אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 201-400 / 217. ברח דודי
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

217. ברח דודי

מוצאי יום ראשון של פסח תש"ג ירושלים

"ברח דודי עד שתחפץ אהבת כלולותינו". ענין הבריחה שהבורא יתברך מתראה אלינו בבחינת הבריחה, הוא בכדי לגלות את אהבה. ולמה צריכים קודם הבריחה, מטעם שמצד הבריאה כבר הכל נגמר, זאת אומרת האהבה כבר הוכנה בשביל הכלל בכל שלימותה, אלא היא צריכה להתגלות אצל הנבראים. והיא אינה יכולה להתגלות בלי התלבשות באור הרחמים, שאור הרחמים מכשיר את הנבראים, שיוכלו לקבל את אור האהבה.

והענין הוא, מטעם שאור האהבה אינו יכול להתלבש כי אם בנצחיות. לכן כשהאדם אינו מרגיש את עצמו לבחינת נצחיות, אינו יכול לקבל אותו אור האהבה. מה שאין כן כשמקבל מקודם את אור הרחמים, שאז הוא בטוח ש"לא ישוב לכסלה עוד", ממילא ההוה והעתיד שניהם שוים אצלו.

נמצא שאצלו כל הע' שנה בצורה אחת, היינו בצורת רשות היחיד, וע' שנה ושיתא אלפי שני, שהוא כללות הבריאה, הכל אחד, שזה בחינת מדרגה שלימה. (כמו שכתוב, שבזמן שהאדם מבטל את רצון עצמו ואין לו שום רצון בשבילו, אלא בשביל הכלל, נמצא שהוא כמו טבעת בתוך השרשרת, והטבעת נקרא על שם השרשרת, ואין להטבעת שום שם בפני עצמה).

נמצא שהוא נקרא על שם הבריאה הכללי, שהיא בחינת נצחיות. לכן כשמקבל את אור הרחמים, אזי הוא נעשה מוכשר לקבל את האהבה. וזהו שכתוב "אהבת כלולותינו", שהיא בחינת כללית ולא חלקית, כענין שנאמר אצל משה רבנו עליו השלום "הנני מעביר כל טובי", היינו בחינת כללית.

ובכדי שיקבל את אור הרחמים צריך אתערותא דלתתא, היינו שיבקשו רחמים, אזי כשהאור מתגלה על ידי התפילה נקרא אור הרחמים. ואיך אפשר לבקש רחמים שיהיה בחינת "כלתה לישועתך נפשי", היינו שהוא כל כך נצרך להישועה עד כלות נפש. לכן הבורא יתברך מתגלה אלינו בבחינת הבריחה, ועל ידי זה שהבורא יתברך כביכול בורח, היינו בבחינת השגחה הפוכה, אזי יש מקום לגלות התפילה האמיתית ולהמשיך אור הרחמים לנצחיות.

וזהו "ברח דודי", בכדי שיהיה "עד שתחפץ". שהגם שמצד הבורא יתברך האהבה דשלמות, אבל אצל התחתונים אינה מורגשת האהבה הזאת, שהם אינם חפצים בהאהבה הזאת אלא על ידי שמקבלים את אור הרחמים, אזי המעשים מוכשרים גם שירצו את אור האהבה.

וזה סוד "עד שתחפץ", היינו שיהיה רצון. כי ענין רחמנות יכול להיות באיש אחד, מה שאין כן אהבה דווקא נוהגת בשנים ביחד. לכן קודם ממשיכים את אור הרחמים, שזה דווקא על ידי הבריחה, נעשים מוכשרים לקבלת אור הרחמים. ועל ידי אור הרחמים נעשים מוכשרים לקבלת אור האהבה.

וזה סוד "אהבה רבה אהבתנו". לכן כשיתגלה זה אצל התחתונים, אזי "חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו", שהוא מה שהוכן לנו היכולת לקבל אור הרחמים, שעל ידי זה נעשים מוכשרים לקבלת אהבה.

וענין תפילה היא נצחיות, שהשכינה הקדושה נקראת בחינת תפילה. לכן בזמן שהאדם מתפלל על עצמו, אין זו נצחיות, כי בעת שמתפלל, ויש לו איזה מגע עם הבורא יתברך, כבר אין לו מה להתפלל. ומה שממשיך הלאה זאת נקראת בחינת עבדות, ולא תפילה.

כי ענין תפילה הוא רק במקום שיש לעורר רחמים, שהוא בחינת חולה מסוכן. מה שאין כן אם יש לו איזה מגע עם הבורא יתברך, כבר אינו מסוכן, וכבר לא יכול להתפלל. נמצא שהתפילה אצלו אינה נצחיות.

לכן הכין הבורא יתברך עולם מלא, וכמו שאמרו חז"ל, "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז.), היינו שהוא יתפלל עבור כל העולם. לכן כשבא להתפלל ויש לו מגע עם הבורא יתברך, אזי הגם שהוא בעצמו אינו חולה עכשיו, אבל על בני דורו הוא יכול להתפלל, היינו להמשיך רחמים שלא ישאר אף אחד בהדור שלא יחסר לו כל טוב.

וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים.

ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור דהשפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו.

נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה, הנקרא "רחום".

ועל ידי זה שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אחר כך להתגלות מידה של "וחנון". וזה סוד "ומאוצר מתנת חינםחננו", שענין חן הוא סוד אהבה, שחן הוא בלי שום טעם וסברה, וכן האהבה. וענין חינם, היינו בחינת השפעה, שהיא בחינת רחום, זאת אומרת שעל ידי שהוא כבר קיבל אור הרחמים, הוא מוכשר לקבל את אור האהבה, שהוא סוד "עד שתחפץ" כנ"ל, ואז מתגלה הרצון גם אצל התחתונים.

חזרה לראש הדף
Site location tree