הדורות, כולל מתקופת הנביאים לפני שלושת אלפים שנה, ידעו וסיפרו על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, על הגלויות, על אחרית הימים, על כל מה שיהיה, מחוסר השתוות הצורה בינינו לבין החוק העליון, שהולך וגדל, ומביא עלינו צרות פי כמה ממה שעברנו בכל המצבים הקודמים.
אבל העניין הוא, אומר בעל הסולם, שספרי הקבלה כתובים בשפת המדרש והאגדה שאינה מובנת לאדם בן זמננו, ונראית לו לעיתים כמשלים גסים. ולכן הוא רואה חובה לעצמו, להמשיך במפעלו של האר"י הקדוש, להגיש לאדם של ימינו, ספרים שיהיו מובנים לו כמו ספרי לימוד רגילים. ואז כל אחד ייטול אותם וישנה את עצמו ובהכרח גם את העולם סביבו.
"אמנם ידעתי הסבה, שהיא בעיקר מתוך שנתמעטה האמונה בכלל, והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט, וספרי הקבלה והזוהר מלאים ממשלים גשמיים, ע"כ נפל הפחד על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו, כי ח"ו קרוב להכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני לעשות ביאור, מספיק, על כהאר"י ז"ל, ועתה על הזוהר הקדוש והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים, למען לאפשר לכל המון בית ישראל ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש. וקראתי הביאור בשם "הסולם" להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא "סולם" לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו: כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזוהר, כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם. עוד לא נברא הביטוי לזה, אלא עשיתי על כל פנים בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזוהר גופו, כי רק אז, תושלם כונתי בביאורי זה."
פירוש הסולם לא מחליף את ספר הזוהר. וספר הזוהר לא יכול להחליף את החומש. ה"זוהר" הוא רק פירוש על חמישה חומשי תורה, כפי שמעידים עליו. אלא המקובלים מביאים את תמונת העולם העליון, את ההסבר על הכוח העליון שפועל עלינו, על הטבע העליון שמקיף אותנו, בארבע לשונות, בארבע שפות: שפת התנ"ך, שפת האגדה, שפת ההלכות ושפת הקבלה. ולכל שפה יתרונות וחסרונות משלה.
בשפת התורה, שפת התנ"ך, אפשר להסביר כל עניין בעולם הרוחני. אבל הכי פחות מובנת לאדם, כשפה שמדובר בה על עולמות עליונים ומה קורה בהם. כי כל המילים לקוחות מהעולם הזה, מהענפים, שמשתמשים בהם לספר על השורשים. ולמרות שכל הפרטים של הענפים מובנים לנו, אבל להבין מתוכם מה קורה בשורשים, יכול רק אדם שהוא בעל השגה. או שפת המדרש, שבה נכתב ה"זוהר". סיפורים על חכמים שהולכים ממקום למקום יחד עם חמור, ומדברים, ויושבים ואוכלים. וציפורים באות והולכות, ודג גדול בים בולע, ועוד כל מיני סיפורים כאלה, שלא מבינים בהם את הנמשל.
לכן בעל הסולם לא בא בכתיבתו להחליף מה שכתוב בזוהר. וגם בלתי אפשרי להסביר בשפתו, מה שכתוב ב"זוהר". כי שפת הזוהר היא המתאימה ביותר והמושלמת להסביר את כל החוקיות של העולם הרוחני. אלא הוא בנה סולם להבנת הזוהר, שאם משתמשים באותו סולם, מגיעים להכרה, לראייה, להרגשה, שמאפשרת לחיות ולחוות מה שמסופר בזוהר. סולם לעלות לאותה רמה שבה נמצא הזוהר. ואם מעיינים ולומדים את פירוש הסולם, אז מגיעים לטמון בזוהר. כי אם מנסים ללמוד רק את ספר הזוהר ללא פירוש הסולם, רואים שאין קשר למי שלא נמצא בתוכו. לכן בעל הסולם טרח בכתיבת הפירוש הזה, כדי להגיש לאדם סולם, שיוכל לעלות בסולם עד לאותה רמה, שיכול לחיות ולחוות מה שכתוב בזוהר.
"והנה כל המצוים אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלקי, רבי שמעון בן יוחאי. חוץ מהרחוקים מחכמה זו, שיש מהם המפקפקים ביחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא, המקובל ר' משה די ליאון, או אחרים הסמוכים לו בזמן.
"והנה כל המצוים אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו," "הבנה" היא הדרגה האחרונה, העמוקה ביותר של ההשגה. גם תינוק משיג איפה הוא חי, גם ילד יותר גדול, גם מבוגר. אבל השאלה היא מה עומק ההשגה. עומק ההשגה האחרונה, הטובה ביותר, היא ההבנה. שמבינים את כל הסיבות וכל התוצאות, ומה קורה למה ואיך.
והמבינים "הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלקי, רבי שמעון בן יוחאי. חוץ מהרחוקים מחכמה זו," שלא נמצאים בהשגה, בהבנה, אלא לומדים את הזוהר בחיצוניות, כמו שקוראים ספרות יפה היסטורית או מיסטית. "שיש מהם המפקפקים ביחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא, המקובל ר' משה די ליאון, או אחרים הסמוכים לו בזמן."
יש שתי גישות לקבלה. גישה של פילוסופים למיניהם, גם נוצרים וגם יהודים. וגישה של המקובלים, שהם אלה שנמצאים בהבנה ובהשגה רוחנית. ולמקובלים ברור מהנכתב ב"זוהר", שאי אפשר היה לחבר ספר כזה, ברמה ובגובה פחותים מהשגתו הרוחנית של רשב"י. ורק אלה שלא נמצאים בהשגה, רואים ב"זוהר" סיפורים שמתארים תקופה מסוימת, למשל, גבעות ונהרות כמו בספרד, ולכן לפי דעתם והבנתם לא יכול להיות, שה"זוהר" נכתב על ידי רשב"י. אלא לפי מיטב ידיעתם הוא נכתב על ידי רבי משה די ליאון.
לכן, בעל הסולם נקרא לסוגיה הזאת ואומר, שמקורו של הזוהר, אינו עניין של התפעלות או התרגשות של האדם, אלא עניין של השגה. מי שמשיג, מרגיש מה צריכה להיות קומתו של המחבר, ויודע שהיא לא יכולה להיות פחותה מדרגתו של רשב"י. ולמרות שרבי משה די ליאון היה מקובל גדול, הוא לא הגיע לדרגה זו, ולא שייך לכתיבת הזוהר. כי מדובר בתקופה היסטורית אחרת לגמרי בהתפתחות הנשמות. רשב"י היה שייך לתנא, וזה משהו אחר לגמרי.
"ואני כשאני לעצמי," לדעתי, "הרי מיום שזכיתי באור השי"ת להתבונן מעט בספר הקדוש הזה" בהשגה של אור ה', בראייה פנימית, שחש כבר את מה שהזוהר מדבר עליו, "לא עלה על לבי לחקור ביחוסו, והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר על כל התנאים הקדושים, ואם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר"מ די ליאון ז"ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם. " אז היה מעריך אותו לפי הספר הזה.
"אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ"ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר," אפילו מרשב"י, "מליחסו לאחד מהתנאים," שרשב"י מתוכם.מגודל ההשגה, מעומק ההשגה, של התנאים. "ומכל שכן אם הייתי מוצא, שמשה רבינו" בעצמו, "קבל אותו מהר סיני מהשי"ת עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי, כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה. ולפיכך כיון שזכיתי לערוך ביאור מספיק השוה לכל בעל עיון, להבין מעט מה שכתוב בו בספר, אני חושב שכבר נפטרתי בזה לגמרי מלטרוח עוד ולהכניס עצמי בחקירה הזאת, כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב"י הקדוש."
בעל הסולם לא מסביר את כל הנימוקים שלו, מה הוא מרגיש וחושב על זה מתוך השגתו. אלא כמו לפניו משך כל הדורות, שהיו מייחסים את הספר לרבי שמעון בר יוחאי, גם לו ברור כך מתוך השגתו, מתוך הבנתו, ומתוך החקירה שלו בספר. והוא רק מחזק את הדעה הזאת שהשתרשה משך ההיסטוריה בקרב כל המקובלים שפעלו בעם ישראל.
ורק אלה שלא היו מקובלים, פיתחו סברות ומחשבות שהוא שייך למשה די ליאון. משום שספר הזוהר, לאחר שנכתב, הוסתר ונעלם למשך מאות שנים, עד שנגלה שוב. ומשה די ליאון שאסף וסידר אותו, התעניין בו ולמד ממנו. אבל לימודו בספר הזוהר, לא הביא אותו מצד אחד, ליכולת לכתוב חיבורים דומים. ומצד שני, הביא אותו שלא לפרסם את הספר ברבים. אלא לאחר פטירתו החליטה אשתו, למסור את כל כתביו להוצאה לאור, כולל כתבי ה"זוהר". ובאותם ימים ההוצאה לאור היתה העתקה בכתב יד.
וכך יצא, שספר הזוהר הופיע ככתבי רבי משה די ליאון. אבל לכל המקובלים כולל בעל הסולם ברור, שמחבר ספר הזוהר הוא רבי שמעון בר יוחאי. אלא שעד היום נשתמרה אותה דעה אחרת בקרב פילוסופים וחוקרים למיניהם, שהם אינם בעלי ההשגה, שבשבילם דעת המקובלים אינה נחשבת לכלום, אלא רק מה שהם חושבים.
איזה קשר יש למקובל עם המחבר שמספרו הוא לומד?
האדם שמשיג משהו בחייו, בעולמו, במציאות שנמצא בה, הוא משיג אותה בכלי שלו. היינו, בנשמה שלו, ברצונות שלו, המתוקנים על ידי מסך, בעל מנת להשפיע, בהתאמה לאור העליון, בהתאמה לבורא. ככל שהוא מתאים את הכלי שלו לבורא, במידה הזאת הוא משיג את הבורא, את העולם העליון, את המציאות העליונה.
האדם משיג את המציאות בכלי שתיקן. זאת אומרת, איך שהוא תופס את העולם, זה הוא תופס ולא מישהו אחר. ואת התפיסה הזאת הוא מביע בספר או בצורה אחרת. ומישהו אחר שלוקח את הספר הזה, מתחיל על ידו לתפס ולעלות בהשגתו, ומגיע לגלות אותה מציאות כמו המחבר, הוא מגלה אותה בכלי שלו, שאינו כמו הכלי של המחבר.
בדומה לשניים, שצופים יחד באותה תמונה. כל אחד מהם מתפעל בצורה אחרת, כי לכל אחד כלי משלו. וקרוב לודאי שאם יכתבו, יכתבו עליה אחרת לגמרי. והרי אנו עדים בעולם מה קורה, שלא מבינים אחד את השני. אלא ברוחניות, אם הולכים צעד אחר צעד ומשיגים מה שכתב מחבֵּר הספר, רואים שהוא מדבר על מה שמשיגים, שאת זה בדיוק מרגישים. אבל כל אחד מרגיש את זה בכלים שלו. המחבר מתאר את זה כמו סיפור על חוויה שעוברים, והאדם שהולך אחריו, מרגיש אותה בכלים שלו. אבל מאותו נושא בכלים שלו, הוא מרגיש כמו המחבר.
כך יוצרים הכרות בין בני אדם, אבל ברוחניות זה הרבה יותר מהכרות. זו השתוות הצורה בין הנשמות. כי בעליה ברוחניות מה שמשיגים, משיגים השתוות הצורה בין המחבר ללומד, או בין רב לתלמיד, או בין אדם לבורא. והשתוות הצורה היא שמביאה את האדם ליכולת להתעלות מעל הכלי שלו, מעל ההרגשה הפרטית. הוא מתחיל לראות מה קורה מחוץ לו. ואז הוא מרגיש גם את הטעות שלו, את הסטייה שנגרמת על ידי הכלי הפרטי שלו. אבל מהתכללות הנשמות, הוא מבין וקולט כמו כל הנשמות יחד, ומתקן בכך את הסטייה שלו, את הטעות האישית.
רוחניות, אמנם שמשיגים אותה בצורה אישית ופנימית בתוך הכלי, אבל גם על הצורה הזאת יש תיקון, שמבינים עד כמה הצורה האישית הזאת היא סובייקטיבית. מתוך התכללות עם יתר הנשמות, יש יציאה מרצון פרטי לרצון כללי. ומתוך הרצון הכללי האדם צופה גם על עצמו. ולכן המקובלים יכולים לכתוב על מה שקורה, בצורה בלתי תלויה באופן מוחלט (אבסולוטית אובייקטיבית), למרות שכותבים מתוך מה שהשיגו בכלים שלהם. ומפני שהם משיגים את הכלי הכללי של אדם הראשון, ומתוכו כבר מספרים על כל המציאות.
לכן המקובל שמשיג לאט לאט על ידי הלימוד, על ידי הכוונה, על ידי המאור שמקבל מהספר, שמחזירו למוטב, שמעלה אותו לדרגת המחבר, הוא משיג את המחבר. ואז ברור לו לחלוטין מי הוא, איזה סוג נשמה, אם משה די ליאון או רשב"י. לכן בעל הסולם אומר, שאם היה מתברר לו שכתב אותו משה רבנו, שאז לפי המחבר היה הספר עמוק ביטוי עד מאוד על ההשגה הרוחנית. אבל התברר לו בביטחון גמור, שהמחבר הוא לא יותר ולא פחות מרשב"י, אלא רשב"י בלבד. כלומר, פחות מדרגות מ"ח הנביאים, ויותר מדרגות יתר התנאים, ומאלה שהיו אחריהם בדורות הבאים.
ורבי משה די ליאון שייך לדור אחר לגמרי. רשב"י פעל במאה השניה, והרב משה די ליאון פעל במאה האחת עשרה או השלוש עשרה. תקופה שירידת הדורות, שנגרמת על ידי הרצון לקבל שגדל מדור לדור, הביאה את המקובלים לדרגה פחותה מדרגת רשב"י, מאותה דרגה של מי שיכול היה לכתוב את ספר הזוהר. זאת אומרת, לא יתכן היה שתתגלה נשמה כזאת בדורות שאחרי הרשב"י. עד להופעתו של האר"י, שמסמלת את ראשיתו של גמר התיקון.
והנשמות האלה ששייכות לגמר התיקון, הן סוג נשמות שיכולות להיות בעומק הבירור, ולא בגובה ההשגה, יותר גדולות ומסוגלות ממה שהשיגו בספר הזוהר. כי למה שזכו הנשמות ב"זוהר" על ידי הזַכּוּת, יכולים מתקופת האר"י ואילך, לזכות על ידי המסך. על ידי הבירור. על ידי מסך על העביות שלהם. כך אומר בעל הסולם על מחבר ספר הזוהר.
האם היו מקובלים שחלקו על העובדה שספר הזוהר נכתב על ידי רשב"י?
כל המקובלים שהשיגו מה שכתוב בספר הזוהר, כולם מסכימים פה אחד שכתב אותו רשב"י. רק מי שלא מקובל, אלא חוקר או פילוסוף, חושב לפי מה שנראה לו שכתוב לפניו, מתי הספר יצא ועל ידי מי. ובעל הסולם אומר, שהרחוקים מהחכמה הזאת חושבים כך, והנמצאים בחכמת הקבלה חושבים אחרת. וצריך להבין שמדובר בשתי דעות. ולכן אין מה להתערבב בין הפילוסופים, שהם חושבים ומגיעים להנחות מתוך הכלים שלהם. ואילו המקובלים מתוך ההשגה שלהם.
"אכן לפי"ז נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים," אם שם הוא בהחלט נכתב, "שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו." לא ספר הזוהר, אלא ביאורים עליו. "והתמיה העולה על כולנה," השאלה הגדולה עוד יותר, "למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו (ועי' בהקדמתי לספר פנים מסבירות על הע"ח באות ח' ד"ה ואיתא עש"ה)" דורנו זו? ונשאלת השאלה, הכי אכשר דרי." כמו ש"זוהר" נסתר היה, עד שגילו אותו לאחר מאות שנה, כך גם דברי האריז"להוסתרו בקברו ובאיזה ארגז, עד שתלמידיו ונכדיו, הדור השני, השלישי והרביעי, אחרי האריז"ל, הוציאו את כתביו וחיברו את ספר "עץ חיים" ו"שמונה שערים". זאת אומרת, הסיפור של שניהם מאוד דומה. למה הם הוסתרו מאותו דור שבו נכתבו לתקופה ממושכת, ונגלו לאט לאט לאחר כמה דורות?
"והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב"ד, חג"ת, נה"י." העולם מתקדם לפי חלוקה של ג' שלישים: חב"ד, חג"ת, נה"י. אלפיים ראשונים, אלפיים שניים ואלפיים אחרונים. מאיפה מתחיל העולם? ממקום שנקרא "אדם" או "אדם הראשון". ומיהו "אדם"? הראשון שנגלה בו הקשר עם הבורא. ולפניו אף אחד לא הרגיש שיש אלוקות, שיש משהו יותר מהגשמיות שבני אדם הרגישו. הראשון שהתגלתה בו האלוקות נקרא "אדם". והראשון שהבין את הסיבה ואת התפקיד נקרא "אברהם".
"וז"ש ז"ל ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח (סנהדרין צז ע"א) כי בב' אלפים הראשונים שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד, והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים" זכים, "נגדלים בכל פרצוף מתחילה, ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף מתחילה, ונמצא כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו" הזכים, "כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר."
בפרצוף מציירים חב"ד, חג"ת, נה"י. שקודם נכנס אור הנפש. אחר כך נפש עובר הלאה, ונכנס אור הרוח. ואז נפש עובר עוד יותר למטה, ואור הרוח יורד למקום שהיה נפש, ולמעלה נכנס אור הנשמה. כך יש אלפיים, אלפיים, אלפיים.
"וז"ש על ב' אלפים ראשונים שהם בבחינת תהו." עדיין אורות שאי אפשר להבדיל בהם שום דבר, אורות דנפש, נפישה, דומם, שלא משתנה. רק הרגשה כללית, לא מורגשת, של נוכחות הכוח העליון בעולם."ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שהוא סוד תורה." תורה זה רוח, "וע"כ אמרו על ב' אלפים האמצעים שהם תורה. וב' אלפים האחרונים הם נהי"מ דכלים וע"כ מתלבש בעולם בזמן ההוא אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול, וע"כ הם ימות המשיח. גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת עד החזה שלו, האורות מכוסים, ואינם מתחילים להאיר חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי"מ בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם,"
חב"ד הם "גלגלתא", וחג"ת הם "עיניים". ושניהם כלים דהשפעה הנקראים "גלגלתא ועיניים". בכלים דהשפעה נמצא אור חסדים. ומתי מתגלה אור חוכמה? כשמתחילים להשתמש בנה"י, בכלים דקבלה, אח"פ ("אוזן", "חוטם", "פה"). אז מתגלה אור, הארת חכמה. ואור חוכמה לא יכול להתגלות לפני שנכנסים לכלים דקבלה. ותחילת הכניסה לכלים דקבלה, לנה"י, לאחר חב"ד וחג"ת, מסמלת הופעת האריז"ל.
"אלא בזמן האריז"ל שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה," כשהתחילו להתגלות כלים דנה"י, "נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה," הוא משך ועשה את הגילוי הראשון הזה, "וע"כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו." עד לתקופת האר"י, כל המקובלים היו שייכים לחב"ד, חג"ת, לכלים זכים יותר ולא יכלו לגלות מה שגילה האר"י, כי לאר"י היו כבר כלים של נה"י. ולכן יכול היה למשוך את החוכמה, אור דחכמה, בתוך האור דחסדים הקודמים. זאת אומרת, "ימות המשיח" הוא זמן, תקופה, של התגלות החכמה, אור החכמה, בעולם.
"ועכ"ז כיון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי" בזמן האריז"ל. אלא הוא רק פתח את התקופה הזאת, "(שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב כנודע.) ע"כ לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם. וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד." בדורנו שנמצאים כבר אחרי כל התקופה הזאת, וכלים של נה"י כמעט שהתגלו בעולם, יכולים למשוך את החכמה, לגלות אותה. "גלוי" נקרא גילוי אור דחכמה, גילוי החכמה בעולם. "באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת." מדורנו והלאה הנבראים כולם יגיעו להכרת המציאות העליונה, להכרת הבורא, להכרת הטבע העליון, להכרת האלוקים. כך קובע בעל הסולם.
ממתי מתחילה החלוקה לתקופות של אלפיים אלפיים?
מאדם הראשון. מפני שבו נגלה לראשונה בגוף, ביצור הנקרא בן אדם, התרגשות, התפעלות, השפעה מן האור העליון על הנקודה שבלב, על הבינה שבתוך המלכות, שבנשמת האדם. ולפניו היתה רק התפתחות של הרצון האנושי, הבהמי.
ממנו ואילך מתחילה בבני אדם התפתחות של הנקודה שבלב. אבל עד אברהם, ההתפתחות הזאת היתה ללא הכרה במקור, אלא כמו בסיפורי התורה, שהיו לאנשים כל מיני נטיות ודחפים, אבל הם לא יכלו עדיין לחבר אותם לאיזה מקור ולדעת מה קורה איתם.
ואברהם היה הראשון, שגילה בצורה ברורה את הכוח העליון, שפועל ומזמין כאלו תופעות בתוכו. כמו חוקר. אברהם היה חוקר. ובמדרש מתואר איך היה חוקר ודורש לדעת, מיהו המנהיג והשולט על כל המציאות הזאת, למה פועלים בה חוקים כאלה. כך פועל אדם שחוקר, הוא מתחיל לשאול "בשביל מה אני חי ?" "לַמה אני חי?", "באיזה עולם אני חי?" ושאלות דומות נוספות.
אברהם היה שייך לתקופה שכבר התגלתה בעולם דרגת רוח, זאת אומרת, תנועות. אבל עדיין בצורה לא מבוררת, כי הכלים היו זכים. ובכלים זכים אי אפשר להבין את עמקות החכמה. משום שהאורות מתגלים קרובים לבורא, ולא מבוררים בתוך עמקות החומר. ורק בעומק, בעובי החומר, הנברא משיג כוונות ומחשבות הבורא.
ולכן מאברהם אבינו, דרך משה רבנו, כולל כל הנביאים, אמנם שהם הבינו והרגישו את החוכמה בכלים הזכים שלהם, אבל לא יכלו לגלות בהם את החוכמה, ולהביע בהם מה שגילו ומה שהרגישו, מחוסר הכלים. ולא משום שהיה בהם איזה פגם )על נשמות כאלה אין מה לדבר במונחים כאלה), אלא מחוסר כלים. ולכן בעל הסולם מעיד על עצמו, שזכה במה שזכה, רק מפני שנמצא בדור, שבו חייבת להתגלות החכמה. כלים חב"ד חג"ת נה"י.
ובכך גם מיוחדת נשמת האר"י, שהיתה כבר שייכת לכלים של נה"י, ופותחת אותה תקופה חדשה. ולאחר האר"י החל זמן התפתחות, שהמקובלים התחילו להשיג, ולכתוב ספרים אמיתיים יותר, ובצורה אחרת. ולכן המקובל האחרון לפני האר"י, הרמ"ק, רב משה קורדובירו, שהיה מדען גדול וחכם ידוע בזכות עצמו, לא הבין את האר"י, למרות שישב ולמד איתו יחד. וכתוב שכל הזמן נרדם בשיעורים.
רמ"ק, שהיה בן שבעים, כפול מגילו של האר"י, שהיה בן השלושים וחמש, לא יכול היה לתפוס את תורת האריז"ל, כי נשמת האר"י היתה שייכת כבר לכלים אחרים. ולכן אנשים רבים לא הבינו אותו, כולל תלמידיו, שעליהם אמר האר"י, שחוץ מחיים ויטאל איש מהם לא הבין אותו. וגם לחיים ויטאל לקח עשרות שנים להגיע להבנה ולהשגה של מה שקיבל מהאר"י.
זאת אומרת, יכולת השגת החוכמה תלויה בהתפתחות. ולכן צריכים לראות בהתאם לזה איך הכלים יורדים לעולם, איך הנשמות יורדות לעולם ומגלות את האלוקות.
למי נכתב ה"זוהר"?
הזוהר נכתב לדורנו. ולכן הוא נגלה רק בדורנו. לדורות הקודמים לא היתה תועלת ללמוד את ספר הזוהר, כי הם לא היו שייכים עדיין לכלים, שיכולים לגלות על ידי ספר הזוהר חוכמה. מהי "חוכמה"? השגת הבורא, השגת האלוקות, כדי לתקן את הנשמות ולהתקרב לכוח העליון.
והופעת האר"י מסמלת את תחילתה של התקופה, שהנשמות יכולות להדביק את עצמן לבורא על ידי לימוד חוכמת הקבלה. ועד האר"י חוכמת הקבלה היתה נסתרת לחלוטין. כי בכלים חב"ד חג"ת אין מה לגלות, הם רק חפץ חסד.
ולכן פרצוף הנשמות הכללי היה חייב לעבור מאורעות לא נעימים וגלות, כתוצאה משבירת הכלים, כדי שיתגלה בו השלב האחרון של התפתחות הכלים, ונוכל לתקן אותם ולגלות את האור העליון. וזה נקרא "גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה", הנושא של חכמת הקבלה.
האם לשון הזוהר מתאימה לנו?
לשון ה"זוהר" לא מתאימה לנו, ואי אפשר היה לכתוב את ה"זוהר" בצורה אחרת. וגם אם היו כותבים אותו בימינו, היו כותבים באותה צורה. ולמה ספר הזוהר שנכתב לפני אלפיים שנה, מתגלה רק בזמננו, וגם אז רק כסולם לעלות לספר הזוהר? בכלים של היום אי אפשר היה לכתוב את הזוהר. בשביל לכתוב אותו היו צריכים כלים זכים מאוד, כמו שהיו למשה, שכתב את התורה, או לרשב"י שכתב את ה"זוהר". אבל לברר את מה שנכתב בו, צריך כלים עבים.
ולכן רק כעת יכולים לגלות מה טמון בו, אבל בשפה אחרת. שפת הקבלה נועדה כדי לגלות את הזוהר או את התורה, רק כדי לעלות לגובה שלהם. אבל לאחר שמגיעים לגובה שלהם, משתמשים בשפתם. כי אי אפשר להסביר ולפרט את הפרטים הרוחניים בעולם הרוחני, אלא רק בשפה שהם נכתבו.
שפת הקבלה היא שפה מדויקת. אבל היא אינה מפרטת כמו שפת הענפים בתורה או בזוהר. כי יש בה רק חמש ספירות, עשר ספירות, חמישה פרצופים, אור חוזר, אור ישר. היא עוסקת רק באותו תא שמקבל על ידי המסך ובכל התנאים שלו. אבל לא בעושר היחסים בין אוסף הכלים, שנמצאים בהתכללות באדם הראשון, ובתיקון ההדדי ביניהם. היא מסבירה רק ספירה כזאת דכזאת במצב כזה וכזה. ואת עושר היחסים האלה בלתי אפשרי להסביר בשפה אחרת, אלא רק בשפת הענפים של התורה, או בשפת המדרש כמו שכתוב ספר הזוהר.
ולכן, ספר שנכתב לפני אלפיים שנה כמו הזוהר, או לפני שלושת אלפים שמונה מאות שנה כמו התורה, יכול להתגלות רק בדורנו, על ידי האמצעי שבנה בעל הסולם. וצריך לראות את כל המפעל שלו, כולל "תלמוד עשר ספירות", כאמצעי להגיע לאותה רמה כמו בספר הזוהר ובתורה. ובעל הסולם כותב, שדורנו מסוגל להגיע לרמה הזאת. ועלינו להאמין לו שהאמצעי הזה יעלה אותנו לרמה הזאת, ולהשתמש בספרים האלה ולראות מה כתוב בהם. כי הגובה שלהם, הוא גובה שמתאים לכלים חב"ד (ספר התורה) או כלים חג"ת (ספר הזוהר), אבל לגלות אותם צריכים בכלים של נה"י.
באיזו מידה החלוקה לאלפיים קשורה לעולם שלנו?
התקופות של אלפיים, אלפיים ואלפיים, קשורות לתאריכים של העולם הזה, מבחינת תיקון העולם, אבל לא מבחינת קיום העולם. כמו שהעולם היה קיים מיליוני שנים לפני שנת האפס, כך הוא יתקיים מיליוני שנים גם לאחר שנת ששת אלפים לבריאת העולם ("בריאת העולם" נקרא בריאת ההסתרה, בריאת הקשר, דרך ההסתרה, בין בורא ונברא). ועל הקיום הזה של העולם לא מדובר. מדובר על תקופת התיקון, שמתחילה ונגמרת בעולם הזה. לפני כן עוברים תקופה לא הכרתית בקיום האדם, ואחרי כן תקופת אין סופית לקיום האדם.
מה יהיה בעולם שלנו אותו קיום חדש בהתפתחות מחוסר הכרה להכרה מלאה?
בעל הסולם כותב, שאנחנו נמצאים "בימות המשיח". בתקופה האחרונה של התיקון, הנקראת "דור האחרון". הדור האחרון שצריך להביא את התיקון, ולא דור אחרון שאחריו תהיה השמדה. אלא שהאדם מתחיל לחיות בכל המציאות.
מה זה נקרא "העולם הזה"? את כל המציאות האדם קולט בתוך הכלי שלו. קליטת המציאות בחלק הקטן ביותר של הכלי, היא נקראת "העולם הזה". אם מוסיפים להרגשה הזאת את כל הכלי, קוראים לקליטת המציאות הזאת "העולם העליון". אין מדובר על זמן, אלא על מצבים שחווים אותם. שמוסיפים להרגשה של העולם הזה, עוד הרגשה אחרת, הרגשת הנצחיות, הרגשה לגמרי אחרת, של גופים בצורה אחרת.
אין לנו מושג עד כמה התפיסה הזאת משנה את התמונה הכללית. בעל הסולם ממחיש אותה קצת במאמר "גילוי והסתר'". אבל כל התקופות האלה, שהאדם חי ללא הכרה, שיש לו קצת הכרה, שמכיר כבר את העולם העליון, הן רק התפעלות הכלי מהמציאות שנמצא בה. כלי שמתפעל מהאור העליון בצורה מועטת או בצורה מוגברת, שמכיר יותר או מכיר פחות, שמכיר את הסיבה, את המקור, ובעצמו מגיע לאותה רמה. אבל מדובר רק על הרגשה. אין זמן, התנועה היא רק בתוך ההרגשה. ולכן התקופות האלה, השנים האלה, הן רק כלפינו.
האם אלפיים אחרונים מתחילים מהופעת האר"י?
כרונולוגית, כלים של נה"י הם מגלים את החוכמה. והאר"י מסמל את תחילתם של כלים דנה"י. אבל התחלת הכלים של נה"י, היא לא באלפיים אחרונות. כי עד שהכלים האלה מתפתחים, ואפשר לעבור עליהם תיקונים, גם הכלים של נה"י מתחלקים לחב"ד, חג"ת, נה"י. והאר"י מסמל את נה"י דנה"י של הכלים דנה"י. היכן שכבר צריכים לגלות את חוכמת הקבלה בפועל. ולא שמתקופת האר"י צריך לספור עוד אלפיים שנה עד גמר התיקון.
האם העולם חייב להיכנס כעת לתקופה המתוקנת?
תוך שנים מעטות העולם יהיה חייב להיכנס לתיקון. לכן הכוח העליון החזיר אותנו לארץ ישראל, לעשות בה את התיקון שלנו. אם נעשה את התיקון, יהיה בסדר. ואם לא נעשה אותו, גם יהיה בסדר, אבל לנו לא יהיה כל כך בסדר. ותקופת התיקון הזאת, אומר בעל הסולם, היא תקופה שפועלת לפי הזמן הגשמי.
וגם על האר"י, אם בעל הסולם עוסק בו במאמריו, הוא לא מדבר על גובהו הרוחני, מה הוא גילה, ואיך הוא גילה מה שקשור לנשמות האחרות. אלא הוא קושר את האר"י לתקופה ששייכת לזמננו ואומר, שאנחנו נמצאים בתקופת ימות המשיח, מדוע? כי הגענו לארץ ישראל, שאליה החזיר אותנו הכוח העליון, וחייבים לעשות כאן תיקונים, ועוד. כי השנים האלה מסמלות את הרצון לקבל, איך הוא משתנה וגדל בתוך האדם, ומוביל את כל התהליך.
והרצון לקבל פועל כמו שעון מתקתק. כל רגע ורגע נפתח לנו רצון לקבל יותר ויותר גדול. ולכן צריך לספור, למנות את זמן, לא לפי לוח שנה שתלוי על הקיר, אלא לפי השעון, המונה הזה, של הרצון לקבל. ואז רואים ששניהם הם היינו הך. כי הרצון לקבל הוא הכוח שפועל בצורה עקבית ובונה בנו יתר רצון מדור ודור. ועד שהרצון לא מגיע לכלים הגדולים והמגושמים האלה של נה"י, אין מה לדבר עדיין על תיקונים, או על גילויים.
גם בזמנים של נה"י, חייבים לעבור תקופה של גלות ושל סבל רב. בכלים של חב"ד חיו מאדם הראשון ועד אברהם אבינו. בכלים של חג"ת חיו ממשה ועד בית המקדש הראשון והשני. בכלים של נה"י חיים אנו בגלות. כי לא יכול לבוא תיקון בכלים של נה"י, אלא אם מתגלה בהם כל הגלות. גלות מצריים היתה בכוח ולא בפועל, רק בכלים זכים. לא כדי לגלות משהו, כי גילוי תורה אינו גילוי לכלים, אלא הם קיבלו אותה מתוך הזַכות שלהם.
ובדורנו חייבות אותן הנשמות לעבור את תקופת הנה"י שלהן, להגדיל את הנה"י עד מצב בלתי נסבל, כמו שמתחיל להתרחש בימינו, ואז להתחיל לתקן אותם. ואנחנו נמצאים בסוף האלפיים האחרונים, הנקרא "תקופת ימות המשיח". וכמו תמיד, אפשר באיחור לעשות ולהגיע על ידי ייסורים גדולים. או אפשר להקדים ולעשות ולהגיע על ידי הכרת הטוב. הכרת הרע שבנו, והכרת הטוב בהתפתחות לקראת רוחניות.
מתי המונה של הרצון לקבל תואם ללוח השנה שעל הקיר?
המונֵה של הרצון לקבל ולוח השנה שעל הקיר הם מותאמים. תלוי כלפי מה מדברים. כלפי התפתחות הרצון לקבל, הם תואמים. וכלפי התיקון של הרצון לקבל, הם לא תואמים, כי התיקון תלוי בבחירה חופשית של האדם, אם לתקן או בינתיים לא. ולכן עכשיו כמו תמיד, צריך לומר "אם אין אני לי מי לי", שיש לפנינו אפשרות לתקן את עצמנו, כי הגענו לארץ ישראל. והתיקון חייב להיות בארץ ישראל, על ידי עם ישראל, ואחר כך להתפשט לכל העולם. אם הוא יתרחש, מה טוב. ואם לא, יהיה רע.
בשביל מה צריך את ספר הזוהר אם יש לנו תע"ס?
כדי לעלות מהעולם הזה, לגובה של ספר הזוהר, יש סולם. ורק שעולים מתחילים להנות מספר הזוהר עצמו. ואותו דבר כלפי התורה. כל התע"ס מביא את האדם לתורה.
האם לרבי שמעון שכתב את ספר הזוהר, היו כלים של נה"י?
ראשית כל, הגילויים האלה שהיו בעבר, הם כולם גילויים מתוך זכות של הנשמה, ולא מתוך עביות של הנשמה. זאת אומרת, אפשר לגלות את העולם העליון מתוך השתייכות אליו, ולא על ידי עמקות ההשגה בכלים של נה"י.
ושנית, הנשמות האלה של אדם הראשון, אברהם, משה, רשב"י האר"י ובעל הסולם, הן נשמות מיוחדות, שהן אותה נשמה אחת גבוהה ומיוחדת מאוד, שכלל לא שייכת להתפתחות הכללית. אלא היא באה כל פעם באותו דור, שחייבים להתאים את שיטת הקבלה להתפתחות הדורות, ומגלה לו את חוכמת הקבלה. כלומר, היא מתלבשת בכלים של הדור ומבצעת עליו את פעולותיה. ועליה עצמה אין מה לדבר, כי היא כלי מושלם לחלוטין. לכן אין שאלה על נשמת האר"י, או רשב"י, או בעל הסולם.
מתי התגלה הזוהר אם האר"י הוא נה"י דנה"י?
הזוהר התגלה בתקופת חג"ת, בהתחלת האלפיים האחרונים. והאר"י הוא מסמל אלפיים אחרונים, אבל גילה את החכמה שלו באמצע התקופה. יש זמן הגילויים של המקובל, ויש התקופה שהוא מסמל בגילויים שלו. האר"י מסמל את כל תקופת הנה"י. אבל הוא לא התגלה בתחילת הנה"י, כי גם תקופת הנה"י מחולקת לחב"ד, חג"ת, נה"י. והאר"י הופיע רק בתחילת נה"י דנה"י.
איך בעל הסולם שהיה בקיא בכל עניין הקבלה לא קיבל הכרה מצד האקדמיה?
בעל הסולם לא השפיע על האקדמיה, כי האקדמיה חוקרת לפי הכלים שלה. ואין טעם ללכת ולשכנע אותה, אלא מדובר בשתי דעות. דעה של המקובל, שחוקר ומשיג את העולם העליון דרך ספרי הקבלה. ודעה של חוקר, פילוסוף, שחוקר מתוך העולם הזה. שכותב לפי התבוננות בתקופות, בספרות, בלשונות, ומברר מתי נכתב הספר, מה הקשר בין הספרים, ומתוכו מה אפשר להבין. כי אם הוא חוקר מה קרה לפני אלפי שנים, אין לו מהיכן לקחת את הידיעה הזאת. בעוד המקובל רואה את כל האלפיים שנה כמו בסרט קולנוע.
ואותו חוקר, שעורך את החקירה שלו היום, אין לו איך לדעת מה היה אז. אלא אם הוא משתמש באמצעים הגשמיים שיש לחוקר בעולם הזה. הוא לוקח ספר מפה וספר משם, ובודק מה חושב האחד ומה חושב השני, ועושה השוואה בין הלשונות, ואז מגיעים למסקנות כאלה על ספר הזוהר. ואין למקובלים מה להתווכח איתם. כי לפי הכלים שלהם, האנושיים, הגיוני שיגיעו למסקנה שהרב משה דה ליאון כתב את הזוהר. עובדה שספר הזוהר לא נגלה לפניו, ואף אחד לא ידע על הספר, אלא הוא גילה אותו.
וגם שהם מתעמקים בספר עצמו, הם נראה להם שהוא נכתב, על אדם שחי בספרד ולא בארץ ישראל, ולא בתקופה של המאה השנייה לספירה, אלא במאה השלוש עשרה. ובאמת לחוקר שנמצא במצבם, אין מה לחקור חוץ מפרטים כאלה. אבל הקבלה לא הולכת לסתור אף אחד, ולקבוע מי צודק ומי לא. אלא היא הולכת במקביל ומבחינתה שניהם צודקים, כי תלוי באיזה משקפיים מסתכלים. אם מסתכלים רק דרך העולם הזה, הם צודקים. ואם רואים קצת יותר, אז המקובל צודק.
בדומה למשל של רב"ש, על שניים שצופים יחדיו באווירון בשמיים. אחד מסתכל בעיניים רגילות ושני דרך משקפת. וכל אחד מתרשם אחרת מגודל המטוס. אחד קובע שהגודל שלו מטר, והשני קובע עשרים מטר. ומי צודק? אף לא אחד מהם, כי כל אחד קובע רק לפי הכלים שלו, ולא יכול לדעת מהו גודלו האמיתי של האווירון, אלא רק אם יגיע עד אליו וימדוד. אבל אם חוקרים אותו מרחוק, יכולים לקבוע רק לפי הכלים.
ואז כל אחד בטוח שהוא הצודק, כי אחד רואה בעיניו והשני במשקפת. ואיך נגיע לחֵקר האמת? כדי לדעת את האמת צריך להגיע לאווירון. ורק אם שניהם מגיעים, אז הם מבינים מי הצודק. וכל זמן שלא נמצאים בהכרה אחידה, אין אפשרות לעשות משהו. אלא בינתיים כולנו נמצאים במצב, שלא ידוע לנו מי צודק כן או לא. ואם נגיע למה שספר הזוהר מספר, נבין מתוך הספר, ונפגוש בתוך הספר, את מי שמוביל אותנו בעולם העליון, את רבי שמעון. ונרגיש שהוא לוקח אותנו ביד כמו ילד קטן, ומוביל אותנו ברחבי העולם העליון כמו שגדול לוקח קטן. כך יֵירַאה לנו ספר הזוהר.
מה משמעות האימרה "ישראל מזרזים את הזמנים"?
השעון הכרונולוגי מתקתק כך, שכל רגע ורגע קופצות בנו רשימות יותר חדשות ויותר מגושמות, שמגדילות בנו את הרצון לקבל בכל שנייה ושנייה. ובשלב מסוים של התפתחות הרצון, האדם יכול להתחיל להשתמש ברצון לקבל הזה, כדי לתקן אותו על ידי המאור המחזיר למוטב. איך?
הכלי חב"ד, חג"ת, נה"ימ, הולך ונגלה בנו, אבל לא עד הסוף. ואז בחלק שנגלה באדם, הוא מרגיש רע, מרגיש צרות. אם הצרות האלה, הרע הזה, מביא אותו להיכנס תחת השפעת החברה, הוא בעזרתה מגיע להכרת הרע, שהוא מרגיש רע מפני האגו שלו. ו"הכרת הרע" נקרא, שהאדם רוצה לתקן את הרצון שנגלה בו.
ולכן הוא מתחיל ללמוד קבלה. ועל ידי הלימוד, הוא מגיע להעלאת מ"ן, להזמין על עצמו אור מקיף הנקרא "אור המחזיר למוטב", ומתחיל לתקן את הרצון שנגלה לו. אבל מה עם יתר הכלי, עם התפתחות הרצון שטרם נגלה? בעזרת האור מקיף הולך ונגלה לאדם כל יתר הרצון. אבל לא על ידי צרות וייסורים, אלא על ידי האור מקיף, המאור המחזיר למוטב.
ואז האדם מרגיש את עצמו יותר גרוע, והרבה פחות נוח עם עצמו, מאשר בתחילת לימודי הקבלה. אבל הרצון הזה נגלה לו, לא על ידי מכות, אלא על ידי האור. ולכן הוא נגלה יותר מהר. ובתהליך של עליות וירידות, שהאדם מתקן ונופל, ושוב מתקן ושוב נופל, שהוא תהליך יצירתי. מה שאין כן, אם לא נתחיל לתקן מה שנותר לנו.
עד היום נגלה, מה שחייב היה להתגלות, ובאותה צורה כמו שנגלה, של אלפיים שנות גלות וכו'. כי אלה הכלים שהכרח היה שנרכוש אותם, כדי להגיע להצטברות ראשונית של הרע, שתביא אותנו להכרת הרע. אבל מרגע שמתעוררת הנקודה שבלב, מה שנותר לנו, אומרים המקובלים, רצוי לגלות לא על ידי צרות, אלא על ידי האור מקיף, על ידי האור המחזיר למוטב. כי אם נגלה אותם על ידי צרות, הם יהיו באמת צרות. למה? כי הצרות שיתגלו, הן כנגד האגו העבה ביותר, שבו מרגישים כתוצאה מהן נורא.
וההבדל הוא פשוט. בכלי זך האדם כמעט ולא מרגיש הבדל בין חיים ומוות, אין לו את ההכרה הזאת, את התפיסה הזאת בחיים, את ההרגשה בכל העומק, בכל העובי של המציאות, שהוא חי והולך להפסיד את החיים. לעומת מי שנמצא ברצון לקבל גדול, ומרגיש את ההבדל בין חיים ומוות, וצרות וייסורים. בעובי הכלי הרגשת הצרות היא משהו איום ונורא. ולכן המקובלים הביאו לדורנו את שיטת הקבלה. אם לא נלך בדרכם, נבוא לתיקון על ידי צרות, כי אנחנו בעלי הרגשה ולא תהיה לנו ברירה. אבל יש לנו אפשרות לזרז את התפתחותנו על ידי הקבלה.