אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 201-400 / 335. ענין שליח ציבור
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

335. ענין שליח ציבור

מוצאי צום גדליה תשמ"ט

טוב להחזן שיש לו קהילה יפה וגדולה, אז הוא שליח ציבור עבור ציבור גדול ומכובד. אם כן גדלותו של החזן נמדדת לפי גדלות הציבור, היינו בכמות ובאיכות. "כמות", כמשמעו, קהל גדול והרבה אנשים. ו"באיכות", היינו שכולם שומעים למה שהחזן מוציא מפיו, ולא שחלק מהקהל עוסקים בשאר ענינים, ואין להם ענין לשמוע מה שהחזן אומר.

כמו כן כשמדברים על דרך הפרט, כל אדם הוא עולם קטן, והוא כלול מהרבה מחשבות ורצונות. וכשהולך להתפלל, אז לוקח את הפה שלו שיהיה חזן. וכשהפה שואל להאברים והרצונות שלו, מה אני צריך להתפלל עבורכם, הלב בשם כל הרצונות משיב לו, יש לך נוסח התפילה שאנשי כנסת הגדולה סידרוהו, ואת זה אתה תגיד בשבילנו.

וכשהפה, שהוא החזן, אומר מה שכתוב בהסידור, יש לפעמים שהאברים שלו שומעים מה שהוא אומר, היינו שבכל התפילה אין הם מסיחים דעת ושמים לב מה שהפה אומר. ויש שלא שומע עם כל האברים, היינו שהוא שומע ואינו שומע, היינו שיש לו באמצע התפילה מחשבות אחרות. ויש שלא שומע בכלל מה שהוא אומר, והפה יכול לדבר מה שהוא רוצה, והוא יכול באמצע התפילה לשמוע גם מה שהחברים שלו מדברים, וכדומה.

וגם כשהוא שומע ואינו יודע פירוש המילים, היינו איזו שייכות יש להמילים שכתוב בנוסח התפילה אליו, היינו איזו תועלת יביאו לו הדברים שהוא אומר בפה. ויש לפעמים שהוא כן ... את השייכות מה שהוא אומר, להגוף שלו, אבל הגוף לא מסכים למה שהוא אומר. ויש לפעמים שהגוף כן מסכים למה שהפה אומר.

אם כן קהילה גדולה ונאה היא שבזמן שהפה, שהוא החזן שלו, מתפלל שהלב ישמע, בכמות ובאיכות, למה שהוא מוציא בפה. ואם הוא רואה שאין האברים מסכימים למה שהוא אומר, אז זה מקום התפילה אמיתי, שאז הוא צריך להתפלל על גלות השכינה, שזה נקרא שכינתא בעפרא. שפירוש, שאין לו מקום בשום איבר מהגוף שלו, שיסכים ללכת בדרך האמת, וכשהוא מתפלל על זה, נקרא שמתפלל על גלות השכינה, היינו שתצא מהגלות לגאולה.

וזה ענין מה שהחזן צריך להיות מרוצה לקהל, היינו שמה שהפה אומר יסכימו העבדים שלו. אז נקרא "שליח צבור", היינו שהאברים שלו שולחים אותו לבקש מה' מה שחסר להם. אבל אם הקהל לא מסכים למה שהחזן אמר, אם כן קהל זה דבר אחר והחזן דבר אחר, ואם כן עבור מי החזן, היינו הפה, מתפלל ומבקש תפילות ובקשות. לכן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת. וזה בכדי שיהיה להם קהל טוב וגדול, היינו שהאברים ישמעו מה שהחזן אומר, ושהם יסכימו למה שהוא מתפלל שתתקבל תפלתו.

חזרה לראש הדף
Site location tree