ו) "מטרם שהציבור יגיע לרמה המוסרית הזו, אסור להלאים את הרכוש, כי כל עוד שאינו קיים גורם מוסרי בטוח ברוב הציבור, לא יהיה להם חומר דלק לעבודה."
גורם מוסרי פירושו שהמטרה להידבק בבורא תשמש לאדם כחומר דלק.
אדם המחשיב את הדבקות בבורא כשכר הרצוי והגבוה ביותר, אדם שלמען הדבקות בבורא מוכן לכל יגיעה, לא ימצא כל קושי להתפטר מקנייניו הגשמיים והרוחניים, היינו גם מלרצות רוחניות לעצמו. האדם מִתקן מלמעלה בשלב אחר שלב בתיקון חפץ חסד, בכח ההשפעה, ומוותר על קנייניו הגשמיים והרוחניים למען הזולת.
את העולם הזה האדם מבטל עם מעבר המחסום, אבל הביטול אמיתי מתחיל מעבר למחסום כאשר הסטרא אחרא מעוררת באדם קושיות. הקושיות של הסטרא אחרא מציבות את האדם בפני דילמה: להגיע לרוחניות בעצמו או לשמש לכל היתר ולעזור להם להגיע לשכר הרוחני. מהאדם מתבקש וויתור על קנייניו הרוחניים, האדם נדרש להכריע האם הוא רוצה להיות בתכונת ההשפעה, האם הוא מסכים שהתוצאה ממעשה ההשפעה תהיה גם היא מעשה של השפעה, שגם התענוגים מהשפעה יהיו לה' .
זהו המקום בו האדם עומד מול הערבות האמיתית, כאשר הוא מוכן לוותר על כל שכרו בדרך הרוחנית. הדבקות בבורא כמטרה שתמורתה האדם מוכן לעבוד נתפסת ברצון לקבל כקניין אישי, גם עליה האדם צריך לוותר. הפעולה של האדם צריכה להראות לו כערבות מלאה, מעבר מהכלים שלו לכלים של הזולת, רק בהם הוא רוצה לראות את התוצאה, את המילוי. המילוי שלו בכליו עצמו יהיה המילוי בכלים של הזולת ותו לא. על האדם לדרוש שהמילוי בכלים שלו ישמש לו כחומר דלק בלבד. יציאה כזאת של האדם מעצמו נקראת ערבות.
לפני מעבר המחסום כל עוד האדם אינו מתוקן בדרגה הראשונה, בתיקון כלפי המילויים דעולם הזה, אסור לוותר על הרכוש. הרי אם המעשה מקדים את התיקון, נכפים על האדם מצבים של חוסר, אם החברה כופה על האדם מחסור הרי זאת טעות. כל המעשים חייבים להיות כתוצאה מתיקון האדם. במידה שהרכוש יאבד את ערכו בעיני הציבור, אם הציבור יסכים להתפטר מרכושו כי המעשה דהשפעה ולא הקניין הגשמי יחשב בעיניו כרכוש, בתנאים כאלו החברה תהיה מוכנה לביטול הרכוש.
אסור למהר ולהפוך את הרכוש הפרטי לכללי, כדוגמת הקיבוצים. העוני והחוסר כל שיחקו לידי הרעיון הקיבוצי, כתוצאה מהחיבור יחד כל אחד הרוויח מחברו וברווח הזה מצאו חברי הקיבוצים חומר דלק. גם השכר העתידי שימש כמניע, התקווה לרכוש גדול והצלחה של לכלל דחפה כל אחד מחברי הקיבוץ לכלול את עצמו בכל היתר. הצלחת הקיבוצים נמשכה כל עוד לא נהנו מהכנסה, ברגע בו התחילו הקיבוצים לצבור רכוש, התחילו הבעיות.
הדרך לבניית מדינת הקבלה שונה מדרכם של הקיבוצים, התיקונים קודמים למעשים, בהתאם לתיקונים ולפיהם בלבד תרצה החברה בשינויים, החברה לא תאלץ לחייב את חבריה, הרכוש יראֵה כנטל.
אדם חייב להרגיש את עצמו מלא, האדם הוא לא יותר מאשר רצון לקבל. הרצון לקבל משתוקק להתמלא באופן תמידי, כזה הוא טיבעו. האדם לעולם לא יוכל לוותר על ההשתוקקות שלו למילוי, הוא לא מסוגל להשאיר את עצמו ריק. אם האדם מותיר את עצמו ריק הוא חייב לחפש מילוי, החיפוש אחר המילוי אינו תלוי באדם, אם האדם ריק הוא מחפש מילוי. השאלה היחידה היא במה האדם ממלא את כליו ובאיזה חומר דלק הוא עובד איתם.
מטרם שהאדם ממלא את כליו באור דחסדים, משיבה חוכמת הקבלה, לפני שאדם נהנה מפעולת ההשפעה, היינו לפני הרגשת המילוי מפעולת ההשפעה, האדם לא יכול לעשות פעולת השפעה. בתנאים כאלו, כל עוד האדם מתייחס לרכושו כבעל ערך, אסור לקחת מהאדם את רכושו. אם יבוא האור העליון ויחולל באדם נס, היינו יפעל על האדם פעולה שהאדם עצמו אינו יודע את פשרה, הוא ירגיש בכל רצונותיו את החובה לתת. לא התענוג המתקבל מנתינה יניע אותו להשפיע אלא הערך העליון בפעולה. הבורא יתגלה כעליון ואדם ירצה להידבק אליו. ההחלטה מתקבלת בהתאם לגדלותו של בעל הבית ולא לפי התענוגים.
גם לפעולת ההשפעה צריך להיות קנה מידה, האדם לא נדרש להשפיע ללא סיבה, רק ילדים או משוגעים עושים פעולה ללא סיבה. האדם חייב לעבוד על ההשפעה עם הרצון לקבל שלו שאינו מתבטל, עם הרצון לקבל עצמו. אם כך, האדם צריך לתקן את רצון לקבל ואיתו לעבוד בהשפעה. זהו טבעו, הוא עובד בהשפעה עם הרצון לקבל ובכך הוא מדמה את עצמו לבורא. מטרם התיקון האדם לא יכול להידמות לבורא. וויתור על הרכוש מטרם התיקון כמוהו ככפיה. משטר של ויתור על הרכוש מטרם התיקון הונהג ברוסיה הקומוניסטית, והקיבוצים בארץ החרו והחזיקו אחריה. כאשר גדל הרצון לקבל של חברי הקיבוץ, התעורר בהם רצון ליתר עצמאות, ובתנועה הקיבוצית החלו להישמע קולות התומכים ברכוש פרטי לשימוש החברים. המסגרת הקיבוצית דיכאה את הרצון החדש שהתעורר בתואנה שהמסגרת הקיבוצית תיפרץ, והובילה לריסוקה המוחלט של התנועה הקיבוצית.
האיכות והיעילות של העבודה בקיבוצים ירדה פלאים, לולי תמיכת המדינה הקיבוצים היו שקועים בחובות ומתפרקים.
גם הניסיון הרוסי, כמו שאומר בעל הסולם, נכשל. השפע בחומרי גלם לא עזר לאומה הרוסית להצליח, גם בימינו קיומה של המדינה תלוי בחומרי הגלם, בלי מכירות הנפט והגז ותעשיית הנשק אין למדינה הרוסית זכות קיום.
אין ברירה, תחילה הכרח לתקן את רצון לקבל, ולאחר התיקון אפשר לפעול לפי הרצון ומתוכו. אי אפשר לפעול ברוחניות שלא מרצון, לכן אומר בעל הסולם, ממשלת הדור האחרון היא שתיקבע לחברי החברה מה לעשות בכל שלב.
על צעדיה תחליט הנהגת החברה העתידית בהתאם למוכנות של הציבור. לדברי בעל הסולם ממשלת הדור האחרון המתוקנת לא תלאים את הרכוש לפני תיקונו של הציבור בתיקון חפץ חסד. לאדם המתוקן הוויתור על הרכוש לא יחשב כהלאמה, אלא שחרור מנטל.
אמת את הרצון לקבל אפשר למלא בהרגשת ביטחון, אבל השאלה היא ממה האדם קונה את הרגשת הביטחון. על פניו קבוצה של אנשים המחליטה על שיתופיות כחוק כללי בחברה תספק לחבריה הרגשת ביטחון. חברי חברה כזאת יקוננו משטר טוב של חלוקת רכוש שווה וצודקת וכול חברי החברה ייהנו בצורה שווה. למשטר ממין זה כיוונו ראשי המהפכה הקומוניסטית וקיבוצים, אבל מכיוון שלא חיברו לדרכם את הכח בכללי המקיים את כל המציאות, נכשלו. הקומוניסטים והקיבוצים התנתקו מהבורא, זלזלו בו, דווקא הם חרטו את האתיאיזם על דיגלם. אילו היו מושכים לעצמם בפשטות משהו מהרעיון של עבודת ה' היו יוצאים נשכרים. גם הקיבוצים הדתיים לא פעלו למען לדבקות בבורא, העבודה המשותפת שלהם לא הייתה מבוררת כעבודה למען דבקות בבורא, אילו היו מבררים את עבודתם ככזו היו משגשגים.
הרגשת ביטחון בין החברים, ללא דביקות בבורא לא תגרום אלא להרס יותר גדול. זו עבודה בניגוד גמור למטרת הבריאה, בעבודה כזו האדם עושה מעצמו 'קליפה', הוא משתמש בכח הייחוד, המיועד להיות כלי להשראת הבורא, ככלי להשראת כוחו שלו עצמו. הוא בונה את ההיפך הגמור, כלי הפוך מהכלי הנדרש לכן ייענש בחומרה.
לכן, אומר בעל הסולם, אין לאומה הרוסית תקנה. ענישתה לא הסתיימה גם לאחר שבעים שנה, ולא תיפסק בעתיד הקרוב. הרוסים והקיבוצים רצו לבנות כלי כנגד הקדושה ולכן הם נענשים בחומרה.
הטעות של הקיבוצים לא הייתה באותו קנה המידה הרוסי, ולא נכפתה בלחץ כמו במשטר הקומוניסטי. מהקיבוץ האדם יכול היה לצאת ואיכשהו להתקיים, החברה הקיבוצית לא דכאה את חבריה. בדומה לנהוג בקבוצה של לומדי קבלה, אם אחד מהחברים לא הסכים לתקנון הוא היה ראשי ללכת, אבל אי אפשר היה להישאר במסגרת החברה ולהפר את התקנון. ברוסיה הקומוניסטית, בניגוד לקיבוצים, העונש על סירוב להשפיע למדינה היה עבודות פרך בסיביר, המשטר הרוסי הצר על הציבור וחייב אותו על ידי פחד ומשום כך ניזוקה המדינה בצורה חמורה כל כך.
ז) "אם ליחיד אסור לנצל את חבריו, למה לאומה מותר לנצל את חברותיה? ואיזה חזקה נותנת הצדקה לאומה שתהנה מהארץ יותר מחברותיה? ולפי"ז יש ליסד קומוניזם בינלאומי."
העולם שייך לכל יושביו.
אמת, כל אחת מאומות העולם קנתה לעצמה חזקה על פיסת אדמה משלה, אבל במצב המושלם כל אוצרות הטבע שמעל פני האדמה, על פני האדמה ובעומקה של האדמה, שייכים כולם, בשווה לכולם. במצב המתוקן כולם מקבלים בשווה, ועל האנושות לשפוט את עצמה ביחס למצבה המושלם.
כלל ופרט שווים, אם אדם או מדינה מחזיקים בבעלות על חומרי גלם, עצים, קרקע, אוצרות טבע הטמונים באדמה, או יבול הגדל על האדמה, ולא מחלקים את כל אלו בשווה לכל העולם נעשה קלקול. הקלקול חוזר בסופו של דבר על אותה אומה ואינו מפסיק עד להשגת המצב המתוקן. כל בני האדם מקבלים מהטבע – טבע פירושו אלוקים – בשווה, ולא חשוב איפה על פני הכדור האדם חי.
התיקון הכולל חייב להחיל בתוכו את כל אומות העולם, אלמלא כן הכלי לא יהיה שווה מושלם ושלם. התיקון הכללי אינו מתייחס רק לכמות הנשמות, אלא לשימוש שווה של כל בני האדם בעולם הזה.
"כי כמו שיש יחידים שזכו, אם בחריצות, אם במקרה, אם בירושה מאבותיהם, לחלק יתר על חשבון המתרשלים, כן ממש באומות. וא"כ למה תגדל המלחמה על היחידים יותר מעל האומות?"
אותו השוויון שחברי חברה קטנה מחויבים להנהיג ביניהם, מחייב את כל עמי העולם. הכרח הוא להשתמש בכל העולם כולו ובכל פרט שבו, עד לפרט האחרון, בחלוקה שווה.
אין צורך בתיאוריה של מרקס בכדי לבסס את חוקי של חלוקה צודקת, הם נגזרים ממצבו של אדם הראשון בגמר התיקון, מהמצב הזה אנחנו מסתכלים על מצבו של הכלי, ממנו ניתן להשליך על המציאות בעולם הזה בגשמיות ובגמר התיקון. שני העולמות הגשמי והרוחני שווים, בכולם מתפשט החוק האחד. גם בשימוש בעולם הזה, בחומריות, בחיים שלנו, במסגרת המשפחה, בקשרים בין משפחות, בין העמים, בקרקע, בכל פרט במציאות, חייב להיות מותאם לחוקים רוחניים. על האדם לרכוש תחילה את החוקים הרוחניים ובהתאם להם יותַר לו לעשות שינויים על פני האדמה, בעולמו הפיזי. אסור לאדם לנהוג בצורה הפוכה ולהקדים פעולה לתיקון פעולה כזאת תחשב לכפייה, והרי אין כפייה ברוחניות. אסור לכפות על האדם קיום של חוקים רוחניים מטרם הגעתו לתיקון הפנימי, לקיום החוקים מתוך רצונו.
"במילים אחרות, איזה זכות ובעלות יש על חומר הגלם של הארץ לאומה יחידה יותר מלשאר? מי חקק חוק החזקה? ומכש"כ שקנוהו בחרבות וכידונים. וכן למה תנצל אומה אחת את חברתה, אם דבר זה אינו צודק לכל יחיד?"
עובדה ידועה היא שמאחרי המלחמות לא עומד בהכרח רצון להשמיד את האויב, האינטרס העומד מאחורי המלחמה הוא בדרך כלל כלכלי. הכסף הוא הקנה המידה העיקרי בעולם ומאחורי כל מלחמה עומד רצון לחמוס את הרכוש של האויב, את חומרי גלם התבואה וכ"ו. משום כך לא יפסקו המלחמות לעולם אלא בתיקון העולם.
התשובה לשאלה האם בעל מסעדה המאכיל את לקוחותיו למטרות רווח, נמצא בהכרת ההשפעה, שלילית כמובן. כמו אותו בעל המסעדה כל העולם כולו נמצא גם עכשיו, ללא הכרתו, באין סוף בהשפעה הדדית.
חוכמת הקבלה אינה מתעסקת במקומות בהם האדם נמצא ללא מודעותו, חוכמת הקבלה מתעסקת במקומות בהם האדם מודע בהכרה מלאה. אותו בעל מסעדה נמצא בחושך גמור ואינו מודע לעובדת היותו עובד בעל מנת לקבל, לשאלה האם הוא משפיע הוא יענה בוודאי בחיוב ובנחרצות. את התיאור על רווחי המסעדה והתועלת שהוא מפיק ממנה, ישמור בוודאי להזדמנות אחרת.
כל אדם מפיק הנאה מעיסוקו, רצונות האדם כלולים מניצוצי השפעה וגם אותם הוא רוצה למלא בעל מנת לקבל. עינינו הרואות, עד כמה אנשים מתגאים בתענוג שהזולת מפיק מעבודתם, הנאת הזולת מעבודתם ממלאת אותם בתענוג המשמש להם כחומר דלק להֵנות לזולת. האדם לא בנוי כבהמה לקבל תענוגים מקבלה ותו לא, כתוצאה משבירת הכלים האדם רוצה לקבל תענוגים גם מהשפעה. בשבירת הכלים, הכלים דהשפעה נפלו לכלים דקבלה ומשום כך האדם נהנה מהתענוג שהוא גורם לאחרים. כל עוד האדם נהנה מההנאה שאנשים מפיקים ממנו, הנאתם אינה מפריעה לו. האדם מוכן לגרום לזולת תענוג אם התוצאה תהיה מילויו עצמו.
בתנאי החיים של הדור האחרון הלאמת הרכוש תתיכן רק לאחר תיקון האדם.
בניגוד לתנאי הדור האחרון ובמטרה לכפות על האדם הרגשת שייכות בנה השלטון הרוסי מטבחים ציבוריים ובמקביל דירות המגורים נבנו ללא מטבחים, בדומה לקיבוצים הציבור אכל בבתי אוכל ציבוריים. פעולות כאלו ואחרות לא השאירו לאדם ברירה אלא להשתייך לחברה לדאוג לה, להרגיש כחלק בלתי נפרד מהכלל, מטרם תיקונו. המשטר הרוסי פעל בכח ובכפיה, מיליוני אנשים ברחבי אוקרינה מתו כתוצאה מרעב מתוכנן, במטרה לכפות על הציבור שיתוף פעולה הדדי. ראשי המהפכה חשבו שאדם רעב ומחוסר כל יהיה מוכן לכל פעולה, גם לחיבור עם הזולת.
זאת כמובן אינה הצורה הקדושה, כך אי אפשר להגיע להשפעה. אנשים אכלו את ילדיהם, הרעב היה נורא, בני האדם חזרו להיות כבהמות בכל האכזריות שיש באדם. כך או אחרת דיכוי לא יתכן גם במידה קטנה, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הרעבת המונים.
"במילה אחת, כמו שצודק ביטול רכוש ליחיד, כן הוא צודק כלפי כל אומה. ורק אז יהיה שלום בארץ."
המלחמות לא תפסקנה כל עוד האנושות לא תגיע לביטול הרכוש, רק עם תיקונה של כלל האנושות בתיקון חפץ חסד.
מתוך הביקורת של הרצון לקבל מתעורר באדם רצון לדעת מהו "רכוש היחיד". האדם רוצה לדעת איך הוא יכול לסדר את הרצון לקבל, מה הוא צריך להוציא מתוכו החוצה, ומה הוא משאיר לעצמו. איך יחלק את הרכוש, האם את רכושו שלו עליו לתת, ואם כן מה מותר לו להשאיר לעצמו. עם מה עליו לעבוד למען החברה ועם מה לא. כל השאלות הללו נובעות מתוך הרצון, אם דאגתו של האדם תהיה נתונה לתיקונו, להשפעה, האור שיבוא יחזירו למוטב, ובהתאם לטבעו שידמה לטבע האור יהיה לו ברור מהו רכוש ומה נדרש ממנו לעשות.
אי אפשר להכתיב לאדם מה לתת ומה לא. האדם במצבו הלא מתוקן לא יכול להבין איך תעבוד החלוקה הפנימית בתוכו כשיתוקן בתכונת ההשפעה. כל מעשי האדם חייבים להיות פועל יוצא מתיקון של השפעה, באדם ובכלל.
כתוצאה מהתיקון האדם יבין מהו רכוש, ובצורה טבעית יחדל מלהשתמש בדברים שהיה מחזיק בהם מטרם תיקונו, לא יהיה לו צורך להחזיק בהם, הם יאבדו את ערכם. הרצונות שלו לא ירצו בהם, לא יזדקקו להם. הוא ירגיש מסופק ברצונותיו מבלי לשלוט בהם.
האדם לא צריך לדאוג לרצון לקבל, האדם צריך לדאוג לתיקון, לגדלות הבורא, לאור המחזיר למוטב. האור המחזיר למוטב יסדר את כל פעולותיו ומחשבותיו של האדם, כתוצאה מפעולת האור האדם ידע מה לעשות. מטרם התיקון אסור לעשות שום דבר.
"ותמה על עצמך, אם החזקה וחוק הירושה אינה מקנה זכות קנין ליחיד, למה תהיה מקנה לאומה שלימה? וכמו שחלוקה צודקת נוהגת ביחידי האומה, כן צריכה להיות חלוקה צודקת בינלאומית: בין בחומר גלם, בין באמצעי יצור ובין ברכוש המצטבר לכל האומות בשווה, בלי הפרש בין לבן לשחור, בין איש הציויליזציה לפרימיטיבי, ממש כנוהג בין יחידים שלאומה אחת."
בעל הסולם מתאר את פעולת החוק הכללי בכלי הכללי בגמר התיקון ואת השלכותיו בפועל על פני האדמה
"ובשום אופן אין לחלק בין יחידים, אומה אחת, או בין כל אומות העולם. וכל עוד שיהיה איזה הפרש, לא יפסקו המלחמות."
במצבינו הנוכחי לא ברור מהם השלבים בהם תגיע האנושות למצביה המתוקנים. אפשר לשער, אבל כל עוד המצבים לא יתרחשו בפועל אי אפשר לדבר עליהם בוודאות. מהאדם נדרש להיצמד לדברי בעל הסולם, לא יותר.
בעל הסולם מתאר את המצב הסופי. את החלוקה המחויבת ביחס למצב הרוחני, בכלי שלם בגמר התיקון, כמו שהיא מתראה בעולם הזה. פרט וכלל שווים, כל האומות שוות זו לזו, ללא הבדל, בחלוקה צודקת.
לא חשוב איזה צורות של התפתחות יהיו בכל אומה ואומה, ברור מאליו שניתן יהיה להבדיל ביניהן, באופי, בהשקפת עולמם, ברמת ההתפתחות, בכל קריטריון. התיקון הוא כנגד הרצונות, כנגד פנימיות הכלי של כל אחד ואחד.
גם האדם הכפרי לפי אופיו וגם העירוני והמודרני יקבלו את הנחוץ לקיומם ויתרמו את כל היתר. מידת התיקון של הכלי היא ביחס לכלי. כל אחד מיתקן ביחס למינו אופיו והמנטאליות שלו. מילוי חפץ חסד ממלא את הכלי וכולם משתווים. "חפץ חסד" פירושו, כולם באותה הרמה.
נשאלת השאלה, האם מטרם התיקון, בזמן לימוד השיטה, התלמיד צריך להשפיע לעולם, לאומה לחברה או לחברו? האם נכון לקיים את החלוקה צודקת מטרם התיקון, לפי הבנת האדם? האם בחלוקה זו יושפע נחת רוח לבורא?
לבורא משפיעים בכוונה, רק במידה שהאדם נמצא בכוונה על מנת להשפיע, המעשה יכול להיות השפעה או קבלה, אין חשיבות למעשה, הכוונה היא שקובעת. הכוונה קובעת את ההשפעה האם מדובר בלהשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע.
לומדי החוכמה אינם מתעסקים בהשפעה מלאכותית, כשפיהם וליבם אינם שווים. חוכמת הקבלה אינה מחייבת את האדם להשפיע, היא אוסרת על האדם לעשות פעולות ההשפעה שאינו מסכים להן בליבו. הפעולות היחידות אותן האדם יכול לבצע הן הפעולות שמטרתן לעורר את האור המתקן, פעולות במחשבה. החברים בקבוצה מעוררים ביניהם בצורה פיזית את מה שנראה להם כאהבת הזולת וחיבור בין החברים, במטרה למשוך על עצמם את האור המתקן.
הרכוש מחוץ לתחום. היחסים בין החברים אינם כוללים את הרכוש הפיזי של חברי הקבוצה. העבודה מופנית לכוונות ולמחשבות בלבד, בהתאם לתיקונם ניתן יהיה לקיים חלוקה צודקת גם בדברים הנוגעים לעולם הזה. הפעולות הפיזיות אסורות מטרם תיקון הלב, פעולה לפני התיקון נחשבת לכפייה. פעולה פיזית האדם לא יכול לכפות על עצמו - יחס לחבר כן, יחס בלבד.
החברה היא אמצעי להגיע לבורא. החברה אינה הבורא, החברה היא הכלי, הרצון לקבל איתו האדם חייב לעבוד לפי החוק "פרט וכלל שווים". אם האדם רוצה לתקן את עצמו ורוצה שכל החברה תהיה מתוקנת, שכל חברי החברה יהיו ככלי להתגלות הבורא בתוכם, הוא בכל זאת חייב לחשוב על הבורא. הבורא הוא המחייב, מהבורא עליו לרדת לכלי הכללי ומהכלי הכללי לעצמו.
אחרי תיקונו בלהשפיע על מנת להשפיע האדם מתחיל לקבל בעל מנת להשפיע. במצב הלא מתוקן אי אפשר לדעת מהם דרכי הפעולה לאחר התיקון. האדם צריך לגרום לתיקון, אחרי התיקון ליבו יהיה אחר, מוחו אחר וראשו אחר, אחרי התיקון האדם ידע מה עליו לעשות. במצבו הלא מתוקן אדם דומה לילד, גם הילד אינו יודע מה עליו לעשות.
במצבו הלא מתוקן מתעוררים באדם הרצונות בכל אופיים וצורתם, בקבלה ובהשפעה, ומחייבים אותו לפעולה. כל פעולה גם קריאתן של מילים אלו היא תוצאה של התעוררות רשימות האדם כנגד האור העליון, מהפגישה בין השניים - כך יפעל האדם גם לאחר תיקונו .
טוב יעשה האדם אם יקבע לעצמו חוק ברזל שלא לחקור את הפעולות, הפעולות הן תוצאה מרצונות ותיקונים. על האדם לדאוג רק לבורא, הכלי להתגלותו נקרא אדם הראשון וכל אחד מאיתנו בתוכו. נקודת המוצא היא למעלה, בבורא במטרה. המטרה היא המחייבת את כל יתר הפעולות, אם נעשה זאת בשרשרת נכונה, נמנע את עצמנו מלחזור על הטעות של רוסיה והקיבוצניקים, הכל היה להם מלבד קשר עם הבורא, דוגמאות רעות.