הדרך שהאדם חייב לעבור, אנחנו נמצאים בה, רוצים או לא רוצים. אבל מחויבים לעבור אותה, כי זה גורלה של כל האנושות, שעוברת את הדרך, וכל הזמן נעה לכיוון המטרה. ותחילתה היא באדם הראשון, אותו כלי שנשבר והשתלשל עד העולם הזה. והכלים שלו, המלובשים בגופים דעולם הזה, עוברים משך הדורות דרך של הכרת הרע. עד שהם מגיעים ברצון כל כך גדול להכרת הרע, שבורחים ממנו דרך המחסום לעולם הרוחני.
זאת אומרת, כל הדרך מנפילת אדם הראשון, נפילת הנשמות ועד שעוברים מחסום, היא נקראת "הכרת הרע". אלא החלק הראשון שלה הוא ללא הכרה, ללא הכרת הרע שאנושות סובלת. ובחלק האחרון שלה, מתחילה להיות הכרת הרע, שהאדם נמצא בהכנה לכניסתו לעולם הרוחני. עד שמכיר את הרע בכל הדרך עד כה, ורוצה לראות אחרת את חייו, ואז מתחיל את השלב הבא הנקרא "הדרך הרוחנית".
והדרך הרוחנית כוללת שלב של הסתרת ה'. שמרגישים כבר שהבורא נסתר, ורוצים אותו, ומחזרים אחריו, בהסתר כפול והסתר רגיל, כרשע גמור או כרשע שאינו גמור. עד שעוברים את המחסום, ונכנסים לגילוי הבורא, שמשמש כעדות לאדם, שלא ירד יותר, וימשיך להתקדם בצורה מועילה. תחילה בגילוי השגחת הבורא הנקראת "השגחת שכר ועונש", ולאחריה בגילוי השגחת הבורא באהבה, עד אהבה נצחית.
ובכל שלב ישנם תתי שלבים, שדרכם האנושות מתקדמת משך גלגולים רבים ללא הכרה, עד לקבלת הנקודה שבלב, ותחילת עבודת ההכנה. והקבלה עוסקת בעיקרה, בחלק שעוברים אותו בהכרה, בהכרת האדם שמקבל נקודה שבלב, רצון להתקדם בכוחות עצמו, מתוך בחירתו החופשית, להתחזק ולהשתוקק לבורא בזמן ההכנה. אותו הזמן המיוחד של הסתר כפול והסתר רגיל, שבו בחירתנו חופשית, ותלוי בנו איך נשקיע כוחות, ומצדנו נאיץ את התהליך קדימה.
כי כל הדרך היא סלולה, ובנו, בבחירתנו החופשית, תלוי רק הקצב. כמה נבזבז כוחות וזמן להגיע למטרה. כל שלבי הדרך עד המטרה, כל צעד ושעל בה, כולל המטרה עצמה, מוגדרים כבר בכל אחד ואחד. מפני שכל אחד יצא משורשו באדם הראשון, שעבר קלקול ואיבד מסך. ועתה הוא צריך לרכוש את המסך חזרה על ידי יגיעה עצמית. ולחזור לאותו מצב שהיה לו באדם הראשון, טרם שנשבר.
אבל מסך רוכשים על ידי מ"ן, על ידי בקשה מצד האדם, על ידי הכרה מצדו, שרק תיקון המסך חשוב, שרק הוא כדאי. ואם בקשתו היא בקשה אמיתית, מעומקא דליבא, אז בהדרגה, שלב אחר שלב, הוא מקבל מסכים, על ידי האור שמאיר עליו. ועובד עם הכלים שלו, עם הרצונות שלו, בכוונה על מנת להשפיע ומגיע לתיקונו. ומפני שעושה את הדרך ביגיעה עצמית ובהכרה עצמית, מרגיש במצב שנמצא שוב בשורשו, פי תר"ך פעמים אושר והתפתחות וגילוי.
אז הוא מבין את הבורא ואת חוקי הבריאה. כי רכש אותם על עצמו ונעשו טבע שלו. ובהשוואת הצורה הזאת מגיע לקומת הבורא, שזו תכליתה של כל נשמה ונשמה פרטית, ותכלית איחודן של כל הנשמות. ועל האדם לראות את עצמו, שנמצא בדרך הזאת, רוצה או לא רוצה, מכיר או לא מכיר בה, שכך הוא מצבה של כל האנושות. ומכאן ברור בשביל מה צריך את העולמות העליונים.
"והנה נתבאר היטב מה שעמדנו לעיל (באות מא), ששאלנו למה לו לאדם כל אלו העולמות העליונים שברא השי"ת בשבילו, ואיזה צורך יש לו לאדם בהם. כי עתה תראה, שאי אפשר כלל לאדם להגיע לעשית נ"ר ליוצרו זולת על ידי סיועם של כל העולמות האלו. כי בשיעור הטהרה של הרצון לקבל שבו משיג האורות והמדרגות של נשמתו הנקראים נרנח"י, וכל מדרגה שמשיג, הרי האורות של אותו מדרגה מסייעים לו בטהרתו, וכן עולה במדרגותיו עד שזוכה להגיע אל השעשועים של תכלית הכונה שבמחשבת הבריאה. כנ"ל (אות לג)." כל זאת משיגים על ידי העלייה במדרגות של העולמות. העולמות מספקים לאדם תחילה את האור המחזיר למוטב, ולאחריו את המילוי לכלים המתוקנים. זה תפקידם של העולמות. "וזה שאמרו בזוהר (נח אות ס"ג) על המאמר הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל במה מסייעין אותו," אם הוא רוצה להיטהר, "ואומר שמסייעין אותו בנשמתא קדישא." בנשמה הקדושה. "כי אי אפשר לבא לטהרה הרצויה למחשבת הבריאה, זולת ע"י סיוע כל המדרגות נרנח"י של הנשמה כמבואר."
מהו "מסייעין אותו בנשמתא דקדישא"?
משורש אדם הראשון יורדים עד העולם הזה, ובעולם הזה עוברים גלגולים רבים ללא הכרה, עד להתעוררות הנקודה שבלב. וממנה ואילך בהכרה, בהסתר כפול והסתר רגיל (כפי שלומדים בהקדמה לתע"ס), עד שעוברים את המחסום. ואז מתחילים לעלות חזרה לאותה נקודת שורש שבה היינו, על ידי עולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק. לאותו גובה של נשמת אדם הראשון, שממנה ירדנו.
לאחר שעוברים מחסום, האדם מתחיל לתקן את עצמו. איך הנשמה מתקנת את עצמה? נשמה נקרא "כלי", "רצונות". תרי"ג רצונות שנמצאים בנו תמיד, אבל ללא הכרתנו, לא הרגשתנו. ומהנקודה שבלב מתחילים להכיר את תרי"ג הרצונות, אבל כנקודה, שלא מורגש אף רצון. ואז בהדרגה מתחילים להרגיש אותם יותר ויותר ולתקנם.
איך מתקנים כל רצון? אם רוצים להתקן, אז מקבלים מאותו עולם, תחילה אור שמתקן את הנשמה, ולאחריו אור שממלא את הנשמה. וכך מקבלים כל פעם אור המתקן ואור הממלא. וזו התשובה על השאלה "למה צריכים עולמות?". עולמות הם סדר של 125 מדרגות, שנשמה צריכה לעבור מלמעלה עד למטה עד גמר התיקון. בהתאם למצבה היא מקבלת בכל מדרגה ומדרגה שני אורות, אור המתקן ואור הממלא.
בעולמות נמצא אור אין סוף, שנשפך בסדר המדרגות לאותה מדרגה, שהנשמה נמצאת בה, בהתאם למצבה. ולשם כך צריך את העולמות. העולמות הם לא נברא, אלא מערכת שהתחלקה מקודם, להיות מותאמת לנברא העתידי.
ההסתרה מאפשרת חופש בחירה לפני המחסום, מה מאפשר חופש בחירה לאחר המחסום?
לאחר המחסום, המסך מאפשר לאדם לבחור. המסך שהאדם רוכש, מבדיל בין הרצון לקבל שלו לבין הבורא. וכך הרצון לקבל נעשה לא מחויב, לא משועבד לאור. לפני המחסום, כדי שהרצון לקבל יהיה כביכול חופשי, צריך הסתרה בין האור לבין הרצון לקבל. ולאחר המחסום בתפקיד הסתרה משמש לאדם המסך. ואז האדם נעשה באמת חופשי מהבורא. ולוקח על עצמו תפקידים, מעשים, פעולות, ומשתמש ביכולתו, ברצון לקבל עם המסך, על כל מה שנמצא לפניו במציאות.
הבעיה היא, שהרצון לקבל והאור נמצאים זה מול זה ללא הגבלה. ללא התגברות האדם כנגד הרצון לקבל שלו, כנגד הגוף. ולכן המצב הזה נקרא "לא גבר", "לא גיבור", כי האדם לא שַם הֵפסק בין הרצון לתענוג. אפילו בעולם הזה אומרים על אדם כזה איש חלש. כי בצורתו הזאת, האור קובע מה קורה עם הכלי. הכלי משועבד לאור. ורק בתנאי שהכלי, הרצון, עושה התגברות על האור, על התענוג, אז יש בחירה לאדם.
ואז הוא כבר נקרא "גבר", אפילו בעולם שלנו, שההתגברות היא רק כעין מסך בין הרצון לתענוג. רק חשבון מה יותר כדאי, שהאדם משקר לעצמו ולא מתגבר על כלום, אלא כביכול ממציא מה יותר כדאי. אבל ברוחניות, במידה שהאדם רוכש מסך, הוא נעשה חופשי מן האור. בדרגות החופש, דומם, צומח, חי, מדבר, בהתאם לגודל המסך, לעביות המסך, א' ב' ג' ד' (השורש תמיד נעלם).
מהו כוח ההתגברות בעולם הזה?
במצבנו הנוכחי לא מדובר בכוח התגברות, אלא בחשבון של כדאיות. שלא כדאי כנגד הרצון, שיבוא תענוג בצורה ישירה, כי בתענוג כזה נרגיש רע. או לא שנרגיש רע, אלא חשבונות שעל ידי התגברות על תענוג מסוים, אפשר יהיה לרכוש תענוג יותר גדול. לא להשמין ולהיות יותר בריא, או להיות יותר בריא ולהרוויח משהו אחר. זאת אומרת, אם נשארים בעולם הזה ולא רוכשים מסך, כל ההתגברויות הן רק חשבונות תחת איזה תענוגים מעדיפים להיות, איזה מהם יותר כדאי, והאדם נשאר משועבד לאור.
רק אם קונים מסך, אפשר להתחיל להתעלות מעל הרצון. לעשות הסתרה על ידי המסך, ואז האדם שעושה את ההסתרה, קובע בעצמו באיזו דרגת חופש הוא נמצא. ולפני כן, בזמן ההכנה, אם הבורא רוצה לתת לאדם הזדמנות לקבוע משהו, הוא עושה לו הסתרה, או הסתר כפול או הסתר רגיל. נותן לכלי הרגשת תענוג או ייסורים, אבל מסתיר ממנו משהו. וכך משאיר לאדם בחירה חופשית. כלומר, הוא נותן לאדם מעט חופש כמו ברוחניות, אבל לא על ידי מסך, אלא על ידי הסתרה.
במצבים הרגילים של עולמנו, נמצאים תמיד תחת שליטת או הרצון לקבל או התענוגים, ויכולים רק לעשות איזון ביניהם איזה כדאי לקבל ואיזה לא כדאי לקבל. אבל תמיד הרצון לקבל קובע מה יותר כדאי לעשות. ובזמן ההכנה הבורא עושה הסתרה, וברוחניות האדם עושה את ההסתרה.
איזה הסתרה מתגלה אחרי מחסום?
במידה שהנברא עושה הסתרה על עצמו, בתוך ההסתרה הוא מגלה את הרוחניות. לכן רוחניות נקרא "ספרא דצניעותא". "ספר" נקרא גילוי. שמתגלה בצניעות, בהסתרה, שמצניע את הרצון לקבל. אבל הצנעת הרצון לקבל לא באה מתוך שהאדם רוצה וסוגר את עצמו. רק האור יכול לתת את כוח הצניעות לרצון לקבל.
"ויש לדעת שכל אלו נרנח"י שדברנו עד הנה, הרי הם ה' חלקים, שכל המציאות נחלקת עליהם. אכן כל שיש בכלל כולו נוהג אפילו בפרט היותר קטן שבמציאות כנ"ל. ולמשל אפילו בבחי' דומם דעשיה הרוחני בלבדו" מלכות דמלכות דעשיה, "יש שם להשיג ה' בחינות נרנח"י, שיש להם יחס לה' בחי' נרנח"י הכוללים. באופן, שאי אפשר להשיג אפילו אור הדומם דעשיה, זולת ע"י ד' חלקי העבודה הנ"ל."
כל עולם מחמשת העולמות, א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, מתחלק לחמישה חלקים, כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות, וכולם באים בהתכללות. לכן לא יכול להיות איזה פרט במציאות, שלא כלול בעצמו מעשר ספירות. ואם נשמה משיגה את המלכות, היא משיגה לא רק מלכות, אלא עשר ספירות שבמלכות, חמישה חלקי המלכות, שהם כולם בדרגת המלכות. ובתוך חמשת החלקים האלה, היא משיגה את כל מציאות העולמות, רק במידה יותר קטנה.
ההבדל בין פרט קטן לבין כל קו האין סוף, הוא רק במידה שרואים או מרגישים, אבל הם כוללים בדיוק אותם פרטים. בדומה למציאות בעולם הזה. תלוי מאיזה מרחק מסתכלים על אובייקט שכולל למשל 125 חלקים. האובייקט עצמו לא משתנה, אלא אם נמצאים קרוב אליו רואים בו יותר פרטים, ואם נמצאים רחוק ממנו רואים פחות פרטים.
כך קורה לנו עם הנשמה. הנשמה היא אותה נשמה, אלא תלוי בנו איך נרגיש אותה. איזה פרטים ממנה, לפי איזה חלקים ובאיזו עוצמה. לכן בעל הסולם אומר, שאפילו אם משיגים מלכות דעשיה, דומם דדומם, מלכות דמלכות (כי כל עולם העשיה הוא מלכות הכללית), בכל זאת נמצאים בה כל הפרטים.
ומה מקנה העיקרון הזה? "באופן, שאי אפשר להשיג אפילו אור הדומם דעשיה, זולת ע"י ד' חלקי העבודה." אם עולם העשייה, אפילו בדרגה הקטנה ביותר של מלכות דעשיה, מתחלק לדומם, צומח, חי, מדבר, אז חובה לעבוד "באופן, שאין לך אדם מישראל",אדם שמשתוקק לבורא, "שיפטור עצמו מלעסוק בכולן, לפי ערכו, והוא צריך לעסוק בתורה ומצות בכונה בכדי לקבל בחינת רוח בערכו," דומם מקבל ללא כוונה.צומח מקבל עם כוונה. חי מקבל מסודות התורה, כדי לקבל נשמה לפי ערכו, ומדבר מקבל מטעמי המצוות.
ובכל אלה חייב לעסוק, אבל בבחינת הדומם, שלא כל כך מרגיש מה הוא עושה, ואין לו כל הפרטים, שמחלק כל הפעולות שלו, מה בדיוק שייך למה, אלא בכללות חייב להשתוקק לעסוק בכל סוגי המאמצים הרוחניים הללו. "והוא צריך לעסוק בסודות התורה לפי ערכו כדי שיקבל בחי' נשמה לפי ערכו, וכן בטעמי מצות, כי אי אפשר לאור היותר קטן שבמציאות הקדושה" הכי קטן שבמציאות דקדושה, "שיהיה נשלם זולתם." אפילו בדרגה הקטנה ביותר ברוחניות האדם חייב לעסוק בכל העניינים האלה.
אדם שרוכש את המדרגה ראשונה, לא יודע בדיוק מה הם סודות התורה ומה הם טעמי מצוות, אבל הוא צריך לעסוק בכל מה שמדובר בחכמת הקבלה, כי שם מדובר על קיום אמיתי בתורה ומצוות, זאת אומרת, קבלת האורות במלואם ותיקוני הכלים במלואם. והוא כמה שמשתוקק כבר לפי מצבו ולפי דרכו, עובר על כל אופני העבודה האלה: ללא כוונה, עם כוונה, בסודות התורה ובטעמי מצוות. אין לו ברירה אחרת, אלא להשתמש באותו מקור רוחני, שמדבר על פעולות רוחניות אמיתיות, בכל גובה קומתם, ולהשתוקק אליהם כמה שמסוגל. וכך מאליו יוצא שעוסק בכל ארבעת ענפי העבודה הזאת.
לכן בעל הסולם אומר, שאם לא לומדים חוכמת הקבלה, אין בכלל מקור רוחני. אפילו אם משתוקקים לרוחניות ורוצים להיות בה, אין מהיכן לקבל את האורות, שעל ידי התאמצות בדרך, יעשו בהם תיקונים לדרגת דומם, צומח, חי ומדבר שברצון לקבל. אור המתקן שבא רק על ידי סוגי הלימוד האלו לרצון לקבל שנמצא בדרגות א', ב', ג', ד' (דרגת שורש לא לוקחים בחשבון, לא מחשיבים, כי כתר הוא סכום של כל הספירות). וכך מי שלא עוסק בחכמת הקבלה, אין לו אפשרות להצליח, אפילו אם רוצה בתום לב. כי לא יקבל את ארבעת סוגי האורות, שמתקנים באדם את ארבעת סוגי הרצון לקבל.
"ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו אפילו בדורות הקודמים, לא הייתה חשיכה כזאת, כמו זו המתגלה מסוף המאה התשע עשרה, תחילת המאה העשרים. כי היה פחות רצון לקבל מזה שפרץ בתחילת המאה העשרים. וחוץ מזה, לאנשים היתה זַכות כזאת, שאפילו אם לא עסקו בקבלה, אלא קצת, זה היה מספיק להם כדי להרגיש רוחניות.
רב"ש, שהיה עֵד לאותה התקופה, אומר שעד תחילת המאה התשע עשרה, אנשים רבים היו בהבנה ובהשגה רוחנית. במאה השמונה עשרה ואפילו במאה התשע עשרה כמעט כל הלומדים, ובעיקר הרבנים של כל קהילה במזרח אירופה, היו בעלי השגה. לא כולם בעלי השגה גדולים, אבל בהשגה הרוחנית שברור בה העיקרון הרוחני. כי מי שמשיג ולו את המדרגה הקטנה ביותר ברוחניות, כבר מקבל בהירות מסוימת על כל המבנה הרוחני. כי כל מדרגה כלולה מכולן, ואומרת לאדם על מבנה כל המציאות. ולכן המצב היה אחר לחלוטין. מה שאין כן עם התפתחות הרצון לקבל מסוף המאה התשע עשרה וכל המאה העשרים. וזה מה שבעל הסולם אומר, שבכל הדורות לא היה דור כדורנו אנו.
"שהוא משום שאפילו העובדי ה'" זאת אומרת, גם אלה שרוצים ומשתוקקים להשגה מתוך תמימות אמיתית, "שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם," רצוי שכל הדור יעסוק. אבל אם לא, אז לפחות אילו עובדי ה', שהם המתעסקים בתורה, היו במקום להתעסק בתלמוד, עוסקים בקבלה, אז לפחות הם היו נמצאים בדרגה האמיתית, והיו הולכים נכון, ואז כל הדור היה הולך אחריהם "וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו, ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה." מי אשם בהחשכת הדור? פני הדור, כי פניהם כפני הכלב.
"אמנם ידעתי הסבה," למה אלה שמשתוקקים לקשר לרוחניות, לבורא, בכל זאת לא נמשכים לספרי הקבלה, "שהיא בעיקר מתוך שנתמעטה האמונה בכלל, והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט, וספרי הקבלה והזוהר מלאים ממשלים גשמיים, ע"כ נפל הפחד על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו, כי ח"ו קרוב להכשל בפסל ודמות."
כל ספרי מקובלים, מספר הזוהר שכולו מדרש, משלים ודמויות, ועד לספרי הרמ"ק, כולם נכתבו כדי מלמטה להביא את האדם למעלה. לכן הרמ"ק מסביר בכתביו, שיש לנו עשר אצבעות, וגם רואים בעולם סביבנו שיש חלוקה לעשר, והכל בגלל שלמעלה יש חלוקה לעשר. והסגנון הזה עצמו (בלי לדבר על הבדלים עקרוניים אחרים) שממחיש לנו את הרוחניות דרך אמצעים גשמיים, גורם לאדם לראות רוחניות בצורה גשמית.
מה שאין כן אם לומדים את ספרי האר"י או בעל הסולם, שבהם מתחילים מאין סוף, מהשתלשלות שהיא מנותקת מהעולם הזה, אז האדם לומד אותה איך שהיא לעצמה ללא חשש מהגשמה. "והיא שהעירני לעשות ביאור, מספיק, על כהאר"י ז"ל, ועתה על הזוהר הקדוש והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים, למען לאפשר לכל המון בית ישראל" שזו הייתה הכוונה שלו, "ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש."
"וקראתי הביאור בשם "הסולם" להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא "סולם" לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו: כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תכנס אל העליה," רק לאחר הטיפוס בסולם נמצא המקום הרחב הנקרא "עלייה", שבו נמצא כל הטוב בשבילך, "אז לא תושלם כונתך."
"כן הדבר בביאור שלי על הזוהר, כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם." כי הזוהר מדבר במיוחד על הגובה הרם הזה של העליה. "עוד לא נברא הביטוי לזה," בשפה הגשמית. לכן את "הזוהר" אי אפשר לבאר בשפה הגשמית וגם לא את החומש. אלא מי שמשיג, משיג אותם. ומי שלא, בלתי אפשרי לו לבאר אותם. אלא הוא יכול לקחת איזו מילה או שתיים, איזה משפט, או איזה פסוק, ואז להסביר אותו באיזה אופן פרטי ומצומצם. "אלא עשיתי על כל פנים בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזוהר גופו," כלומר, הפירוש שלו לא מסביר מה כתוב בספר הזוהר, אלא הוא אמצעי שהאדם יתקן את עצמו, להיכנס לספר הזוהר ולראות מה כתוב בו.
פירוש הסולם הוא לא בדיוק פירוש הסולם לזוהר. אלא בעל הסולם מפרש רק את הסולם איך לעלות לגובה של הזוהר. והאדם שירכוש את השיטה שלו איך לעלות, הוא יעלה לגובה של הזוהר ויראה בספר הזוהר את כל פנימיות הכתוב, ויקבל את כל טוּב הפירות שנמצאים שם. ואנשים חושבים, שאם פותחים את פירוש הסולם לזוהר ולומדים ממנו, משיגים משהו. אבל אין בו חוץ מלדרוש תיקון. לעלות על הסולם, ואז בכוחות עצמך לראות מה שנמצא בזוהר.
"כי רק אז, תושלם כונתי בביאורי זה." הוא מצפה, שהמעיינים בפירוש הסולם שלו על ספר הזוהר, יבינו ממנו נכון, וישתמשו בצורה כזאת בלבד. כי אין מה ללמוד מחכמת הקבלה, חוץ מלהשיג אמצעי לעלות בסולם המדרגות. לכן, מי שיש לו רצון לתקן את עצמו, צריך לקחת את חוכמת הקבלה. ומי שאין לו רצון, אין לו מה לעשות בחוכמת הקבלה. משום כך המקובלים הערימו מכשולים על דרכם של אנשים שחפצו ללמוד. כי רצו לקבל ללימוד רק את אלה שיש להם מבפנים השתוקקות לתיקון מתוך רצון בשל. אבל בימינו זה כבר לא כל כך אקטואלי, מפני שהרצון לקבל בכללותו כבר בשל לתיקונים.
למה הרצון לקבל בכללותו בשל לתיקונים?
בני אדם רבים משתוקקים ובאים ללמוד. אמנם מתוך מאות ואולי אלפים שבאים, נשארים רק עשרות. אבל אלה שנוגעים בחוכמת הקבלה, כבר נמצאים מקושרים אליה בתוך כעין צינור קשר, ומזרזים את התפתחותם. הם תופסים את עצמם כנמצאים בתוך הזרם קדימה, באותו נתיב למטרה.
אלא האדם משתוקק לפי כמה שהרצון שלו בשל. וגם אם לא בדיוק מימש את הבחירה החופשית שלו, להתחזק על ידי הקבוצה ולהישאר בכל מחיר בקבוצה ("להישאר בקבוצה" הכוונה, לסגור עיניים ולהשתטח בפני החברים שייתנו לו רצון ומרץ למטרה), נשאר בכל זאת קשור, כי מבנה הפירמידה נשמר בכל פרט כמו בכלל כולו.
ולא צריך שמירה יתירה, מסביר בעל הסולם. כי אם פותחים את חוכמת הקבלה האמיתית, לא קבלה שמוכרת חוטים אדומים ומים קדושים, או פותחת בקלפים, או שרואה אותך בקרני רנטגן. אלא אותה חוכמת הקבלה שמסבירה את שיטת התיקון, שנקנית בעבודה קשה. אז האדם מיד נרתע מהשיטה.
ואם הוא מגיע אליה, הוא מגיע מאין ברירה, מתוך שאלה אמיתית "מהו הטעם בחיי?". ואז הוא מברר אם בשבילו זה כבר עכשיו, או אולי בעוד גלגול, או לאחר עוד כמה שנות סבל בחוץ. אבל באמירת האמת הזאת, כבר שמים הגבלה ניכרת על דרכם של מחפשי סגולות, נסים ונפלאות, או הצלחות בעולם הזה. והם כבר לא באים.
אבל באמת, לקבלה האמיתית אין מה למכור. ולכן מה שהיא נותנת, צריך להינתן בחינם. כי מה נותן עיסוק אמיתי בקבלה? הוא נותן לאדם המיואש והשבור, שיטה מאוד מרה וקשה. בעוד במקומות אחרים הוא יכול לשלם כמה מאות שקלים, ולמרות שמדובר בסכום גבוה, הוא מיד מקבל מוצר ומרגיע את עצמו. ואם הוא לא יוכל להרגיע את עצמו על ידי אותו מוצר, אז יבוא לחוכמת הקבלה.
ואם יכול להרגיע את עצמו, יעדיף לקנות מיד. כי בעבודה הרוחנית אומרים לו לבוא ולהזיע עשר שנים, לפני שיהיה לו משהו, והוא לא רוצה לחכות. כי בלאו הכי אם הוא יצטרך, יתנו לו כאלה דחפים שזה יקרה. אז בשביל מה לו עכשיו להזמין על עצמו מראש את כל הלחצים האלה. וכך יוצא, שלחוכמת הקבלה אין מה למכור, ואין מה לקנות ממנה, לאנשים שלא בשלים.
ולכן הוסרה ממנה השמירה שהיתה עליה בעבר. כי אז כל יהודי לא חשוב מהיכן, אם היה שומע על שיטה להגיע תוך עשר שנים לרוחניות, היה רץ ותופס אותה בשתי ידיים, והיום לא.
למה המקובלים בדורות קודמים לא השתמשו בטכניקת ההרחקה הזאת?
המקובלים לא יכלו להשתמש בטכניקה הזאת, לדחות אנשים לא הגונים, מפני שהרצון לקבל לא היה מספיק בשל. ולאדם עצמו לא היה ברור היכן הוא נמצא, כי היה זך. וגם לא היו ספרים מתאימים. אלא בכל דור ודור בהתאם למידה שהדור מוכן, באותה רמה ולא יותר, מוכנים בשבילו כל הספרים וכל האמצעים.
ולכן, הצטבר הכל יחד בדורנו, כמו שבעל הסולם כותב במאמריו "עת לעשות" ו"גילוי טפח וכיסוי טפחיים", בגלל אותה סיבה יחידה, שהרצון לקבל גדל עד גובהו האמיתי האחרון, ועכשיו בבחינה ד' שלו הוא מתפתח בכל כוחו ותוקפו.
במה קשורה עוצמת הרצון להסתרת החכמה?
בעבר הרצון לקבל היה זך. והתלמידים שהיו מגיעים עם רצון לקבל זך, היו מתמלאים מיד, כי הרגישו את הרוח שיש ברוחניות, והיו מסתפקים. ואפילו האחרים שלא כל כך השתוקקו למילוי, הרגישו שיש משהו בלימוד הזה.
החיים והתנאים היו כאלה שמתוך טבעו האדם היה קרוב לרוחניות. אבל כיום הוא לא קרוב לרוחניות מתוך טבעו. אלא מטבעו הוא ההיפך מרוחניות, ורוצה רוחניות מאין ברירה. אחרי שעובר משבר במינוס אין סוף מרוחניות, הוא רוצה אותה כי אין לו ברירה. אבל בשנים עברו הנפילה עוד לא היתה עד כדי כך גבוהה ועמוקה.
מתי האדם מגיע לדרישה לחוכמת הקבלה?
משבירת אדם הראשון הנשמה יורדת ומשתלשלת 125 מדרגות דרך ה' עולמות, א"ק ואבי"ע, לעולם הזה. ובעולם הזה היא הולכת ומתקדמת משך אלפי שנים. אבל בהתקדמות הזאת היא ממשיכה להשתלשל ולרדת בתוך העולם הזה בגובה של שורש א' ב' ג' ד', עד שמגיעים מים עד נפש. ואז מתוך משבר היא מתחילה לדרוש עלייה. וזה נקרא "זמן ההכנה". ולאחר מכן היא מטפסת ועולה חזרה לאותה נקודה.
משך הדורות שהנשמה עוברת בעולם הזה, התנאים של האדם כל פעם משתנים לחלוטין. בעביות שורש א' וב', הוא לא מרגיש שצריך לתקן, אלא מרגיש שעליו לשייך את עצמו כלפי מעלה. הוא לא מרגיש שיש צורך במסך על הרצון שלו. מתי מתחיל רצון למסך? כאשר נכנסים לעביות ד'. רק אז האדם מתחיל להרגיש את עצמו ההיפך מרוחניות, ההפך מהבורא.
רק בעביות ד' מתחיל עניין הבושה מה' וההפכיות ממנו. ואז האדם מתחיל להרגיש שהוא חייב מסך, חייב תיקון. ולפני כן הוא לא מרגיש שהוא חייב תיקון. לפני העביות האחרונה של עביות ד' הוא רוצה לחזור ולהשתייך לרוחניות, כי לא מרגיש הפוך ממנה. אבל בעביות דבחינה ד' הוא רואה עד כמה הוא הפוך מהבורא, ואז מגיע לו לעסוק בחוכמת הקבלה האמיתית.
למה אי אפשר לקבל את חוכמת הקבלה בעביות דבחינה ג'?
אי אפשר לקבל חוכמת הקבלה בעביות דבחינה ג'. כמו שלומדים מד' בחינות דאור ישר. מתי הרצון לקבל מרגיש שהוא נברא? בבחינה ד'. לפני כן הוא מרגיש שהוא נפרד, מרוחק, אבל לא מרגיש שהוא הפוך, שהוא חייב תיקון. אלא מרגיש שכל המצב שלו חייב תיקון, ולא הוא בעצמו. הוא לא מרגיש מתוכו שהוא הפוך. ולכן אינו תולה בו בעצמו, בטבע שלו, את הריחוק מרוחניות. אלא כמקרה, שכך קרה, כך היה. המצב שלו אחר לגמרי. כמו ההבדל בין ד' דעביות לג' בחינות הקודמות. ג' בחינות הקודמות הן לא כתר, הן לא השפעה. עוד לא מורגשת בו חובה, צורך.
האם האנושות כבר הגיעה לעביות של בחינה ד'?
האנושות הגיעה כבר לעביות דבחינה ד', אבל בכללות. למרות שיש כאלה שעדיין נמצאים בתקופת ימי הביניים, בתקופת האבן או הברזל, אבל בכללותה האנושות שייכת כבר לבחינה ד'. סין קפצה תוך עשרים שנה מפיאודליזם לקפיטליזם. תוך עשר שנים הם ייכנסו לייאוש ולדפרסיות ומכות מודרניות למיניהן.
וגם אם לא רואים את זה מבפנים, צריך להניח שבעל הסולם מבין את הטבע לעומקו, על מה העולם הזה יושב.ואם הוא קובע שכך הוא, אז בהתאם לכך צריך לפעול, אפילו אם עדיין לא נראה לעינינו, שהאנושות נמצאת על סף הכרת הרע בהתפתחותה. אמנם שעל מדענים רואים זאת בהמוניהם.