"אכן לפי זה נשאלת השאלה: למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים, והיו ראויים לו יותר? ויחד עם זה יש לשאול: למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו? והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו? ונשאלת השאלה: הכי אכשר דרי? והתשובה היא: כי העולם במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב"ד, חג"ת, נה"י.
וזה שכתוב: "ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז ע"א). כי ב ב' אלפים הראשונים, שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד, והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים נגדלים בכל פרצוף מתחילה, ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף מתחילה.
ונמצא כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים שהם בבחינת תהו. ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שהוא סוד תורה. ועל כן אמרו על ב' אלפים האמצעים, שהם תורה. וב' אלפים האחרונים הם נהי"מ דכלים. ועל כן מתלבש בעולם בזמן ההוא אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול. ועל כן הם ימות המשיח.
גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת עד החזה שלו, האורות מכוסים, ואינם מתחילים להאיר חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי"מ בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם.
אלא בזמן האריז"ל, שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהעלם, על ידי נשמת האלקי רבי יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה. וע"כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד כל הראשונים שקדמוהו.
ועם כל זה כיון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי (נפטר בה' אלפים של"ב), על כן לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים, שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם. וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן, שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ ה' יתברך
למה יש חלוקה לשלוש תקופות?
החלוקה לשלוש תקופות נובעת מפרצוף שמתחלק לחב"ד, חג"ת, נה"י, כמו כל פרצוף. במציאות אין יותר מכלי ואור. שהולכים ונגלים לעינינו בחלוקה כזאת, כי האדם רואה, תופס ומרגיש את המציאות רק מתוך הכלי שלו. והכלי הזה הולך וגדל בנו לאט לאט מאדם הראשון. שרק ממנו מתחיל הלוח העברי, למרות שגם לפניו היו בני אדם. אבל ההתעלות הרוחנית באדם, מתחילה רק מאדם הראשון, שהיה הראשון שהתעוררת בו נשמה, אותו "חלק אלוה ממעל".
ומאדם הראשון ועד גמר התיקון צריך לעבור הבחנות, מדרגות רוחניות, הנקראות "6000 שנה". והאדם מפני שהוא בנוי מ-6000 הבחנות, אז בכל מדרגה ומדרגה, שנקראת "שנה", הוא מרגיש את המציאות בצורה אחרת. והתפתחות היא לפי כלים ואורות, ולא שנים. ואין לה קשר למציאות דעולם הזה, כפי שאנו מפענחים אותה לעינינו, וקוראים לה. כי אם מעמיקים לחדור בה יותר מהרגיל, רואים אותה רק לפי אורות וכלים. כי חוץ מאור וכלי אין כלום במציאות, גם אם במקום אור וכלי קוראים למציאות "שנים", "מקרים", או "הרגשות".
והכלי מתפתח תמיד על ידי האור. ההתפתחות עד אדם הראשון נחשבת התפתחות גשמית, רק בגופים, ולא התפתחות רוחנית, כי היא התפתחות בהבחנות שאין קשר בין בינה ומלכות. וכלי שקשור לרוחניות, מתחיל להתפתח רק באדם הראשון. הראשון שנקרא "אדם", "אדמה לעליון". כי לראשונה התחילה להתעורר בו הנקודה של בינה, הקשורה למלכות שבתוכו. ולכן ממנו מתחיל להיות "מבנה העולם". כלומר, מתחילים להרגיש את ההסתרה, את היחסים עם הבורא שנגלה, בצורה הקטנה ביותר.
ומאותו רגע ואילך מתחילים בני אדם מיוחדים, הזכים ביותר לפי מבנה פירמידת הנשמות, להרגיש קשר עם הבורא. וכך עשרת הדורות מאדם הראשון ועד נח, ועשרת הדורות מנח ועד אברהם אבינו, נחשבים כבר התפתחות רוחנית. אבל של כלים זכים מאוד, בעביות דשורש. לכן עוד לא מדובר על הכרה, כי אין מה להכיר בכלי זך. אלא כשמגיעים עד עביות של אברהם, שזו היתה ההתגלות הראשונה.
זאת אומרת, הרגשת הכלי של הנשמה הכללית מחולקת לחב"ד, חג"ת, נה"י. וכרגיל מתגלים קודם כלים זכים, חב"ד, אחר כך כלים חג"ת ולבסוף כלים עבים נה"י. ורק אנחנו מפענחים את ההרגשה הפנימית שיש בכלי, לתופעות חיצוניות של עולם, שנים ועוד. אבל אין חוץ מאור הבורא, אור העליון, וכלי של נשמות.
מתי מתגלים אורות נרנח"י?
אי אפשר לגלות נרנח"י. עד גמר התיקון מגלים רק נר"ן. חיה ויחידה מתלבשים בתוכו וחלק נשארים כאור מקיף. לכן הכלי עצמו נקרא "נשמה", כי זה האור הגדול ביותר שמתלבש בתוכה בקביעות. וכל היתר, חיה ויחידה, אורות דחוכמה, הם מתלבשים רק כהארה.
בקבלה לומדים שאי אפשר לתקן את הכלים דחוכמה. כי אין זיווג על מלכות, אלא רק על מלכות שנכללת ביסוד. ולכן קורה כך.
מה הם כלים שמוכנים לקבל אור נשמה?
בכלי של הנשמות בכללות באות עכשיו לעולם, נשמות ששייכים לכלים דנה"י. וגם מי שלא מרגיש נכלל בכלים דנה"י. בתקופתנו אנחנו שייכים לגילויים שצריכים להיות עכשיו, בחלק האחרון ביותר בתוך הכלי. ולכן אפילו אלה שעדיין רחוקים מהגילוי, ואינם מפותחים דיים כדי להרגיש, הם נמצאים בהתכללות עם נשמות אחרות שמרגישות ומשיגות, וכך בכל זאת נמצאים בגילוי הכללי של נה"י.
לכן רואים היום איך עמים, שעד לפני עשרות שנים חיו בתקופת האבן או בתקופת הפיאודליזם, מגלות פתאום נכונות פנימית לעכל את התפתחות הציביליזציה, ללא שום בעיה. כי בפנימיותם הם הגיעו להתכללות עם כל יתר הנשמות. ואם הנשמות מוכנות, אז אין להן בעיה לעכל את ההתפתחות בעולם הזה.
האם בדור של כלים דנה"י מתגלים אורות של נשמות?
בדורנו, נמצאים ברשותנו כלים של חב"ד, חג"ת, נה"י. אם נעבוד איתם, אז נגלה. ואם לא, לא. בדורות הראשונים אפילו שעבדו, ועבדו בצורות שבימינו אנחנו לא מסוגלים, גם אז נגלו בהם רק חב"ד, סוג הכלים שהיה ראוי אז לגילוי. ובזמן התורה רק חג"ת. ובזמן הזוהר רק סוף חג"ת. ולא יכלו לגלות יותר מהמידה הזאת. לכן גם התורה וגם הזוהר נכתבו בצורתם הזאת.
ואפילו האר"י, למרות שגילה גילויים ששייכים להתפתחות בסוף כלים של נה"י, לא יכול היה לגלות הכל ומיד. ודבריו נשארו נסתרים ומתגלים רק בזמננו. כלומר, רק נכתבים ומועברים בצורה מבוארת, אבל הדרך עוד ארוכה. אמנם מתקצר גם זמנם של חב"ד, חג"ת, נה"י, כי פועלים אורות יותר גדולים והפעולות שקורות, סמוכות יותר אחת לשנייה, אבל למרות זאת העולם עדיין רדום. אבל יגלו אותם, אז הגילוי יהיה מהיר ובקפיצה לכלים גדולים ואורות גדולים.
מה פירוש להיות בדור שמתגלים בו כלים דנה"י?
להימצא בדור של חב"ד, או בדור של חג"ת, או בדור של נה"י, לא תלוי באדם עצמו, אלא בהשגחה מלמעלה. וכך משך הגלגולים נוצרת הכנה כללית בנשמות, שהכלים של האדם ושל כל העולם, נמצאים בהתפתחות מסוימת בדור מסוים. כל העולם, כל הנשמות, אומר בעל הסולם, מתקדמות כמו שורה אחת של חיילים. מגלגול לגלגול, מחיים לחיים, מתחדשות ובאות לעולם הזה.
וכך באים וגדלים הכלים להתפתחות עד רמה של נה"י, נה"י דנה"י. וכולנו, אם רוצים או לא, שייכים לאותם כלים עבים, שכדי לברר אותם, חייבים שיבוא מלמעלה אור גדול מאוד. ולכן בדורנו זקוקים לחוכמת הקבלה. בדורות הקודמים היה מספיק לשמוע או לקרוא קצת תורה, תלמוד בבלי, או אפילו כתבי קבלה, אבל לא בצורה עד כדי כך מבוררת, כי לא היו להם אותם כלים עבים. לכן חוכמת הקבלה ובראשה ספר ה"זוהר", חייבת להתגלות בדורנו כאמצעי לתיקון הכלים.
כל בני הדור שמגיעים להתפתחות כלים דנה"י, זה כתנאי בלבד. לפי התנאים שיש בכלים, ולפי התנאים של האורות, אפשר להמשיך להתפתח הלאה. אבל לא שהם כבר נמצאים בהתפתחות הזאת. אלא רק אם יתקנו את עצמם כמתחייב מהכלים דנה"י, על ידי משיכת אורות גדולים בזמן לימוד חוכמת הקבלה. ולא בצורות אחרות כמו פשט, רמז, או דרוש. אז יתגלו הכלים דנה"י, ותתגלה השגה ואורות הרבה יותר גדולים, ממה שהתגלו לדורות הקודמים.
מתי מגיעים לבחינה ד' דד'?
לפני מחסום כל אחד ואחד מגיע לבחינה ד' דד'. בכללות כולנו נמצאים עכשיו במצב, שיכולים ומוכנים לגלות את כל הכלים, שנותרו עד גמר הכלי, עד תחתית הכלי. ובהתפתחות חוכמת הקבלה, האמצעי לתיקון יתר הכלים, אפשר לגרום לכל האנושות, הכלולה מכל הנשמות, לגלות את הכלים ביתר מהירות על ידי האורות שמושכים בלימוד חוכמת הקבלה, ולא על ידי ייסורים.
ולהביא לכללות התיקון של כל הכלי, עם האור שחייב להתלבש בו, לפני אותם 6000 שנה, שאינם זמן, אלא פונקציה של תיקון. הזמן שבא מלמעלה, נקרא "השגחה כללית", וכולל את כל השנים עד כה, שעברנו לפי הזמנים. שלא היה באפשרותנו לעשות משהו, אלא עברנו גלות והתכללות הכלים. וכעת מגיע זמן הנקרא "השגחה פרטית".
השגחה פרטית נקרא "אחישנה", כלומר, שהאדם עצמו קובע את הקצב, ולא הולך "בעיתו". לכן לא צריך לחכות 300 שנה עד גמר התיקון. אלא אפשר לעשות מאמץ, ואותם זמנים שבאים מלמעלה, כשנים גיאולוגיות, לפי השעון, לפי שמש וירח, לקבץ לאפס דקות, לכמה שניות, כמו שכתוב: "ישראל מזרזים את הזמנים". כי היום הכל תלוי בנו.
בכלים האלה שנקראים "אנושות", בהם אנו מרגישים ומקבלים. הם החיים שלנו ותפיסת עולמנו. והכל נובע מאיפה שנמצאים בכלי הכללי, ומה איתנו. הצרות והבעיות שיש לאדם בדורנו, נובעות מגודל הכלים שלנו, שהם כלים מאוד עבים. ולכן האמצעי לגילוי ולתיקון אותם כלים נמוכים, חייב להיות חכמת הקבלה.
ובמיוחד בכלים העבים האלה, מתגלה הקשר בין בינה ומלכות. לכן הסתיימה תקופת ההתכללות והגלות, והאנושות נכנסת לתקופה של בחירה חופשית, שלא היתה לה לפני כן, בזמן שהייתה השגחה כללית מלמעלה. אלא רק לנשמות מיוחדות כמו אברהם, משה, רשב"י, האר"י ובעל הסולם.
האם בכל דור הנשמות המיוחדות שייכות לחלק העליון של הכלי?
כל נשמה ונשמה שייכת לדור שהיא נמצאת בו, היא פרי הדור שלה. לא יכולה להיות בדורנו התגלות של נשמה כרבי שמעון. אם לרבי שמעון היו כלים של הדור שלנו היה מגלה משהו אחר. ובדורו לא יכול היה לגלות אחרת, אלא מה שנגלה לפי הכלים שלו.
אבל האם רבי שמעון היה בגמר התיקון, כמו שבכה ואמר רבי חייא ("מאמר חזווא דר' חייא" "הקדמת ספר הזוהר"), אם הוא נמצא בגמר התיקון, איך יכול להיות שהתגברו עליו הקליפות, ולא נתנו לו לתקן את החלק האחרון של המלכות? הנשמות האלה הן פונקציה של הזמן שלהן. ולא יכולים להתגלות בהם אורות וכלים אחרים, אלא מה ששייך לדור שלהן.
בעל הסולם שייך היה לדורנו, לכן הוא היה יכול לגלות מה שגילה. אבל איך יכול להיות שכלי של בעל הסולם היה שייך לכלים של נה"י? כי בזכות שלו הוא הגיע להיות זך כמו חב"ד. החלוקה חב"ד, חג"ת, נה"י מתייחסת לעובי הכלי שמתגלה, ולא למסך שלו. שאנחנו שייכים לכלים נה"י דנה"י, ואם נתקן אותם, נגלה בפרטות, אורות עצומים שלא היו כמוהם.
מה חובתנו לתקן בדורנו?
עברנו את כל הכלי, אנחנו נכללים מכל יתר הכלים. אבל העיקר בדורנו לתקן את חלק הנה"י, שאליו אנו שייכים, בהתכללות עם כל יתר הכלים.
היכן ממוקמים המקובלים בהתפלגות הנשמות בכלי?
אלו שנמשכים ביתר קלות ללימוד ולגילוי האלוקות, יותר קרובים לקבלה לא בגלל הכלים, אלא בגלל מבנה הנשמה. הם נמצאים במרכז הכלי כמו שהיו אברהם ומשה, והיתר מפוזרים סביבם. יש ידיים, יש רגליים, חלקים יותר מפוזרים, אותה התכללות הנשמות זו מזו, ויש יותר מרכזיים. אבל כל אחד ואחד שייך לאותה שכבת העביות שמתגלה עכשיו בדרגתנו. והיא גדלה מלמעלה למטה, מנקודת האפס דרך דורנו, ועד הסוף שתתגלה ד' דד'.
כל המקובלים שהיו בכל הדורות, הם הנשמות שממשיכות את כל הפעילות הזאת, כי הם הנבראים, הם לא יכולים לברוח מהכלי הזה. אלא הם נמצאים בהתכללות עם יתר הנשמות, וכל אחד לפי תפקידו, מתגלה מתי שצריך, בהתאם לקצב תיקון פעולת הכלי הכללי.
האם תהליך קבוע מראש נקרא "בעיתו"?
"בעיתו" הכוונה היא, שכל התהליך התנהל לפי לוח זמנים. ובמאות הקודמות אף אחד לא יכול היה לקפוץ מעבר לזמן ולהביא את הגאולה. כי הגלות עוד לא פעלה לעומקה על כל הנשמות, כדברי הכתוב: "לא יצאו ישראל לגלות אלא לצרף להם נשמות הגויים". כלומר, עדיין לא הסתיים הצירוף הזה. ביחס לדורות הקודמים "בעיתו" נקרא לא חוסר בחירה, אלא תהליך שבא מלמעלה.
מהו אותו מאמץ שאפשר לעשות, כדי להביא את הגמר התיקון?
הדור שלנו קיבל חזרה את ארץ ישראל הגשמית, ומחויב לכן לגרום לחזרה לארץ ישראל הרוחנית. מהדור הזה ואילך חלה עלינו חובת התיקון. התיקון לא מקושר יותר ללוח זמנים, אלא כולו תלוי בנו. וחובתנו למשוך את חוכמת הקבלה לגילוי הכלים, להכרת הרע, ואחר כך לתיקון הכלים ולמילוי הכלים. והכל מתרחש בתוך הכלי.
מהי נקודת הזמן של 6000 שנה?
6000 שנה היא התקופה ההיסטורית, שלפי ענף ושורש שייכת להתפתחות חב"ד, חג"ת, נה"י. שאז הזמן יאלץ את האדם על ידי הייסורים נוראיים, על ידי פתיחת הכלים הגרועים ביותר, בכל זאת להגיע לתיקון. אבל כך הוא לא מגיע למימוש חופש הבחירה שלו.
"בחירה חופשית" נקרא לזרז את הזמן. כלומר, ללכת לפני הזמן, לפני שמגיעה המכה, שתחייב אותנו להכיר את הרע ולתקן אותו, ולהביא את האור על מנת להשפיע לבורא. אלא הולכים לפני המכה, ורוצים מתוך מאמץ עצמי להגיע להשפעה לבורא. אמנם לא לשמה עדיין, לפני תיקון, מתוך חשבון אגואיסטי.
לפני הייסורים הגופניים, בכלים שמורגשים ברצון לקבל, עושים מאמצים כאילו שמצטערים ברצון להשפיע, שלא משפיעים. זה נקרא "בחירה". בחירה לא נקרא לגרום לעצמי ייסורים מכוונים, "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן", להכניס את עצמו לייסורים ולצרות, כדי לגרום לַרצון לברוח מהצרות ולתקן את הכלי. זה לא נקרא "בחירה חופשית", כי לא משתמשים באור, בתורה, אלא בכלים, בטבע של הכלי.
הבחירה החופשית היא בלמשוך את האורות. ואז הייסורים באים לא מפני שמרגישים רע בכלים, האגואיסטיים, כי הם לא מלאים באור. אלא האורות שמגיעים, הם מביאים מעט הכרה בגדלות הבורא, וכלפיו האדם רואה שהוא רע. וסובל כלפי הבורא, למה הוא לא כמוהו. הבחירה חופשית פותחת מיד סוג "אקלים" אחר, יחס אחר להתפתחות. לא כלפי האגו, "רע לי" בחיים, "מה טעם בחיים". אלא למה בתכונות שלו, הוא לא כמו הבורא.
ואז מושג הזמן לגמרי משתנה, כי האדם עובר להילוך אחר, לקשר אחר עם האורות. ולא נמצא בטבע הכלים, אלא משתמש בכוח אחר, בכוח האור, כדי להתקדם. ולא על ידי הייסורים שלאט לאט דוחפים את האדם, כמו מכבש של התפתחות.
האם בשנת 6000 שנה לפי הלוח, נגיע לגמר התיקון?
התיקון חייב לקרות אם לא ב"אחישנה", אז "בעיתו". אלא אם נותנים לאדם אפשרות לעשות את התיקון, לבצע את חופש הבחירה שלו, מה שלא נתנו לו בעבר, כי קודם היו אלה הכנות הכלים בכללות. אבל מאותו רגע שנותנים לו בחירה זה נקרא כלים דקבלה. וכל היתר, כל התקופה של הדורות הקודמים,היא לעומתנו כמו ט' ראשונות לעומת מלכות. זה כנגד זה.
לכן יש לנו בחירה חופשית. והכל תלוי בנו ולא תלוי בזמן. אלא ביכולתנו לקדם ולזרז את הזמנים, כי אנחנו כבר מעל הזמן. זאת אומרת, אם לא מתייחסים לגילוי הייסורים בכלי דקבלה ש"רע לי" ולכן אני מתקדם, אז עולים מעל הזמן הזה של 6000 שנה. מושכים אורות, והולכים באמצעי אחר מאשר השנים.
ומה שלפני כן יכול היה לקרות, תוך כמה שנים. לאחרי מכן לא יכול לקרות. כי אם לא פועלים לפי האור, אז הכלי פועל ומחייב לעשות את התיקון, עד סוף שיתא אלפי שנין. אבל בסוף שיתא אלפי שנין, האנושות לא מפסיקה להתקיים. אלא היא ממשיכה להתקיים בצורתה המתוקנת. ותיקון בא או מזירוז הזמן על ידינו, או על ידי הייסורים, שנקרא "בעיתו".
למה רבי עקיבא אמר בתקופתו שהגאולה עוד מעט תגיע?
משך ההיסטוריה היו אנשים רבים שחשבו, שבזמנם הגאולה קרובה, שכבר בזמנם האורות והכלים בשלים, מוכנים, כשרים, לתיקון ולגמר התיקון. ויתכן שהיו מצבים כאלה בהיסטוריה, בהתפתחות הכלים, שעל ידי מצב מיוחד של סבל מיוחד, ועל ידי המנהיג הגדול, שהיה יכול למשוך את האורות הגדולים, אז הכלי, הסבל, ונשמה גדולה כמו של רבי עקיבא, אם היו עובדים יחד, היו יכולים לגרום למצב, לתקופה, כעין גמר התיקון.
בזמן שסובלים מאוד, סבל מגלות רוחנית, ועוד בגלות גופנית, ויש מנהיג עם נשמה מאוד גבוהה, אם הכל היה מצטבר יחד, הדור עצמו עם הנשמות שלו, עם הסבל שלו, והמנהיג עם האורות שלו ועם היכולת, אז אפשר היה לבצע מצב כזה. לכן הוא לא טעה. אלא באותה תקופה, במצב שנוצר מהצטברות הייסורים, נראה היה לו שהגאולה אפשרית. מצד הכלים ומצד האורות. אורות שהוא היה מספק, והצרות שהתגלו באומה.
מה גילויי "בעיתו" בדורנו?
"בעיתו", אומר בעל הסולם, יכול לקרות על ידי מלחמות אטום ומימן. שמכל האנושות תישאר כמות קטנה של אנשים, קומץ נשמות בגופים, שמתוך הייסורים יתחברו הנשמות ביניהן, ויבצעו בחירה חופשית ותיקון, שחייב לבוא רק מתוך הבחנות של האדם, ולא מלמעלה.
האם תמיד תהיה בחירה חופשית אם להיתקן?
הייסורים אינם דרך. מכות מקבלים לפי המידה שנעשים קשיי עורף. אם חכמים ותופסים מיד למה מקבלים מכות, מאותו רגע מתחילה הבחירה. והזמן שנמשכו המכות, הוא לא נחשב, אלא נקרא "בעיתו", השהייה שהאדם סובל עד שמתחכם.
ומרגע הבחירה מתחיל בירור הכלים, בירור כל שלב ושלב על ידי הבחירה. שלב הכרת הרע, ההבנה מה טוב, בחירה על ידי הלימוד, אחר כך תיקון הכלים, לאחריו מילוי הכלים, עד שמגיעים לגמר התיקון. אבל להתחכם דרך המכות תלוי בהפצה, בהבנה, במה שקורה עם האדם.
ובמי תלויה ההבנה שכדאי להתפתח על ידי הבחירה? הבורא נותן מכות, ואחריהם נותן הזדמנות, ואומר לאדם: "קח לך". אם הוא לא רוצה, אז באות עוד מכות, ועוד פעם הזדמנות של "קח לך". לא לוקח, עוד פעם מכות, ועוד פעם "קח לך". עד שהמכות מצטברות, והאדם בוחר. אז הכל נכנס לבחירה החופשית שלו, אבל אם הוא לא בוחר, המכות ממשיכות להכות, ומצטברות ומצטברות.
לפי מה נמדדת מכה?
מכה לא נקבעת כמכה לפי מראה עיניים, שיש מלחמה ורבים מתים. אלא מכה באה לפי הרגשת האדם. לפי הקביעה הפנימית שזו מכה. אם פצצה נופלת ותוך כמה רגעים כולם נעלמים מעל פני כדור הארץ, ונשארות רק נשמות, לא אומר שזו מכה. האדם קובע שזה מכה בשבילו. ולא מה שנראה לעין.
מתי הסבל עוזר לאדם להתקדם, ומתי הוא מנתק אותו לחלוטין?
הסבל הזה לא תלוי בנו. אנחנו לא יכולים להבין בדיוק, על ידי איזה אמצעים אנחנו מתקדמים. יכולים לתת לאדם חיים טובים, ואחר כך דוקרים אותו קצת, אבל בצורה מאוד יעילה ומועילה. לא עלינו למדוד את התנהגות הבורא, ובאיזו צורה ואיך הוא עושה את זה. מה שחשוב, זה מה שמעורר.
הגוף נועד לסבול, כותב בעל הסולם, בשביל זה הוא קיים. המכות זה לא כמה מכות מקבלים. לא סופרים את המכות. אלא מכות נקרא, שמתוכם האדם מתחיל להבין כלפי הבורא, כלפי הרוחניות, שהוא נמצא במצב שחייב לעשות משהו. עם ההרגשה הגופנית לא מתחשבים. מתחשבים רק בהרגשה יחד עם הבנה, שמתחילה להיות הכרת המצב.
איך כמה נבראים שמשנים את היחס לבורא, משפיעים על התקדמות כל העולם?
על ידי זה שמושכים אורות. אבל הם מושכים אותם לעצמם, לנשמות שלהם. אבל מפני שהנשמות שלהם כלולות מיתר הנשמות, אז האורות עוברים ומאירים לכל יתר הנשמות, מתוך התכללות. כך מבנה הנשמות, מבנה העולם. וכך כולם מתחילים לקבל הארה יותר גדולה, ולהבין או להיות בהכנה להבין יותר מהר, שרע להם לעומת האור שמאיר, האור מקיף, ואז התפיסה שלהם משתנה. רואים היום איך כל העולם משתנה, ואפילו לא יודע למה.
מהו "זמן"?
זמן זה הרגשה שמשתנים. משתנים המצבים בתוך הכלים.
מי מרגיש את הזמן?
כל פרט ופרט מרגיש את הזמן, מרגיש שהוא חי באיזו תקופה, מפני שמאיר עליו אור מקיף. איזו הארה פנימית ממנו, שזה בעצם המקיף. החיים הגופניים הם רק מקיפים קטנים.
האם סדר הזמנים הוא קבוע?
סדר הזמנים ולא הזמנים ביניהם הוא סדר מדרגות קבוע, כי המבנה הוא קבוע.
איך חלק מהאנושות עושה עבודה רוחנית?
לפי מבנה הנשמות שלהם, כמו שעשו רבי שמעון ויתר המקובלים. הם עשו מה שהיה מוטל עליהם לעשות, ללא בחירה.
איך העבודה שלהם משנה את המציאות?
הם משכו אורות יותר ממה שמגיע ללא בחירה, ועל ידם העולם השתנה. יותר ממה שהיה צריך להשתנות לפי אורות וכלים, אם האדם לא היה מתערב בהם. לכן הצדיקים הם יסוד עולם, כי הם משנים את העולם, הם מביאים לעולם מידת הרחמים ומזרזים את הזמנים.
האם אחרי 6000 שנה בטוח נגיע לגמר התיקון?
סדר אורות וכלים הוא סדר קבוע, וחייב להיגמר בסוף 6000 שנה, לפי לוח הזמנים הרגיל. ומחשבים אותו מיום שנולד אדם הראשון. "נולד" הכוונה לא ללידתו הגופנית, אלא שנוצר החיבור בין בינה ומלכות בתוך נשמתו, עד שיהיה גמר התיקון. כך כתוב בכתבי מקובלים, וגם בעל הסולם כותב על כך בצורה ברורה. והעולם עצמו יכול להתקיים עוד אלפי שנים לאחר מכן. אבל גמר התיקון לא יכול להיות במועד מאוחר יותר. אלא לפני כן, זה תלוי בנו.
מה ההבדל בין 6000 שנה גיאולוגי, ביולוגי ורוחני?
המעבר בין גיאולוגי לביולוגי ולרוחני, הוא מעבר בין מה שהאדם מבצע, ובין מה שהאדם לא מבצע, אלא מבצעים עליו. "גיאולוגי" ו"ביולוגי" בא מלמעלה. ו"רוחני" בא מהאדם, הוא השולט עליו. אדם הראשון חי כ"פרא אדם", עד המגע הראשון שהיה לאנוש הזה עם הבורא. המגע הזה נחשב לשנת האפס, שממנה ואילך התחילו הנשמות להיכנס לתהליך ההתפתחות.
נשמת אדם הראשון היא הנשמה הזכה ביותר. כלפיה החלה הרגשת החיבור בין מלכות לבינה. וממנה והלאה המשיך להתפתח הקשר הזה בהרגשת האדם משך כל הדורות. דורות שאפשר לספור אותם, או לפי התהליך ההיסטורי, או לפי סדר ירידת הנשמות. אבל קצב ההתפתחות הזה, צורת ההתפתחות שלה, תלויה בבחירת האדם.
צריך להתייחס ל-6000 שנה, גם כשנים גיאולוגיות, כסיבובים של כדור הארץ סביב השמש. למרות ששנים הם לא פונקציה של הסיבוב הזה, אלא פונקציה של הרגשת האדם. הזמן הפנימי הוא הרגשה, הוא מספר הפעולות שעוברות על האדם.
למה בקבלה צריך לעבור 6000 שנה מתוך בחירה חופשית, ולא להתייחס לתאריך היעד?
לפי הרגשת הזמן בתוכנו, אם מושכים ומאריכים את הזמן, אז רגע אחד מורגש בנו כמו אלף שנה. ואם מזרזים את הזמנים, אז עשר שנים מורגשים בנו כמו רגע אחד. אבל ההרגשה הזאת לא תלויה במה שקבעו כ-6000 שנים, מדרגות, שכוללות גם התפעלות וגם "בעיתו". אבל צריך להיצמד למה שבעל הסולם מסביר בצורה פשוטה, בספר "מתן תורה".
הקבלה מסבירה לנו, שכמות הייסורים חייבת להיות אותה כמות. עוצמת הייסורים חייבת להיות אותה עוצמה. האור מקיף שיגלה את כל עמקות הכלי הזוועתית, חייב להופיע בתוך הכלי, ולתת לו הרגשה מסוימת, כדי להגיע באמת להכרת הרע. אבל כל זה תלוי באדם עצמו, עד כמה הוא מודע לתהליך ומסוגל לבנות מערכת סביבתית, שתאפשר לו לראות את האורות, שמגלים את הכלים הזוועתיים שלו, ועומדים אחרי ההרגשה הזוועתית שמרגיש. ואז יראה את המצבים האלה כמצבים הטובים והנחוצים, כמו בגילוי מחלה.
האדם חייב להגיע למצב נואש, למצב אנוש, לכאב נורא, שאי אפשר לסבול אותו. ורק אז הוא יוצא מגלות לגאולה. אבל כדי לוודא שהוא פועל לקראת זה, למרות שהוא הגורם המרגיש, שרוצה ליהנות. עליו להעריך את המצבים האלה כמצבים רצויים, מתוך שמגדיל את גדלות הבורא, ומגיע להכרת הרע בתכונותיו ולהכרת נבזות הנשמה. ואז במקום לחיות בתוך מר ומתוק, הוא מתחיל לחיות באמת ושקר. ובכך נעשה מוכן לסבול, ומוכן למשוך את האורות, ומוכן שהם יבואו ביתר מהירות. כי הם תלויים בהכנה של האדם, עד כמה הוא מסוגל לסבול. ואז מביאים לו ביתר מהירות אורות, שמאירים עליו מלמעלה ביתר עוצמה.
וכל זה הוא בבחירת האדם. זאת אומרת, הבחירה של האדם היא להכין את הכרתו ואת הערכתו כלפי המצבים שבהרגשה הם נוראיים. לבנות כנגדם מערכת הכרתית של אמת ושקר, שמוכן להיות בהם כי הם אמת. ובכך האדם מזרז את הזמן של התגלות האורות בכלים. וכל זמן שלא עושים כך, האורות פועלים בתוך הכלים בצורה טבעית, ומפתחים את הכלי לאט לאט עד שהכלי מתרגל, והרגל נעשה טבע שני. שהאדם מתחיל בכל זאת לבנות ליד ההרגשה מערכת מחשבתית והכרתית.
והאדם שמתרגל תמיד לכל דבר, מתחיל למדוד האם כדאי לו לפענח את המצב לפי הסבל, או יותר טוב להצדיק אותו. אבל הדרך הזאת ארוכה מאוד. לכן בסופו של דבר הכל תלוי בבחירת החברה, שהיא יכולה לעזור לאדם להעריך אחרת את המכות, לא להתייחס אליהם לפי מר ומתוק, אלא לפי אמת ושקר.
למה גמר התיקון נקשר אצל אנשים עם גורם משיחי?
אם אומרים לאנשים, שחייב להיות גמר התיקון, ואנחנו יכולים להביא את גמר התיקון על ידי רצוננו, אז כבר עוסקים במשיחיות. כי מה זה נקרא "משיח"? הכוח שמביא את האדם לגמר התיקון. לכן העיסוק בגמר התיקון הוא משיחי. אלא אם לא מדברים על זה, אלא אומרים לאנשים שחייבים להתקיים בעשיית מצוות, ומה שיהיה יהיה. או אומרים להם כמו החילונים, שכלום לא חשוב, מה שיש יש, ומה שלא לא. אז זה לא משיחי. אבל אם מדברים על אותו מצב, שאליו אפשר להגיע בעצמנו והוא תלוי בנו, כבר לוקחים תפקיד משיחי.
ואם הקבלה היא משיחית, כי היא אומרת שלהשיג את גמר התיקון, את כוח המשיח, נתון בידיו של האדם, אז מה רע בכך? כך לומדים מתוך חוכמת הקבלה. לא מדובר באותה אמונה עממית, שיבוא כוח עליון מלמעלה, ויסדר את כל העולם שיתנהל בצדק. מי שרע יתנו לו מכות, ומי שסובל ילטפו אותו. אלא שחייב להיות תיקון העולם. וכל השלבים שאנחנו עוברים לפני כן, הם לפני ביאת המשיח. זאת אומרת, לפני הכרת הרע, לפני התיקון, שמוטל יהיה על האדם לתקן אותו, בכל זאת בהכרתו.
יש אנשים, שהרופא אומר להם שנים על גבי שנים ללכת לבצע ניתוח ולטפל בגוף. והם מפחדים ולא הולכים. והמצב שלהם הולך ומחמיר, והפצע נעשה מוגלתי, עד שמגיעים למצב נוראי, שסובלים ולא מסוגלים, וכלום יותר לא עוזר. אבל הקבלה אומרת לאדם, שכדי להיפטר מהרע, כדאי להיכנס לחברה, לקרוא ספרים, לראות שזה לא נורא. שאמנם עושים שם "זריקת הרדמה" ואחר כך "מורפיום", אבל אין מה לפחד, הכל יהיה בסדר, כי חייבים להיפטר מהרע.
וכך האדם תוך זמן קצר מכיר בה, ומוכן ללכת על זה. כי הוא מתחיל לראות, שהרע הוא באמת רע, כי מראים לו מה יכול לקרות לו בעתיד. ואת הטוב מגדילים לו, שאפשר לעשות את הדרך על ידי חברה בכיף ובזמן קצר. ואז האדם מסכים. כי הכל תלוי בהכנה.