יט) מחמת תאוות הרכוש נמצא אשר הקומוניזם האלטרואיסטי אי אפשר שיבוא זולת בהקדם הקומוניזם האגואיסטי. כמו שהוכיחו כל החברות שרצו ליסד קומוניזם אלטרואיסטי מטרם המרקסיזם. אלא עתה, אחר ששליש העולם כבר הניחו יסודותיהם על משטר קומוניזם אגואיסטי, אפשר להתחיל ליסד קומוניזם אלטרואיסטי בר קיימא על בסיס דתי.
אליבא דבעל הסולם הדתות הנפוצות בעולם שלנו אינן דתות כלל. על פי הרב אשלג הדת היא אחת, דת של נתינה. כשכותב בעל הסולם "על בסיס דתי" כוונתו לנתינה.
בעל הסולם מתאר את התנאים המתייחסים למצבי המעבר הלא מתקדמים, לשינוי ההדרגתי במתכונת הקיום של האנושות מקבלה להשפעה. מכיוון שכך ההספקה החומרית צריכה להיות מובטחת לכל המצטרפים למסגרת התיקון. אנשים עניים חסרי כל לא יוכלו לקיים מעשה של נתינה.
עקרונות היסוד של החברה הקיבוצית, עקרונות השיתוף המלא, קרסו כלא היו מיד עם התעשרותם של הקיבוצים. דוגמא דומה ניתן למצוא גם בחברה הרוסית, עת ניתק הקשר בין חברי האומה מיד עם הטבת תנאי החיים של אזרחי המדינה, קשר שהחזיק את האנשים בימי הרעב והמחסור. התנאי המחייב את ייסודה של חברה שיתופית על בסיס כלכלי איתן, חשוב מאין כמוהו, חברה שיתופית לא יכולה להתפתח מעוני לעשירות.
המשטר הבולשביקי הרעיב את אזרחי המדינה במתכוון ומנע מהם קיום הולם,על אחת כמה וכמה להתעשר. אנשים מחוסרי כל מוכנים אמנם להתייחד כדי לשרוד, אבל תנאי רעב ומחסור אינם התנאים הנכונים לייסודה של חברה שיתופית. הדביקות בבורא היא הסיבה הנכונה לקינונה של חברה שיתופית ולא יכולת הישרדות במצבים קשים.
לכן, אומר בעל הסולם, אי אפשר להתחיל בתיקון החברה אם בני האדם מתאספים במטרה להתאחד ולהשפיע אחד לשני מטעם חומרי. החברה השיתופית יכולה להיבנות מטעמי ביטחון, הסיבות ליסודה יכולות להיות שונות ומשונות, אבל לא מטעם פחד קיומי. תנאים כאלו לא יאפשרו לאדם גישה נכונה לאיחוד.
הפחד ממחסור בצרכים ההכרחיים לקיומו של האדם נבדל מהפחד ממלחמה עולמית, מסכנת השמדה כללית. בסעיפים קודמים של עקרונות החברה העתידית כותב בעל הסולם שאחד מאופני התעמולה האפשריים הוא תיאור הייסורים שיפקדו את האנושות במידה שלא תסתדר בהתאם לחיובו של חוק הטבע הכללי, היינו "כאיש אחד בלב אחד". הייסורים יחייבו את בני האדם להתאחד.
אם הייסורים יתממשו בפועל וכתוצאה ממלחמה עולמית יישאר בעולם קומץ קטן של אנשים, גם הקומץ הזה יִרעב בוודאי, גם הוא ירגיש חסר ביטחון ואומלל. שוב ייוצרו אותם התנאים להסכמה על שיתוף מאין ברירה.
אפשרות אחרת היא שאותם הייסורים יגרמו לאדם להבין כי אין ברירה אלא להתפטר מהאגו, ולהכיר ברצון לקבל כמי שמוביל את החברה האנושית למלחמות עולם. מלחמות מהם ישרדו לדברי בעל הסולם אנשים מעטים, וגם הם מתוך ניסיונם המר יבינו את הצורך בשותפות ויסכימו לה.
סיכומו של דבר, אסור לגשת לחברות נכשלות ולהפיץ את חכמת הקבלה כאמצעי לשגשוג חומרי, גישה כזאת לא תניב את התוצאות הראויות. גם מארקס כתב על ההגבלה הזאת, הרוסים פירשו את דבריו בצורה מוטעית.
הבטחת קיומה של החברה הוא תנאי הכרחי לתיקונה. אי אפשר לגשת לחברה נכשלת ענייה ומוזנחת, חברה הנמצאת במצב של תוהו ולתקן אותה על ידי חכמת הקבלה, על ידי החינוך של חכמת הקבלה. התיקון יתאפשר רק בחברה שיכולה להבטיח את האמצעים הנכונים לקיומה, רק אז תוכל חוכמת הקבלה לסדר את אותה החברה לפי חוקי הטבע העליון. ההסבר של חוכמת הקבלה מבהיר לקהל את התועלת בהתאמה המדויקת בין החלוקה, הקשר, והסדר הפנימי בחברה, לכח העליון. התאמה ואיזון בין הכח העליון לחברה תבטיח את אושרה של החברה.
תוצאה כזאת אפשרית רק בחברה שמתקיימים בה התנאים הנכונים להשגת התיקון, היינו חומר לעבוד איתו, ואמצעים להסבר ולחינוך. אי אפשר לגשת עם עצות המקובלים לשבטים לא מפותחים או לחברה נכשלת הנמצאת במבוי סתום. התיקון יתאפשר רק מתוך הבנה שקיום האדם יתכן לפי החוק הטבע ולא בהתאם לשכל האנושי המקולקל ההפוך מהטבע.
כל הטבע הוא רצון להשפיע - אלוקים. עינינו המקולקלות מראות לנו תמונה אחרת, הפוכה. האדם המתוקן רואה את כל העולם מתוקן, כי לאמיתו של דבר העולם אכן מתוקן. ראייתו תוקנה ומשום כך המציאות כולה מתוקנת. כתוב "כל הפוסל במומו פוסל". כל שנדרש הוא לשכנע את האדם לשנות את היחס שלו למציאות, לבני אדם ולעולם. רק האדם צריך להשתנות. עם מסרים כאלה אי אפשר לגשת לאנשים במצוקה. למסרים כגון אלו החברה צריכה להיות מוכנה, עליה להיות מפותחת ומתורבתת.
תחלואי החברה המודרנית אינם נפוצים בחברות הלא מפותחות, למרות מצוקת הרעב השוררת בהן. צריכת הסמים הולכת וגוברת דווקא בחברות מפותחות כמו החברות האירופיות והצפון אמריקאיות, התא המשפחתי בחברות המפותחות הולך ונהרס. באפריקה, הבעיה היחידה היא מחסור באוכל, הרוע האנושי מתגלה במקומות כמו אירופה ולא ביבשות הנחשלות. משום כך רק לחברה המפותחת אפשר לפנות עם חוכמת הקבלה, ובה להתחיל בהסבר. בחברות המפותחות קיימים כל האמצעים כדי להתחיל לעבוד.
"אם אין לחם אין תורה", הכרח הוא לסדר את התנאים הבסיסים לקיומו של האדם כאדם. הדרישה, התיקונים, ההתפתחות הרוחנית, והתורה, אינם מתגלים בחברות הפרימיטיביות. הם מתגלים לאחר שהאדם מיצה את חייו בעולם הזה, הדרישה לתיקון מתעוררת בבני אדם שיש להם הכל ובתוך תוכם אין להם כלום.
כ) "חשוב לתקן ששום אדם לא יתבע צרכיו מהחברה, אלא שיהיו נבחרים לכך שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותו לכל אחד ואחד. ודעת הציבור תוקיע את התובע לעצמו איזה צורך - לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של היום. ולפיכך תהיינה מחשבותיו של כל אחד ואחד נתונות אך להשפיע לזולתו, כטבע כל חינוך המחשיב את זה, מטרם ירגיש חסרונות לעצמו."
בעל הסולם מתאר מעבר בין שתי קצוות. מצד אחד צריך להתאמץ ולחנך את הציבור - חברי החברה העתידית צריכים לדעת ולהרגיש שחריגה מגבולות הנחיצות כמוה כגנבה, שבעברה על חוקי החברה הם מונעים את עצמם ואת יתר החברים מלהשיג את המטרה ואת השכר הגבוה. מצד שני אי אפשר לסמוך על האדם כל עוד הוא נמצא בדרך מעבר. אם האדם מתוקן חלקית, היינו לא הגיע לגמר תיקונו, בהתאם לדרגתו הרוחנית צריך לשמור עליו שמירה יתרה, למנוע ממנו להזיק לעצמו ולחברה. במקום בו האדם לא יכול להיות בטבע של "אדם הראשון" חייבים לשלוט הדינים.
נניח שאנחנו נמצאים למטה מהמחסום, כל אחד מאיתנו נפרד מחברו. ברצוננו לבנות חברה בצורתה ממעל למחסום. ממעל למחסום נמצא "אדם הראשון", כל חלק מחלקיו נותן לכל היתר מאה אחוז, ומקבל לעצמו את ההכרחי, גם את ההכרחי הוא לא רוצה ולכן אינו נחשב למקבל כלל. מצבו של האדם הראשון הוא המצב האידיאלי. השאלה היא איך בונים חברה כזאת?
נחזור לדוגמא שהבאנו לעיל, החברה שייסדנו עלתה מעל המחסום, היא באמצע הדרך למצב הסופי. אנחנו נמצאים בשלבי בניית החברה, היא מתוקנת בשלושים אחוז. מצבו של אדם הראשון הוא תיקון של מאה אחוז, גמר התיקון. בחברה המתוקנת בשלושים אחוז יכולים חברי החברה לתרום כל אחד לחברו שלושים אחוז, ולשקול מה נחוץ להם ומה לא בסטייה של שלושים חלקי מאה. בשלושים האחוזים המתוקנים ישפטו את עצמם נכון, ובשבעים אחוז יטעו. חבר בחברה המתוקנת בשלושים אחוז יזדקק לשבעים אחוז כח מהחברה שתשמור עליו. הוא עצמו יהיה מעוניין בשמירתה של החברה עליו מתוך מודעות לקלקולו.
במסגרת החיים של החברה העתידית האדם יבקש מהחברה עזרה. הוא יבקש אותה לשמור עליו מלהיכנס לבית האוצר, אם יכנס - יגנוב. הוא מבקש מהחברה לאסור עליו להיכנס, לא להשאיר בידיו את הבחירה, הוא מבקש את החברה למנוע ממנו מלכתחילה להיכנס לבית האוצר, חייו תלויים בכך. אדם המודע לקלקולו יודע שאין ביכולתו לקחת בחשבון הפסד של דבר יקר ערך, מול דבר פעוט ערך ונוצץ. בהתאם לקלקולו ולתיקונו של כל פרט בחברה , חייבת להיות עליו שמירה.
הכניסה לשותפות צריכה להיות הדרגתית, איטית ומחושבת. כאשר החברה מוכנה לחלוקה צודקת יתגלו בה כלים הבנות ואמצעים כדי ליישם את השותפות בפועל. במצב הנוכחי קשה אפילו לתאר איך חברה כזאת יכולה להתקיים, איך יבדקו כל חבר מחברי החברה, איך ידעו כמה לתת לו וכמה לקבל ממנו. האמצעים וההבנה יתגלו בהתאם ליכולתה של החברה לחיות בשיתוף נכון.
מצב בו כל חברי החברה נמצאים באותה הדרגה הוא בגדר בלתי מציאותי. בעל הסולם כותב שלחברת הדור האחרון ניתן יהיה להצטרף על סמך הסכמה לתנאי החברה והבטחה למסור את הילדים לחינוך. אם כך, הכרח יהיה לשמור על המצטרפים החדשים בשמירה כפולה ומכופלת. השקעה שאינה מקסימאלית, אומר בעל הסולם, כמוה כגנבה, אלא שמצד שני יש לקבל את האדם גם אם הוא מסכים בעלמא. אם האדם מביע הסכמה בכח ולא בפועל, הכרח להפעיל עליו כוח. זאת עבודה חברתית גדולה, גדולה מאד. לאמתו של דבר זוהי עיקר העבודה, היא שייכת לתיקון, לתיקון הדדי. אסור לראות בה נטל, ולפקפק בהכרחיותה. מסגרת החיים של החברה העתידית תחייב את חבריה לעבוד בעבודה חברתית זו, לא תהיה עבודה אחרת מלבדה.
כדור הארץ, כותב בעל הסולם, מוכן ומזומן לספק את כל מחסורי האדם, כל שנדרש הוא משטר של חלוקה צודקת. האדם אמנם אינו מסוגל להבין זאת, אבל בכל תקופה שהיא, גם בגרועות שבהם, אם יסדר האדם את הקשר הנכון יסופקו צרכי האנושות כולה, ההכרחיות לעולם לא תחסר בעולם.
יחיה האדם בג'ונגל, במערות או בכפר הגלובלי המודרני, כך או אחרת הכוחות העליונים ערוכים לספק את כל מחסורו של מי שדורש לקיומו בלבד למען השפעה ההדדית עם הזולת. כך פועל החוק ההכרחי על הרצון לקבל, בהתאם לגמר התיקון. בגמר התיקון אף אדם לא ירגיש בחוסר.
את שלבי היישום של הדור האחרון אפשר רק לשער, הם אף פעם לא התלבשו בפועל בעולם הזה, וכל עוד יישומם אינו עומד על הפרק אין טעם לתת עליהם את הדעת. בכל זאת כדאי ללמוד את השלבים הללו ולחשוב עליהם במקצת. הלימוד של שלבי היישום יכול לעזור בבניית הכוונה בחברה של לומדי קבלה, הכוונה בזמן הלימוד צריכה לקבל יותר לקבל נפח מלימוד שכזה, להתעשר. בינתיים, בנייה בפועל של החברה העתידית היא בגדר בלתי אפשרית .
אדם שעבר מחסום עושה צמצום על כל מה שמתחת למחסום ונדבק במדרגה העליונה. הוא מעדיף דביקות במדרגה העליונה על כל לבושי העולם הזה. הוא נהנה מלבושי העולם הזה אבל מבלי לקלקל את הנתינה, הוא ממשיך להרגיש טעם בלחם בבשר, ביין, במשפחתו, באשתו, בטיולים ובמנוחה, אלא שכל הדברים האלה נעשים בעבורו הכרחיים לצורך הגבוה, לדביקות בבורא.
האדם חייב לומר "בשבילי נברא העולם". טעות היא לחשוב שלאחר תיקונו האדם מסתפק בקצת אויר לנשום קצת מים לשתות וקצת אוכל לאכול, כתוב "העולם כמנהגו נוהג". את ההכרחיות אפשר לבדוק רק אם האדם מתוקן, ההכרחיות שומרת על האדם מלקבל את הטעמים במטרה ליהנות מהם ללא קשר למטרה. אם האדם מקושר למטרה הוא חייב ליהנות גם מעולם הזה וגם מהאורות העליונים.
נשאלת השאלה, האם אדם מתוקן יכול להיכשל בתענוגי העולם הזה?
אין תענוגי העולם הזה. בעבור אדם מתוקן ה"עולם הזה" הוא כל תענוג בעל מנת לקבל, התענוג יכול להיות מלובש גם ברוחניות.
התענוגים ההכרחיים, אינם נמדדים לפי מספר הקלוריות ביום, או שעות השינה, ההכרחיות נמדדת בכוונה ולא בכמות. אי אפשר לחשב את מידת ההכרחיות של האדם, ואף וועדה לא תועיל בכך. וועדות הטיפול והמעקב שבעל הסולם מתאר במאמרי הדור האחרון לא יבדקו את תכולת ארונות המטבח בביתי החברים. בדיקות כאלו הן בלתי אפשריות, לא בבדיקות ממין זה מיתקן האדם. במקום להשליט משטר של טרור ודיכוי החברה צריכה לעזור לאדם לעמוד על המשמר שלא ייכשל בכוונתו מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל. התיקון הוא בכוונה.
החברה תשמור על האדם ותטפל בו בעזרת החינוך והאידיאולוגיה בלבד. הוועדות של הדור האחרון לא יבדקו את מחסורם של החברים, למי להוסיף או ממי לקחת, לא על זה מדובר. החברה חייבת לספק לאדם בטחון רוחני ולדאוג לחינוכו הרוחני במטרה להקנות לו את הכלים למדוד בכוחות עצמו ובצורה נכונה את ההכרחי בעבורו. ההכרחי לא נמדד לפי כמויות המזון בביתו של האדם, ההכרחי פירושו כוונת האדם, למען מה הוא משתמש בעולם.
הגישה הנכונה היא: כל העולם נברא בעבורי ואני נבראתי לשמש את קוני. החברה צריכה לשמור על האדם שלא ייקח מהעולם אם מטרתו אינה לשמש לבורא. זאת ההבחנה הנכונה של הכרחיות, ולא התניית ההשפעה במספר מסוים של קלוריות.
אדם הנמצא מעל למחסום חווה אומנם עליות וירידות ושינויי מצבים, אבל הוא לא יעשה פעולה שאינה מחושבת לדביקות. ההכרחיות לא תגונה ולא תשובח, כל שהאדם המתוקן צורך הוא למען הדבקות, ולכן הצריכה שלו אינה נחשבת כקבלה. בעיניים לא מתוקנות היא יכולה להראות כבזבוז.
מסופר על רבי עקיבא שהיה רץ לפני אדם ישוב באפריון, רק כך יכול היה אותו אדם לעבוד את ה'. דוגמאות כגון אלו נשגבות מבינתנו, הן שייכות במשהו לסודות התורה. אותו האדם חייב היה לפי מצבו הפנימי של נשמתו להיות ישוב באפריון כשאדם רץ לפניו. לא לצורכי עצמו הוא נזקק ליחס כזה, אלא כדי לבצע את עבודת ה'. בדומה לאבר בגוף שתפקודו דורש מאיברים אחרים לשרת אותו ולשמש לו, בוודאי שלא לצורכי הנאת עצמו. האנשים המתוארים בגמרא היו בעלי השגה גדולים.
אני זוכר כמה הופתעתי לגלות שהרב"ש לא חוסך מעצמו דבר, כשהיה שולח אותי לקנות בעבורו מצרכים היה מבקש לקנות את הטוב ביותר. עדיין חרוטה במוחי התמונה, הייתי הולך לחנות וחוזר אליו למכונית שם חיכה לי, לשאול אותו במי מהמוצרים לבחור. "אני לא יודע" היה אומר, "תקנה את מה שטוב". בתחילת הכרותינו התנהגותו נראתה לי מוזרה מאד, ממבט חיצוני אי אפשר לדעת את כוונת האדם, איך הוא משתמש בעולם הזה. אי אפשר להסביר זאת, כול עוד האדם לא עובר מחסום אין לו קביעה נכונה, ואין לצפות או לקוות שישפוט.