מי ברא אלה של אליהו
יא) אמר רבי שמעון, אלעזר בני, עמוד מלדבר, ותתגלה סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו. שתק רבי אלעזר. בכה רבי שמעון ואמר, אלעזר, מהו אל"ה? אם תאמר, שהוא הכוכבים והמזלות, הלוא תמיד הם נראים? ובמ"ה, שהיא מלכות, נבראו? כמ"ש, בדְבר ה' שמים נעשו. במלכות, הנקראת דְבר ה', נעשו השמים. ואם אל"ה נאמר על הדברים הסתומים, לא היה צריך שיכתוב אל"ה, שהרי כוכבים ומזלות גלויים הם?
ביאור הדברים. רבי אלעזר גילה כאן המוחין דגדלות א'. ורבי שמעון היה רוצה לגלות המוחין דגדלות ב', מוחין עילאין דחיה. ע"כ ציווה לו להפסיק דבריו, ויגלה לו סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו, כי עוד לא היו נגלים מוחין אלו בעולם. ורבי שמעון גילה אותם כאן.
ושנאמר, מהו אל"ה? איזה חידוש משמיענו הכתוב, במ"י ברא אלה, שהם הזו"ן? אם תאמר, שהוא הכוכבים והמזלות, המוחין דו"ק דגדלות שהשיגו, שע"ז סובב הכתוב, מ"י ברא אלה, כי מוחין דו"ק נקראים כוכבים והמזלות? ע"ז שואל, איזה חידוש הוא, הלוא תמיד הם נראים, שהם המוחין הרגילים של הזו"ן, שאפשר להמשיכם תמיד, אפילו בימות החול, ואינם חידוש כל כך, שעליהם יראה הכתוב, מ"י ברא אלה? ואין לפרש שהמוחין האלו נוהגים בלי הפסק, כי בקביעות אין לז"א אלא ו"ק בלי ראש, ורק ע"י העלאת מ"ן, תפילה, ממשיכים אלו המוחין. אלא הפירוש הוא, שאפשר להמשיכם תדיר, אפילו בימות החול. כי כן הם נמשכים בכל יום בעת תפילת שחרית.
ועוד מקשה לו, ובמ"ה נבראו? כי אלו המוחין אינם מיוחסים לבינה, אלא לזו"ן דאצילות, הנקראים מ"ה, שמהם יצאו, כמ"ש, בדְבר ה', שהוא זו"ן, הז"א הויה, והנוקבא דָבר.
יב) אלא סוד זה התגלה ביום אחד, שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי, רבי, הידעת מהו, מי ברא אלה? אמרתי לו, אלו הם השמים וצבָאָם, מעשה הקב"ה, שיש לבני אדם להסתכל בהם ולברך אותו. כמ"ש, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך, ה' אדוננו, מה אדיר שמךָ בכל הארץ.
יג) אמר לי, רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, וגילה אותו בישיבה של מעלה. בשעה שהסתום מכל סתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת, מלכות, וזו עלתה להיות מחשבה, בינה, שהמלכות עלתה ונכללה בבינה. צייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות.
ביאור הדברים. עתיק הראש האחד של עולם האצילות, נקרא סתום מכל הסתומים. ועליו לומדים, שכל מנהיג העם שלא מתתקן תחילה, אין העם מִתתקנים. מניין לנו זה? מעתיק יומין, שכל עוד שהוא לא מתתקן בתיקוניו, לא יתתקנו כל אלו שצריכים להיתקן, וכל העולמות נחרבו. בשעה שעתיקא קדישא, הסתום מכל סתומים רצה לתקן, תיקן הכל כעין זכר ונוקבא. שהעלה המלכות לבינה, ונעשתה המלכות לנוקבא בכל הספירות, שכל ספירה נכללה מזכר ונוקבא, וחכמה זו, שהיא כלל הכל, חכמה דל"ב (32) שבילים, כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא, לא האירה אלא בזכר ונוקבא, שהחכמה התפשטה והוציאה ממנה בינה. ונמצאו, שהם זכר ונוקבא. וזה התיקון דצ"ב.
בשעה שהסתום מכל סתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת. שבעֵת שעתיקא קדישא רצה להתגלות לעולמות, בכוח התיקון שהתתקן בצ"ב, עשה בראש דא"א, בחכמה שלו, נקודה אחת, שהעלה המלכות, נקודה, לראש דא"א, ושם נתקנה הנוקבא, המעלה או"ח, להלביש ע"ס דראש א"א. והסתיים הראש דא"א בספירת חו"ס. ונמצאה, החכמה כזכר ונוקבא ובינה וזו"ן דראש א"א, יצאו לבַר מהראש, למדרגת הגוף דא"א. וזהו, שהחכמה התפשטה והוציאה ממנה בינה לבחינת גוף.
ונאמר, וזו עלתה להיות מחשבה, שהיא בינה: נקודת המלכות הזו, אשר עלתה לחכמה, והחכמה נתקנה על ידה כזכר ונוקבא, היא עלתה משום זה, ונעשתה למחשבה, בינה. כי כיוון שעומדת בזיווג עם חכמה, היא מקבלת מחכמה, והמקבל מחכמה נבחן לבינה ולא למלכות. ונמצא, שאעפ"י שמשורשה היא מלכות לבחינת נקודה, הרי נעשתה, מחמת העלייה, לבחינת בינה. וע"כ נאמר, וזו עלתה להיות מחשבה. שזה גרם אל הנקודה להיות בינה, הנקראת מחשבה.
ודע, כי לפעמים נקרא בזוהר השם מחשבה על החכמה ולפעמים על הבינה. כי מחשבה פירושה נוקבא דחכמה. וע"כ יש לכנותה בשם חכמה, כי היא הנוקבא דחכמה. אמנם מעצם בחינתה, היא בינה ולא חכמה. אכן אין הבינה נקראת בשם מחשבה, אלא רק בהיותה בחינת ראש ביחד עם החכמה.
ונאמר, צייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות. כי באותה נקודה שעלתה להיות מחשבה, צייר וחקק כל חמשת פרצופי אצילות א"א או"א וזו"ן. וצייר בה וחקק בה, רומז בזה לעניין רב. כי צייר בה פירושו, שנאצלו על ידה כל הציורים, שהם חמשת פרצופי אצילות. כלומר, ע"י הזיווג, שנעשה על המסך בנקודה שעלתה למחשבה, יצאו קומת ו"ק דאו"ח ואו"י בכלים דכו"ח בכל פרצוף. אבל חקק בה כל החקיקות, חיסרון. שעם עליית הנקודה להיות מחשבה, נעשו חסרונות וחקיקות, שהם הכנות לבית קיבול על האורות בכל פרצופי אצילות. ומתוך שעניין זה הוא יסוד כל המוחין דאצילות, יש לבארו היטב.
כי עליית הנקודה למחשבה, בינה, בזה שנעשה סיום חדש בע"ס דכל מדרגה. כי הנקודה, המלכות עם המסך שבה, שהייתה עומדת לזיווג במקום מלכות של ע"ס דראש, פה, וסיימה שם את הראש, עלתה עתה למקום הבינה של ראש, הנקרא נקבי עיניים, נוקבא דחכמה, שהיא בינה, ונעשה הזיווג על המסך שלה, במקום נקבי עיניים, וסיימה שם את הראש. וג' הספירות, בינה ז"א ומלכות של הראש, הנקראות אח"פ, ירדו מתחת מקום הסיום של הראש, למדרגת גוף.
ועד"ז נעשה בהכרח גם בע"ס דגוף. אשר המלכות המסיימת את הגוף של הפרצוף, שהייתה עומדת מקודם לכן במקום הנקודה האמצעית, המלכות דע"ס דגוף, הנקראת סיום רגלין, עלתה עתה למקום בינה של הגוף, ת"ת, כי חג"ת דגוף הם כח"ב, וסיימה את הגוף בת"ת, במקום החזה. ואלו ג' הספירות, בינה וזו"ן דגוף, הנקראות תנהי"ם, יצאו מבחינת אצילות ונפלו לבחינת בי"ע דפרודא.
הרי שבסיבת עליית הנקודה להיות מחשבה, נבקעה כל מדרגה לשני חצאים, שחציה העליון, כו"ח, נשארו במדרגה, והבינה וז"א ונוקבא של כל מדרגה נאבדו ממנה וירדו למדרגה שמתחתיה. וזה עניין התחלקות של השם אלוקים על אותיות מ"י אל"ה. כי מדרגה שלֵמה בע"ס כח"ב זו"ן נקרא בשם הקדוש אלוקים, שבו חמש אותיות כנגד חמש ספירות כח"ב זו"ן, שאל"ה הן כח"ב, י"ם הן זו"ן. ועתה, אחַר שנחלקה כל מדרגה לשני חצאים, שכו"ח נשארו, ובינה וזו"ן נפלו ממנה, נמצא כי לא נשארו בכל מדרגה זולת ב' האותיות מ"י, וג' אותיות אל"ה נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה.
אבל לפי זה היו צריכות להישאר ב' אותיות א"ל במדרגה, ואותיות הי"מ היו צריכות ליפול ממנה למדרגה התחתונה? העניין הוא, שיש תמיד ערך הפוך בין הכלים לאורות, בכלים באים העליונים מתחילה, תחילה בא הכלי דכתר ואח"כ הכלי דחכמה, עד כלי המלכות לבסוף. והיפוכו הוא באורות, שבהם באים התחתונים תחילה, מתחילה בא אור המלכות, ואח"כ אור הז"א, ואח"כ אור הבינה, עד אור הכתר לבסוף. ולפיכך, אם יש ב' הכלים כו"ח, הרי יש בהם ב' האורות, אור המלכות ואור הז"א, הנקראים ו"ק. ולפיכך אנו מבחינים, שרק ב' האותיות מ"י נשארו במדרגה, אור המלכות ואור הז"א של השם אלוקים, אבל ג' אותיות אל"ה נפלו מהם, וע"כ נעשתה כל מדרגה מחוסרת ג"ר שבה.
ונאמר, שצייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות. שרומזים בזה על התחלקות כל מדרגה לשני חצאים, מכוח עליית הנקודה להיות מחשבה. צייר בה כל הציורים, על ב' האותיות מ"י, שנשארים בכל המדרגה, צייר הציור דאדני. חקק בה כל החקיקות, ג' האותיות אל"ה, שנפלו מכל מדרגה ונחסרה מהם. כי מסיבת חסרונן, לא נשאר במדרגה, זולת אור המלכות ואור הז"א, וג' האורות של כח"ב חסרים מהן, כי אין אור בלי כלי. באופן שאם שוב ישיגו הכלים דבינה וזו"ן, תכף ישיגו גם ג"ר דאורות. כי זה תלוי בזה.
יד) וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, המלכות שנכללה בבינה, חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, שהוא בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה, ג"ר, ונקרא מ"י, התחלה אל הבניין. עומד ואינו עומד, עמוק וסתום בשם אלוקים. ועוד נקרא מ"י דאלוקים, שחסרות אותיות אלה מהשם אלוקים. רצה להתגלות ולהיקרא בשם אלוקים, הוא התלבש בלבוש כבוד המאיר, אור החסדים, וברא אל"ה. ועלו אותיות אל"ה בשם אלוקים. שהתחברו אותיות אלו באלו, אותיות מ"י באותיות אל"ה, ונשלם השם אלוקים. וכל עוד שלא ברא אל"ה, לא עלה בשם אלוקים. ואלו שחטאו בעגל, אמרו ע"ז, אל"ה אלוקיך ישראל.
ביאור הדברים. כי ע"י עליית מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, שבהיות האור הזה מע"ב ס"ג דא"ק, שלמעלה מצ"ב, הבוקע כל מדרגה לשתיים. ע"כ בעת שנמשך האור הזה לראש א"א, חוזר ומוריד את הנקודה מתוך המחשבה, ממקום הבינה, חזָרָה למקומה, למקום המלכות של הראש, כמו שהיה לפני צ"ב. וג' הספירות בינה, ז"א ומלכות, שנפלו מהראש, נמצאות חוזרות לבחינת ראש, שהרי הזיווג נעשה במקום המלכות שלמטה מהן. ונבחן שהשם אלוקים חזר ונתגלה. כי ג' האותיות אל"ה חזרו ונתחברו אל המ"י במדרגה אחת, ונשלם שם אלוקים במדרגה. וכיוון שחזרו בינה וזו"ן דכלים חזרו גם ג"ר דאורות, והתלבשו כח"ב זו"ן דאורות בחמש אותיות של שם אלוקים: אורות כח"ב באל"ה, אורות זו"ן בי"ם. וזכור זאת היטב, שאל"ה הנפולים, הם בחינת כלי בינה וזו"ן, החסרים למדרגה. אבל בעת שאל"ה מתחברות בשם אלוקים, הן נעשות אורות כח"ב, מטעם הערך ההפוך שבין הכלים לאורות.
ונאמר, וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, המלכות שנכללה בבינה, כלומר, שנחקק מסך ומקום זיווג מחדש במלכות דראש א"א, הנקרא הנר הקדוש הסתום. והיא חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, אשר החקיקה החדשה הזו ממשיך ציור אחד, קומה של ע"ס, קודש קודשים, קומת ג"ר, הנקרא קודש קודשים. ומשום שיוצא מתוך מחשבה, משום הנקודה שעלתה להיות מחשבה, הנה עתה חזרה ויצאה מתוך מחשבה, ובאה למקומה האמיתי, למקום המלכות דראש. וע"כ ג' הכלים בינה ז"א ונוקבא, אל"ה, חזרו עתה למדרגה של הראש, ונשתלם שם אלוקים. ומכנה את הקומה הזו דג"ר בשם ציור סתום.
ונאמר, שנקרא מ"י, התחלה אל הבניין. שאע"פ שכבר התחברו אל"ה במ"י, ונעשה השם אלוקים, מ"מ עדיין נקרא רק מ"י, והוא התחלה אל הבניין, הוא התחלה לבניין השם אלוקים, כי הבניין עוד לא נשלם.
ונאמר, והוא עומד ואינו עומד, מצד אחד כבר עומד הבניין בכל השלמות, שהרי מקום הזיווג חזר למקומו בפה דראש, ובינה וזו"ן חזרו למדרגה, וכן ג"ר דאורות, והשם אלוקים נשלם. אמנם מצד שני לא עומד עוד בניין השם, כי הוא עמוק וסתום בשם אלוקים. שהאורות של השם אלוקים הם עוד עמוקים וסתומים ואינם מאירים באל"ה, שהם בינה וזו"ן, שעלו למקום הראש. מטעם, כי מחמת עלייתם לראש א"א, ששם מאירה החכמה בלבדה, הנה אין בקומה הזו אלא אור החכמה. וכיוון שהם ז"ת, וז"ת שעלו אינן יכולות לקבל החכמה בלי התלבשות תוך חסדים, וחסדים אין להם שם, ע"כ אינם יכולים לקבל גם החכמה. ולפיכך נבחן, שהשם עמוק וסתום, ואינו מתפשט עוד בג' אותיות אל"ה. ומטעם זה נבחן עוד בניין קומה זו בבחינת, לא עומד. ועדיין אל"ה אינם מגולים בה. וע"כ נאמר, שלפני זה לא נקרא אלא מי, כי האותיות אל"ה עוד סתומות בשם אלוקים, ואין שם אלא רק מ"י.
ונאמר, שרצה להתגלות ולהיקרא בשם אלוקים, כיוון שכבר נשלם השם, כי כבר עלו אל"ה לראש, ועכ"ז אינן מאירות כלל. ע"כ רצה להתגלות ולהיקרא בשם אלוקים. הוא התלבש בלבוש כבוד המאיר, אור החסדים, וברא אל"ה.
פירוש. כיוון שכל הסיתום של השם, שאינו יכול להאיר באל"ה, הוא מחמת חיסרון של הלבוש דחסדים, שאין ז"ת יכולות לקבל אור חכמה בלי חסדים. ע"כ חזר ועשה הזיווג דקטנות. כבעת היותו בגוף דא"א, והמשיך קומת החסדים, והקומה דחכמה התלבשה באור החסדים שהמשיכה, והאור ההוא נעשה אל הקומה לבוש כבוד המאיר, אשר דרך הלבוש הזה דחסדים, הוא יכול להאיר את אור החכמה בז"ת, שהן אל"ה.
וברא אל"ה, ועלו אותיות אל"ה בשם אלוקים. כלומר ע"י לבוש הכבוד, קומת החסדים, שקיבל מזיווג הגוף שלמטה מחזה, הנקרא בריאה, ברא אלה, השפיע האור לאל"ה. וע"י זה עלו אותיות אל"ה בשם אלוקים. כי מאחר שכבר יש להם לבוש כבוד מחסדים, הן יכולות לקבל בו גם חכמה. ואז נגלו אל"ה בשם אלוקים. כי עתה מאירים בו הבינה וזו"ן בתכלית השלמות שבהם. ונבחן, כי עתה נשתלם והתגלה השם אלוקים. ושנאמר, שהתחברו אותיות אלו באלו, מ"י באל"ה. ונשלם השם אלוקים, כי עתה מקבלות אל"ה קומת החכמה, מפאת שהשיגו לבוש דחסדים, וכל חמישה אותיות אלוקים מאירות בשלמותן.
ונאמר, שעד שלא ברא אל"ה, לא עלה בשם אלוקים. כי מטרם שהמ"י השפיע להם אור החסדים ללבוש, לא היו אל"ה יכולות לקבל כלום ממ"י, ולא האיר באלוקים אלא מ"י בלבד. ונאמר, ואלו שחטאו בעגל, אמרו ע"ז, אל"ה אלוהיך ישראל. כי הם פגמו בלבוש כבוד המאיר. וע"כ המ"י נפרד מאל"ה. ולכן אמרו, אל"ה אלוהיך. ויצא השפע לאלוהים אחרים.
טו) וכמו שהתחברו מ"י באל"ה, והיו לשם אלוקים, ע"י לבוש כבוד המאיר, אור החסדים, כך השם מתחבר תמיד, ע"י לבוש כבוד המאיר. ובסוד זה מתקיים העולם, כמ"ש, עולם חסד ייבנה. ואליהו פָּרח, ולא ראיתי אותו. וממנו ידעתי הדבר, שעמדתי על הסוד והסתר שלו. בא רבי אלעזר וכל החברים, והשתטחו לפניו. בכו ואמרו, אם לא היינו באים לעולם, אלא לשמוע את זה, היה די לנו.
פירוש. באותו הדרך שהתבאר, שלא עלה בשם אלוקים, עד שקומת החכמה התלבשה בלבוש כבוד המאיר, ואז התחברו מ"י באל"ה, והיו לשם אלוקים, כך השם מתחבר תמיד, כן הוא קיים לעד לנצחיות, ולא עולה בשם אלוקים בלי לבוש כבוד המאיר. ובזה מתקיים העולם. גם עולם התחתון, הנוקבא, מ"ה, מקבל המוחין בדרך זה של שיתוף מ"י באל"ה, ונשלם לגמרי כמו עולם העליון, כמו שרבי שמעון הולך ומבאר. וזהו, במחלוקת מרבי אלעזר, שאמר על עולם התחתון, כיוון שהגיע שָמה מ"ה, מ"ה ידעת. הלוא הכל סתום כבתחילה. נמצא לדבריו, שלא מתקיים עולם התחתון כמו עולם העליון. ונאמר, שבסוד זה מתקיים העולם, באותו אופן של עולם העליון. וע"כ פסק רבי שמעון דבריו לעיל. והנה אליהו לא פירש אלא סדר המוחין, ובניין שם אלוקים באו"א לבד. אבל לא ביאר, איך סדר בניין אלוקים הוא בנוקבא.