אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 601-800 / 798. מעלת הקטן
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

798. מעלת הקטן

שיעור לראש חודש מנחם אב תש"י ת"א

"המשביע בטוב עדיך". פירוש שה' יתברך נותן כל כך שפע לאדם, עד שהוא נעשה שבע עם מדת טובו של ה' יתברך. אזי נעשה האדם "עד" על מדתו של ה' יתברך על מה שנקרא טוב ומטיב, ש"עדיך" הוא מלשון עדות. נמצא שהטובות הם בעצמם העדות. ואם תשאל, למה אין כל הכלל מקבלים את הטובות הללו ורק ליחידי סגולה המה הראוים להיות המקבלי השפע.

והענין הוא, שיש חילוק בין סוגי בני אדם, שהם בחינת מקבלים ברצון לקבל, ולסוגי בני אדם, שהם בעל מנת להשפיע. והבחן ביניהם הוא מקצה להקצה, כי זה ידוע, כי כל הכלי לקבלת הטוב הוא השבח והודיה.

כי עד כמה שהוא מרחיב הכלי ברצון הזו, כך הוא מסוגל לטעום טעם בשפע. כי השפע בעצמה דומה לים הגדול. ויש מי ששואב עם אצבעון, ויש מי ששואב עם דלי, וכן הלאה, הכל נמדד לפי הכלי. ואם אנו אומרים שהשבח והודיה הוא הכלי, כי לפי ההרגשה כך הוא ההודיה, כי אם האדם מתגבר תכף כשמרגיש ישועות ה' יתברך ונותן שבח והודיה, אזי על ידי זה הוא מקיים וממשיך השפע ביתר שאת וביתר עז. שעל ידי ההודיה נתרשם בו הנותן השפע על כל האבריו, שעד כמה שהוא מרגיש מי הנותן, כך מתרחב אצלו הכלי לקבל השפע.

נמצא שדבר זה שייך רק במשפיע ולא במקבל, משום שאצל המקבל נעשה הבורא יתברך למחויב. ואצל מחויב אינו נוהג שבח והודיה, כי כן הוא הטבע, כמו בן אצל אביו, אינו נוהג הודאה.

מה שאין כן אדם מן השוק, שעושה טובה עם חברו, אזי הוא מהלל ומשבח אותו. ולפי מדת ההתרחקות, כן הוא מדת ההודאות. והטעם הוא כי לפי מדת הקירבה, כך הוא נעשה למחויב. ומי שרחוק מחברו, הוא מחויב אצלו יותר, מטעם חסד, ממילא הוא נעשה להפך, שהשני נעשה למחייב להלל ולשבח אותו.

ומי שהוא מקבל אזי כל כמה שנותנים לו, נעשה אצלו ה' יתברך למחויב, כדוגמת מי שנותן בכל יום לבנו הקטן גרוש אחד. ואחר כך נתעורר באב מדת האהבה לבנו, ורוצה לעשות לו הטובה, אזי הוא נותן לו חמשה גרוש. ואזי בטח שהקטן, שרואה שהיום קיבל מהאב מתנה יותר גדולה, הוא מתפעל ורוצה לתת לאב הודאה על זה. אבל לאחר שאביו רוצה לתת לו הגרוש אחד כרגיל, אזי בנו נתמלא חימה על אביו, על הגירעון שקבל עכשיו.

נמצא שהעודף שקיבל אתמול, לא די שהוסיף לבנו התקרבות, אלא לפי שעל ידי ריבוי הטוב נתרחק ממנו, מטעם שאביו אצלו הוא מחייב, אזי הקטן רוצה שכל יום צריך האב להוסיף. ואם לאו, כל המתנותיו לא עלו אצלו בשם. ואצל המקבל הוא כמו שאמרו חז"ל, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים.

מה שאין כן מי שהוא משפיע, אזי אצלו לא שייך לומר שה' יתברך נעשה אצלו למחויב, ממילא הוא יכול תמיד להלל ולשבח. ואם נותן לו לפעמים מתנה יותר גדולה, אזי הוא נותן שבח יותר גדול, מטעם שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום זכות, שה' יתברך ישפיע לו. וכל ההשפעות, שהוא מקבל, כוונתו רק שיצמח מזה שבח היותר גדול לה' יתברך.

ומזה נבין מה שאמרו חז"ל, במקום שבעלי תשובה עומדים, אין הצדיקים גמורים יכולים לעמוד. וזה ידוע שאי אפשר להיות צדיק גמור, אם לא היה מקודם בעל תשובה. כי "עייר פרא אדם יולד". אלא בטח שעשה תשובה. ובזמן שעשה תשובה, וה' יתברך קיבל תשובתו, בטח שהיה מרגיש קטנותו, והיה לו אז ההרגשה היותר גדולה, איך להלל ולשבח לבורא יתברך, שראה אז, ש"מאשפות ירים אביון".

אבל אחר כך, שהולך איזה ימים, הוא רואה שהוא כבר צדיק גמור. והאמת הוא כן, שהוא צדיק גמור. נמצא, שחסר אצלו הרגשת השיפלות שלו של עת התשובה, נמצא שהשבח והודיה אצלו נתקטן. נמצא שהוא עכשיו יותר קטן מבעלי תשובה. זאת אומרת מזמן הקודם. ואפשר שזה כוונה מה שכתוב, מאן דרב הוא זעיר אפילו רב באמת.

וזה ענין "כי רם ה' ושפל יראה", היינו שיש חשק להתחבר עם דבר קטן. כי לעשות דבר קטן ושיהיה דומה לדבר גדול, זה דבר פלא. ואפילו בגשמיות, רואים שבדבר קטנים הדומים לגדולים יש להם ערך יותר גדול. לכן יש חשק עליון להתחבר לקטנים. לכן אפילו שהאדם נעשה לצדיק גדול, אין זאת אומרת שהאדם נעשה גדול, אלא ה' יתברך נעשה גדול אצל הצדיק. לכן בזמן שהאדם מתגאה, אז אומר לו ה' יתברך, אם לגדולים אני צריך, יש לי למעלה יותר גדולים.

חזרה לראש הדף
Site location tree