"ובזה תבין אמרם ז"ל, סנהדרין צ"ח ע"א, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב שתמוה מאד, דכל כמה שימצא איזה זכאים בדור, יהיו מעכבים הגאולה, אלא יתמו הזכאים חלילה מהארץ, ואז יהיה היכולת לביאת המשיח, אתמהא".
דור שכולו זכאי, נמצא לפי גובהו בדרגת משיח עצמו. ודור שכולו חייב, מרגיש את הרע שבו, ומתוך הכרת הרע, מתוך "ויאנחו בני ישראל", כמתואר על גלותמצריים, נעשים זכאים לגאולה. דווקא מתוך הרוע שמתגלה. אבל מה עושים בין זה לזה? אם בדור של חייבים, של רשעים, יש עדיין כמה צדיקים, האם הם המעכבים את הגאולה?
"אמנם צריך להבין מאד מאד, שזה ענין של הגאולה, וביאת המשיח המקוה לנו במהרה בימינו אמן, הוא ענין תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת כמו שכתוב, ולא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם וכו', אלא שעם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות כמ"ש ישעיה ס"ה, הנער בן מאה שנה ימות וכו'. וכאשר יושלמו בני ישראל, עם דעת השלם יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם, כמ"ש ישעיה י"א כי מלאה הארץ דעה את ה' וכמו שכתוב וינהרו אל ה' ואל טובו וכו'".
התפשטות התיקון חייבת להיות מתוך ישראל לאומות העולם. והתיקון הזה הוא תיקון בהבנה, בדעת, בהכרה, בגילוי המלא של השגחת הבורא לנבראיו. ולפי אותו גילוי ההשגחה, הנבראים יקבלו על עצמם תיקונים, ואז כל העולם יהפוך למערכת דומה לאלוקות. וזה נקרא "כי מלאה הארץ דעת את ה'".
"עם גסי החומר, שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף, ועל כן נחקק בדמיונם, ענין התפשטות מלכות ישראל על האומות, אך ורק במין שליטה הנוהג מגופות על גופות, ליטול שכרם משלם בגאוה גדולה, להתגאות על כל בני חלד".
בגישה העממית, ביאת המשיח נחשבת שליטת ישראל על האומות. אבל "ביאת המשיח" נקרא שליטת הבורא על האומות דרך ישראל. שקודם ישראל מקבלים עול מלכות שמים, עוברים תיקון על המלכות בבחינת השפעה. והמלכות הזאת שמקבלת את כל תכונות הבינה, היא נקראת "מלכות המשיח", שמתפשטת אחר כך בכל העולם.
ישראל שמתקנים תחילה את עצמם, הם נקראים "מלכות שעלתה לבינה ונכללה בבינה". ואותה בחינת מלכות אחר כך מתפשטת מבינה ולמטה, לכל העולם, שזה נקרא "שליטת המשיח", "מלכות המשיח", לכל העמים. ולא מדובר על שליטה בכוח ובאונס, אלא שתכונת הבינה תתגלה בעולם כתכונת ההשפעה, כתכונה אלוקית, כתיקון שיהיה מורגש כרצוי.
"ומה אעשה להם אם כבר חז"ל דחו כל אותם, וכמותם מקהל ה', באמרם כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".
הגאווה היא הבחינה המנוגדת ביותר לבחינת ההשפעה. וכאשר היא מתגלה באדם, ביכולתו לעשות אחת מהשתיים, או מתוך משבר להגיע דרכה להכרת הרע. כלומר, בכל מקום שמתגלה התכונה הזאת לגלות את שיפלותו, ואז להשליך עליה את תכונת הבינה, תכונת ההשפעה. או להישאר בגאוותו ולהיות מנוגד והפכי לבורא.
מצב הגאווה חייב להתגלות בכל אחד ואחד. ורק דרך התגלות גאווה גדולה ותקיפה, אפשר להגיע להכנעה ולקבלת תכונת ההשפעה. אבל באותו מצב ביניים שנמצאים עדיין בגאווה, עליו כותב בעל הסולם, שאין הבורא ומי שמתגאה יכולים "לדור במדור אחד", כלומר, אין הם יכולים להיות קרובים זה לזה. כי ברוחניות המרחק נמדד לפי השוואת התכונות.
"וכן לאפוקי מאותם הטועים, ושופטים דכשם שמציאות הגוף, בהכרח שיהיה מוקדם בזמן, למציאות הנשמה, והמושכלות השלימות, כך, שלימות הגוף וצרכיו, מוקדמים בזמן להשגת הנשמה, ושלימות המושכלות, באופן שגוף חלש נמנע מהשגת מושכלות שלימות, שזה טעות מר וקשה ממות, היות שלא יצויר כלל ועיקר גוף מושלם, בטרם שהשיג דעת השלם, להיותו לפי עצמו, שק מנוקב ובור נשבר, לא יכיל משהו תועלת לא לו ולא לאחרים: זולת, עם השגת הדעת השלימה, שאז עולה גם הגוף לשלימותו עמה בקנה אחד ממש, וזה הדין נוהג בין בפרטים ובין בהכלל יחד, ועיין כל זה, בזוהר פרשת שלח בענין המרגלים, שהאריך בזה עיין שם היטב".
אנשים רבים מכל הסוגים בכל מגוון צורות החשיבה, טועים ולא מבינים נכון, שהתגלות המשיח, כלומר, סוף הדרך של התפתחות האנושות, היא קבלת תכונת ההשפעה כאורח חיים. כתכונה שולטת בתוך האדם, מתוך התיקון שלו, מתוך מאמץ שלו בהתגברות על האגו, על התכונה דקבלה. והתגלותה בעולם, תהיה בצורה הדרגתית, בהשתתפות כל העולם, כדי לעזור איש לרעהו להכיר בגדלות תכונת ההשפעה ולרכוש אותה.
ובעל הסולם מציין, שהתקדמות על ידי התורה חייבת להיות רק לקראת תכונת ההשפעה. ואלה שעדיין לא מבינים עובדה זו, הם המרוחקים מהבורא והמעכבים את הגאולה. ודווקא אלה שמרגישים את עצמם גרועים ורשעים, הם שנמצאים במצב הטוב ביותר והמועדף. כי מתוך התגלות הרע שבהם, התגלות הרשעים, מיד מתחיל בהם כיוון אחר של התפתחות.
לכן, המושג "פני הדור כפני הכלב" לא מובן נכון. אנשים חושבים שזה מצב רע. אבל הרב קוק מסביר (הראי"ה קוק, פנקס י"ג, אות קל"א): "פני הדור כפני הכלב" והכלב יש לו גם כן כמה מדות טובות והוא נאמן לאדוניו מאוד, וכשמעלים אותו הוא עולה לביות במעלת בן כגימטריא שלו, וזוכה לאליה"ו, כלבים משחקים" כלב בגימטרייה נקרא "בן". אם הוא מתקן את עצמו, אז הוא הופך להיות בן. תמיד נשארת בו תכונת הנאמנות. או נאמנות לרצון לקבל, "הב הב". או נאמנות לאדון שלו. לכן, אותו דור שמרגיש את עצמו "כולו חייב", הוא שהופך את מצבו ופורץ לקבל צורת דור ש"כולו זכאי". כי לא יכול להתגלות דבר טוב, אלא מהיפוכו.
"ובזה תבין מה שכתוב בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב". בעולמנו אין, אלא שתי פעולות. פעולת החומר שלנו, הרצון לקבל, שהולך ומתפתח בכל רגע ורגע, ומתגלה בכל עוצמתו האגואיסטית, הרעה. ופעולה כנגדו, לעורר עליו אור המחזיר למוטב.
בעל הסולם קובע, שהתפשטות חוכמת הקבלה חייבת להיות בכל העם. למרות שהעם כולו יכול להיות ברמת התפתחות של רצונות לתאוות גופניות בלבד, אוכל, נוחות, חיים שקטים, כי כל הדור בכללות כבר חייב בה. אבל מה היא יכולה לתת לו במצבו? האור שיאיר יקדם את כל האנשים, בכל רמות הרצון, להכרת הרע ביתר מהירות, ללא צורך בייסורים גדולים.
כל ההתקדמות של האדם נובעת משלילת המצב הקודם. בכל מצב ומצב הרצון לקבל גדל, האדם משתדל למלא את הרצון, ולא מסוגל. ואז רואה אותו כרע, כי לא יכול להנות בו, ועוזב אותו. כל שלב בא מתוך זה שמתאכזבים, ואז עוזבים. שמקבלים מכה ועוברים משבר. בדומה לגרעין שטומנים באדמה, שחייב תחילה להירקב כולו. כלומר, להיות במצב שאין בו טוב, שלא יכולים לבצע על ידו שום דבר. ואז יכולה לבוא ממנו צמיחה חדשה.
ובעולם הזה, משום שמאיר על הרשימות אור קטן מאוד, הארה שדולפת אט אט דרך המחסום בצורה כללית, בהשגחה כללית, הרשימות מתפתחות לאט. ואז צריך לעבור אלפי שנות חיים כדי להגיע מרצון אחד לרצון שני ולשלישי, עד שמתגלים בנו כל הרצונות, מרצון לכבוד, לשליטה, ולמושכלות ועד הרצון לרוחניות.
מה שאין כן, אם מזמינים את המאור המחזיר למוטב, את אור התורה, שמשפיע בצורה יותר חדה, ברורה ומועילה. אז מצד אחד, ההתקדמות היא יותר מהירה, זה נקרא שמזרזים את הזמנים. ומצד שני, עוברים את כל הדרך בצורה נוחה, שרואים את הרע מתוך הטוב, מתוך האור שמאיר. ולא שנמצאים בתוך הרע עצמו, שאין בו ישועה, שאין מוצא, כי לא יודעים לאן לברוח ובכלל מה הוכן לנו. מה שאם כן באור התורה, יודעים שאותם מצבים מתגלים לצורך התיקון.
אפילו אם באותו הרגע לא מרגישים, שהם באים לצורך התיקון, בתוך זמן קצר זה מתגלה, כי האור פועל. ולכן להשפיע לכל העולם את חוכמת הקבלה, שבה נמצא המאור המחזיר למוטב הגדול והמועיל ביותר, לא חשוב באיזה מצבים ורצונות נמצאת האנושות, נובע מקריאת הזמן. כי האנושות כולה נמצאת במצב של מוכנות להתגלות הרצון לקבל כרע ותיקונו.
"ובזה תבין מה שכתוב בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות". בספר הזוהר עצמו לא מתגלה התורה בצורתה כמו חומש או גמרא, אלא דווקא כחוכמת הקבלה שכתובה בשפת הקבלה. מפני שבה מגולים המאורות, שמשפיעים על האדם כמות ואיכות כזאת, שגם ללא הצטיינות בלימוד, וללא מוח חד ולב רגיש, כל לומד מקבל השפעת אור מספקת כדי לגלות את הרע שבו. ולכן רק על ידי התורה בצורת חוכמת הקבלה, אפשר לקדם את כל האנושות לתיקון.
בפרט כשמדובר על המון העם, שהוא גס חושים ורוח, שקשה מאוד לפעול עליו. על יחידי סגולה פעלו יתר חלקי התורה כמו חומש וגמרא. אבל על המון העם בלתי אפשרי שיפעלו חלקים אחרים, מפני שבהם האלוקות נסתרת אחרי לבושים של דינים או של סיפורים כמו שמובאים בחומש. ולכן נראה שהם מדברים על העולם הזה, ולא על הרוחניות.
"ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות,שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועל כן להתפשטות גדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהיה ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב".
התפשטות החוכמה נקרא, שצריך בעולם הזה עלי אדמות, להביא את ידיעת חוכמת הקבלה לכולם. שספרי הקבלה יהיו קרובים לכל אחד ואחד, ודרך אמצעי המדיה השונים, אנשים יספגו ידיעה כללית מהי חוכמת הקבלה האמיתית. שמדובר בה על החומר שלנו, על הרצון לקבל, שמתפתח לכיוון הרע בממדים בלתי נסבלים. מתוך כוונת הבורא. כדי שהאדם ירגיש שעליו לתקן את הטבע שלו.
והתיקון היחידי שאפשר לעשות, הוא על ידי המאור המחזיר למוטב. שהאדם מושך את המאור, לפי היגיעה שלו בלימוד. למה בלימוד? כי זה האמצעי שמקצר את הטווח בין שני העולמות, ומזמין את האור העליון מהעולם העליון, דרך המחסום, על האדם שבעולם הזה.
אם הידיעה הזאת תתפשט ותהיה ברורה לבני אדם בכל העולם, ולא יחשבו על הקבלה שתכליתה להטיב את חייהם בעולם הזה. אלא שחוכמת הקבלה, היא כדי לעלות מהעולם הזה לקראת הכוח העליון, לקראת השלמות והנצחיות בהשפעה. אז יתחיל להתגלות המשיח, האור המחזיר למוטב, שמושך את האדם מהעולם הזה, דרך המחסום, לעולם הרוחני.
זאת אומרת, נדרשות שתי פעולות. הפעולה ראשונה תלויה בבני אדם, והיא התפשטות חוכמת הקבלה בעולם הזה. זו חובתם של ישראל, ומי שעושה אותה מבצע הלכה למעשה את רצון ה'. ואין לאדם, מלבד תיקון עצמו והפצת חוכמת הקבלה, מעשים שהוא צריך לבצע בעולם הזה. ואז בהתאם להתגלות הקבלה בעולם, בא מלמעלה המאור המחזיר למוטב, המשיח.
"וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא היה כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעונותינו הרבים עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיו פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת משיח בן דוד כנ"ל: או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו במהרה בימינו אמן".
בדור שבו "פני הדור כפני הכלב", מתגלה הרע. במאור המחזיר למוטב מתגלה עד כמה המצב הפוך משלימות ונצחיות, ומתוך זה חוזרים למוטב, כי גומלת בהם ההחלטה לא לקבל מילוי, מכסף, שליטה וכבוד. ואז מתגלה החוכמה ומתרבה. אבל לפני כן התנאי החשוב ביותר להתגלות החוכמה, אומר בעל הסולם, הוא פתיחת "בתי מדרשות", מקומות לימוד והדרכה נכונה מהי חוכמת הקבלה, ובלעדיהם מעכבים את הגאולה. כי ללא הפצת חוכמת הקבלה, נכנסים לתקופות קשות ביותר שהייסורים יתגברו בכל העולם.
ולכן, חובת הפצת החוכמה מוטלת על אלה שנמצאים בלימוד הקבלה ומכירים בחשיבותה. כפי שאומר בעל הסולם: "וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה".ובניגוד לכל יתר הנתונים בדרך הרוחנית, שרוצים להצליח בהם, אבל הם אינם תלויים בנו, אלא בגורמים רוחניים, באור שיבוא, ברע שיתגלה, ברצון הלב, במאמץ דרך החברה, הפצת חוכמת הקבלה נמצאת בידי כל אחד ואחד.
כל אחד ואחד שלומד קבלה, יכול במו ידיו לבנות את עתידו הרוחני הטוב, ולזרז את התפתחותו האישית, בהתאם לכמה שמקדם את עניין ההפצה. כי בהפצת הקבלה כלל לא חשוב, עד כמה האדם מתקדם בתיקונים, עד כמה הוא מבין, עד כמה יש בו הצטיינות פנימית מולדת ותכונות מיוחדות, אלא כל אחד ואחד יכול למצוא בה את מקומו. כי היא מהווה כעין אמצעי התקדמות שהבורא נותן, כהזדמנות להתקדם אליו ללא תנאים מוקדמים, גופניים, שכליים, רגשיים או רוחניים. אלא רק לפי החשיבות. וכך לפי דרגת החשיבות שכל אחד נותן להפצת הקבלה, הוא יכול לגרום להתפתחות עצמו ולהתפתחות העולם.
איזהספרים צריך לחבר?
"לחבר ספרים" הכוונה היא, למצוא שיטות פנייה לעם. כי גם הספרים הקלים ביותר של בעל הסולם או מאמרים של רב"ש, נותרו קשים להעברה, שרצו בכל מאודם, מגובהם הרם, לקרב את חוכמת הקבלה לעם,. אנשים לא מסוגלים להבין אותם או בכלל לפתוח ספר. ואפילו אדם עם רצון גדול, לוקח לו זמן רב עד שהוא לאט לאט מתרגל לשפה ולאופן הכתיבה.
בכלל חסרים מאמרים רבים וחומר כתוב על המצבים המודרניים הנוכחיים באור חוכמת הקבלה. על המצב הלאומי, המדיני, הכלכלי, החברתי, על בעיית הסמים, על הרס התא המשפחתי, על בעיית האקולוגיה, על המשבר העולמי בכללותו, על תהליך הגלובליזציה, שכל העולם הופך לכפר אחד קטן, שאין לכך תקדים. אלא רק בעל הסולם כתב על זה, כי ראה את התהליך מתוך המערכת העליונה. אבל כעת הוא הולך ומתגלה לעינינו בכל העולם מתוך המערכת ה"תתאה".
על פני כדור הארץ הולכות ומתגלות משך חמישים שנה האחרונות, כל התוצאות הרעות מתפקודו הגרוע, האגואיסטי, של האדם. וכל המצבים האלה דורשים הסבר. ואפשר להשתמש בהם, כדי להראות לציבור מה שורש הבעיה, מה הסיבה לירידה הזאת בכל העולם, למרות הטכנולוגיה והמדע והרפואה והתקשורת המפותחת בכל העולם. אמנם ברגע אחד אפשר להיות בכל מקום ולפקח על כל המצבים, וכולנו נמצאים כביכול בכושר ובקשר ובעוצמה גדולה, אבל יחד עם זאת מתגלה עד כמה אנחנו, עוד פחות מקודם, בטוחים ומפקחים ושולטים ומבינים מה קורה. וזה עיקר הרע שמתגלה לאדם הרגיל.
ולכן צריך ספרים החדשים. לא שהם יחליפו את ספרי בעל הסולם, האר"י, או ספר הזוהר. אלא ישמשו ספרי הסבר, ספרים מקשרים בין המקובלים הגדולים האלה לבין העם. שהעם יראה בחוכמת הקבלה את התרופה שלו, המאור שמתקן ומסדר את החיים. והגשר הזה חובתנו להקים. כי אפשר לשים את דברי בעל הסולם בכל מקום ובכל חנות. אבל לא בטוח שאנשים יראו אחרי המילים האלה, מה הוא רצה להגיד. הכתיבה שלו היא תורנית, בהברות ופסוקים מהתורה, שרוב הדור הצעיר החילוני לא רגיל להם, ולרוב העם יש דחייה ממנו.
ולכן אין לנו ברירה. אלא קודם כל להראות לעולם, שחוכמת הקבלה היא חוכמה. חוכמה שמלמדת על מבנה המציאות, על מבנה העולם שלנו ומבנה העולמות הרוחניים, על כוחות הטבע, אותו טבע שבגימטרייה נקרא "אלוקים". וכל מה שקורה בעולמנו, זה אותו כוח אחד, מחשבה אחת, שמפקחת ומקיפה ומסדרת הכל. אפשר להסביר את העיקרון הזה באלף ואחת צורות ואופנים, על כל פרט שמתגלה בעולמנו. להראות את הסיבה לו, שהוא אינו מקרה, ואת התוצאה ממנו.
ואם בדרך כזאת נגלה לבני אדם, שהם נמצאים תחת אותו כוח אחד, גדול, רוחני, וכך גם העולם כולו. שהם סגורים במערכת הזאת משני הצדדים. אבל יכולים לשלוט על מערכת המציאות בעזרת כניסה מיוחדת אליה, באותה בחירה חופשית צרה בלבד שיש לאדם. אז נקרב את האנשים לחוכמת הקבלה, לאפשרות אמיתית לתקן את עצמם ולהשפיע על המציאות.
אנחנו לא מבינים עד כמה הבורא נותן בכך הזדמנות להשתתף בבריאה. ומי שעדיין מתעצל, מפסיד. כי הוא כביכול בועט בהזדמנויות שנותן לו הבורא. בכל יתר ההתקדמות הרוחנית קשה לדעת איך נשנה את הלב וכו', אבל כאן יש הזדמנות מעשית לפעול ולהועיל.
"ועל פי הדברים האלה, הסרתי מעלי טענה גדולה, בזה שהרהבתי מכל הקודמים אותי, ובאתי בספרי זה, בגילוי יסודות החכמה שדרכן לכסות, שעד הנה לא עבר בה אדם עוד, דהיינו מהות העשר ספירות לכל משפטיהם, בישר וחוזר, ופנימי ומקיף, וסוד ההכאה, וסוד ההזדככות אשר המחברים שקדמוני, בכונה פזרו הדברים הנה והנה, וברמיזות דקות, באופן שידו של אדם אינו ראוי לקבץ אותם אשר אנכי באורו יתברך שהופיע עלי, ובעזרת רבותי קבצתי אותם, וגליתי הדברים די באר, ובצביונם הרוחני, למעלה מן המקום ולמעלה מהזמן".
אפילו האר"י אסר על תלמידיו להמשיך אחריו בחוכמת הקבלה, חוץ מחיים ויטאל, שיכול היה להמשיך לעסוק בה רק לבדו ובמסתור, ולא להביא את הידיעה הזאת לתלמידים. לכן חיים ויטאל קבר את כל כתבי האר"י, והם התגלו שוב רק כארבעה דורות לאחר האר"י. ובכלל כל המקובלים אף פעם לא ציוו לתלמידיהם לגלות את החוכמה. וגם בעצמם נמנעו לגלות אותה, אלא כתבו ספרים בצורה מסובבת בכוונה, שאף אחד חוץ מבעלי השגה, לא יוכל לראות בהם מה כתוב, ויראו לאחרים כספרי סגולה.
וכך יוצא, שבעל הסולם הוא הראשון, שהחל לכתוב במגמה לגלות את החוכמה, ולכן עושה בספריו צעד קדימה לקראת הקורא הפשוט. ולא רק למיוחדים שיגלו את ספריו, ואז מגובה השגתם הרוחנית, יצליחו למצוא את כל הפנינים שכתב. אלא ההפך, הוא פתח את ספרי הקבלה כמה שהיה מסוגל להוריד אותם לקראתנו ברמת ההבנה לקשר עימם.
השאלה היא, האם צריך בכלל הבנה, הרי בעל הסולם כותב (בהקדמה לתע"ס אות קנ"ה), שמספיק ללמוד מתוך חשק גדול, לדעת מה שלומדים, כדי למשוך אורות המקיפים. ואם כך אז מספיקה השתוקקות ולא חשובה הבנת השפה. אבל בכל זאת משתמשים גם בדרך של שיתוף השכל והידע וההבנה והזיכרון, ושימוש בשרטוטים כפי שבעל הסולם שרטוט ב"אילן הקדוש".
אלא בעל הסולם מסביר (בהקדמה לתלמוד עשר הספירות), שהאדם יכול להתקשר לחומר, לרצות להבין אותו ולרצות להתחבר אליו, אם יש לו קשר אליו במוחא ובליבא. ולכן צריך לתת לאדם את הידע עצמו ורגש בתוך הידע. וזה מה שבעל הסולם טרח לעשות. ועד בעל סולם אף מקובל בכוונה תחילה לא כתב ספרים שיהיו מובנים להמון העם.
איך להפיץ את הקבלה למי שאין לו רצון?
מצד אחד אומרים, שכלי קודם לאור. מצד שני, לציבור אין עדיין רצון לשמוע על חוכמת הקבלה. אז איך צריך לגשת להפצה? ולמה שהאדם ירצה ללמוד קבלה? גם ילדים לא הולכים בשמחה לבית ספר. האדם לא רוצה ללמוד, בשביל מה לו להתאמץ, אם יש לו במה למלא את עצמו במקום. וגם מי שנשאר בדרגת ילד קטן, אי אפשר להביא לו משהו ללמוד, כי זה מחייב אותו ביגיעה גדולה.
לימוד זו היגיעה הגדולה ביותר. כדי להתעסק במושכלות צריך רצון גדול מאוד. ולרוב האנשים אין רצון כל כך גדול. אפילו כסף לא כל כך רוצים, רק שיתנו לחיות. וכמה רוצים כבוד שמצריך ללכת ולשבת בממשלה, או שליטה שדורשת לחשוב איך לשלוט על אחרים, יותר טוב להם לשבת בפאב. לרוב האוכלוסייה יש רצון קטן, ואי אפשר לחייב אותם ללמוד. רואים את זה בהשוואה כמותית בין עותקים של עיתונים וספרים בתחומי המדע, לעומת עיתונים וספרים בנושאים אחרים שממלאים את חנויות הספרים.
לכן בהפצת הקבלה, הבעיה היא להסביר לאדם, שהבעיות שלו לא ייפסקו, אם לא יתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה. להביא לידיעתו את העובדה הזאת. לצורך זה חייבים להוציא מאמרים עם הסברים קצרים ומובנים, שנוגעים לבעיות הנפוצות כיום בעולם: משבר בינלאומי, אקולוגיה, סמים, משפחה ועוד. להסביר במאמרים האלה, מה הסיבה לאותם מצבי משבר ובעיות, למה הם נגלים עכשיו בצורה כזאת בעולמנו, ומה האמצעי כדי לתקן אותם. ואם נתקן אותם, לאיזה מצב נגיע.
וכל הסבר לאדם, יכלול תמיד בעיה אחת, שהיא הרצון לקבל. אמצעי אחד לתיקון, שהוא האור המחזיר למוטב. ואת המצב המתוקן, שגם הוא רק אחד. אבל כל אופני הבעיות האלה יהוו הזדמנות להעביר כל הסבר בצורה אחרת, שנוגעת יותר לכל אחד ואחד. ואז באין ברירה האנשים יקשרו את עצמם לחוכמת הקבלה.
אלא בעל הסולם כותב (במאמר "דור האחרון"), שתמיד יהיו אנשים שלא ירצו ללמוד, ולא צריכים ללמוד, כי הם לא יבינו על מה מדובר. אבל הסבר פשוט עשוי להביא אותם להסכמה להתחבר בצורה כלשהי לרעיון הזה. וזה מספיק. מילד קטן לא נדרשת הסכמה מתוך הכרה מלאה כמו שנדרש מגדול, בפרט מאדם גבוה. אלא מספיקה הסכמתם להיות נלווים. כי רועה אחד מוליך אחריו אלפי ראשי צאן. אמנם יש לו ראש אחד, אבל הוא נמצא בגובה שרואה, וכך מציל את כולם. והם רק צריכים להיות מוכנים להתלוות. ולכן ההסבר על חוכמת הקבלה כדאי שיהיה עממי ומיועד לכולם. ורק בזה צריך לדאוג להצליח.
במה שונה הפצת חוכמת הקבלה, מאותה קבלה שמוכרים כהצלחה בעולם הזה?
השוני בין הפצת הקבלה, לבין אלה שמוכרים להמונים הצלחות בעולם הזה, בזיווג, בפרנסה, במשפחה, בבריאות ובכל עניין שהאדם פונה אליו, הוא גם באמצעי וגם במטרה. הם דומים בשימוש שעושים בהפצת חוכמת הקבלה לעם, לאלה שהשתמשו בכוח החברה לצורך בניית קומוניזם וקיבוצים, ולכן לא הצליחו ונפלו. כפי שלומדים מתוך המאמרים "מתן תורה" ו"ערבות".
גם חוכמת הקבלה, אם משתמשים בה לצורך החברתי, שיהיה טוב לחברה, היא הופכת לסם המוות. ואז לא רק שלא משיגים טוב, אלא הורסים את החברה, כמו שרוסיה הרסה את עצמה על ידי השימוש באידיאל החברתי "ואהבת לרעך כמוך", כדי שיהיה להם טוב בחברה, ולא כדי להנות לבורא. ואם ישתמשו בחוכמת הקבלה, כדי לעשות לעצמם טוב בעולם הזה, ללא ספק יביאו להרס הרבה יותר גדול, ממה שגרמו הרוסים והקיבוצים לעצמם.
הפצת הקבלה חייבת להיות למטרה ברורה, שאותה מציבה ודורשת חוכמת הקבלה עצמה. ובנקודה הזאת נפרדת הפצת חוכמת הקבלה האמיתית, מכל יתר מפיצי חוכמת הקבלה - חסידים שמייפים בה את חייהם, והיתר שמוכרים קבלה כדי להטיב את חייהם הגשמיים - וקובעת ברורות, שחוכמת הקבלה מיועדת להשגה האלוקית, שמעלה את האדם בתכונותיו לרכוש את תכונת ההשפעה. ועל ידי ההשתוות הזאת לבורא האדם עולה מעל המחסום, מעל העולם הזה, מעל הרצונות האגואיסטיים שלו.
מדובר בשבירת האגו של האדם, על ידי האור המחזיר למוטב, שבא כתוצאה ממאמץ גדול לקניית תכונת ההשפעה, ולא כמילוי אגואיסטי. ובמידה והאדם רוכש תכונות ההשפעה, אז הן מתמלאות כמו הבורא, שמלא באור העליון. ואם הכלים, הנשמות שמרגישות חוסר, יהיו כלים מתוקנים, הם יתמלאו באור. ואם הם ישארו לא מתוקנים, הם לא יתמלאו באור. ואם הכלים האלה יהיו בגופים, אז הגופים האלה יתמלאו באור. וגופים ללא כלים, לא יתמלאו.
ההסבר הזה חייב להיות מובן. ובו חוכמת הקבלה הפוכה מכל יתר השיטות. ואסור לה בשום פנים ואופן להסתיר את האמת הזאת. אחרת היא תהיה כמוהם. יתכן שאז היא לא תצליח כמוהם, כי הם מוכרים אותה כרעיון קל מאוד. איך להצליח בזיווג, בפרנסה, בבריאות, בבורסה וכו'. אבל בהפצת הקבלה אסור לעשות איזה חיבור שלא מודגש בו, שחוכמת הקבלה היא גילוי אלוקותו, זאת אומרת, גילוי תכונות הבורא לנבראים, לפי השתוות הצורה עימו.
וכלל לא שייכת לרצונות גופניים, או לכסף, כבוד, מושכלות, אלא לרצונות מעליהם. לאחר שהאדם עוזב את הרצונות הללו ועולה לדרגה של רצונות לרוחניות. אז הוא מתחיל לעסוק בבניית הכלי שלו בעזרת חוכמת הקבלה. ולכן ההסברים האלה חייבים להיות ברורים. ולא צריך לדאוג שלא יבואו, כי יבואו מאין ברירה. ואסור להתחיל מדברי שקר. אלא אפשר לומר שיהיה לאדם טוב, כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, והבורא הוא טוב ומטיב. אבל לרוחניות אפשר להגיע רק על ידי תיקון הטבע שלנו. ותיקון הטבע נעשה דרך הכרת הרע.
והכרת הרע אפשר לעבור, או במכות ובאריכות הזמן, כמו כל האנושות, שעוברת ייסורים וסבל נוראי. או בעזרת חוכמת הקבלה, על ידי המאור המחזיר למוטב, במכות מטרתיות, מועילות, קצרות, שמושכות את האדם קדימה. אבל בלתי אפשרי ללא הכרת הרע. אלא תחילה חייב להתגלות ההפך, ולאחר מכן תכונת הבורא עצמה. ואם מגלים את ההפכיות של המצבים על ידי לימוד חוכמת הקבלה, מצליחים תוך כמה שנים לצאת לרוחניות. ואחרת לוקח עשרות גלגולים חוזרים ונשנים.
אם מסבירים את העובדות הללו לאדם, הוא לאט לאט מתחיל לשמוע. אבל אי אפשר לסלף ולומר דברים הפוכים מן האמת. אלא לנהוג כמו שכותב הרמב"ם. ל"קטנים", "נשים" ו"עבדים", זאת אומרת, לאלה שנמצאים תחת שליטת הרצון לקבל, לפתוח ולגלות את שיטת הקבלה לאט לאט בהתאם להבנתם. ולפי כמה שיוכלו לסבול, יוכלו להמשיך ולשמוע. אבל צריך להיות ברור, שהמילוי לא בא לכלים האגואיסטיים.
בקבלה אי אפשר להבטיח לאדם הצלחה בחיים הגשמיים. בכך משתמשים בקבלה, כמו שהשתמשו ברוסיה ובקיבוצים, בעיקרון של הכוח העליון, בחוק העליון של אהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך", כדי להצליח בבניית חברה טובה. ולכן הם נשברו. והאנשים האלה שמשתמשים בצורה כזאת בחוכמת הקבלה, גם הם יינזקו. אבל הנזק הזה יביא אותם מהר יותר לאמת. לפיכך צריך לראות בכל אחד ואחד מבצע שליחות מסוימת.
איך אפשר להבין את צרכיו של העם?
בשביל להבין את צרכיו של העם, לא צריך לחיות בתוך העם. כמו להבדיל, כדי לטפל בכלב, לא צריך להיות כלב. אלא ההפך, כדי לטפל בכלב צריך להיות בן אדם. כדי לטפל בעם, צריך להיות מורם מעם. אחרת איך אפשר לטפל בהם? לכן, נותנים למקובלים הבנה והכרה במערכתהעולמית בשכל ובכוחות הנפש, יותר ממה שיש לעם.
לפיכך הטענה "איך נוכל לטפל בעם", היא לא נכונה. כי דווקא המקובלים יכולים לטפל בעם. קטן לא יכול לטפל בקטן. רק הורים יכולים לטפל בתינוק. אלא חסר לנו הידע על העם ועל עצמנו, ואיך לעזור להם, ובאיזו צורה אפשר להעביר ולהפשיט ולהוריד ולפשט את חוכמת הקבלה, עד שתהפוך קלה לעיכול. הבעיה היא בעיית חינוך, כי מחנכים צריכים להיות אנשים מיוחדים שיודעים לחנך. וגם בעיה של טיפול בתינוק, כמו שיש לאימא שצריכה לדעת הרבה דברים.
תכונת הבינה רוכשת לתוך האח"פ שלה חסרונות של התחתון, ואז היא מבינה אותו, ויכולה להכין את עצמה כלפי התחתון. ולא שצריך להיות כמו העם, אלא צריך להתכלל ממנו. ולהתכלל ממנו לא נקרא לרדת אליו, כמו שאימא לא הופכת להיות תינוק, אלא רק ללמוד יותר את הטבע.
האם צריך להגיע לאותה נקודת מבט ואז להביא אותם לקבלה?
בשביל לטפל בכלב או בתינוק צריך לאהוב אותם. אבל מי שעוד לא מתוקן, אין לו אהבה לעם, אלא ההפך, יש לו גאווה ורצון לשלוט עליהם. לכן אין לו מה להביא להם. אבל האדם לא גדל בעולם הזה חכם לחינוך וחכם לטיפול בתינוקות, אלא עליו ללמוד איך לטפל בהם. הוא לא מקבל את היכולת הזאת באופן טבעי, כמו עגל שיודע מיד איזה עשב לאכול ואיזה מים לשתות. אלא אפילו אישה שיולדת תינוק, לא מיד יודעת איך לטפל בו ולהיות אימא, אלא זקוקה לעזרה.
לא כל שכן מורה שמחנך תלמידים, הוא בכלל לא יודע. אלא הוא רוכש את היכולות האלה דרך הלימוד. בזמן הלימוד מתפתח בו יחס אחר מה צריך. האדם מפתח את האגו ובתוך האגו שלו מתחיל לדאוג ולאהוב, כמו אימא שאוהבת תינוק. ולכן, אפילו ממצב אגואיסטי ולא מתוקן, כמו של לומדי קבלה, שעוד לא נמצאים בשכר ועונש, ועוד לא מתחילים לתקן את תכונותיהם. חייבים להשתתף בהפצה אחרת לא מתקדמים. כי למרות שמשרתים מקובל גדול, ונמצאים לידו, ולומדים איתו, ומקשיבים לכל מה שהוא אומר, בכל זאת ההתקדמות היא נובעת בעיקרה מהשקעה בהפצה.
"והיו יכולים לבוא עלי בטענה גדולה, ממ"נ, אם אין פה נוספות על רבותי אם כן האר"י ז"ל ורבי חיים ויטל ז"ל, בעצמם והמחברים האמיתיים מפרשי דבריהם, היו יכולים לגלות ולבאר הדברים בביאור גלוי, כמו שעשיתי אנכי, ואם נפשך לאמר שלפניהם היה גלוי, אם כן מי הוא המחבר הזה, אשר ודאי, זכות גדול היה לו להיות עפר ואפר תחת כפות רגליהם ז"ל, לומר שנחלתו שפרה לו ה' יותר מנחלתם: אמנם כן, לא הוספתי על רבותי, ולא באתי בחדשות כמו שתראה במראה המקומות, על ידי החיבור, שכל דברי כבר רשום וכתוב, בשמנה שערים, ובעץ החיים, ומבו"ש, מהאר"י ז"ל, ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת, אלא המה כיוונו לכסות הדברים, ועל כן פזרו אותם אחת הנה ואחת הנה".
בעל הסולם מציין, שתורתו מושתתת כולה על תורת האר"י. שהוא עצמו לא הוסיף דבר, אלא סידר ופירש את דברי האר"י. ואף עולה מהכתבים שלו, שהוא גלגול של נשמת האר"י. אותה נשמה מיוחדת, שיורדת כל פעם לעולמנו, בכל דרגת עביות חדשה, ומביאה את חוכמת הקבלה. תחילה היא באה כאדם הראשון, אחר כך כאברהם אבינו, משה רבנו, רשב"י, האר"י ובימינו כבעל הסולם.
לכן יש הבדל עצום בין מפעל חייו של בעל הסולם, לבין פועלם של כל יתר המקובלים הקודמים. בעל הסולם הוא הראשון בכל דורות המקובלים, שפתח את חוכמת הקבלה לכולם. עד בעל הסולם, לא רק שלא היו תנאים מתאימים, ולא ניתנה עדיין רשות מהשמים, אלא כל המקובלים, גם האר"י ותלמידיו, ולאחריהם החסידים ובעל שם טוב, שלא כתב אף ספר, או אפילו הרב קוק, שהותיר אחריו כתבים רבים, נזהרו מאוד מכתיבה. ואף פעם לא התכוונו לכתוב לאנשים שנמצאים למטה ממחסום. אלא רק למי שנמצא בהשגה, ומוגן מהבנה לא נכונה של הכתוב.
ובעל הסולם אסף את כל כתבי האר"י, שבכוונה תחילה פוזרו ללא סדר בספרים שונים, כדי שרק בעלי השגה יאתרו אותם ויחברו אותם לכלל לימוד. וסידר אותם בסדר לימוד נכון, שמוגש בצורה פשוטה המופשטת מגשמיות, ונתמכת בלוח מילים והסברים עם שאלות ותשובות. ובכך ייחודיותו של בעל הסולם. הוא חולל בכך מהפכה עקרונית בלימוד הקבלה בעולם הזה. וממנו ואילך, אפילו שמתקשים בלימוד כתביו, הם כתובים מלמעלה בשבילנו. מה שאין כן הכתבים של קודמיו, שהם לא נועדו לבאי העולם הזה, אלא רק למקובלים.
זאת אומרת, למרות שספריו נראים לנו קשים, אבל פנימיותם מכוונת כלפינו. לכן רק על ידי ספריו יכולים להתקדם ולעבור מחסום, ולהיכנס לעולם הרוחני. כי כל יתר הספרים לא נועדו למעבר המחסום. למרות שהמקובלים כתבו ספרים ענקיים ורבים מגובה אין סוף, על "הזוהר", על כתבי האר"י, על "ספר הבהיר". אבל הם לא נועדו לתחילת הדרך, עבור אלה שנמצאים למטה מהשגה רוחנית. ולכן אין לדורנו ולדורות אחרינו מקור אחר, שממנו אפשר ללמוד איך לעלות לעולם הרוחני.
אבל מאידך, אלו שלא מרגישים עדיין דחף לתיקון, ולא מרגישים צורך לבוא לגילוי האלוקות, הם שונאים את כתבי בעל הסולם ודוחים אותם. הם לא מבינים אותו, הם לא יודעים אפילו למה, אבל הם לא מסוגלים לסבול אותם. כי בתת הכרתם, בחוש פנימי, הם מרגישים שהספרים האלה כתובים בשבילם, ומחייבים אותם להפסיק לחשוב שהם צדיקים גדולים, ולהתחיל לגלות שהם רשעים. זה קורה רק בספרי בעל הסולם, ולא בכל יתר ספרי הקבלה, מפני שהם מכוונים דווקא לדרגתנו. לאותה דרך שמתחילה מגילוי הרע, ורק לאחר מכן "ועשה טוב".
לכן בעם ובעולם יש פילוג לשני מחנות כלפי ספרי בעל הסולם. מחנה אחד ששונא את ספריו, ששייך בעיקרו למגזר החרדי. ומחנה שני, שכולל את כל היתר. את האנשים שמכבדים את ספריו, או את אלה שלא מבינים אותם, או לא יודעים עליהם. היחס המנוגד הזה, שלא "זכה" לו אף אחד מקודמיו, נובע מזה שספריו אינם ספרי קבלה רגילים. ולא מפני שבעל הסולם הוא מקובל מודרני והאחרים הם נחלת העבר, אלא מפני שספריו כתובים לא פחות מגובה האר"י, ופונים ישירות אלינו.
וספרי קבלה אחרים, שיוצאים היום (שצריך עוד לדון באיזו מידה הם ספרי קבלה), אותם מֵכבדים וקוראים ולומדים בכל מקום. ואילו בעל הסולם, שבא הרבה לפני המחברים האלה, לא התקבל בעיני רוב האוכלוסייה החרדית. והסיבה לכך היא, שספריו מיועדים למי שרוצה לתקן את עצמו, וליתר הם מראים את ההפך.
האם ההכחשה שלהם היא תת הכרתית?
הם לא מסוגלים לסבול את ספרי בעל הסולם. ואלה מביניהם שמתיימרים לעסוק בקבלה ולהיקרא מקובלים, אומרים להם לקבור את כתבי בעל הסולם, וללמוד מספרי הגר"א ומקובלים אחרים. אבל הגר"א, למרות היותו מקובל ענק, לא כתב לאדם שנמצא למטה ממחסום, שיוכל להבין ולהיעזר בספריו לעלות מעל המחסום. המקובלים האלה לא פעלו כלפי דרגתנו, אלא רק בעל הסולם.
בעל הסולם מסביר בכתביו, שפועלו המיוחד לא נבע מהצטיינות מיוחדת, אלא מכך שנולד בדור מיוחד, וקיבל רשות מיוחדת לגלות את חוכמת הקבלה, דווקא לדור הזה. קשה לנו להבין עד כמה היחס שלו כמקובל אלינו ואל העולם, שונה מכל יתר המקובלים ולא שייך אליהם. למרות שגם יתר המקובלים הבינו היטב במה מדובר, וידעו שכתביהם נועדים רק לחבריהם שנמצאים בעולם הרוחני, ולא לאנשים בעולם הזה. אבל הם לא יכלו לכתוב אחרת, כי הם לא קיבלו רשות לגלות. עוד לא הגיע הזמן של "עת לעשות".
ההבדל הוא לא בגובה ההשגה שלהם כלפי בעל הסולם, אלא בייחודיות פועלו כלפי הדור. ולכן ספרי בעל הסולם הם העיקריים להתקדמות, וחוץ מהם אין ספרים אחרים. אלא רק לאחר שלומדים אותם, אז יכולים לפתוח ולהיעזר בספרים אחרים ומעט לראות באמצעותם. אבל רק ספריו נועדו להתקדמותנו הרוחנית.
"והוא מפני שדורם לא היה עוד כולו חייב, והיו צריכים לשמירה יתירה, כנ"ל, משא"כ אנו שבעונותינו הרבים נתקיימה בנו כל דברי רז"ל האמורים מראש לעקבתא דמשיחא, שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות חכמה, כמו שהארכנו לעיל, ועל כן דברי מגולים ומסודרים"
האם צריכים לכתוב ספרים גם לאלה שעוד לא התגלתה בהם הנקודה שבלב?
בעל הסולם כתב בעיקר למי שמתעוררת בו הנקודה שבלב. ועלינו לכתוב גם למי שעדיין היא לא התגלתה בו. כי מי שהתגלתה בו הנקודה שבלב, קל לכתוב לו. הוא מבין מהר מאוד שבספר כתוב על משהו קרוב אליו, ומיד נכנס עימו לדבקות. אלא הבעיה היא להסביר לאותם אנשים שטרם התגלתה בהם הנקודה שבלב. כי אולי היא קרובה להתגלות, אולי היא רחוקה עדיין, אולי הם שייכים לאותה שכבה של נשמות, שהיא לא תתגלה בהם לעולם.
צריך להסביר גם להם, כדי שיקבלו, אם לא בהרגשה, אז לפחות בהבנה, שהעיסוק בקבלה הוא הדבר הנכון. וההבנה הזאת תהיה צורת השתתפותם. גם בעולמנו אנשים רבים משתמשים בהצלחות של מדענים, פיסיקאים, כימאים, מתמטיקאים, בלי להשתייך בעצמם למדע, אלא הם רק משתמשים. מספיק שהם יהיו לקוחות לידע שהמקובלים מביאים לעולם. זאת אומרת, האדם ישתתף על ידי כך שהוא משלם.
כמו שהולכים וקונים בחנות כל מיני דברים, בלי לדעת ולהכיר איך המציאו אותם. אלא משקיעים יגיעה מסוימת ומשתמשים. כל העולם בנוי על העיקרון הזה של "לכו תתפרנסו זה מזה". לא צריך להגיע לרוחניות דווקא על ידי הלימוד. כפי שבעל הסולם מציין במאמר "דור האחרון", שיהיה בית דין מיוחד, שירשה לכמה אנשים מיוחדים ללמוד, ולכמה אנשים מיוחדים לעסוק בקהל הרחב, והיתר יישארו לעסוק בדברים הרגילים.
זאת אומרת, השגה רוחנית באה באותם אופני יגיעה שהאנושות יכולה להפעיל. ולכן, לא כל אחד חייב לשבת וללמוד, אם אין לו שכל ללימוד. הוא לא חייב לעבור בהרגשתו אותן הרגשות שמרגישות נשמות מיוחדות. אלא השתתפותו בצורה פשוטה, היא תביא אותו לאותה דרגת מילוי כמו של כולם. כי הוא כלול מכל הנשמות, וכל הנשמות כלולות ממנו. אבל ביגיעתו האישית והפרטית, הוא לא יוכל לתת מה שנותנים האחרים.
בעולמנו כל אחד נותן לפי מידת יכולתו לממש את עצמו. לפי התכונות שנותנים לו, ואיך שדוחפים אותו לממש את תכונותיו. לכן אסור לזלזל באף אחד עד האחרון שבהם, כי בלעדיו לא יתרחש תיקון מושלם בכל העולם. אלא "חנך את הנער על פי דרכו". צריך לתת להם לפי מידתם, קודם כל חינוך ואחר כך מקום יגיעה. ומקום היגיעה שלהם יכול להיות עבודה בשדה, או בבית דפוס וכו'. אין שום צורך שילמדו.
הלימוד מוטל רק על אותם אנשים, שתפקידם למשוך את האורות המקיפים, מפני שכך נשמתם קשורה אליו. וכל היתר לא מחויבים. כמו שבעלי התלמוד קבעו, שאין יותר צורך בסיגופים, אלא "המאור שבה מחזירו למוטב". הם עשו תיקון מיוחד במערכת העליונה על ידי פעולה בנשמות שלהם. שהעביות שלהם במערכת העולמות, נעשתה מאור המחזיר למוטב.
עד חכמי הגמרא, כל עם ישראל הגיע לגובה הרוחני, על ידי זיכוך הגופני של "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה". כי העביות היתה קטנה, ואפשר היה לזכך אותה על ידי שמראים לרצון לקבל עד כמה הוא נבזה. כלומר, אפשר היה להיפטר מהרצון לקבל על ידי דיכוי שלו. אבל לאחר מכן הגיעה עביות נוספת של חורבן בית המקדש וזמן הגלות. ועל העביות הנוספת הזאת, המקובלים שחיים בשני העולמות, עשו תיקון מיוחד.
ומהו אותו תיקון מיוחד? בתוך הנשמה הכללית, נשמת אדם הראשון, נשמות המקובלים היו בעביות מסוימת, נאמר עביות ב', וכל הקהל היה בעביות פחותה מהם, לא חשוב בכמה. אבל מפני שהמקובלים תיקנו את הנשמות שלהם עצמם, והם קשורים בנשמתם לכל יתר הנשמות, לכן דרכם נעשה ליתר הנשמות מעבר לאותו אור עליון. ומשום כך אותם חכמים ידעו לקבוע, שעלינו לעזוב את הסיגופים. כי זו אותה מערכת.
מערכת אדם הראשון בנויה מנשמות אחדות מיוחדות, שמתקנות את עצמן עם האלוקות. ואותם מקובלים מחוברים בינם לבין עצמם בחיבורים שונים, וכל אחד מהם מחובר עצמאית עם האלוקות, ומושך לעצמו אור פנימי מהאור הסובב, מהבורא. אבל באותה מערכת נמצאות גם אלף-אלפי נשמות, שאינן נשמות המקובלים. אבל מפני שהמקובלים מושכים די והותר אור מקיף שהפך בתוכם לאור פנימי, לכן יתר הנשמות יכולות להפסיק לעסוק בעינויי הגוף. כי האור נמצא בתוך המערכת.
כל זמן שלא היתה עביות מספקת, אי אפשר היה למשוך אור חוכמה פנימה לתוך המערכת. ולכן כולם בכללות היו אורות נפש רוח. ברגע שהמקובלים משכו אורות יותר גדולים, אור דחוכמה, אז אור הזה כבר נמצא בתוך המערכת. ואם משתמשים בחוכמת הקבלה, בספרים שכתבו המקובלים, שהם לא ספר במובן הרגיל, אלא מושג רוחני של "ספר", קשר למערכת הנשמות. מתוך זה שיתר הנשמות נכללות בנשמות המקובלים, נמצאים אנו יחד איתם רוצים או לא.
וכך, על ידי לימוד בספרים שלהם, אפשר למשוך דרכם אורות על עצמנו. וזה נקרא שהם עשו תיקון. ומהו אותו תיקון? לא שהם החליפו פתאום מעשה בראשית, אלא הם עשו תיקון על נשמתם. ואז מתוך התכללות נשמתם ביתר הנשמות, האורות עוברים דרכם אל הלומדים, אם האדם משתמש בכתבים שלהם. ולפני כן לא היה צורך לכתוב ולא לקרוא או ללמוד, כי האנשים הבינו הכל מתוך זיכוכם. מתוך סיגופי גוף הם נכנסו להרגשה רוחנית, על ידי עבודה ישירה נגד האגו.
בצורה כזאת הם פעלו ועשו והביאו לשינוי בשיטת התיקון. למי נועד השינוי הזה? לא לעם כולו, אלא לאותם מיוחדים שמתעוררת בהם הנקודה שבלב. להם המקובלים מצביעים על שיטת התיקון הזאת שבאה במקום סיגופים ("הקדמה לתע"ס" של בעל הסולם). אלא בעל הסולם כמקובל, שייך לעביות אחרת לחלוטין, לעביות כמו רבי שמעון, האר"י, משה ואדם הראשון. ולכן הוא הצליח למשוך עוצמות אור גדולות מאוד, על ידי תיקון עצמו ובהתכללותו עם כל מערכת הנשמות באופן הדוק מאוד ואפקטיבי. וכך נכלל בכל אחד ואחד, כחלק המתוקן של כל נשמה ונשמה.
אלא בנוסף לתיקון הפנימי שעשה בנשמות, הוא כתב לנשמות האלה ספרים ממקור עליון, המאפשרים לכל אדם לעשות אותה דרך כמוהו. ולהשתמש בכתבי בעל הסולם כדי למשוך אור המחזיר למוטב, כמו תיקונם של חכמי הגמרא והתלמוד. אבל העביות שגילה, והספרים שכתב, מיועדים כבר לדרגת אור המשיח. ולכן אין מקור אחר למימוש התיקונים הללו על הנשמות שלנו מלבד כתבי בעל הסולם. למרות שיש כאלה שמחשיבים את הרב שלהם יותר גדול מבעל הסולם. אבל זה מפני שאין להם יכולת לראות, איך המקובלים פועלים במערכת אדם הראשון.