אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 601-800 / 694. גדולה עבירה לשמה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

694. גדולה עבירה לשמה

"אמר רבי נחמן בר יצחק, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והא אמר רבי יהודא אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דכתיב "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך". מאן אינון נשים בארץ, שרה, רבקה, רחל ולאה" (נזיר כ"ג ע"ב).

ובדרך הפשט יש מפרשים, שהאבות עשו מחמת קנאה. נמצא שהם קיימו פרו ורבו שלא לשמה. ויש מפרשים מחמת שאישה פטורה מפרו ורבו. לכן נקרא שלא לשמה. וכמו כן יש להבין, מהו הקושיא "מתוך שלא לשמה" וכו'.

אבל על דרך המוסר יש לשאול, מה משמעו שהעבירה שלא לשמה עדיף, או אחר התירוץ של הגמרא, כמצוה שלא לשמה, היינו ששניהם שקולים. ומאי נפקא מינה להתנא אי זה יותר גדולה מזה. הלא איתא, "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". אם כן מה בא זה ללמדנו. כי יש כלל, "מצוה שבא לידך, אל תחמיצנה". אם כן, אם בא לידו המצוה שלא לשמה, הוא מחויב לעשות אפילו שנגיד שהעבירה שלא לשמה יותר גדולה, שהרי אסור לעבור על המצוות, ואם בא לפניו העבירה לשמה, הוא גם כן מחויב לעשות קודם.

ועל דרך המוסר יש להבין, שכאן היא השאלה, באיזה דרך ילך האדם, בזמן שעושה מצוה שלא לשמה. אם לשמוח בזה שעשה מצוה, או להצטער בזה שעשה עכשיו עבירה, בזה שלא כיון לשמה, היינו שהעבירה שלו היא בענין לשמה שלא עשה.

כי בעשיית המצוה שלא לשמה יש כאן להבחין ב' דברים:

א) עשה מצוה במעשה, ב) עשה עבירה במחשבה, כי לפני עשיית המצוה עוד לא היה מגולה לפניו שהוא עוסק שלא לשמה, אלא דווקא בעשיית המצוה נתגלה העבירה בענין לשמה, שאינו יכול לכוון לשמה.

ואם כן השאלה, מה האדם צריך לעשות. או לשמוח במצוה דמעשה שעשה, או להצטער בהעבירה דלשמה. אז ר' נחמן בר יצחק אמר, "גדולה עבירה לשמה", היינו שיותר חשוב בזה שידע שהוא עושה עבירה בהלשמה. והחשיבות היא בזה, שיצטער את עצמו ויתפלל לה', וזה יגרום לו לבוא שיוכל לכוון לשמה.

ועל זה מקשה הגמרא, "והא אמר רבי יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם... שמתוך שלא לשמה בא לשמה". משמע ממצוה דשלא לשמה, שהוא עושה, זה יגרום לו לבוא לשמה מבחינת "מצוה גוררת מצוה". ומתרץ הגמרא, "אלא אימא כמצוה שלא לשמה". ופרש רש"י, ששתיהן שוות. והרא"ש מפרש, דתרויהו מעלו.

ובכלל יש לשאול, מהו הסמיכה משלא לשמה בא לשמה לעבירה דלשמה, הלא שם הוא יבוא לעשות מצוה לשמה, ובעבירה לשמה כבר קיים העשיה לשמה, במעשה דעבירה. ואין לו עוד מה להוסיף עליו. מה שאין כן בשלא לשמה יש לו עוד מה להוסיף, היינו שיבוא לשמה.

הנה אצל יעל היה מעשה עבירה, והמחשבה היתה לשם שמים. וצריך לשאול, אם נתכוונה לשם שמים מדוע נקרא עבירה. הלא היא עשתה בזה טובה גדולה בעשיה זו לעם ישראל.

ויש לומר כי המעשה היה רק הכשר מצוה ולא מצוה ממש. כי כונתה היתה להתיש כוחו, בכדי להרוג אותו, אז אפשר לומר, כי הכשר מצוה אינו מצוה, כי ענין ההריגה היתה מצוה, והתשת כוחו הוא רק הכשרה.

ומשמע מכאן, איפוא שהעשיה בעצמה היה גמר המעשה של הלשמה, אז יכול להיות שהיה כמו מצוה דלשמה. למשל אם הוא היה נהרג עם התשת כוחו, שאז היה נגמר עם העשית המעשה המחשבה דלשמה. מה שאין כן כאן יש להבחין בין הכשר מצוה למצוה ממש, כי התשת כוחו לא היה, אלא הכשרה.

ולפי מה שאמר ר' נחמן בר יצחק, גדולה עבירה לשמה וכו', היה מפרש הפסוק תבורך מנשים, היינו יותר מנשים. ולפי התירוץ, אלא אימא כמצוה שלא לשמה יתפרש תבורך מנשים, כמו הנשים, ולא יותר מנשים.

יש ללמוד ממעשה דיעל, ששם היתה עבירה במעשה ומצוה במחשבה. ויש לפעמים שיש מצוה במעשה ועבירה במחשבה, שזה נקרא שלא לשמה. ואומרת הגמרא, ששניהם שקולים.

ויש להבחין בעשיה דשלא לשמה, שיש מצוה בעשיה, היינו לשמוח בעשית המצוה, ונגיד שמצוה גוררת מצוה.

ויש להצטער בהעבירה, בענין לשמה, שלא נתכוון לשם שמים. ובזה יש להבין "אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה", שזהו מבחינת מעשה, אבל מבחינת המחשבה, היינו הכוונה, אם אינה עדיין לשם שמים, הוא נבחן לרשע בבחינת זו.

וזה פירוש "בעיניך", היינו בענין המחשבה - אין להעולם לדעת, אלא הכוונה מסור לאדם בעצמו, שאחרים לא יכולים לדעת מה שיש במחשבתו. לכן "יהא בעיניך כרשע", אם הכוונה אינו לשם שמים, נמצא שבמקום עשית המצוה תיכף מתעורר בחינת עבירה בלשמה.

חזרה לראש הדף
Site location tree