בנין החברה העתידית
"עקרונות החברה העתידית:
א) הקומוניזם הוא אידיאה, כלומר מוסרי. ועל זה מעידה מטרה "לעבוד כפי היכולת ולקבל כפי הצורך".
ב) לכל מוסר צריך בסיס המחייבו, והחינוך ודעת הציבור הם סיס חלש מאד. וההוכחה מהיטלר ימ"ש.
ג) כיון שכל נצחון בדיעה מובטח לרוב הציבור, ואין צריך לומר ההוצאה לפועל של הקומוניזם המתוקן היא ע"י רוב הציבור, א"כ מחויבים להעמיד את הרמה המוסרית של רוב הציבור על סיס שיחייב ויבטיח את הקומוניזם המתוקן שלא יתקלקל עולם. ואינה מספיקה האידיאה המוקלטת באדם מלידה, משום שבעליה הם מיעוט קטן ונטול ערך ברוב הציבור.
ד) הדת היא הבסיס היחיד, שיהיה גורם בטוח להעלות את רמה של הציבור להגיע לכלל "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך המוסרית"."
בעל הסולם משתמש במושג "דת" במובן שונה מהמקובל, אשר בעל הסולם כותב "דת" כוונתו לעבודת ה', לפעולות האדם ששכרן דביקות בכח העליון.
"ה) יש להעביר את הקומוניזם מן הפסים של "שלי שלי ושלך שלך", שהוא מדת סדום, אל הפסים של "שלי שלך ושלך שלך", דהיינו לאלטרואיזם אבסולוטי. וכשרוב הציבור יקבל תורה זו בפועל, אז הזמן להגיע לכלל "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך".
החינוך קודם לכל. על האנושות להבין שהנוסחה הנכונה היחידה ליחס בין בני אדם ולהבטחת קיומם היא "שלי, שלך – שלך, שלך". להבנה זו ניתן להגיע על ידי ייסורים גדולים, על ידי חינוך והפצת חכמת הקבלה, זאת אומרת בהדרגה - על ידי האורות, או בשילוב בין דרך הייסורים לחינוך. כך או אחרת הציבור חייב להבין ולהסכים בצורה חד משמעית שרק במצב בו היחסים בין בני האדם מסודרים לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" אפשר יהיה להינצל מהשמדה ולקיים תנאי חיים סבירים, מינימאליים.
האנושות רחוקה עדיין מלהרגיש את ההכרח בחוק ההשפעה, מלהסכים איתו כחוק היחידי המאפשר קיום. כאמור, להכרעה זו פשר להגיע בדרך תורה או בדרך יסורים. בימינו העולם נמצא ראשית גילויו של הכח הרע, האנושות כבר יכולה לראות אותו מתגלה ובקרוב גם תרגיש אותו.
להכרת ההכרח בחוק ההשפעה אפשר להגיע רק על ידי חינוך וחכמת הקבלה. ההכרה בכדאיות של אהבת הזולת מתרקמת באדם מתוך הרגשת השוני בין האורות לכלים, בין דממת המוות בכלים לבין האור המאיר, נותן שפע, המקיים ומחייה. ההבדל בין השניים מתגלה או על ידי הייסורים או על ידי התורה. כל עוד לא יתגלה ההבדל בין הכלים לאורות אי אפשר יהיה לחייב את האנשים לקיים את המשפט של אהבת הזולת, חיוב כזה כמוהו כאונס.
החינוך הקבלי אינו מקנה לאדם ערכי מוסר, החינוך על פי חכמת הקבלה פירושו גילוי האורות לעומת הכלים. מטרתו של החינוך המקובל בעולם שלנו היא השלמת ידע, תכליתו לחנך את האדם בכדאיות של דבר מה בשעה שאין לאדם הוכחות ברורות לנגד עיניו. הרי אם יש בידי האדם הוכחות, החינוך אינו חינוך הוא תאור של עובדה, ותו לא.
חינוך בכח ההרגל אינו דבר מיותר, טמון בו כוח גדול, אבל כוחו אינו גדול דיו בכדי לשכנע את האדם לעבוד על הפיכת הטבע שלו. במסגרת הרצון לקבל החינוך פועל בהצלחה מרובה, אבל אם המטרה היא לעבור מהרצון לקבל לרצון להשפיע, החינוך לא יעזור.
החינוך הרגיל של גני הילדים בית הספר והאוניברסיטאות אין בכוחו לעורר באדם רצון להיות מקובל. החינוך אליבא דכתבי המקובלים פירושו לימוד בפועל של חכמת הקבלה, לימוד שבאמצעותו מושך על עצמו התלמיד אורות מקיפים ומרגיש את מצבו לעומת האור. בחינוך על פי חוכמת הקבלה הכלים של התלמיד עומדים מול האור המקיף ובהפכיות בין השניים מרגיש התלמיד עד כמה הוא רע, מתעוררת בו הכרת הרע. החינוך על פי חוכמת הקבלה הוא גילוי, ולא חינוך בעלמא.
הרווח בחינוך על פי חוכמת הקבלה כפול: הייסורים הדרושים כדי להביא את האדם ללימוד ובכל זאת למשוך את האור המקיף ולהכיר ברע, נחסכים. על ידי הלימוד האדם מקצר את דרכו, במקום להתקדם על ידי הרצון לקבל שלו, הוא מושך את האורות לאלתר.
החינוך על פי חוכמת הקבלה מחליף את הייסורים בהתקדמות טובה. הרגשת הייסורים בלימוד הקבלה מגיעה רק כתוצאה מגילוי מצבו של האדם לעומת האור, ייסורים אלו נקראים ייסורים מטרתיים. אדם הלומד את חוכמת הקבלה שקול לחולה שמחלתו אובחנה ונמצאה לו תרופה. כזהו החינוך על פי חוכמת הקבלה. בניגוד לו, החינוך המקובל בעולם הזה, מחנך את האדם למוסר. במקרים מסוימים ובמגבלות מסוימות הוא פועל, ובמקרים אחרים לא.
את החינוך למוסר האדם יעזוב לכשיתאפשר לו, ומיד. האדם לא מתייגע לחינם וחינוך משמעותו יגיעה, מאמץ פנימי. החינוך משכנע את האדם בתועלת שבמאמץ, הוא מבטיח לאדם מעמד של אדם מוסרי. בסיכומו של דבר החינוך מחייב את האדם לתת מאמץ במקום שהרצון לקבל לא מרגיש תועלת. האדם לא מבין מדוע עליו להיות טוב, למה הוא מחויב לתת. החינוך מטמיע באדם ערכים שאינם קיימים ברצון לקבל בצורה טבעית.
כל עוד האדם מרגיש את הכדאיות בחינוך או במידה שההרגל נעשה לטבע שני, הוא ימשיך לקיימו, ברגע בו יחדל האדם מלהרגיש את תועלת בחינוך הוא יחדל מלקיימו. החשבונות האם לקיים את החינוך או לא, הם חשבונות ברצון לקבל, בעובי של עולם הזה. במסגרת העולם הזה החינוך פועל בצורה חלקית, אבל בכל הקשור למעַבר מעולם אחד למשנהו החינוך לא יוכל לסייע. משום כך, אומר בעל הסולם, החינוך הוא יסוד רעוע לתיקון העולם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
ברחבי העולם הולך וגובר העניין בקבלה, אנשים מתייחסים לחוכמה כאל עיסוק יפה, לימודי הקבלה הפכו לאופנה, כולם מתעניינים בה. חינוך שכזה יכול להיות אמנם לעזרה, יש באפשרותו לקרב את האדם ללימוד, אבל מאחורי ההתעניינות השטחית, צריכה לפעול מערכת המביאה לאדם את האורות המקיפים. ללא האורות המקיפים אין תועלת במאומה.
החינוך תועלתו אחת, למשוך את האדם לספסל הלימודים.
"והסימן הוא: אם כל אחד ואחד יעבוד כפועל בקבלנות. נמצא, מטרם שרוב הציבור מוכן להשפיע לזולתו, אין לקבוע משטר קומוניזם אלטרואיסטי."
המטרה להגיע לדבקות עם הכח העליון חייבת לעמוד לנגד עיני האדם כשכר הטוב ביותר שאין יקר ממנו. אם האדם מעריך את הדבקות כשכר העליון, למענה הוא מתחיל לעבוד. בנקודה זו , כשלב ראשון, יכולים לעזור החינוך הרגיל ודעת הקהל. בהמשך התהליך תידרש מהאדם עבודה על ידי משיכת האורות המקיפים.
הכרח הוא שהאדם הפשוט יבין מהו השכר הגבוה המתקבל תמורת מסירת עצמו לשירות החברה. החברה צריכה להגיע למצב בו הערך של דבקות בכח העליון בולט מעל כל יתר הערכים, צריך להיות מובן מאליו שאין תחליף לדבקות בעליון.
החברה בה הדבקות היא ערך עליון עדיין לא נוסדה, השלבים הקודמים לחברה כזאת יבואו בוודאי בהדרגה.
התנאי לעבוד בנתינה הוא תנאי פשוט.
שני חלקים מצטרפים באדם, גוף ונשמה. מחובתו של האדם לחיות בשניהם. במשך גלגוליו האדם חי בגופו בלבד, הגוף החי מת בסופו של דבר, אבל נקודת הנשמה המחוברת לשורשה באדם הראשון מוסיפה להתקיים לאחר מיתתו. האדם אינו מרגיש את המצאה של נקודת הנשמה בתוכו, כל עוד לא מתעורר באדם רצון לפתח את הנקודה הרוחנית ולהפוך אותה לגוף נוסף, רוחני, הגוף הגשמי נולד ומת במחזוריות בסמוך לנקודת הנשמה. כאשר האדם מתחיל לעבוד בפיתוח הנקודה הרוחנית הוא מתחיל לעבוד בעבודת ה'.
היחס הנכון לגוף הגשמי בעת פיתוחה של הנקודה הרוחנית מחייב את האדם לחיות בגוף הרוחני שלו היינו בנשמתו, ולקיים את הגוף הגשמי במידה המחויבת. לאיזון בין הקיום הרוחני והגשמי האדם צריך להגיע לא בדרך של דיכוי ולא במכות.
גופו הרוחני של האדם אפשר שיהיה קטן או גדול, בניגוד לו הגוף הגשמי דומם ואינו משתנה. האדם חי ומת, והקומה הרוחנית אינה משפיעה על הגוף הגשמי, החיים הגשמיים ממשיכים כסדרם, האדם עובר דרך אותם המצבים, התענוגים נשארים אותם התענוגים וכך גם המכות. כל אותם השוטים החושבים שעל ידי רוחניות ניתן לרפא את הגשמיות, משלים את עצמם במחשבות ריקות מתוכן.
הקשר בין גשמיות לרוחניות הוא קשר פנימי בתוך האדם, קשר פסיכולוגי. ככל שאדם חי יותר בגוף הרוחני שלו הוא מרגיש פחות את הגוף הגשמי ומתפעל ממנו במידה פחותה. כאשר אדם החי בגוף הרוחני מרגיש את גופו הגשמי התפעלותו אינה נתונה למחלות וכדומה, סבלם המרובה של המקובלים הגדולים משמש כהוכחה לכך.
כאשר בעל הסולם כותב על קבלה במידה הנחוצה, ולא יותר, כוונתו לאדם שבלאו הכי לא דורש יותר. אדם הדבוק ברוחניות, בטיפול בנשמתו, משקיע בגשמיות בהתאם לתשומת הלב שנותרה בו לגשמיות לאחר העבודה הרוחנית. הדאגה הגשמית הנותרת לאחר העבודה הרוחנית בכל מדרגה ומדרגה היא מידת ההכרחיות של האדם. ההכרחיות משתנה בוודאי בכל מדרגה בהתאם לדרגה הרוחנית.
מכל מקום אם האדם מתרכז כל כולו בהשגת מטרת הבריאה, הוא יגיע בוודאי לקיום המשפט "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך". אין מידות קבועות של הכרחיות לכלל כולו, אי אפשר למדוד כמה מנוחה או קלוריות האדם צריך בכל רגע נתון. ההתעסקות ברוחניות מחלקת את זמנו ותשומת ליבו של האדם במידה הנכונה לרוחניות וגשמיות.
מטרת החיים היא להידבק בכח העליון, מטרת החינוך היא להביא את תכלית החיים לידיעת הציבור. נאמר, "סוף מעשה במחשבה תחילה", אין צורך להסתיר מהציבור דבר, הכרח הוא שהידיעה על תכלית החיים תהא ברורה לכל אדם.
העבודה בגילוי תכלית החיים מתחלקת לשניים חלק אחד עניינו הכנת האדם על ידי החינוך. חלק אחר, במקום בו נדרש שינוי בטבע, חייב להתבצע על ידי האורות העליונים.
המטרה העומדת מאחרי הפצת החוכמה היא קיצור הדרך, הרי כך או אחרת האדם יידרש לעבודה, ובסופו של דבר כל בני האדם יגיעו לגמר תיקון. כתוב, "לא ידח ממנו נידח", הכל יתגלגל חזרה לשורשו. ביכולתו של האדם לחסוך אלפי שנים וייסורים רבים.
לחסוך זמן פירושו לעורר באדם בצורה מלאכותית הרגשה כאילו הוא נמצא בצרה של ממש. אם האדם אינו בשל להבין ניתן להחדיר לתוכו את הידע על ידי הרגשת צער ממצבו הנוכחי. לחינוך ולדעת הציבור יש תפקיד מכריע בכך.
מטרת ההפצה היא לקדם את האדם ולחסוך ממנו מכות. כאשר הממסד הרפואי מזהיר את הציבור מפני חיידק, הציבור מתעלה מעל המגבלות הכרוכות בהזהרות הרופאים מקיים את פקודותיהם. לעיתים הטיפול במגפה דורש חיסונים יקרים, הציבור מציית להוראות הממסד הרפואי ומשלם עבור הטיפול הרפואי, אם דעת הציבור מסכימה עם הטיפול הנדרש המגפה נמנעת. בני האדם מוכנים לשלם למפרע ולהשקיע את מרצם בהקמת מערכות הגנה כדי להישמר ממגפות ושאר רעות חולות
בדומה למערכת ההסברה הרפואית גם הפצת חוכמת הקבלה צריכה להתמקד תחילה בהכנת הציבור. בכדי להחליף את דרך הייסורים בדרך התורה, יש לחנך את הציבור ולהחכים אותו, רק לאחר מכן אפשר יהיה להציג בפניו את התורה, את שיטת הקבלה. בעבודה מול אדם ללא הכרה אין בידי ההסברה כלים אחרים מאשר חינוך, דעת הציבור, ואופנה, ואכן בשלושת התחומים האלו אנחנו מקווים להשיג דריסת רגל.
אי אפשר לחכות עד שסבלו של עולם יצטבר ויכפה עליו לרוץ אל חוכמת הקבלה כמקור לתשובה, ביחס כזה אנחנו מתנערים מחובתנו. הפצת החוכמה מחייבת אותנו לגשת אל העולם כאל ילד סורר, ולטפל בו למרות זלזולו בחוכמת הקבלה.
להעניש אפשר רק את אלו שמתחילים להתקרב כתלמידים. ככל שאדם מתקרב למטרה כך הוא נדחה מלמעלה, מתחילים לפעול עליו במטרה לעורר בו יתר הבחנות ביתר זריזות, לפי יכולתו לסבול. כזה הוא היחס של הבורא, ככל שהאדם מתקרב אליו הבורא מדקדק איתו כחוט השערה.
כל העבודה של לומדי הקבלה, כלפי עצמם וכלפי הציבור, היא זירוז הזמנים, היינו תיאור הייסורים מטרם הגעתם. דא עקא, האדם לא מסכים עם תמונה כזו, עם תמונה של מציאות רחוקה ושחורה. למשמע דברים כאלו האדם אוטם כמובן את אוזניו, הסבר כזה דוחה את האדם בצורה אינסטינקטיבית. בכדי לחדור את חומות ההגנה של האדם נדרש הסבר מקצועי, צריך להקסים את האדם ולמשוך אותו להקשיב.
כל התרופות מרות, אין ברירה אלא לעוטפן בעטיפה מתוקה בכדי שניתן יהיה לבלוע אותן.
משום כך אנחנו פונים למדע, הרי גם אם האדם מעוניין בהסבר של חוכמת הקבלה וגם אם לא, הסבר מדעי תמיד ייתפס בעיני האדם כהסבר אמין. האדם שומע לעצת המדע, המדע יכול לבשר לאדם את הבשורות הרעות ביותר והאדם יסכים לשמען. המדען הרי חוקר את כוחות הטבע הפועלים על האדם, כוחות היכולים להזיק לאדם, כוחות הפועלים על האדם בין אם רוצה הוא בכך ובין אם לאו, אם כך טוב יעשה האדם אם יטה אוזן ויקשיב להסברי המדע וישמור את עצמו מלהפר את חוקי הטבע
כוחות הטבע המתוארים על ידי המדע אינם דורשים מהאדם שינוי פנימי בכדי להימנע מהשפעתם הרעה. משום כך האדם מסכים עם המדענים ותומך בעבודתם, האנושות ממנת את מחקרי המדע ובונה מערכות שמירה שיגנו עליה מאסונות. אבל כאשר נדרש מהאדם שינוי פנימי בניגוד לטבעו, גם הסבר מדעי לא יעזור.
נדרשת מומחיות מיוחדת בכדי להסביר לאדם בצורה נוחה לעיכול שהבריחה מייסורים אפשרית רק אם יכניס את עצמו מלכתחילה לייסורים, לעבודה נגד הרצון.
אם התגלתה באדם הנקודה שבלב הוא אינו זקוק ליותר מאשר לשמוע על קיום השיטה בכדי להצטרף ללימוד, הרי בסופו של דבר אחריה הוא חיפש. אבל בפניה לאדם ללא נקודה שבלב, בניסיון למשוך אותו ללימוד הקבלה, מתעוררת בעיה.
קיימים כמה אופני פניה אל אדם ללא חיסרון לרוחניות, אפשר למשל לפנות לסקרנות שבו, להבטיח לו להחכים ולגלות את דרכי השליטה בו ובעולם. את חוכמת הקבלה יש להציג בפני האדם כמקור לכל הפיתרונות, כמענה לכל שאלה ומצוקה.
ההבטחות הללו הן הבטחות של ממש, אלא שהן מציגות בפני האדם תמונה חלקית, לאמתו של דבר רק אם האדם ישיג השתוות צורה עם הכוחות עליונים הוא יוכל לנהל את הכוחות העליונים ולשלוט בהם. את החצי השני של האמת יש להסתיר, אין מצווה לומר את שהרצון לקבל לא יכול לשמוע.
סוגיית הפצת החוכמה היא סוגיה מורכבת, לא לשכל האנושי אנחנו נדרשים בכדי לפותרה, החיים עצמם הם שיתקנו את הטעיות וידחפו לפעולות הנכונות. המלאכה מרובה, לא ברור מהו הכיוון ואיזוהי הדרך הקצרה ביותר.
הפניה צריכה להיות גם רגשית, ובפניה רגשית יש לתת את הדעת על ההבדלים במנטאליות של הקהלים השונים, הכרח לקחת בחשבון את הסביבות והתרבויות השונות, ויש להבדיל בין הקהל הישראלי ליתר העולם.
הפניה לשכל הפשוטה יותר, עליה להיות עניינית כמו פנייתם של אנשי המדע לציבור, ובכל זאת, גם בתחום הזה נדרש שינוי בגישה הקיימת.
כך או אחרת העולם מחפש תשובה איך להינצל מהייסורים. החיסרון נגלה, מתפקידם של מפיצי החוכמה להציג את חוכמת הקבלה כתשובה לחיסרון זה. צריך להציג את החוכמה כמושכת נעימה ונכונה. את הכיוון הנכון יש ללמוד מדברי הרמב"ם: " כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ".
טיפשות היא לפנות לקהל עם סיסמאות של השפעה כמו "ואהבת לרעך כמוך" או "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך", הרי הרמב"ם עצמו אוסר פניה כזאת. בכל פניה לציבור בכל אמצעי שהוא יש להיזהר מלדחות ולהבריח את האדם במסרים שאינו בשל להם. אין צורך ואי אפשר להסתיר את המסרים האלו לגמרי, אבל יש להיזהר מלהבליט אותם. הכרח לפנות לקהל בהתאם לפקודת הרמב"ם . כמה מתלמידינו דברי האנגלית עזבו את הלימוד לאחר קריאתם של מאמרי הדור האחרון בטענה שמדובר בקומוניזים, אפשר להבין אותם.
לימוד מאמרי הדור האחרון ימשך כמובן, לא נחדל ממנו בגלל אותם התלמידים, מאמרי הדור האחרון הם מאמרי יסוד, הם שייכים למטרה אליה מועדות פנינו, למרות שגם לנו קשה להסכים איתם עלינו להמשיך וללמוד בהם.
ההפצה הכללית צריכה לפנות לקהל ברגש ובשכל. מצד אחד יש לרגש את האדם לקראת המטרה, לקראת קבלת מילוי רגשי, ובצד שני לדבר גם על קבלת מילוי שכלי, על הבנה וידיעה. הקהל צריך להרגיש את שכר הרגשי והשכלי כשכר וודאי, במוחא וליבא, אסור לדבר על המהפך הפנימי שהאדם צריך לעבור.
בהתאם להנחיות הללו יש לשנות את סדרות ההרצאות למתחילים ולבדוק היטב את כל תחומי ההפצה.