אות ש'
כד) נכנסה לפניו אות ש'. אמרה לפניו, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שדי, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש. אמר לה, יפה את, וטובה את, ואמיתית את. אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עימהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק' ר' ייקחו אותך.
ביאור הדברים. ב' סיומים יש לנוקבא:
א.נקרא מלכות דמלכות, והיא הת',
ב.נקרא יסוד דמלכות, והוא הש'.
והעניין הוא, כי בהיותה בלי בניין מאו"א, נבחנת הת' לסיום, שהיא דין קשה. ובהיותה בבניין פרצוף ע"י או"א עילאין, נעשית בסיום שלה אות ש', אשר ג' הראשים של הש' מורים על הארת חג"ת דאמא, שמלכות מקבלת ע"י הז"א, בנקודת הסיום שלה, כמ"ש, באר חפרוּהָשָׂרים.
כי ע"י הארה זו, נעשית כלי לקבל מאה ברכות מז"א, כמ"ש, אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. כי נעשית בזה לבית קיבול, לקבל מאה ברכות מהיסוד דז"א. וע"כ נקרא הסיום הזה בשם נקודה האמצעית של יישוב, כי כל יישוב העולם ממנה בא. ונקרא ג"כ בשם יסוד הנוקבא.
ולפיכך נקראת אות ש', אות אמת, כמו הת'. וכן נקראת חותם המלך כמוה. כי מילת חותם היא רבת משמעות:
א.מורה על סיום הפרצוף, כמו חותם המלך, הבא בסיום הכתב, הנכתב בשם המלך.
ב.כי חותם המלך הוא כמו המלך עצמו. כך יראים מרשימו של חותם המלך, כאילו היה המלך.
ומטעם זה נקרא החותם אות אמת, כי ע"כ כל האמיתיות ניכרת מתוך החותם. אמנם עולה מעלת הש' על הת', כי הש' נקראת בשם שד"י, שפירושו, שאמר לעולמו די ואל תתפשט יותר. ומורה בזה על בניין העולם מבחינת היישוב, שהסתיים רק בש'. ובה אמר לעולמו, די ואל תתפשט בבחינת הת'. וע"כ נקראת נקודת הסיום של ש' בשם נקודה אמצעית של יישוב.
וזו טענת הש', טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שדי. כי אחר שראתה, שדחה הת', משום מדה"ד הקשה שבה, חשבה הש' בעצמה, שהקב"ה יבחר את מידתה, לברוא בה העולם, שהרי יש לה כל המעלות של הת', כי גם היא חותם המלך, וגם היא אות אמת. ועוד לה מעלה נוספת, כי בה נקרא השם שד"י, כי היא נבחרת לסיום הנוקבא ליישוב העולם, ולא הת'. ע"כ מצאה עוז בעצמה לבוא לפני הקב"ה, שיברא העולם במידתה.
השיב הקב"ה לש', אע"פ שמעלתך גדולה מאוד, דווקא משום זאת, הלעומת שלך בקליפה מתחזק ביותר. כי לא היה מתקיים שקר בעולם, אם לא היו לוקחים אותך ב' האותיות של זיוף ושקר של הקליפות, שהם ק' ר'.
פירוש. כי ב' מקורות לס"א ולכל הקליפות:
א.נר דקיק, שהקדושה בעצמה מאירה להן, כדי להיות לה קיום, שלא תתבטלנה, כל זמן שיש צורך בהן, להעניש את הרשעים. ומצד זה אין בניינן גדול, כי ההארה מועטת מאוד, רק כדי חיותן בלבד, שהזכר דקליפה בבחינת ו"ק בלי ראש, והנוקבא דקליפה רק בנקודה בלי התפשטות כלל. והארה דקיקה זו נמשכת להן ע"י אות ק', שבזה התחלת כוחן להידמות אל האדם דבי"ע דקדושה, כקוף בפני אדם, כמ"ש, זה לעומת זה עשה אלוקים.
ב.מחמת קלקול התחתונים, שע"י מעשיהם הרעים, מוציאים אורות דקדושה אל הקליפות. שהקלקול הראשון היה בחטא דעצה"ד, שמכוח זה נעשה להן בניין גדול בחמישה פרצופים ובאבי"ע, כמו שיש לקדושה.
והמקור השני הזה הוא אות ר', שזה מורה שהאותיות עולות ונאחזות עד הבינה דמלכות שהיא אות ד'. כי כ"ב האותיות של המלכות נחלקות בה לבינה ז"א מלכות: היחידות בינה, העשרות ז"א, המאות מלכות. ונמצאת הד' של כ"ב אותיות דמלכות עומדת בהתחלת ז"ת דבינה שלה, כי אותיות אב"ג הן ג"ר, ומאות ד' ואילך עד ט' הן ו"ק דבינה שבמלכות.
וד' הזו מורה על העוני והמסכנות שבמלכות בכללה. כי אין לה למלכות מעצמה ולא כלום, אלא ממה שנותן לה בעלה ז"א. ומידתה זו נרשמת בד' שלה. כי במילואה היא דל"ת, מלשון דלות וריקנית. ויש לד' זווית בולטת בגגה, שזה מורה על בליטת החסדים שבה, שהד' לוקחת מג' שמלפניה, שג' היא מג"ר דבינה שלה, המקבלת מבחינה שכנגדה בז"א, והוא מבחינה שכנגדה בבינה, ששם החסדים בשפע גדול. וע"כ נקרא ג' מלשון גומל חסדים. כי הוא גומל חסד עם הד', שאין לה מעצמה ולא כלום, ומשפיעה לה חסדים בשפע. ובליטת חסדים זו נרמזה בזוויות שבגגה של הד'.
אמנם הלעומת של המלכות דקדושה הוא כמ"ש, נִרגָן מפריד אַלוף, דל גאה ואינה רוצה להיות מקבלת מהג', ולהיות נכנעת אליה. אלא שמתיימרת להיות ראש בגאווה גדולה. וע"י פגם זה, נמחקה הזווית מד', בליטת חסדים שבה, ונעשתה דל ורָשׁ. כי מחיקת הזווית מד', עושה אותה צורת ר', רש, כמ"ש, גם במלכותו נולד רש.
והייחוד של הז"א ונוקבא דקדושה הוא באותיות אח"ד, כי א"ח הוא ט"ס דז"א, ומשפיע מג' דבינה לג' דמלכות, שע"י זה נעשית המלכות ד' בזווית בולטת בחסדים בשפע. וע"י זה נעשים הזו"ן לבשר אחד בייחוד גמור. ונמצא, בעת שהתחתונים מקלקלים מעשיהם, נותנים כוח למלכות דס"א, להיאחז בד', המלכות. למחוק הזווית הבולטת בחסדים, ולעשותה ר', ואז נעשה מאח"ד אח"ר, ואלוהים אחרים נאחזים בזו"ן דקדושה. כמ"ש, ונרגן מפריד אלוף.
ואז נבחן שאותיות ק"ר דס"א חומסות להן את חותם הש', שהיא אות אמת, ויסוד הנוקבא, שהיא בית הקיבול של יסוד דז"א. הנה עתה הגיע זה לאל אחר דס"א, כי נבנה בש' זו יסוד אל הנוקבא דס"א. וגדל ע"כ הס"א בע"ס שלמות עם ראש. וש' שעָשְׁקה נעשית לה לנקודה של חורבן, כי מחורבן הקדושה נבנה הס"א.
ומכאן נבנו האבי"ע דאדם בְלייַעל. והתבאר, איך ק"ר הן ב' מקורות של הס"א, וע"כ נקראות אותיות של זיוף, כי הס"א זייף אותן, כדי להחריב הבניין וייחוד דקדושה, כדי להיבנות מחורבן הקדושה. והוא בעיקר ע"י שהמשיכה להן את הש', צורת היסוד דנוקבא, אל חלקן ורשותן ע"י הזיוף של הד' לר', שזייפו אחד לאחר, ונעשה בניין לפרצופי אלוהים אחרים. הרי שלא היו מתקיימים שקר וזיוף בבניין גדול כל כך, אם לא היו ק"ר דס"א חומסות להן את הש'.
וזה שהשיב הקב"ה לש', יפה את, וטובה את, ואמיתית את. אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עימהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק"ר ייקחו אותך. שלא היה בניין לזיוף ולשקר דס"א, אם לא היו חומסות להן את הש'. ולפיכך אין לברוא את העולם ע"י מידתה, כי הלעומת שלה שקולה כנגדה, ואין גמה"ת בטוח על ידה.