אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 201-400 / 370. דרך ארץ קדמה לתורה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

370. דרך ארץ קדמה לתורה

ויצא תשמ"ב

מאי אור, רב הונא אמר נגהי, ורב יהודה אמר לילי (ריש פסחים).

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום". ויצא יעקב, מובא בזהר הקדוש, מבאר שבע, מארץ ישראל. "וילך חרנה", חוץ לארץ. הנה חז"ל אמרו, שאברהם ויצחק תיקנו תפלת שחרית ומנחה שהן חובה, ויעקב תפילת ערבית, שהיא רשות (ברכות כו:). ויש להבין מדוע תפילתו של יעקב, שהוא בחיר שבאבות, הנקרא יעקב שלמתא, שהוציא י"ב שבטים, לא תהיה תפילת חובה, כמו התפילות של אברהם ויצחק.

הנה מדרך העולם הוא, שמי שמרגיש שחבירו עושה לו טובה, אז הוא מרגיש חוב מוסרי שיברך אותו עבור הטובה שעשה לו, וכמו כן יחזיר לו טובות מכאן והלאה. מה שאם כן מי שלא מרגיש שחבירו עשה לו טובות, אלא שהוא חושב שאולי עשה לי טובות, אז אינו מרגיש עצמו שיתן לו תודה ויבקש ממנו משהו, אלא שרשות בידו. היינו שהגוף אינו מרגיש שחוב עליו לבקש מהשני, אלא שזה הוא רשות. והבחירה בידו, אם כן או לא. מה שאם כן כשהוא מרגיש מה שחבירו נותן לו, אז הגוף מרגיש חוב כלפי חבירו.

הנה יעקב שלמתא רצה לתקן על שלימות הדורות והזמנים והמצבים. וזהו הנבדל בין יום לערב, כי יום נקרא בזמן שהוא מרגיש את עצמו בטוב ובשמחת הלב, המצב הזה נקרא "יום". ואם חס ושלום להיפך, אזי הוא אומר "עולם חשך בעדי". "ויצא יעקב מבאר שבע", שהיא ארץ ישראל, שהיא באר ששואבים משם מים, שהאדם מרגיש את עצמו בשביעה, שאינו חסר לו שום דבר. "וילך חרנה", פירוש למקום שאין שם שביעה, ויש שם חרון אף, וזה נקרא "ערב". ממילא אז אינו מוטלת על הגוף חובה לתת תודה לחבירו ולבקש משהו מחבירו. אלא להיפך, יש לו תרעומת על חבירו.

"ויפגע במקום", והוא תיקון, שגם במקום שהוא ערבית, שאז התפילה היא רשות, היינו בחירה, יש לו להתגבר ולהתפלל. אבל הגוף לא מרגיש שום חוב על עצמו בזמן שהוא חושך אצלו. לכן יעקב, שהוא בחיר שבאבות, תיקן עבור הכלל בחינת שלימות, שיוכלו להתפלל תפילת ערבית, שאז היא בחינת רשות. שהאדם צריך לעשות בחירה, בכדי שהגוף ירצה להתפלל, כיון שאינו מרגיש אז שום חובה לעצמו, כיון שהוא ערב ולא יום. כי בזמן שמרגיש בחינת יום, אז הגוף מרגיש חובה לעצמו. ועל ידי תפילת הרשות, שהיא ערב, אז באים לידי יום, ואז היא תפילת חובה.

כעין זה ברכת המזון חובה בסעודה שיש בה שביעה, כמו שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת", לרמז להנ"ל, שבזמן שהגוף מרגיש בחינת "באר שבע", שהוא שבע, אז הגוף מרגיש חובה לעצמו להתפלל. מה שאם כן כשהוא מרגיש בחינת "ערב", אז התפילה שלו היא רשות אצל הגוף, והוא צריך לעבודת הבחירה כדי שיוכל להתפלל.

ובזה יכולים לפרש המחלוקת על פירוש של אור לארבעה עשר בודקים את החמץ. ושואלת הגמרא מאי אור. רב הונא אמר אור זה נגהי, ורב יהודה אומר שאור זה לילי. ויש להבין איך חולקים בדבר. אלא מבחינת הכלי לזכות להאור, צריכים מקודם להרגיש את החושך. לכן אור בעיקר לילי. וכשמדברים מבחינת השפע, לא מבחינת הכלי, אז השפע נקרא אור שהוא יום.

וזה ענין "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". הגוף נקרא בחינת "עשו", היות שתיכף בלידת האדם בא אליו היצר הרע. לכן הוא בחינת עשו, שהוא כבר שלם ויודע מה זה טוב ומה זה רע. וכשבא אליו היצר טוב, ואומר לו שיש טוב אחר ממה שהוא יודע שנקרא טוב, אז הוא לא רוצה לשמוע בקולו. היצר טוב אומר לו, "רשעים בחייהם קרויין מתים". והוא לא מבין מה שאומר לו, אלא חושב שממש להיפך. ועל זה נאמר "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו". היינו שעל ידי הקול קול יעקב, שהוא תפילת ערבית, יכולים הכלים דעשו לקבל תיקון, ומהחושך יתהפך ליום, כמו שכתוב "והיה לעת ערב יהיה יום".

חזרה לראש הדף
Site location tree