269. אין אדם טורח בסעודה ומפסידה
"חזקה, אין אדם טורח בסעודה ומפסידה" (כתובות י'). על דרך המוסר יש לפרש, היות שאין האדם מסוגל לעבוד אלא בשלא לשמה מטעם שהטבע שלו הוא הרצון לקבל לעצמו. אבל אם האדם נתן הרבה זמן ויגיעה רבה על הכוונה דשלא לשמה, וסוף כל סוף כשהוא יתן חשבון לנפשו מה יהיה עם היגיעה שעבד כל ימי חייו, ואם אין הכוונה לשמה, נמצא שכולו הולך לטמיון, כי שלא לשמה היא בחינת שקר, ולשקר יש קיום רק בעולם הזה, מה שאם כן בעולם האמת אין מקום לשקר.
נמצא, שכל היגיעה שנותן כל ימי חייו עבור תורה ועבודה מי יקח את זה, הלא לזה אין מקום בעולם האמת, ויש כלל שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. נמצא לפי הנ"ל, שכל היגיעה שטרח בעולם הזה הוא יפסיד בפעם אחת, שברגע שהאדם צריך ללכת לעולם האמת הוא משאיר את כל טרחתו בעולם הזה. נמצא, החשבון הזה גורם לו שיחזור בתשובה, כדי שיתקן את כל עבודתו שתהא לשמה, כי לא רוצה שכל עבודתו בעולם הזה תהיה לשוא.
נמצא שהעצה היא להאדם, שאם הוא רואה שעוד לא מסוגל לעבוד לשמה, שירבה הרבה עשיות בשלא לשמה. כי בזמן שיראה שיש לו הרבה מעשים בשלא לשמה, אז לא תהא לו ברירה אחרת אלא לחזור בתשובה ולעשות לשמה, כי אחרת כל עבודתו היה בחינם. ויש כלל, אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. לכן אם יש לו הרבה מעשים בשלא לשמה, אז לא ירצה להפסיד את כל טרחתו, לכן יהיה לו צורך לתקן את כל עבודתו שיכנס בהקדושה. מה שאם כן למי שעובד שלא לשמה ואין לו הרבה מעשים, היינו שלא נתן הרבה זמן בתורה ועבודה על דרך שלא לשמה, אזי אין לו כל כך צורך לחזור בתשובה, משום שאין לו כל כך מעשים להפסיד. לכן צריכים להשתדל אפילו בשלא לשמה להרבות במעשים טובים, כי זוהי סיבה שיהא לו צורך לחזור בתשובה ולעסוק בלשמה.