אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 201-400 / 339. תדשא הארץ
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

339. תדשא הארץ

שבת בראשית, תשי"ח, מנצ'סטר

"ויאמר אלקים תדשא הארץ... עץ פרי". ופירש רש"י, שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ... ועץ עושה פרי", ולא ה"עץ פרי". לפיכך כשנתקלל אדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה ונתקללה, כמו שכתוב "ארורה האדמה בעבורך". והמפרשים הקשו איך שייך לומר שהארץ לא שמעה בקול ה'. וכי הארץ היא בעלת בחירה. וכמו כן הקשו, ומדוע לא נענשה תיכף הארץ, אלא נענשה ביחד עם אדם הראשון.

ויש להבין על דרך העבודה, הנה הארץ מרמזת לאדם. כמו שכתוב בזהר הקדוש וזה לשונו, "עיקרא דארעא בני נשא אינון" (בראשית ד' ס"א ע"ב). הנה תכלית בריאת האדם היתה שהאדם יעסוק בתורה ומצוות לשמה, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו". ופירשו בזהר הקדוש "בשמי" היינו האדם, וזה לשונו, "כל הנקרא בשמי דא אדם, דקודשא בריך הוא ברא ליה בשמיה, דכתיב "ויברא אלקים את האדם בצלמו". וקרא ליה בשמיה, בשעתא דאפיק קשוט ודיינא בעלמא, ואקרי אלקים, דכתיב "אלקים לא תקלל" (ויקרא ק"ד ע"א).

ובחינת לשמה צריכה להיות בשני אופנים, היינו בבחינת עשיה ובבחינת הכוונה, הנקרא "פיו ולבו שוים". ויש לפעמים שהאדם עושה מעשה לשמה, ונקרא "לשמה" משום שבבחינת עשיה אין מה להוסיף, כי אפילו מי שהוא גדול שבגדולים לא יכול להוסיף על העשיה, דהיינו אי אפשר לומר שצריך להניח תפילין על יד ימינו גם כן, וכדומה, כמו שכתוב "לא תוסיף ואל תגרע". ועיקר החילוק שיש בין אנשים הוא רק בבחינת הכוונה, כי האדם צריך להשתדל שגם הכוונה תהיה דוגמת המעשה. ואז זה נקרא לשמה.

וענין "עץ" היינו עצמותו של האדם, היינו הכוונה. ו"פירי" נקרא המעשה. והשם יתברך רצה שהארץ תוציא עץ פרי, היינו שיהיו טעם עצו ופריו שוים. והארץ רמזה (שענין "ארץ" עיקר הכונה על האדם כנ"ל) שהאדם שיברא לא יהיו הכוונה והמעשה שוים. ובזה יהיה ניחא, לא שהארץ לא רצתה לשמוע בקול ה', אלא הוציאה כדוגמת האדם, שיהיה אחר כך.

ובזה ניחא שלא נענשה תיכף, משום שהאדם לא חטא. אם כן אין מה להעניש אותה, כי גם העונש שהארץ קיבלה הוא רמז על האדם, היינו על עונש האדם. אם כן דווקא לאחר שנענש אדם הראשון, אז שייך עונש להארץ, היינו שיהיה ניכר בהארץ את עונש של האדם. לכן נאמר, "ארורה האדמה בעבורך". ופירש רש"י, מעלה לך דברים ארורים כגון זבובים פרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדיים שינק מהם, עד כאן לשונו.

וכן צריכים לדעת שענין הקללה הוא גם כן תיקון, כמו שכתוב "מאתו לא תצא הרעות", אלא שזהו לתיקון. כי לולי הקללה היה האדם מוצא טעם בהפרי, אף על פי שאין הכוונה לשמה. ואם היה האדם מרגיש טעם מתיקות אפילו בהשלא לשמה, אזי לא היה שום צורך באדם שישתדל בלשמה. כי השלא לשמה היה מביא לו הספקה גמורה.

מה שאם כן לאחר הקללה, שאין האדם מוצא טעם מתיקות בהמעשים שתהיה לו הספקה, ומרגיש כמשל הנ"ל ששדים יונקים ממעשיו, וכמו שכתוב "קוץ ודרדר תצמיח לך", שאין האדם מרגיש טעם בהשלא לשמה, אלא בחינת "קוץ ודרדר", "ואכלת את עשב השדה", שמרגיש טעם של עשב, אז יש מקום שהאדם יתן אל לבו ולהשתדל שהמעשים יהיו לשמה, היינו שיהיו עצו ופיריו שוים.

וזה שאמרו חז"ל, "אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו, רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד" (פסחים קי"ח). היינו שהאדם ירגיש טעם בתורה ומצוות כמו חמור, שאין לו הנאה אלא בגשמיות. כי ענין "אכילה" היינו מזונות, שהאדם נהנה ומרגיש בהם טעם. וכמו שחמור אין לו הנאה וטעם אלא בדברים גשמיים, כמו כן האדם לא ירגיש שום טעם בתורה ומצוות אלא רק בגשמיות. ולא נתקררה דעתו עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא, "בזיעת אפיך תאכל לחם", היינו שעל ידי יגיעה האדם יזכה לבחינת לשמה, ואז ירגיש טעם של לחם ולא של קוץ ודרדר.

ואדם הראשון לפני החטא היו אצלו טעם עצו ופיריו שוים, כמו שאמרו חז"ל, שעץ הדעת היה טעם עץ ופריו שוים. היינו שגם בעת אכילת עץ הדעת היו העשיה והכוונה לשמה, כי החטא לא היה באכילה הראשונה אלא לאחר כך, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "אכלתי, ואוכל עוד" (עיין בפי"ס בהקדמה). אלא אחר החטא היה המעשה לא כדוגמת הכוונה. ועל ידי היגיעה בתורה ומצוות יזכה האדם לשמה ויזכה לבחינת "לחם". נמצא שלא היה קללה, אלא שהיה תיקון, שכן על דרך זה יבוא האדם לשלימות הרצויה.

חזרה לראש הדף
Site location tree