אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / מאמרים אחרים / ענין יניקה ועיבור

ענין יניקה ועיבור

מאמר ל"א, תשמ"ו

 עיבור, יניקה ומוחין הן שלוש מדרגות. לאחר שהאדם כבר זכה להכנס לקדושה, אז מתחיל להשיג אותם, הנקראים נפש בעיבור, רוח ביניקה, ונשמה במוחין. אבל גם בהכנה של העבודה, היינו עוד מטרם שהאדם זכה להכנס בקביעות להקדושה, גם כן נוהג ענינים אלו.

 "עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר "עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, אלא איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, שזה הוא אצלי דבר החשוב ביותר, זאת אומרת, שאני איני מסוגל לעשות שום דבר, מה שאני לא מבין. פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר". מכל מקום הוא אומר "אני מסוגל לזמן מה לומר, שאני מקבל עלי בזמנים אלו, לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח, ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית. ומדוע אני צריך להאמין על זה, ואני לא יכול להרגיש שכך הוא. וגם השכל מחייב, באם אני הייתי מרגיש את מציאות ה', בטח הייתי יכול לעבוד את ה', והיתה לי השתוקקות לשמש אותו. אם כן הסתר זה למה לי. מה מרויח הקב"ה, בזה שהסתיר עצמו מהנבראים".

 גם על זה לא מתרץ. אלא גם על הקושיא הזו הוא מתרץ למעלה מהדעת, ואומר, אם הקב"ה היה יודע, שאם לא היה עושה הסתר, היה יותר טוב להנבראים, בטח שלא היה עושה הסתרה. נמצא, שעל כל הקושיות שעולות במוחו, על הכל הוא אומר, שהוא הולך למעלה מהדעת, והוא הולך עכשיו בעינים עצומות, ורק באמונה.

 וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על פסוק (תהילים, ס"ח, ל"ב) "כוש תריץ ידיו לאלקים". ואמר, אם האדם יכול לומר "כוש", היינו הקושיות שלו הם תירוצים. היינו, שאינו צריך לתירוץ, אלא הקושיא בעצמה, מזה הוא מקבל תירוץ. פירוש, שאומר "עכשיו, שיש לי קושיא, אני יכול ללכת למעלה מהדעת".

 אז "ידיו לאלקים". היינו, שאז "הידים שלו", היינו הכלי קבלה שלו, מלשון "כי תשיג יד", ואז האדם נבחן לשלם עם האלקים. לכן תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי "אם" לבינה תקרא". היינו, שמבטל את אהבה עצמית, המכונה "מלכות", שמבחינתה המקורית היא נקראת "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", ונכנס לבחינת כלים דהשפעה, המכונה בחינת "בינה".

 והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד, היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף, היתה הנשמה דבוקה בו יתברך. ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהידבק, כמו שהיה עצמותו לגמרי. אבל הגם שלבו אומר לו, שרק עכשיו הוא מסכים לבחינת ביטול, אבל אח"כ הוא יתחרט.

 על זה יכולים לומר "אל תדאג דאגת מחר". ו"מחר", לאו דוקא למחרת היום, אלא היום ומחר יכולים להיות ההווה והעתיד. והבדל הזמן יכול להיות אפילו שעה זו ולאחר כך. וזהו כמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ח) "כל מי שיש לו מה לאכול היום, ואומר, מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמונה".

 ויש לפרש זה, דהכוונה, באם יש לו לאכול היום, היינו אם עכשיו הוא מוכן לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, ורק חושב "מה יהיה אח"כ". היינו, שכבר יש בו רשימות ממצבים, שהוא כאילו היה חושב, שישאר כך במצב העליה לעולמים. ואח"כ שוב ירד למקום השפלות. שהוא מקום של אשפה, שפירושו "אשפה" הוא, ששם זורקים כל הפסולת.

 היינו, בזמן העליה, היה חושב, שכל ענין של אהבה עצמית הוא רק פסולת, שכדאי לזרוק זה למקום אשפה. זאת אומרת, שהיה מרגיש, שהרצון לקבל הוא בחינת אשפה. ועכשיו, בזמן הירידה, הוא בעצמו יורד למקום האשפה בכדי לקבל משם מזונות, כדוגמת החתולים שנוברים באשפה, למצוא מה שהוא לאכול, להחיות את נפשם. כן בזמן הירידה הוא דומה לחתולים, ולא לאנשים מפונקים, שבוררים תמיד מה שכדאי לאכול ומה לא. וזה שאנו אומרים (בתפלת "הלל") "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון".

 ולפי זה יוצא, שהאדם, בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו בקצת זמן, ובזמן זה הוא אומר "אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית". אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה. והוא מאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא מאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, ולפניו קטן וגדול שוים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים. וזה נקרא בחינת "עיבור". היינו, שעובר מבחינתו עצמו לבחינת רשותו של הקב"ה.

 אבל זה הוא "זמני". פירוש, שהוא באמת רוצה לבטל את עצמו לעולמים, אבל הוא לא יכול להאמין, שיהיה עכשיו ביטול לעולמים. היות שהיה כבר הרבה פעמים, שהוא חשב שיהיה כך. אבל אח"כ ירד מדרגתו, ונפל למקום אשפה. אבל הוא לא צריך לדאוג "מה נאכל למחר". היינו כנ"ל, שבטח הוא יפול אח"כ מדרגתו, כי זה מחוסר אמונה.

 אלא צריכים להאמין "ישועת ה' כהרף עין". נמצא, כיון שהוא מבטל עצמו לשעתו, ורצה להישאר כך בתמידיות, נמצא, שיש לו ערך של עיבור. אבל באמת האדם צריך להאמין, זה שהוא רוצה עכשיו להכנס לעבודת ה' בבחינת ביטול עצמיותו, היא קריאה מלמעלה. כי זה לא מחכמתו של האדם.

 והראיה לזה, כי בזמן הקריאה הזו, כל הקושיות שהיו לו טרם שקראו לו מלמעלה, שהיו לו הרבה קושיות, וכל פעם שהיה רוצה לעשות משהו בעל מנת להשפיע, היה הגוף מתנגד, ולא היה יכול להבין, אם יש אדם בעולם, שכן יכול לבטל את עצמיותו לה', ולא לדאוג כלל לתועלת עצמו, ותמיד היה שורה עליו איזה פחד, אם הוא לבטל עצמו לה'.

 ועכשיו הוא רואה, שכל המחשבות והספקות נשרפו לגמרי. והוא מרגיש עכשיו תענוג גדול בזה, אם הוא יכול לבטל עצמו לה'. הלא הוא רואה עכשיו, שכל הדעת שלו כלום לא שוה, אף על פי שקודם לכן היה חושב, שאין מי שהוא בעולם, שיהיה בידו לשכנע אותו, שצריכים לבטל עצמו לה'. והיה אומר, שזו עבודה קשה, שלא כל אחד ואחד יכול להכנס לתוך עבודה זו.

 ועכשיו הוא רואה, שאין שום דבר שיהא לו למפריע מלהידבק ולהיבטל לה'. אלא זו הוא כנ"ל, היות שזהו הארה מלמעלה, לכן נכנעו מלפניו כל המפריעים, שבאו ואמרו לו "טענת המרגלים", כולם נעלמו מן האופק. וזהו כמו שכתוב (תהילים, ק"ג, ט"ז) "כי רוח עברה בו ואיננו, ולא יכירנו עוד מקומו".

 וזהו כנ"ל "כי רוח עברה בו". בשעה שאדם מקבל רוח ממרום, כל המפריעים נעלמו, ואפילו מקומו אינו ניכר. פירוש, שבזמן עליה, כשהוא מקבל רוח ממרום, אז באותו זמן אינו מבין, איך יכול להיות מקומו, שהרשעים יכלו לפעול משהו עם טענותיהם.

 נמצא, בזמן העיבור, זמן הפלה, היינו שאם הוולד נולד לפני שנגמר זמן של תיקוני עיבור. וכמו שיש בגשמיות איזו חולשה בעיבור, זה גורם הפלה, שהוולד יוצא לחוץ לפני הזמן, אז הוולד אינו יכול להתקיים ומת. כמו כן ברוחניות, אם יש איזו חולשה, אז האדם יוצא לחוץ מהעיבור, והוא בא לאויר העולם הזה, וכל המחשבות שישנם בעוה"ז נופלות למחשבתו, וכל הרצונות של עוה"ז מתדבקים בו. וזה נקרא, שהעיבור מת.

 ובתע"ס חלק ט' (דף תשפ"ח, אות פ"ג), כתוב שם וזה לשונו "והנה צריך להיות באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם ולעכב הוולד שם בפנים, שלא יצא לחוץ עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך, שיהיה בה כח המצייר את הצורת הוולד".

 ומבאר שם ב"אור פנימי", כי בעיבור יש שם שני כוחות:

 א) כח המצייר. הציור של הוולד הוא קטנות. היינו, שגם להשיג קטנות יש סדר. שגם קטנות הוא הכנה לגדלות. שאם אין קטנות בהמדרגה, אין גדלות. וכל זמן שהוא בקטנות, נמצא שהוא עדיין אינו בשלימות. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לס"א, ויכולה לקלקל את בחינת העיבור, שלא יוכל לקבל את שלימותו. וע"י זה הוא בא לידי תפלה, היינו שנולד מטרם שנגמר בחינת העיבור שלו.

 ב) כח המעכב. כי בעיבור יש כ"ה פרצופים, היינו נרנח"י, שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י. לכן צריך להיות כח המעכב, היינו שאפילו בקטנות תהיה שם שלימות. וזהו מקבל על ידי אמו. היינו, הגם שהוולד מצד עצמו אין לו כלים, שיכול לקבל גדלות בעמ"נ להשפיע, מכל מקום על ידי שהוא מתבטל להאם, הוא יכול לקבל גדלות מכלים דאמו, שזה נקרא "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת".

 היינו, שאין לו בחירה מצד עצמו, אלא מה שאמו אוכלת. היינו, מה שאמו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל. זאת אומרת, כי העביר ממנו את הבחירה, שהוא יבחר מה זה טוב ומה זה רע. אלא הכל על חשבון אמו, שזה נקרא "ירך אמו", שפירושו, שהוא עצמו אינו עולה בשם.

 שם המדובר באורות עליונים. ואותו דבר נוהג גם כן בעת ההכנה, שרוצה להכנס להיכל המלך, נוהג גם כן אותם סדרים. כי כמו ששם יש הרבה בחינות, ואין העיבור נגמר בפעם אחת, ואומרים, שיש שם תשעה ירחי לידה עד שמשיג כ"ה פרצופים. כמו כן בהכנה, גם כן יש הרבה בחינות, עד שמשיג בחינת עיבור בשלימות בזמן ההכנה. לכן יש הרבה עליות וירידות. ולפעמים העיבור מתקלקל, שנקרא גם כן "הפלה". וצריכים להתחיל מחדש את סדר העבודה.

 ונבאר ענין כח המצייר שישנו בזמן ההכנה. שהציור של העיבור הוא קטנות, שענינו הוא, שרק בכלים דהשפעה, היינו בזמן שעוסק בתורה ועבודה, אז הוא יכול לכוון, שעושה הכל על הכוונה של השפעה. היינו, מה שעוסק עכשיו בתו"מ, הוא מטעם, שמאמין בה' ובגדלותו.

 והוא מקבל על עצמו, שמהיום והלאה כל הנאה שלו תהיה רק בזה, שיש לו רצון לשמש את המלך. שזה יחשב לו כאילו הרויח הון תועפות, וכאילו כל העולם כולו מסתכלים עליו, ומקנאים בו, בזה שהוא זכה לעלות ברום המעלות, מה שאדם אחר לא זכה לזה.

 וממילא הוא שש ושמח, ולא מרגיש בעולם שום דבר רע. אלא שהוא חי אז בעולם שכולו טוב. אבל כל הנאה וחשיבות, הוא בזה שהוא נותן, היינו שהוא רוצה לתת לה'. היינו, הוא הולך כל היום עם מחשבה אחת "ומה עלי לעשות איזה מעשה, שאני אוכל לשמח את ה' בזה".

 היינו מצד אחד אנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד שלא עמ"נ לקבל שכר, אלא בלתי ה' לבדו. ומצד שני אנו אומרים, שהוא צריך לקבל הנאה ולעשות ציורים, איך לקבל הנאה. זאת אומרת, הוא צריך לעשות ציורים של גדלות וחשיבות, איך שמכבדים את מלך בשר ודם, או סתם גדולי עולם, ולראות, איך שהכלל מכבדים אותם.

 ואח"כ ילמוד מהעולם, איך שהם נהנין מזה שהם משמשים את גדולי עולם, ולהשתמש בזה לגדלות הבורא. שגם כשהוא משמש את הבורא, הוא מוכרח להרגיש אותה הנאה, כפי שהם נהנים, מזה שהם משמשים את הגדולים שבעולם. אחרת, היינו אם אין לו הנאה גדולה, בזה שעוסק בתו"מ, זהו סימן שאינו מחשיב את הבורא בחשיבות כזאת, כמו שהם מחשיבים ומקבלים הנאה ותענוג, מזה שהם משמשים לגדולי עולם, כנ"ל.

אי לזאת, בעת שהוא מדבר להבורא, הוא צריך מקודם לעשות איזה ציור "למי אני מדבר, היינו מה גודלו וחשיבותו. היינו, באיזו דרך ארץ, ובאיזה שיעור יראת הכבוד אני מדבר אליו, והוא שומע ומסתכל עלי, בעת שאני מדבר אליו".

 לדוגמא, כשאדם אוכל איזו עוגה או איזה פרי, וכדומה, אז אנו יודעים, שצריכים להאמין בהבורא, שהוא ברא כל אלה, ואנחנו מקבלים עכשיו הנאה, מזה שהוא הכין לנו ממה להנות. ועל זה אנו פונים אליו, ונותנים לו תודה על זה, ואומרים אליו "אנו מודים ומשבחים אותך עבור הנאה זו, ואומרים "ברוך אתה ה', בורא פרי העץ".

 אז יש לאדם לעשות בקורת על הדיבור הזה, שאמר עכשיו להבורא, באיזו יראת כבוד הוא הרגיש בזמן הדיבורים, שדיבר אליו, ומה הוא מרגיש לאחר שדיבר איתו. היינו, איזה רושם השאיר אצלו, איזו התרוממות רוח. היות, שאם באמת הוא מאמין, שדיבר עם המלך, איפוא ההתרגשות והשמחה, כמו שכתוב "אם אב אני, איה כבודי. ואם אדונים אני, איה מוראי".

 אם נכנס בפרטים, יש להבחין בפעולה זו ב' הבחנות:

 א) מזה שהוא נהנה מהפרי שהוא אוכל, והנאה זו שהוא נהנה מהפרי וכדומה, שייך להרצון לקבל הבהמי. פירוש, שהנאה מאכילה, ושתיה, וכדומה, גם בהמות נהנים. ולא צריכים לאדם שיקבל הנאה כזו. ומשום זה נקרא הנאה זו "הנאה בהמית". אבל הברכה והתודה, שנתן להבורא על זה, יש להבחין בזה כמה הבחנות.

 נמצא, שבבחינה ב' שבהפעולה הנ"ל, היינו הנאה מזה שנותן תודה להבורא, זה שייכת דוקא לאדם. וזה אינו נוהג בבהמות. וכאן נוהג הרבה הבחנות, מטעם שבפעולה זו, השייכת לאדם, כי באדם יש להבחין הרבה דרגות.

 למשל, אצל אדם יש להבחין בו שיעור האמונה, כמה הוא מאמין בזה שהבורא נתן לו כל הנאות להנות. ואח"כ יש להבחין בזה, היינו בהדיבור שמדבר להבורא, כמה הוא שיעור, שמאמין שמדבר להבורא. ואח"כ יש להבחין, כמה שיעורו הוא מאמין בגדלות וחשיבות הבורא. ובזה בטח שיש הבדל בין אדם לחבירו.

 וגם באדם עצמו יש להבחין בו, לפי מצבו שהוא נמצא עכשיו. היות שהאדם הוא בחינת "הולך", וממילא הוא יכול להיות בבחינת "עולה ויורד". אם כן באדם אחד יש להבחין כמה מצבים. וזהו כמו שכתוב "ונתתי מהלכים בין העומדים האלו" (זכריה ג', ז').

 ובהאמור יוצא, שברצון לקבל הנאה, השייכת לבחינת בהמה, בדרך כלל אין מה להבחין בה, היות שזוהי הנאה כללית. מה שאם כן בהנאה השייכת להאדם, שם יש כבר להבחין הבחנות רבות.

 נמצא, שבהנאה השייכת לבחינת אדם, הנאה זו, כבר היסוד שלה, לא מיחסים אותו לכלי קבלה, אלא זה כבר שייך לבחינת השפעה, בהיות שכל הנאה שלו נבנית על הבורא. היינו, שכל חומרי דלק, שמזה ניתן לו כלים לעבוד, תלוי בגדלות הבורא, ולא בשיעור הנאת האדם והפרי, כנ"ל.

 פירוש, ששיעור הנאת האדם תלוי, כמה הוא משער את גדלות של הבורא, ולא כנ"ל בחשיבות הפרי, שזה נקרא "הנאה, הבאה לאדם באופן בלתי ישר". כי באופן ישר הוא רוצה להשפיע להמלך. ובשיעור זה הוא מצייר לעצמו גדלות המלך, בשיעור זה הוא יותר שמח, בזה שהוא משפיע הנאה למלך גדול. ובאופן בלתי ישר הוא מקבל הנאה מזה.

 נמצא, שרק באופן כזה הנאה מותרת. כי אין כוונתו על הנאה עצמית, בשעה שהוא משמש את המלך. אלא חשיבותו של מלך מחייב שישמש את המלך. נמצא, כוונתו הוא להנות להמלך, שהמלך יהיה שמח. וממילא נמשך מזה, שגם הוא נהנה. והנאה כזו מותרת, משום שזה הנאה, בעת שהוא מקבל, אינו נמצא כאן ענין של בושה, המכונה "נהמא דכסופא", מטעם שהנאה שלו הוא מהנתינה ולא מדבר שהוא מקבל ישר מהבורא. ומהדבר שהבורא נותן לו הוא נהנה.

 זה נקרא, שהנאה באה באופן ישר מצד המשפיע. בבחינת האורות, נקרא זה "אור החכמה", הבאה להמקבל באופן ישר. היינו, שהמקבל נהנה ממנה, שהוא מקבל. ודבר זה כבר צריך תיקון, המכונה "לכוון בעמ"נ להשפיע".

 מה שאם כן אם הנאה שלו הוא מצד שהוא נותן להבורא, והנאה שלו הוא בזה, שהוא משמש אותו, הנאה זו נקראת, שבאה באופן "בלתי ישר", משום שכוונתו, שהמלך יהנה, ולא חושב שמזה יהיה לו הנאה ותענוג. ועל זה נאמר "עבדו את ה' בשמחה". היינו, שהשמחה צריכה לבוא להאדם מזה שהוא עובד ה'.

אבל אם הוא עובד בלי שמחה, זהו מצד חיסרון אמונה בגדלות וחשיבות המלך, אחרת מוכרח להיות בחינת שמחה והתרוממות רוח, בלי שום הכנה לזה. היינו, אין הוא צריך לראות, שיהיה לו שמחה מהעבודה, אלא הוא צריך לראות, שיכין עצמו לדעת למי הוא עובד, מה חשיבותו. ושמחה, זוהי תוצאה. היינו לומר, שאם אין לו שמחה בהעבודה, סימן שאין לו מושג בחשיבות הבורא. ואז הוא צריך לתקן עצמו בעניני אמונה.

 זאת אומרת, אין הוא צריך לעבוד שיהיה לו שמחה בעבודת ה', אלא הוא צריך להשקיע יגיעה, איך להשיג חשיבות וגדלות ה'. דהיינו כל מה שהוא עושה, לומד, עוסק במצות, הוא רוצה שכר עבור יגיעתו, לזכות לגדלות וחשיבות ה'. ובשיעור שיקבל את החשיבות של הבורא, אז ממילא הוא נמשך מצד הטבע להיבטל אליו יתברך, ויהיה לו רצון וחשק לשמש אותו.

 וכל מה שדברנו עד כה נקרא בחינת "עיבור". מטעם שהוא צריך להאמין, שהכל בא מצד הבורא, שהוא נתן לו עכשיו את המחשבה ורצון להיות בטל אליו יתברך. ובזמן זה הוא צריך למצוא שם מקום ציור, היינו איך שהוא מתפעל מההתעוררות הזו, ולעשות בקורת, ובטח שימצא שם חסרונות לתקן.

 אבל בזמן שהוא רואה את מה שחסר שם, אין הוא יכול להיות בשמחה, מטעם שכל חסרון גורם לו יסורים, ואיך הוא יכול להיות בשמחה. ומאידך שני, זה לא טוב להיות כך בחסרונות, לפי הכלל "במקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות", והוא יכול לפול ממדרגתו, ויקבל מזה חולשה בעבודה.

 אי לזאת, מוטל על האדם לראות את עצמו בשלימות. היינו, שאין לו שום חסרון. והוא מסתכל על עצמו, שהוא מאושר בחיים שלו, ויש ממה לשאוב תענוג, מזה שהוא רואה, שיש הרבה אנשים כמוהו, שאין להם אותו החיים, ממה שהוא נהנה. ואם היה להם אותו תענוג מה שיש לו, כולם היו מקנאים בו.

 נגיד על דרך משל, אנשים שיושבים בבית הסוהר, ולא נותנים לאף אחד לצאת מכותלי בית הסוהר, לשאוב אויר בחוץ. ואיש אחד נשא חן בעיני מנהל בית הסוהר, ואף אחד לא יודע מזה, והוא נותן לו לצאת לחופשי שעה אחת ביום. ואז הוא הולך לבקר בביתו. אבל אח"כ הוא חוזר לבית הסוהר. כמה מאושר אדם זה:

 א) הוא מאושר בזה שהוא מבקר בביתו.

 ב) כשהוא מסתכל על שאר האסורים, שלא ניתן להם חופש כזה, ההסתכלות הזו, מה שמסתכל על אחרים, שהם יושבים בבית הסוהר ולא רואים שום אור מה שיש בחוץ, איזו הנאה ותענוג הוא לוקח מזה.

 זאת אומרת, חוץ מזה שיש לו תענוג מצד עצמו, הייינו שהתענוג הוא מקבל מעצמו, ממה שהוא נהנה, יש לו לקחת תענוג ממה שהוא מבחוץ ממנו. זאת אומרת, שיש לו תענוג מזה שהוא רואה, שיש לו מה שאין לאחרים.

 נמצא, שהתענוג הזה בא מבחוץ, היינו מזה שהוא מסתכל לחוץ, ורואה איך שהם סובלים, מזה שאין הם מקבלים שום חופשה. מזה שכן יש לו חופשה, הוא נהנה. נמצא לפי זה, שיש כאן להבחין ב' הנאות:

 א) מה שהוא מקבל תענוג, מזה שהוא נהנה.

 ב) הוא מקבל תענוג, מזה שיש לו ואין לאחרים אותו דבר. נקרא זה, שהוא מקבל הנאה מבחוץ.

 והנמשל, היות שאנחנו יושבים בבית אסורים, וזה כמו שאנו אומרים בסדר כפרות דערב יום כפור "בני אדם, יושבי חושך וצלמות, אסירי עני וברזל, יוציאם מחושך וצלמות". והיות שאנחנו חטאנו, ונתן אותנו לבית הסוהר, ששם יושבים כל האסורים החוטאים להמלך, שלא רואים שום אור כל ימי חייהם, היינו שנתנו להם מאסר עולם לכל ימי חייהם.

 והם הנעתקים מההורים, הנקראים "אבות העולם". פירוש, זהו כמו שאמרו חז"ל (תדא"ר כ"ח) "מתי יגיע מעשי למעשי אבותי". היינו, במקום שיש קשר עם האבות, שהוא יודע המעשים טובים של האבות, שייך לומר שהוא מבקש "מתי יגיע מעשי למעשי אבותי".

 היינו, שגם הוא תהיה לו היכולת לעשות מעשים טובים, כמו האבות. מה שאם כן על ידי החטא, כמו שכתוב, שאומרים "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", נתנו אותנו לבית אסורים, ואין לנו שום קשר עם האבות. היינו, שאין אנו יודעים, שהיו לנו אבות, שהיו דבוקים בה'. וכל ענין רוחני, אין לנו שום מושג ששייך לנו גם כן, לומר, שאנחנו רוצים לעשות מעשים שעל ידם נוכל להידבק בהבורא.

 נמצא, שהאנשים שנידונו למאסר עולם, ולא רואים אור כל ימי חייהם, ומשלימים עם המצב שבו הם נמצאים, ומרגילים את עצמם להנות רק ממה שמנהל בית הסוהר מבין, לתת להם ממה שיתפרנסו, הרגילות מביא להם, שנשכח מלבם מה שהיה להם פעם חיים מחוץ לבית הסוהר, ששם הם היו נהנים מחיים ממה שהם בוחרים לעצמם, ולא היו מוכרחים לקבל מזונות לפי תנאי בית הסוהר. אבל הכל נשכח מהם.

 והנמשל הוא, האדם צריך לשמוח, בזה שהמנהל בית הסוהר אוהב אותו, ובשביל זה נתן לו כל יום קצת חופשה לצאת מבית הסוהר, ולהנות ממה שאנשים ישרים נהנים. היינו, כאילו הוא היה עכשיו כאיש שלא חטא מעולם להמלך, והולך הביתה, ומשתתף עם כל אחד מהמשפחה שלו ושאר אוהבים וידידים שיש לו. אבל אח"כ הוא מוכרח שוב לכנס לבית הסוהר, וזה נוהג כל יום.

 זאת אומרת, בזמן שבא לאדם רצון ומחשבה לכנס לבית הכנסת להתפלל וללמוד קצת, ולהרגיש קצת שיש חיים רוחניים, שסוף כל סוף הוא מאמין בזה. היינו זה שיש לו אמונה, זה נקרא "הרגשה מועטת בכל דברים שבקדושה, שמקבל הארה מרחוק".

 פירוש, שהגם שהוא עוד רחוק מהשתוות הצורה, שבגלל זה שחטא באהבה עצמית, הנקרא "שינוי צורה", יצא פסק דינו לשבת בבית הסוהר לעולם. היינו "בית הסוהר" נקרא, שאין שם חיים רוחניים, אלא שם מקום לרשעים, שהם חטאו להמלך. והוא מצא חן בעיני המנהל בית הסוהר.

 והמנהל בית הסוהר נותן לו מחשבה ורצון להנות מחיי אדם, מבחינה הנקרא אדם, "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם", משום שנהנים ממאכלי אדם, הנקרא "חיים רוחניים", שיש להם מגע עם מלך מלכי המלכים, היינו שמרגישים לשעתו, שמדברים להמלך.

 וכשהאדם עושה ציור לעצמו, איך שיש לו חן בעיני מנהל בית הסוהר, ונותן לו חופשה לשעתו, הגם שיודע אח"כ, שתהיה לו ירידה, ויהא מוכרח לשוב לבית הסוהר, מכל מקום, אפילו כשהוא נמצא בבית הסוהר, הוא גם כן יכול להיות בשמחה. מטעם שהוא יודע מזמן העבר, שיש ענין עליות וירידות.

 לכן אפילו בזמן שהחזירוהו לבית הסוהר, מכל מקום הוא יודע, שיש לפעמים, שהוא נושא חן בעיני מנהל בית הסוהר, ויתן לו עוד הפעם חופשה לשעתו, שבקצת זמן הזה הוא יכול לראות ולהשתדל אצל ידידים, שישחררו אותו בכלל.

 פירוש הדבר, אפילו בזמן ירידה, באות לו לפעמים מחשבות, שהוא כבר רגיל, שמוצאים אותו מהמחשבות, ורצון של חוטאים, המשוקעים באהבה עצמית. ואח"כ, כשהוא מקבל כרוז מלמעלה, שכך הוא מאמין, אז המחשבות והרצונות, שיש לו בזמן ירידה, והוא מרגיש שאין שום אפשרות, שתהיה לו מציאות אף פעם לצאת מאהבה עצמית, מטעם שהוא רואה את ההתנגדות הגוף.

 וכל פעם ההתנגדות מתלבשת בצורות משונות, שאין טענה אחת דומה לשניה. אבל הצד השוה שבהן הוא, שכולם נותנים לו להבין, שזה דבר קשה, ואין זה במציאות בעוה"ז, שהאדם יכול לצאת מהם.

 ומכל מקום הוא רואה, שבזמן שבאה לו התעוררות מלמעלה, הוא שוכח כל טענותיהם, וכולם נשרפו, כמו שלא היה אף פעם בעולם, והוא רוצה עכשיו רק דבר אחד, היינו להיבטל להבורא, ועכשיו דוקא הוא מרגיש טעם של תענוג בזה.

 ובגלל זה האדם, כשיש לו קצת אחיזה ברוחניות, אפילו שזהו טעם מן המעט, הוא כבר יכול להיות בשמחה ובשלימות, כנ"ל מב' אופנים:

  א) שהוא יצא לחופשה, והוא נהנה לשעתו מיציאתו מבית הסוהר היינו מתו"מ.

 ב) שהוא נהנה מזה, שהוא רואה, שהכלל נמצא בבית הסוהר. והוא מסתכל עליהם מצד הרחמנות. ויש לפעמים, שהוא רוצה לבקש עליהם רחמים, שה' יתן להם רשות לצאת מבית האסורים.

 ובהאמור נבין, שבזמן העיבור, שאז הכח הציור שלו הוא רק קטנות, שבקושי הוא יכול לקיים תו"מ, אפילו באיזו כוונה שהיא, הוא צריך להאמין, שיש בזה חשיבות גדולה, בזה שהבורא נתן לו מקום, לצאת מכלל כללות אנשים שבעולם, שאין להם כל קשר ליהדות, וכל שאיפותיהם מלובשים רק תענוגים בהמיים, היינו ממה שהבהמות ניזונים ומתפרנסים, גם הם מסתפקים בזה.

 ובקשר לרוחניות, הם מתגאים בזה, שאין הם טפשים כמו הדתיים, שאומרים, שיש ענין של חיים רוחניים. אלא יש להם ידיעה חזקה וברורה, שהצדק איתם, והם אומרים לעצמם "אנחנו חכמים שבדור, מזה שאין אנו מאמינים ברוחניים, אלא כל מטרת חיינו היא רק חיים גשמיים".

 והם יודעים מאה אחוז, שאין שום רוחניות בעולם, עד כדי כך, שהם רוצים להשפיע על הדתיים, שגם הם ידעו, שהשכל הבהיר הוא, שאין בעולם רק חיים גשמיים, בדיוק כמו כל בעלי חי.

 ויש עוד יותר חכמים גדולים, שבגלל זה שאין חיים בעולם, אלא כמו בהמות, לכן באו כלל דעה, שאסור לאכול בעלי חי, מטעם שאין לבחינת מדבר מטרה יותר נעלה מבחינת בעלי חי. אם כן מדוע אנחנו אוכלים אותם, הלא כולנו יחד הם במדרגה אחת ובמטרה אחת.

 היוצא מזה, מצד אחד אדם צריך להחשיב את המחשבה ורצון לעשות מעשים פשוטים בלי שום הבנה ושכל, אלא הכל למעלה מהדעת. ולהאמין, שזה שהרצון הזה, שיש לקיים קצת תו"מ, גם זה נתן לו הבורא, מצד מציאת חן בעיני ה'. הגם שהאדם לא יודע, איזה זכות יש לו משאר אנשים, שה' הניח אותם בבחינת חיים הגשמיים, ואותו הוציא מכללות אנשים, כנ"ל מהמשל של בית האסורים.

 ודבר זה צריך להביא לו שמחה ושלימות. ובגלל זה שהוא מרגיש שלימות, הוא יכול לתת תודה רבה להבורא על זה. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל "בשיעור שהאדם נותן תודה להבורא, בזה שמקרב אותו קצת, בשיעור הזה הוא מקבל מיד עזרה מלמעלה".

 ויכולים לפרש, שהטעם הוא, אם האדם מבין, שצריכים לתת תודה להבורא, אין הפירוש, שהקב"ה צריך, שיתן לו תודה, כמו בשר ודם. אלא הענין הוא, בשיעור שהוא מבין, שצריכים לתת תודה, אז מתחילה המחשבה לחשוב, כמה שיעור התודה, מה שאני צריך לתת לו. היות שיש לו כלל "לפי ערך הנתינה, כך הוא ערך נתינת התודה".

 למשל, אם האדם עזר למישהו, שלא היה לו מקום עבודה להתפרנס. והוא הלך והשתדל בעדו, ומצא מקום עבודה בשבילו. בטח שהתודה שלו היא גדולה. אבל נגיד דרך משל, האדם הזה עשה איזה חטא נגד הממשלה, והשופט פסק דינו לעשרים שנות מאסר, והוא מוכרח לעזוב את המשפחה שלו, וכבר יש בנים ובנות שצריך להשיאם, והוא פתח עכשיו עסק חדש, היינו שפתח בית חרושת, וצריך לקבל מאה פועלים, ובינתיים השיג רק חמישים פועלים, ועכשיו לפי החטא, שהממשלה תפסה אותו, הוא צריך עכשיו להכנס לבית אסורים על עשרים שנה. הוא דואג, מה יהיה עכשיו עם כל התכניות שלו, ועם כל משפחתו, שיהיה פרוש מהעולם. אז הוא אומר "עכשיו טוב לי מותי מחיי, להיות בבית האסורים ולדאוג על הכל".

 ובא איש אחד ונתן לו עצות, ועל ידי זה יצא לחופשי, וזיכו אותו מכל האשמות. אז בטח האדם מתחיל לחשוב, מה אני יכול לתת לאדם הזה, שהציל את חיי. ובטח האדם הזה יש לו עכשיו דאגה אחת, במה אני יכול לבוא לאיש, לגלות את ליבי, איך שכל רמ"ח אברי מודים לו ומשבחים אותו, כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה שירות ותשבחות לאיש הזה".

 נמצא, שבזה שהוא צריך לתת תודה, אז הוא מתחיל לחשוב, מה גודל הישועה שהוא נתן לי, בכדי שאדע, איזו תודה עלי לתת. ובגלל זה כשהאדם נותן תודה לה', אז תלוי כמה הוא מעריך את החשיבות, שה' הוציא אותו מבית אסורים לרגע אחד, שישאוב קצת אויר חדש מאויר העולם דקדושה.

 ובהאמור יוצא, זה שהאדם קיבל ירידה, הוא משום שלא החשיב את ההתקרבות לה'. זה שלא ידע להחשיב, זהו שגרם לאבדתו. וזהו כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה, המאבד מה שנתנו לו". פירוש, שאין לו שכל להחשיב את שיעור התקרבות לתו"מ. היינו, שהאדם צריך להאמין, שאפילו דבר פעוט שבתו"מ, גם כן חשוב מאוד, אף על פי שהוא עוד לא מרגיש את חשיבותו.

 נמצא, שענין אמונה, מה שאומרים, הוא בדברים, שאין האדם יכול להרגיש ולהשיג אותם. אז הוא צריך להאמין באמונת חכמים, מה חז"ל אמרו לנו, להאמין בדבר שכך הוא. היינו, כמו שחז"ל אמרו, ולא כפי הרגשתינו. מטעם שעוד לא מפותח בנו הרגשתינו, שנוכל להרגיש אותם ההרגשות, הנמשכות בזמן, שיודעים שמדברים להמלך. שזה פשוט, שאם הוא יודע, שהוא מדבר להמלך, אז אין לו שום צורך להכין את עצמו, שירגיש את חשיבות המלך. כי זהו ענין טבעי, שאין לו ענין לעבוד על זה ללא צורך.

 ולפי זה, מהי הסיבה, שאין האדם מתרגש, בזמן שמדבר דברי תודה ודברי תורה, בזמן שהוא מאמין, שהיא תורת ה'. והסיבה היא, שעדיין אין אמונתו אמונה שלימה. היינו, שיהא דומה האמונה שלו כמו ידיעה ברורה. אלא שיש לו עדיין חסרון בבחינת האמונה. אלא הוא צריך לעבוד בבחינת אמונה, איך שהוא מדבר למלך חשוב. וההרגשה, זה דבר שבא בלי עבודה. היות שענין הרגשה הוא רק תוצאה מאיזה דבר חידוש, שהאדם מתפעל. נמצא, שעיקר הוא עבודת האמונה, שיאמין שהוא מלך גדול.

 וזהו הענין שמובא בזה"ק בכמה מקומות, שהאדם צריך להתפלל "על גלות השכינה". או בלשון אחר "שכינתא בגלותא", או "שכינתא בעפרא". היינו, שאין לנו את החשיבות למי אנו מתפללים, או למי אנו מדברים ונותנים לו תודות, הן על ברכת הנהנין, או על ברכת המצות. וכמו כן, אין אנו עושים חשבון להעריך את מצות של מי אנו מקיימים. וכל זה נקרא "שכינתא בגלותא". וממילא אי אפשר לנו לקבל הרגשה בהקיום תו"מ, משום שיש כלל "מדבר קטן אין האדם מתפעל, בשיעור שיביאו לו איזו התרגשות".

 ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לעבוד את ה' בשמחה. היינו, שבאיזה מצב שהוא נמצא, אפילו שהוא נמצא במצב השפלות, ואין לו שום חיות בעת התעסקותו בתו"מ, אז הוא צריך לעשות לעצמו ציור, שעכשיו הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת.

 זאת אומרת, אף על פי שהגוף מראה לו את שפלותו, מכל מקום הוא יכול לחזק את עצמו, ולומר "זה שאני יכול לקיים תו"מ בלי שום כוונה, זהו ענין חשוב מאוד". היות שבאמת הוא מקיים הכל במעשה. אלא חסר לאדם את הכוונה, היינו שאם היתה לו גם כוונה טובה, היה הגוף אז שבע רצון, והיה מרגיש עצמו לאדם שלם.

 מה שאם כן עתה, אין הגוף יכול להנות מתו"מ. אם כן מה חסר כאן, רק הנאת הגוף. והיות שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, נמצא, דוקא עכשיו, שאין להגוף הנאה, הוא יכול יותר לעבוד בעל מנת להשפיע. ואם הוא מאמין למעלה מהדעת, שכך הוא, ההתגברות הזאת נקראת "אתערותא דלתתא". ולאחר זה הוא מוכרח לקבל חיות, היות שעכשיו הוא דבק באמת בה', ורוצה לעבוד את ה' בלי שום תמורה.

 מה שאם כן אם הוא אינו יכול ללכת למעלה מהדעת, אז באים אליו שני שוטרים, ומכניסים אותו לבית האסורים, יחד עם כל החוטאים להמלך. ושני שוטרים אלו הם בחינת מוחא וליבא. ואז הוא נידון, לכמה זמן שדנים אותו. ואח"כ מוציאין אותו קצת לחופשה, ורואים איך שהוא מתנהג. וכל זה נוהג עד שמרחמים עליו מלמעלה, ומוציאים אותו לחרות מבית האסורים. היוצא מזה, שצריכים לב' דברים:

 א) כח המצייר, שהוא קטנות.

 ב) כח המעכב, שלא תהיה הפלה, היינו שלא יקלקל העיבור.

 כח המצייר צריכים, כי יש כלל "אין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון". לכן אם אין קטנות, אף פעם לא תהיה גדלות.

 אבל צריכים כח להחזיק מעמד, בעת שהוא מרגיש, שהוא בעל חסרון. כי חסרון משמע, שכואב לו, זה שאין לו שלימות. וידוע, שיסורים קשה לסבול. ואם הוא אינו רואה סוף להיסורים, אז הוא בורח מהמערכה. נמצא, שצריכים לתת לו שלימות, שיוכל להחזיק מעמד ולא יברח ממלחמת היצר. אבל שקר אסור לתת לו, היינו שירמה את עצמו, ויאמר, שהוא שלם "כי דובר שקרים לא יכון נגד עיני".

 אי לזאת, כשאומרים לאדם, שאתה רואה, שכולם יושבים בבית האסורים, כבמשל, ושוכחים אפילו שיש להם הורים וידידים, שהם אנשים, שעוסקים בתורה ומצות, שהם ידידי הנשמה שלהם. והכל נשכח מהם. וחושבים, שאין בעולם רק אלו אנשים שיושבים בבית האסורים.

 ומנהל בית הסוהר שולט עליהם. היינו, שהם עומדים תחת שיפוט היצר הרע. ומי שהוא הולך נגד דעתם, הם חושבים, שאלו אנשים מאבדים עצמם לדעת. היינו, שעוזבים את החיים הגשמיים, שנהנים מבית הסוהר, והולכים לבקש משהו למעלה מהדעת, היינו להאמין, שיש משהו יותר תענוג, ממה שיכולים להנות מחיים הגשמיים.

 והוא עושה חשבון לנפשו, שיש לו זכיה גדולה, שמצא חן בעיני ה'. והוציא אותו אפילו לשעתו מהחיים הגשמיים, לנשום קצת אויר דקדושה. כמה הוא צריך להיות מאושר בזמן הזה, כשהוא מסתכל עליהם ועל עצמו. בטח שהשלמות הזו נקראת "שלימות של אמת". היות שבגשמיות אנו מחשיבים חופשה לשעתה, מהמשל הנ"ל של בית האסורים, כמה שמחה נותן זה להאדם, בזה שהוא רואה, שהוא מצא חן בעיני מנהל בית הסוהר, וכל האסורים לא זוכים לזה.

 וחוץ מזה שהשלימות הזו היא אמת, אלא האדם צריך לתת בזה יגיעה רבה להחשיב את זה. כי העבודה הזו, מרים את החשיבות של העבודה בזה שמחשיבים שרות קטן ברוחניות. מזה זוכים אח"כ להגדיל את החשיבות. עד שהאדם יכול לומר, שאין לו שום אפשרות להעריך את החשיבות לשמש את המלך. וזה נקרא "בחינת עיבור".

 "עיבור" נקרא, שההתעוררות באה מצד העליון. אבל בזמן הכנה, נקרא מטרם שהאדם זוכה להכנס בהיכל המלך (ששם נקרא "עיבור", שהוא זוכה לנרנח"י דנפש), ישנן הרבה עליות וירידות. אבל הכל נכנס בבחינת עיבור, היות שהכל בא מצד ההתעוררות העליון.

 "יניקה" מצד ההכנה נקרא, שהוא מצד עצמו מתעורר, ורוצה לינוק על ידי סופרים וספרים, לינוק משהו קדושה, שיוכל להחיות את רוחו בחיים רוחניים. ומשום זה, כשהוא עוסק בתו"מ, הוא משתוקק להוציא מהם את מאור התורה, שזהו מחזירו למוטב, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

 אבל בכדי להוציא מאור התורה, צריכים להיות בעלי אמונה, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר. והטעם הוא, כשהוא מאמין בה' ובתורתו, והוא רוצה להידבק בו. אבל הוא רואה, שלא יכול, מסיבת הרע שבו, שהוא הרצון לקבל. שצורה הזו גורמת לו ההתרחקות מה'.

 ומשום זה גם האמונה שלו אינה בקביעות. כמו שכתוב בהסולם, שאין אור האמונה יכול לשרות באדם בקביעות, משום שכל זמן שאין לאדם יראה, הנקרא, שהוא מפחד תמיד, אולי לא תהיה היכולת באדם לכוון בעמ"נ להשפיע, אלא יהיה לו חשק לקבל בעמ"נ לקבל, שזהו שינוי צורה, אין אור האמונה יכול לשרות בו בקביעות.

 ובהאמור יוצא, שאין יכול להיות אמונה בקביעות אם אין לו דביקות, הנקרא "השתוות הצורה". אבל איך לוקחים הכח הזה, שיוכל להתגבר על הטבע שלו, שהוא רק בהפכיות הצורה. על זה אמרו (פסחים, נ') "לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב".

 נמצא, שהמאור שבתורה זהו שמחזירו למוטב. אבל זה נאמר, דוקא שהוא רוצה את המאור שבתורה, כדי להחזירו למוטב, היינו שיוכל לכוון כל מעשיו בעמ"נ להשפיע ליוצרו. אז על ידי זה שיחזירו למוטב. שפירושו, שתהיה לו דביקות, אז יזכה לאמונה בקביעות.

 מה שאם כן אדם, שאינו דואג על זה שאין לו יותר מאמונה חלקית, ומה שלומד תורה, אינו אלא מה שאפשר לו להוציא מזה הנאה שתכנס בכלים דקבלה, ואינו דואג לכלים דהשפעה, אם כן אין לו שום צורך למאור התורה, שיתן לו הסגולה, שיחזירו למוטב. היינו, שיתן לו כח, שיוכל לתקן מעשיו, שיהיו אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזה נקרא "דביקות", שעל ידי זה יזכה לאמונה בקביעות.

 מה שאם כן אם לא חסר לו ענין אמונה בקביעות, ואין לו צורך לדביקות, אלא מה שהוא מצפה לזכות להמאור, הוא מטעם שהמאור שבהתורה הוא בא מהעליון, שיש שם בהמאור הזה טוב ועונג, נמצא, שהוא משתוקק להמאור, לא שיביאו לו עזרה, שיכול להפוך את הכלי קבלה שלו לכלי השפעה.

 אלא הוא רוצה את המאור, שיעשה פעולה הפוכה, ממה שתפקידו לעשות. כי התפקיד של המאור, הוא צריך לבוא, בכדי להחזירו למוטב. ומה זה טוב, זהו כמו שכתוב (תהילים, מ"ה) "רחש לבי דבר טוב, אומר אני, מעשי למלך". היינו, שטוב נקרא, שעל ידו האדם זוכה לכלים דהשפעה. והוא רוצה את המאור, בכדי להנות ממנו. זאת אומרת, שהמאור הזה יגדיל את הכלי קבלה שלו. נמצא, שזה ממש דבר הפוך ממה שהמאור צריך לתת, הוא רוצה לקבל ממנו. ומשום זה המאור לא יבוא אליו.

 ובהקדמה לתע"ס (אות ט"ז) כתוב שם וזה לשונו "אין לאדם לצפות, שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה. רק בזמן שידע בנפשו, שזכה באמונת ה' יתברך ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה', שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם. שתהנינה מאורו יתברך, עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב. כן מחוסרי אמונה, עיניהם מתעוורות כלפי אור ה'".

 וצריכים לפרש מה שאומר, שאור אמונה מתגלה לאלו, שיש להם אמונה. ולפי מה שביארנו, כי אלו שזכו לאמונה בקביעות, יש להם כבר כל טוב. אלא זהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין" (הנותן חכמה לחכמים). ומקשים העולם "יהיב חכמתא לטפשים" היה צריך לומר. ואמר "היות שאין אור בלי כלי, לכן לא יכולים לתת חכמה לטפשים, משום שאין להם צורך. ולפי זה מה יהיה הפירוש, יהיב חכמתא לחכימין, היינו למי שיש לו רצון להיות חכם, היינו שיש לו כלי, הוא יכול לקבל מילוי כנ"ל, כי אין מילוי בלי חסרון".

 לפי זה צריכים כאן בעניני אמונה גם כן לפרש על דרך הנ"ל. היינו, למי שיש צורך לאמונה, כי הוא רואה, שאין לו רק אמונה חלקית, כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) "המשתוקק, שיהיה לו אמונה בשלימות, הוא כבר נקרא בעלי אמונה". שפירושו, שיש לו רצון וצורך לאור האמונה. לאלו אנשים, שמחפשים אמונה, לאלו אנשים מתגלה מאור התורה. וזה שכתוב "כי קדושת האמונה מזככת את העינים של אדם, שתהנינה מאורו יתברך, עד שמאור שבתורה מחזירו למוטב".

 בהאמור יוצא, שבחינת "עיבור" נקרא, מה שהאדם מקבל התעוררות מלמעלה. וכמו בגשמיות, העיבור תלוי בהורים, כן כאן העיבור תלוי בהקריאה שבאה מלמעלה, שקוראים להאדם שיחזור למוטב. והוא מתחיל אז לחשוב מחשבות אחרות. וכל הרצונות שהיה לו מטרם הכרוז שקבל מלמעלה, הכל נשרף ולא עולים בשם.

 ובחינת "יניקה" נקרא, שהוא בעצמו מתחיל לחפש איזו יניקה לקבל מפי ספרים, או מפי סופרים. ורוצה לינוק את המאור התורה מהם, בכדי שתהיה לו היכולת להידבק בה' ולזכות לאמונה שלימה.

 

חזרה לראש הדף
Site location tree