אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 201-400 / 377. טוב ילד מסכן
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

377. טוב ילד מסכן

וישב תשל"ב

ר' שמעון אמר תא חזי כתיב, "טוב ילד מסכן וחכם"... דאיהו יצר הטוב. אבל טוב ילד, הדא הוא דכתיב "נער הייתי גם זקנתי". ודבר אחר, הוא נער, דאיהו ילד מסכן, דלית ליה מגרמיה כלום. ואמאי אקרי "נער" בגין דאית ליה חדיתו דסיהרא דמתחדשא תדיר, ותדיר איהו ילד... וחכם בגין דחכמה שריה ביה. "ממלך זקן כסיל" דא הוא יצר הרע... מן יומא דהוי לא נפיק ממסאבותיה. "ילד", דהא מיומין זעירין עימה דברנש, והא מתליסר שנין ואילך.

ויש לשאול, דמכאן משמע אצל אדם שהוא בן עשרים שהיצר הרע הוא בן עשרים נקרא זקן. ואדם כשהוא בן שבעים שהיצר הטוב הוא בן חמש ושבע נקרא ילד.

אלא יש להבין, שיש לנו ענין של חוקים טבעיים, שהם כמו מצוות שהטבע מחייב אותנו לקיימם. והם מתחלקים לחיצוניות ופנימיות. למשל, כשהאדם אוכל לחם או שאר דברים ושותה מים או שאר משקאות. הלחם נקרא חיצוניות, אשר החיצוניות לא מקבלת שום שינוי אצל האדם. ואצל כל אחד ואחד מתראה הדבר באותה צורה, שאיננו יכול לומר שפיסת לחם מקבל שינוי צורה בין אחד להשני, אלא כולם רואים את הלחם באותה צורה החיצונית. וכמו כן שאר דברים חיצוניים, דהיינו מים או יין. כולם רואים את הדברים החיצוניים בלי שינוי, ואין הבדל בין אדם לחבירו.

מה שאם כן הפנימיות, שמלובשת בהדברים החיצוניים, ידוע שבכל דבר מלובש תענוג של טעם אחר, מה שאינו נמצא בהשני. למשל הטעם שנמצא בלחם אינו נמצא בבשר. ואפילו בבשר עצמו יש גם כן להבחין כמה מיני הבחנות, כי הטעם שנמצא בבשר בקר לא נמצא בעופות. וגם בעופות עצמם יש להבחין בהטעם, כי הטעם שנמצא בבשר תרנגולים לא נמצא בבשר הודו או ביונים, וכדומה. זאת אומרת בהחיצוניות מלובש טעם שהוא פנימי, שכל התענוג שהאדם נהנה הוא רק מהפנימיות ולא מהחיצוניות. ורק בהפנימיות יש להבחין בין אדם לחבירו, שכל אחד ואחד מרגיש תענוג וטעם אחר מחבירו. וגם האדם בעצמו לא תמיד הוא בהרגשת אותו הטעם הפנימי של המאכלים והמשקאות, וזה תלוי לפי הבריאות ומצב רוחו של האדם.

אבל יחד עם זה אנו רואים, בעת שאין האדם מסוגל להרגיש את הטעם והתענוג הפנימי, המלובש באלו הדברים, אז האדם מוכרח להשתמש בדברים החיצוניים. ואין האדם יכול לומר, היות שאינו מרגיש טעם בהמאכלים, לכן הוא לא יאכל שבוע או חודש ימים. או כמו שאנו רואים ילדים קטנים, שאין משיגים את הטעם והתענוג שמלובש בהמאכלים, אז הם מוכרחים לאכול בעל כורחם בלי טעם ותענוג, אחרת לא יוכלו להמשיך בקיומם ויגיעו לידי מיתה. אבל אדם מבוגר, כשהוא אוכל בזמן שאין לו טעם, הוא יתלה זה באיזו סיבה, מחמת מחלה או עגמת נפש וכדומה. ולגבי ילדים קטנים נאמר, שהם עוד לא קיבלו את ההתפתחות, שיבינו ושירגישו את הטעם הנמצא באכילה ושתיה וכדומה.

וכמו כן במצוות, התורה מתחלקת לפנימיות וחיצוניות. וגם כאן חיצוניות המצוה אצל כולם אותה צורה. ואין הבחן בחיצוניות המצוה בין צדיק הדור לאיש פשוט מן הרחוב. וגם כאן ההבחן בין אדם לחבירו הוא רק בהפנימיות המלובשת בהמצוה. שכל אחד ואחד מרגיש טעם אחר באותה מצוה. וגם לגבי האדם בעצמו יש להבחין בו בין טעם לטעם, כי אין האדם תמיד באותה ההבנה ובאותו מצב רוח, שתהיה לו היכולת להרגיש את הפנימיות שבהמצוה. ומשום זה אם נקבל בחשבון חיצוניות המצוות, אז כל האדם הוא בבחינת "מוסיף והולך". היות שבכל יום פחות או יותר האדם עושה מצוות. לכן כל זמן שהוא מוסיף והולך, אז יש לו הרבה מצוות, על דרך מאמר חז"ל, "הרקנים שבהן מלאים מצוות כרימון".

אבל מצד פנימיות המצוות, היינו הטעם והתענוג שמלובש בהמצוות, ועל המטרה שהמצוות באו על דרך מאמר חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שהתורה ומצוות צריכות לזכך ולצרף אותו שתצא מאהבה עצמית ותבוא לאהבת ה'. יכול האדם לבוא לגיל שבעים ומבחינת חיצוניות יש לו הרבה מצוות, אבל מבחינת פנימיות, הכוונה המלובשת בהמצוות, עדיין לא הגיע ועדיין נמצא באהבה עצמית.

והדרך למי שרוצה לזכות לבחינת הפנימיות, שכל פעם הוא אומר, מה שהיה היה, ומכאן ואילך אני מקבל על עצמי ללכת בדרכי ה', היינו לזכות להרצון להשפיע. אם כן נמצא שתמיד הוא ילד, אפילו כשהוא בן שבעים שנה, גם כן הוא אומר אז, שעד עכשיו לא היה בסדר, ומכאן ואילך הוא מתחיל. אם כן הוא תמיד בחינת "ילד". ואפילו כשהאדם בגדלות, גם כן שייך בחינת ילד (כמעשה דרבי סעדיה גאון).

חזרה לראש הדף
Site location tree