לְכה נא אָרה לי
252. לְכָה נא אָרָה לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני. עד אותה שעה, איפה עשו ישראל עימהם מלחמה וניצחו אותם, באיזה מקום פגעו בחרב של ישראל, והיו מתגברים כגיבורים, להראות הגבורה שלהם, עד שידע שישראל עצום הוא ממנו? וא״כ, מהו, כי עצום הוא ממני? אלא אותו רשע, חכם היה, וראה למרחוק, ראה שדוד המלך שבא מרוּת המואביה, גיבור ואמיץ כארי, ויעשה מלחמות קשות וינצח את מואב, וישים אותו תחת רגליו. ע״כ אמר, עצום הוא, לשון יחיד, אותו שירש אותה הגבורה, מלך אחד שלהם שייצא ממנו, מרות המואביה, להשמיד את מואב.
253. אולי אוּכל נַכֶּה בו. פסוק זה כך היה צריך לכתוב, אולי אוכל אכה בו, או, אולי נוכל נכה בו. ולמה אומר, אוכל נכה? אלא אותו רשע היה חכם, אמר, רואה אני יד אחת, כוח אחד שאריה חזק אחד פושט ידו, אולי אוּכל עימךָ, שנתחבר שנינו, ונקצץ יד זו מאותו ארי ע"י קללה, מטרם שיבוא אותו מלך לעולם, ולא יגרש את מואב ממקומו. וע״כ כתוב, אולי אוכל, בלשון יחיד, ונכה, בלשון רבים, שאולי אוכל להתחבר עימך ונכה בו שנינו.
254. מהו, אָרָה לי? אותו רשע אמר לבלעם בשתי לשונות. אחד שאמר, ארה לי. ואחד שאמר, קָבָה לי. אמר, ארה לי, לקוט לי, עשבים וכשפים של ראשי נחשים, ושים אותם בסיר של כשפים. כיוון שראה שכוחו יותר גדול בפה, חזר ואמר, ולְכָה נא קבה לי את העם הזה.
255. ואעפ"כ אותו רשע בלק לא עזב כשפיו, אלא שלקט כל מיני עשבים וכשפים של ראשי נחשים, ולקח סיר של כשפים, ונעץ אותו 1500 אמה תחת הארץ, וגנז אותו לאחרית הימים. כיוון שבא דוד, חפר בתהום 1500 אמה, והוציא מים מהתהום, ונסך על המזבח. באותה שעה שנסך מים, אמר, אני ארחץ במים האלו, את סיר הכשפים של בלק. כמ"ש, מואב סיר רַחְצי.
256. על אֱדום אשליך נַעֲלי. אשליך נעלי, זה ג״כ שהיה צופה למרחוק. כמ"ש, ויאמר עשיו אל יעקב, הַלְעיטני נא מן האָדום האדום הזה, כי עייף אנוכי. הלעיטני נא, פירושו הלעטה ממש, פתיחת הפה והגרון לבלוע. אמר דוד, לאותו הבלען המלעיט הלעטות, אני אשליך על פיו את נעלי, לסתום את גרונו. ע״כ אמר, על אדום אשליך נעלי.
257. עלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרועָע. זה ג״כ היה דוד צופה למרחוק. אמר, כנען הוא צד רע של הס"א, והפלשתים הם מכנען. ומה שצריך לעשות לס"א, הוא תרועה, כמ"ש, וכי תבואו מלחמה בארצכם והֲרֵעותם. תרועה פירושה שבירה, לשבור כוחו וגבורתו. ומשום זה, עלי פלשת אתרועע, שישבור אותם, כי כך ראוי להם.
258. כתוב, והיה צֶדק אֵזור מותניו, והאמונה אזור חלציו. צדק הוא אמונה, שהם שני שמות של המלכות. אזור מותניו, הוא אזור חלציו.
259. אלא צדק אינו כאמונה, אע״פ שהכול אחד, מלכות. אבל בזמן שהמלכות בדין קשה, ומקבלת מצד שמאל, אז נקראת צדק, שהוא דין ממש. כמ"ש, כי כאשר משפטיך לארץ, צדק למדו יושבי תבל. כי מדרגה זו, שנקראת משפט, היא רחמים, ז״א, וכשמשפט מתקרב לצדק, שהוא דין, אז מתבשמת צדק, מלכות, ובני העולם יכולים לסבול הדין של צדק.
260. אמונה נקראת המלכות, בשעה שמתחברת בה אמת, ז"א, לשמחה, וכל הפנים מאירים. אז נקראת המלכות אמונה, ואז יש ויתור לכל, סליחת עוונות. וכל הנשמות של הרשעים הרעים, העולות, שמתחייבות בכמה חובות, וכיוון שעולות בפיקדון, שאומרים לפני השינה, בידךָ אפקיד רוחי, היא מחזירה להם נשמותיהם ברחמים ומרחמת עליהם. ואז היא נקראת אמונה. ואין אמונה בלא אמת. שאין המלכות נקראת אמונה, אלא בשעת הזיווג עם ז״א, שנקרא אמת.
261. עתה, אזור מותניו, ואזור חלציו. מהו ב׳ אזורים כאן? מותניים וחלציים, אע״פ שאחד הם, ב׳ מדרגות הם, אחד למעלה ואחד למטה. למעלה בתחילת המותניים נקראים מותניים. בסוף המותניים נקראים חלציים. כמ"ש, וחגוֹרה על חלציים, שזהו לכסות ערווה. ע״כ קורא להם חלציים, שהם בסוף המותניים ועל ראש הירכיים. כשהאישה היא בצער הלידה, תנתקנה חלציים אלו מראשי ירכיים, והיא שמה ידיה עליהם מחמת הכאב.
262. ומשום זה לגבורה ולמלחמה, כתוב, צדק אזור מותניו. כי שם מקום גבורתו של אדם. ולרחמנות ולטוב כתוב, אמונה אזור חלציו. במדרגה אחת ידון משיח את העולם, במלכות, ושולטת לב׳ צדדים. אחד אמונה, אזור חלציו, רחמים לישראל. ואחד צדק, אזור מותניו, דין לשאר העמים.
263. איך צדק הוא דין קשה? והרי כתוב, בצדק תשפוט עמיתך, וכן, צדק צדק תרדוף. ודאי כך הוא, כי צדק אין בו ויתור כלל, אלא לפי הדין. וגם מי שדן חברו, אינו צריך לעשות לו ויתור מדין כלל, אלא בצדק, שלא יתחשב על אהבה. מאזני צדק, פירושם, בלא ויתור לצד זה או לצד זה, לא למי שנותן ולא למי שמקבל.
ומשום זה, מדרגה אחת היא, ונחלקת לב׳ צדדים. ואלו ב׳ הצדדים, שהם ב׳ אזורים, עומדים אחד לשאר העמים ואחד לישראל. ובשעה שיצאו ישראל ממצרים, התאזרו באלו אזורים: אחד של מלחמה, צדק, אזור מותניו, ואחד של שלום, אמונה, אזור חלציו.
264. כשהתייעץ בלק, אמר, ואגרשנו מן הארץ. אמר, אותה מדרגה שישראל אחוזים בה, היא מן הארץ, המלכות. כי עצום הוא ממני ודאי, מי יוכל להילחם ולעמוד בישראל, המדרגה שלהם היא חזקה מהמדרגה שלי. ומשום זה, ואגרשנו מן הארץ, ממדרגתם, המלכות, ואם אגרשנו מהארץ, כלומר שאוכל להחטיא אותם, אוכל לעשות בהם כל רצוני. הכוח שלהם בפה ובמעשה. הרי הפה שלך והמעשה שלי. ונוכל לו.
265. כי ידעתי, את אשר תברך מבורך ואשר תָאוֹר יואר. מאין היה יודע? שבתחילה כתוב, והוא נלחם במלך מואב הראשון, וייקח את כל ארצו מידו. כי שכר את בלעם לקלל אותו. אבל, כי ידעתי, משמע שידע בחכמתו. ועוד שכתוב, את אשר תברך מבורך. למה היה צריך להזכיר כאן ברכה, הרי בשביל קללה היה הולך, ואם אותו דבר שהיה יודע מקודם מבלעם היה קללה, מהו, את אשר תברך מבורך?
266. אלא כתוב, אברכה את ה׳ בכל עת, תמיד תהילתו בפי. וכתוב, אברך את ה׳ אשר יְעָצָני. מיהו שצריך ברכה מהתחתונים? הוא, אֶת, מלכות, שנאחזת בישראל, כשלהבת בפתילה. ודוד, שהיה יודע זה, אמר, אברכה את.
אמר אותו רשע לבלעם, המדרגה שלהם, מלכות, אחוזה בהם, משום הברכות שלהם, שהם מברכים לה בכל יום. וא"כ, כוח יש לך לברך אותה המדרגה, ותעקור אותה מהם. וזהו, כי ידעתי, את אשר תברך מבורך. שגם הוא יכול לברך המלכות, שנקראת את, ובזה נוכל להם. תברך את המדרגה ההיא, ותקלל את הפתילה, שהם ישראל, שהמלכות אחוזה בהם כשלהבת בפתילה. וע״כ אמר, ואנוכי איקָרֶה כה, שאעקור מהם המלכות, הנקראת כ"ה, שלא תתאחד בהם.
267. ועוד, איקרה כה, אנהג ואמשיך למדרגה שלו, בעבירות ובטומאה ובקֶרי ובטומאה שעושים בניו, והיא תעשה עימהם כְּלָיה. איקרה, לשון קרי. מיד, וילכו זקני מואב וזקני מדיין וקסמים בידם. שלא יאמר אותו רשע, שאין עימו מיני כשפים, אלו שהוא צריך, ויתעכב עליהם.