"פ. כתוב שלא יצאו ישראל לגלות, אלא כדי לצרף אליהם נשמות גרים. כלומר, אותם אח"פ שמצטרפים לגלגלתא ועיניים. וכך לפי זכּות הכלי, קודם מתקנים את הגלגלתא ועיניים, אחר כך את האח"פ בגלגלתא ועיניים, ולבסוף את האח"פ.
אבל בשביל מה העולם קיים? בשביל האח"פ, בשביל הכלים העבים ביותר. ולכן ישראל, גלגלתא ועיניים, עביות שורש וא', לא נחשבים שייכים לעולם. מטרת הבריאה לא היתה בשבילם, אלא במיוחד לאח"פ. אבל כשמתגלה כל האור, בכל הכלי הכללי, אז הוא מתגלה בכולם בשווה. הוא מתגלה כבר כמו בבחינת אין סוף.
"ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו יתברך בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (כנ"ל אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הקדושים פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו."
בעל הסולם אומר: "והן הרוממות הנפשית של אבותינו הקדושים", שבאבות לא היתה שום עביות, שהם חוק שקיים מעל מערכת הנברא. הבורא, שהוא רצון להשפיע, ברא את הנברא, שהוא רצון לקבל. וכדי שבנברא, ברצון לקבל, יתקיים רצון להשפיע, חייב להיות המשולש הזה "אברהם" "יצחק" ו"יעקב". כלומר, כוח המשפיע, רצון לקבל, והשילוב ביניהם, שהוא עד כמה הרצון לקבל יכול לעבוד כמו המשפיע, להיות כמו הבורא.
והחוקהזה, "פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה," על כל דרגות העביות. "וזכותם זו", הזַכּות שלהם, עדיין בכלים שאין בהם עביות, כפי שמשתלשל מלמעלה למטה לאט לאט, "עמדה להם לאותו הדור", לאותה דרגת התפתחות, כניסת החוק הזה של הערבות, מלמעלה למטה, מכלים יותר זכים לכלים יותר עבים.
"לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת", שהיה עדיין רק חלק הגלגלתא ועיניים בלבד. מדובר על אותו מצב שקיבלו מעט עביות ביציאת מצרים. "וכל אחד ואחד", שהיה רק בעביות של גלגלתא ועיניים, יכול היה להעתיק על עצמו את העבודה של ג' קווים ולומר "בפה מלא", הכוונה במסך על כל העביות שמתגלה בו, "נעשה ונשמע." שמוכן לעשות את כל המעשים, כדי להגיע ל"לשמה", לנשמע. "שמיעה" היא דרגת בינה, "אוזן".
"ומטעם זה",שהכלים היו בעביות שורש וא', גלגלתא ועיניים, הכלים האלה נבחרו "מתוך הכרח". כלומר, לא יכול להיות אחרת, לפי דרגת העביות שבהם, לפי הטבע שבהם. מכל הכלי הגדול של הנברא, שנקרא "אדם הראשון", רק הכלים הללו נבדלו, "לעם סגולה מכל העמים", להיות קבוצה מכל יתר הכלים.
"ונמצא, שרק בני האומה הישראלית", אלה שהם "ישר" "אל", שיש בהם השתוקקות להיות דומים לבורא בהשפעה, הם "לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל," האומות האחרות, אלה שנמצאים באח"פ.
"כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו." איך רבי אלעזר אומר שכולם חייבים להיכנס לערבות? תלוי על מי מדובר. או על אותו חלק, שקודם חייב לבצע את הערבות, רק אלה שמקבלים השתוקקות מיוחדת, לפי זכות הכלים שלהם. או גם על אותו חלק, שאחר כך מקבל את ההשתוקקות הזאת, את הנקודה שבלב שמתרוממת בהם.
ובאותו עניין בעל הסולם ממשיך ואומר באות כ':
"אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסתכלבאיהעולםבסודעבודתויתברך, כמ"ש "והיה ה' למלך על כלהארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן".
ישראל, עביות שורש וא', לפני שקיבלו על עצמם את שיטת ג' קווים, הם לא היו מתוקנים. ממתי עם ישראל נעשה לעם? מרגעשהיתה להם שיטה. שבעים נפש שירדו למצרים הם נקראים בעלי השיטה, הקבוצה הקטנה. הם עדיין לא נחשבו ישראלים, אלא היו נוַדדים שחיו באור כשדים בפרס. ומה הפך אותם לאומה? שעברו גלות מצרים, התגלות עביות שורש וא', ועל פני הכלים הללו של שורש וא', הם קיבלו את שיטת "אברהם יצחק יעקב", ואז הם נעשו לעם.
התהליך הזה של קבלת ג' קווים נעשה תחילה בישראל עם עביות שורש וא', ולאחר מכן עביות שורש וא', גלגלתא ועיניים, עושים אותו כלפי כל העולם. כמו האבות כלפי עם ישראל, כך עם ישראל כלפי אומות העולם. בצורה כזאת מתגלגלת אותה שיטה של ג' קווים, מעביות יותר קטנה, לעביות יותר גדולה.
"כמו כן מוטל על האומה הישראלית על ידי העסק בתורה ובמצוות לשמה", שלא כמו האבות, שהם רק כדוגמא, כשיטה, על האומה הישראלית מוטלת החובה לקיים בעביותה את החוק הזה של ההשפעה, וזה נקרא "עסק תורה ומצוות לשמה", "להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו". כלומר, גלגלתא ועיניים חייבים לתקן את האח"פ, ולא לתת דוגמא בלבד.
"עד שיתפתחו לקבל עליהם", כולם, "את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו יתברך כמבואר." החלק שמתעורר, חייב לגרום לתיקון הכללי של העולם, ולא לטפל בעצמו בלבד. במידה שאדם מקבל דחף לתיקון, הוא חייב להעביר את הדחף הזה, שיגרום לתיקון כל העולם.
בעל הסולם אומר, שהם צריכים "להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את" הערבות. ובמידה שהם לא עושים זאת, אז הם נענשים והתפתחותם נעצרת, כי תפקידם אינו יותר מאשר לגרום להמשך התיקון, עד שכל העולם יכנס לתיקון.
"באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו", כל השפעה שכל אחד יכול לעשות בחזרה לבורא, "ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם", מפני שכולם מחוברים יחד באותה מערכת בהכרח, לכן כל אחד בלי קשר לרצונו, גורם בהשפעה שלו התפתחות רוחנית חיובית לכולם.
"כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט". "לאט לאט" הכוונה, בדרגות העביות מקל לכבד. "עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה." שכולם יקבלו מסכים על פני העביות שלהם ויהפכו זכים, כלומר, נכללים באותה פעולת ההשפעה.
לגרום על ידי המסך לכל העולם להיות זך, "וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות." ככל שהכלים יותר עבים, על ידי המסך הם מתעלים ונעשים יותר גבוהים ויותר זכים. כלומר, אם האח"פ עובדים בהשפעה, בעל מנת להשפיע, על ידי המסך, הם מגיעים יותר גובה מגלגלתא ועיניים. האור חוזר של האח"פ מגיע עד הכתר.
"כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל." עד שהנשמה האחרונה מהאח"פ לא יוצאת לתיקון, חסר האור הגדול ביותר בכל הקומה. לכן דווקא בתיקון של כל אומות העולם, מגיע לעולם האור הגדול ביותר, ובכך העולם מגיע לדבקות בבורא. לפי ערך הפוך אורות וכלים.
האם "להכשיר את עצמם ואת בני העולם" זו פעולה אחת או שתי פעולות, תוצאה אחת או שתי תוצאות?
הפעולה היא אחת. הכוונה חייבת להיות גם להכשיר את עצמם, וגם להכשיר את בני העולם. האדם לא יכול לחשוב על עצמו ולתקן את עצמו, אם באותה מידה הוא לא חושב על העולם, ומתקן את העולם. אחרת הכוונה שלו אינה השפעה. לא יתכן שאדם יעשה פעולה רוחנית, בלי לרצות שיהיה יותר טוב לעולם. איך? הרי זו לא פעולה רוחנית.
כמו שאומרים בקבלה, שהיחס לבורא הוא דרך החברה. למה דרך החברה? מפני שאז בטוח שהאדם מתייחס בהשפעה, מכוון את עצמו להשפעה. לכן בכל פעולה ופעולה במצב לא מתוקן, האדם חייב לחייב את עצמו לחשוב, על עצמו, על הקבוצה, על העולם, ועל הבורא. ואם הוא מסדר את עצמו נכון, אז אפשר לומר שהוא מתקרב לצורת ההשפעה. אבל באדם שמגיע להשפעה, כל הפרטים האלה מתחברים בו לאחד. ואז גם החברה הקטנה שלו וגם העולם וגם הבורא, הם בשבילו כאחד, ללא שום הבדל. והוא לא צריך לחלק את עצמו ביניהם.
איך צריך לסדר, חברה, עולם, בורא?
מסדרים אותם כמערכת אחת. ולאדם שרוצה לכוון את עצמו לפעולה האמיתית, אין לו אפשרות אחרת, אלא ששלושת המרכיבים הללו יהיו כאחד. אם האדם רוצה להידמות לבורא, שהוא נקרא תכונת ההשפעה, אז עליו לדמות לעצמו, איך הבורא מתייחס לנבראים. ועבור הבורא כל הנבראים שווים ומהווים מערכת אחת, כמו שכתוב: "טוב ומיטיב לרעים ולטובים".
ועד שהאדם לא מסדר את עצמו כשווה בין כולם, לא נקרא שהוא דומה לבורא, אפילו לא במשהו. כלומר, אדם הראשון נשבר רק כדי לתת לנו, לחלקים שלו, אפשרות לכוון את עצמם באותה כוונה כמו הבורא. איך? אם האדם מסדר את היחס שלו כלפי כולם וכלפי הבורא באופן שווה, אז הוא באמת מכוון להשפעה.
כל מטרת השבירה, הסיבה לשבירת אדם הראשון, היא לאפשר לכל אדם לסדר כוונה דלהשפיע. בדומה לקליעה למטרה. איך יורים למטרה? מביאים את העין והמטרה לקו אחד. איך מכוונים את העין למטרה רחוקה ממנה? על ידי הכוונת. על כלי הירייה מסומן כעין קו, אחד כלפי העין, ושני כלפי המטרה, וצריך לחבר אותם יחד לקו אחד.
אותו דבר עושים עם הכוונות דעל מנת להשפיע. הכוונה דלהשפיע, הבורא, הוא רחוק ובלתי מושג. והאדם עצמו, פנימיותו, מה הכוונה המדויקת שלו, גם היא נעלמת ממנו. אבל אומרים לו, שאם הוא מכוון את עצמו דרך החברה לבורא, סימן שהוא מכוון בקו אחד. לכן האדם צריך חברה.
ולכן "אדם הראשון" נשבר לחלקים. שאותם החלקים יהוו סביב האדם את החברה, שעל ידה הוא יוכל לבדוק את עצמו, אם הוא מכוון נכון או לא, ואז לתקן את עצמו על ידם, וגם לגרום לתיקונם. כלומר, האדם צריך להיות עם החברה באותם היחסים, כמו שהוא רוצה להיות עם הבורא. לכן נאמר, שהחברה של היום, היא האני של מחר. כי האדם צריך לראות בחברה שלב הבא שלו.
האם האדם שנמצא במחשבה על תיקון עצמו, מתנתק מהבורא שאין לו מחשבה על עצמו?
באיזו מחשבה על עצמו נמצא האדם הזה? איך להידמות לבורא ולא לחשוב על עצמו. והיא נקראת שהוא נמצא בתיקון. אלא איך? איך האדם, בלי לחשוב על תיקון עצמו, יוכל לתקן את עצמו? רק המחשבה הזאת על עצמי היא מותרת, ולא נחשבת למחשבה על עצמי. כי האדם חושב בה איך להיות "לא לעצמי".
האם האדם צריך לחשוב רק על תיקונו הפרטי?
רק המחשבה הזאת צריכה להיות לאדם. על מה עוד צריך לחשוב, על לתקן את העולם? ישנם רבים כאלה שרוצים לתקן את העולם. המחשבה של האדם איך לגרום נחת רוח לבורא, גם היא מחשבה על איך לתקן את עצמי.
בסופו של דבר אין חוץ מלרצות להיות המשפיע. אבל שהאדם עצמו רוצה להיות המשפיע, וזה נקרא לרצות להיות דומה לבורא, כמו בורא. ואז לחשוב על עצמי, לא נקרא לחשוב על הרצון לקבל שלי, אלא לחשוב איך אפשר על ידי הרצון לקבל להיות המשפיע. ואז האדם לא חושב על עצמו.
מהי תפילה לתיקון החבר?
אם רואים שחבר נחלש, שיש לו בעיה, אז הרצון של החברים לעזור לו במחשבות שלהם, הוא נקרא "תפילה". מפני שכל החברים שייכים לגוף אחד, אז הם בדומה לחלקי הגוף, רוצים לגרום להבראה שלו. במה? במחשבה שלהם, ברצון שלהם, הם כביכול שולחים לו את הבריאות.