אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 401-600 / 435. כשנתיעץ בלק
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

435. כשנתיעץ בלק

בלק תשל"ח

כשנתיעץ בלק, אמר, ואגרשנו מן הארץ. אמר, אותה מדרגה שישראל אחוזים בה, היא מן הארץ ודאי שהיא המלכות, הנקראת ארץ. וזהו כי עצום הוא ממנו ודאי, מי יוכל להלחם ולעמוד כנגד ישראל, כי המדרגה שלהם היא חזקה ממדרגה שלו. ומשום זה, ואגרשנו מן הארץ, דהיינו ממדרגתם, שהיא המלכות, ואם אגרשנו מן הארץ ההיא, דהיינו שיוכל להחטיאם, יוכל לעשות בהם כל רצונו" (זהר בלק, הסולם, דף צ"ה אות רס"ד).

ויש לפרש במה שאמר שמדרגת מלכות יותר חזקה ממדרגתו. משום שמלכות נקרא למעלה מהדעת, פירוש הדבר כמאמר חז"ל, "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי והתורה אסרה". וזה נקרא למעלה מהדעת, היינו הדעת של הנברא אינה יכולה להסכים ללכת נגד הרצון לקבל. משום שטבע של אדם הוא, כשהוא צריך לותר על התענוג הוא צריך לדעת ולהבין למה, היינו בשביל מה אני מוותר, מה הגוף שלי מרויח יותר על מה שאני מונע את עצמי מלהנות.

אז צריכים להשיב לו, או מטעם יראה, היינו, על ידי זה שיוותר על התענוג, מונע את עצמו מלסבול יסורי גהנום. זאת אומרת כשהוא שוקל טעם הנאה, כמה ערכו, וטעם היסורים שיסבול עבור אותה הנאה, הוא רואה שאינו משתלם. כי היסורים הרבה יותר גדולים, שאין כדאי לסבול הרבה יסורים עבור תענוג שקיים לזמן מועט, ויסורים יהיו יסורים נצחיים בגהנום.

או מבחינת אהבה, היינו שעבור זה שיוותר על רגע קטן של טעימת תענוג, הוא יקבל תענוג יותר גדול, ובאריכות ימים, שהם תענוגי עולם הבא.

ובשביל אלו ב' טעמים, אם אדם שוקל מצוה כנגד עבירה, יש לו כח להתגבר על התענוג. אבל אז במצב זה, הגם שזהו מובן להגוף, יכול לבוא היצר הרע ולערבב לו החשבונות. מטעם שהכל הולך על החשבון של הרצון לקבל, אז יש כח ביד היצר הרע לבלבל אותו, ולטשטש את הציורים של גן עדן וגהנום.

אבל כשאדם זכה שכל כח העיכוב שלו הוא מטעם מלכות שמים, דהיינו שזכה שלא צריך עבור עצמו שום דבר, רק הכל בכדי להשפיע, אם כן אין היצר הרע יכול להתוכח עמו, משום שאין לו מה ליתן לו. וזה שכתוב "ואגרשנו מן הארץ", היינו מדרגת מלכות שמים, אז אוכל בהם להחטיאם. מה שאם כן "ארץ", שהיא "מלכות שמים", יותר חזקה ממנו, ועם דרגה זו אי אפשר להחטיא בשום אופן. וזהו בבחינת ליבא.

וכמו כן בבחינת מוחא, שהוא צריך להאמין שהקב”ה הוא שומע תפילה. היינו אם האדם מונע את עצמו מכל דבר, ורוצה להתדבק בה', ה' מתחבר אליו ומקרבהו, בסוד "הבא לטהר מסייעין אותו", וכמו שכתוב הזהר הקדוש, בנשמתא קדישא. היינו שהקדוש ברוך הוא מתגלה אליו, אז ממילא הוא שוכח מכל העולם, וזוכר רק את ה' לבדו.

בא וראה כי "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה"... בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לתת התורה לישראל, הלך והזמין את בני עשו ולא קבלוה, כמו שאתה אומר "ה' מסיני בא, זרח משעיר למו", שלא רצו לקבלה. הלך לבני ישמעאל ולא רצו לקבלה, שכתוב "הופיע מהר פארן". כיון שלא רצו, חזר אל ישראל. ויש להבין מדוע הלך מקודם לבני שעיר וישמעאל ולא הלך תיכף לישראל, אם ישראל יקבלו התורה. אחר כך ילך לבני עשו וישמעאל שגם הם יקבלו התורה. ומדוע אם ישראל יקבלו התורה, כבר אין מקום שגם בני עשו וישמעאל יקבלו התורה.

ויש לפרש זה על דרך האמת, לפי סדר קבלת התורה, על דרך "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (בבא בתרא ט"ז). שעל ידי זה באים לזכות לתורת ה', היינו מבחינת תורה, שהיא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. היינו שאין התורה מבחינת בירור טומאה וטהרה, אלא כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

כשמתחילים לקיים התורה ומצוות, האדם חושב שהקדוש ברוך הוא הזמין גם את בני שעיר, היינו שהוא חושב שיוכל לקיים התורה ביחד עם בני עשו. היות שהאדם נכלל מכל ע' אומות, ועשו וישמעאל הם השורשים של אומות העולם, משום שקליפת עשו היא בחינת שמאל, שהיא נגד מוחא, וקליפת ישמעאל, היא בחינת ימין, נגד ליבא. והשאר הם ענפים. לכן האדם מסכים לקיים תורה ומצוות, אבל לא רוצה לוותר על בחינת בני עשו.

ואחר כך הוא רואה שהם לא מסכימים לקבל התורה אם הוא לא יוותר עליהם, לכן האדם בא לידי הכרה שעם בני עשו זה לא ילך כשורה. וזה נקרא שלא רצו לקבלה, היינו שהאדם רואה שעמהם אף פעם לא יבוא לידי תורה אמיתית.

ואחר כך הוא חושב אולי עם בני ישמעאל ביחד תהיה לו האפשרות לקיים התורה אמיתית. אז הוא רואה שאם לא יוותר על בני ישמעאל, לעולם לא יבוא לתורה אמיתית. זה נקרא שהאדם חושב שהקדוש ברוך הוא נתן את התורה לבני ישמעאל, שגם אם הוא לא ויתר עליהם, היה בדעתו של הקדוש ברוך הוא לתת להם התורה, היינו ביחד עמהם. וכשבא לידי הבנה אמיתית, אז הוא רואה שגם עמהם לא נתן התורה.

נמצא שזה נקרא "לא קבלוה", היינו שלא מסכימים. ולאחר שהאדם בא לידי החלטה גמורה שבני עשו ובני ישמעאל לא רוצים את התורה, אז נקרא שהאדם הגיע לידי הכרת הרע.

אז חוזר האדם לבחינת ישראל, שהיא נקראת ישר-אל, שבאופן ישר כל מה שהוא עושה מוכרח להיות רק לשם אל, שזה פירוש ישר-אל. אז הוא עומד לפני בחירה: או לוותר על הכל ולקבל עליו רק את בחינת ישר-אל, או להשאיר כך, היינו לקיים התורה ומצוות על הכוונה שהיה לו בימי ילדותו, או לקבל למעלה מהדעת הנקרא בחינת "נעשה קודם לנשמע", היינו "בלתי ה' לבדו". וזה שאמר, ואחר כך חזר לישראל. שאדם חוזר אחר כך לישראל, כי התורה לא נתנה רק לבחינת שם ישראל. וזה נקרא "אשר בחר בנו מכל העמים", שרק כשהאדם מגיע לידי בחינת ישר-אל, אז הוא מוכשר לקבל את התורה. נמצא שהתורה אמיתית אינה ניתנת לאדם רק בזמן שהוא בחינת ישראל. מה שאם כן לפני כן הוא יכול לקיים את התורה בבחינת המעשה, ולא בבחינת כוונה שהיא על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הוא מקבל את התורה על בחינת אמצעי, שהוא "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". ואחר כך, כשנעשה ישראל, הוא זוכה לתורה הפנימית, הנקראת שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

חזרה לראש הדף
Site location tree