אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 201-400 / 297. מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

297. מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון

ר"ח כסלו תשל"ג

ההבדל בין עפר לאשפה, שעפר הוא דבר טבעי שכך נוצר, מה שאם כן אשפה נקראת פסולת. הנה חז"ל אמרו "לית דעניא מכלבא, ולית עתיר מחזירא" (שבת קנה:), משום שחזיר בכל מקום הוא מוצא את מזונותיו, כי גם פסולת אצל חזיר הוא מאכל.

ויש לפרש שכל זמן כשהאדם לא תיקן את החטא של נחש הקדמוני, אז כל הטעם שלו בתורה ומצוות הוא רק בחינת עפר. וזה נקרא שכינתא בעפרא. וכוונתו בתורה ומצוות צריכה להיות שעל ידי עבודתנו נוכל לאוקמא שכינתא מעפרא. וזה נמשך מצד בריאת העולמות שהיה על הכוונה שנוכל לעשות התיקון של השתוות הצורה, על דרך שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום" (סוטה יד.). לכן נעשה צמצום והסתרה על הכלי קבלה, שיהיה בבחינת חלל הפנוי וריקן מקדושה, לכן נבחן טעם העפר מצד הבריאה. לכן אומר הפסוק "מקימי מעפר דל", היינו השכינה הקדושה נקראת דלה ועניה מטעם הנ"ל, שכולם רואים שאין לה מה לתת לנו בחזרה על ידי העסק בתורה ומצוות.

נמצא שכל התענוגים של אנשים הם רק מפסולת דקדושה, הנמשך לתוך התענוגים גשמיים, המכונה בשם נהירו דקיק, שהיא להחיות הקליפות. וזה נקרא אשפה. לכן "מאשפות ירים", היינו צריך להרים את האדם, שלא יהיה נמשך אחר התענוגים השפלים הנקראים אשפה. וכשהוא מנזר את עצמו מהאשפה, אזי הוא זוכה לבחינת לאוקמא שכינתא מעפרא, כי אחד תלוי בהשני.

חזרה לראש הדף
Site location tree