אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 801-945 / 872. הנותן בים
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

872. הנותן בים

יחידות נוקבא, עשרות ז"א, מאות אימא, אלפים אבא, ריבוא כתר כל"א.

פירוש, סוד אלף, אל אף. והאף הוא סוד כלי החיים, על דרך הכתוב, "ויפח באפו נשמת חיים". והכלי הזו נלקח באמת ממקוה"נ. אמנם הרוח היוצא ממנו, אינו יוצא רק מצד אימא, דעל כן יכול עוד הפעם לבוא בהאף, על דרך מיתה ותחיה. אמנם, אם בא הרוח ממקוה"נ, אז היוצא מהאף היה רוח הולך ולא ישוב.

ונודע דהאלף התרוממה בכל"א, ושם סוד הריבוא, כי כלם נכללים הימנה. וכשנתבררה משם וירדה לאומ"צ הרי הוא בסוד "ואאלפך חכמה", בסוד קימה ואין לה עמידה שם מחוסר הידור. ועל כן הרי יורדת לבינה, בסוד ואאלפך בינה בהידור, והרי הוא בסוד מאות, מלשון מן את, כי שם בשאלה מברתא, או מלשון אות כי יצא מאפו והיה לזרה. וכשיורדת לז"א הרי הוא בסוד עשירית כלם, בסוד "מלך אסור ברהטים". וכשיורדת למלכות הרי הוא בסוד היחידות, כי הוא מספר קטן מאד בתכלית שאין למטה הימנה.

א' הוא סוד חיזו דמקוה"נ, ב' חיזוי דחוכמתא, ג' הוא סוד התכללותם זה בזה לאחד בלי הכר. לכן האור בא' במקוה"נ. אמנם בל"ה ול"ש שימש יום ולילה יחד, עד יום ב', ובו נעשה הרקיע. והלא מלשון לרוקע רוקם כי ארג ב' חוטם יחד כפול יהיה, ויבדל בין מים זכרים למים נקבות. כי מטבור ולמעלה היה זכרים ואף אין להם, ומטבור ולמטה "אף להם ויריחון". עד יום ג' שנקוו כל המים שמטבור ולמטה אל מקום אחד. והיבשה, שהוא סוד הסיתום דתחת אומ"צ, יצאה לבר מרישא ונראה לחוץ, ונמצא היבשה לחיים והמים למתים. ובזה נכללו יחד ב' המי והת' נתחבר גם בעליונה שהוא סוד תיו מיתה מי' ות'.

ואחר כך גם היבשה, שהוא מטבור ולמעלה, בחינת סיתום שמקודם למקוה"נ: שמקבל עתה צורת דלמטה מטבור אלא בסוד עמידה.

והבן זה מאד, שהמים נקוו בכלי דאף דיום א', ודומה לאימא דאוזפת מאנהא מברתא. והיבשה שהוא סוד כלי דאימא מיום ב', היא יצאה מכלי דאף, בסוד העמידה. ושם אמנם נכלל האור דיום א', ועל כן מוכשרה לחיים. כי עיקר השליטה נמצאת בצורת הכלי. וזה סוד כפילת "כי טוב", דהיינו בסוד היבשה כי ב' המי' שבמיים חזרה להכנה דחיים בסודה. וזה סוד תדש"א, ראשי תיבות, דמות דיוקנו של אביו.

"עשב מזריע" וכו'. פירוש, אם כולו כאדרת שער, נקרא שמו עשב. שהעשבים צומחין על פני היבשה ומכסים אותו עד שהיבשה אינה נראית. ונמצא עשב השדה הוא בחינת סער דמקוה"נ. אמנם מתוך המאמר, נמצאים צומחות ועולות מתוך היבשה, שהוא סוד סיתום דאומ"צ.

וזה סוד "מזריע זרע למינהו": כלומר שעשב הצומחים מתחילה אינו זרע כלל. אמנם אחר חרישה דזמן ידועה, נהפכו ונעשו לזרע ממש, בסוד כקרני חגבים היו, ועקרן וחזר ושתלן והצמיחו, עיין בזהר בראשית.

ועל דרך זה "עץ פרי עושה פרי": כנ"ל, עץ פרי במקום הראשון. אמנם עדיין אינו עושה פרי, עד שינוי מקומם.

"אשר זרעו בו למינהו": כלומר, אבל איגלאי מילתא אשר זרעו בו עוד מתחילה, מקדם למקוה"נ, דהיינו בו במקום שנקרא יבשה. ובשביל כך נמצא הזרע למינהו כלומר "מין" המאמר ובפה העליון, ואין שם אחיזה לחיצונים.

ונתבאר סוד היבשה והמים, ששניהם בשיתוף אמנם המים נמצאים. המים, שהוא סוד אור, מכסים את התהום, שהוא סוד הכלי, אור דבחינה ב' והכלי דבחינה ד'. והפכי לו היבשה, שהיבשה הוא סוד המיתוק דבחינה ב'. והעשב, שהוא סוד בחינה ד', מכסה עליה ומעלימה.

באופן שעל פני המים הוא ניכר רק בחינת אימא. וזה סוד "כמים לים מכסים", ובחינה ד' כאבן צלל למטה ונעלם. ועל כן כל הנטבע מת מרוח סערה דתהום, וכל השותה ומלקק מעל פני המים, נמצא מתחיה את עצמו מכח בינה, שהוא סוד אלקים חיים.

ולפיכך מתבארים ענין המים במהותם, שהם מסוכנים מאד לחיי האדם, כי כל הבא בו, יורד ונטבע בתהומות. וכן אפילו האניה המתאמצת לשוט על פני הים, יקרה לפעמים אשר רוח סערה יוצא מהתהום שבלב הים, מבחינת מקוה"נ, ואז "יעלו שמים" בכח בחינה ב', "וירדו תהומות" בכח בחינה ד', ו"נפשם ברעה תתמוגג", שאין שם זרעה לברכה, כי "כל חכמתם תתבלע", משום שתהומא רבא ותהומא זוטא מתערבים זה בזה, ונפגם גם החכמה, דהיינו בחינת נפש חיה שבה, ונפשם החיה ברעה תתמוגג.

וזה סוד "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה", פירוש, כי "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם". והענין כי כל הסכנה הוא מתוך הרוח סערה שבלב הים, שמשם באים כל נטיות הים, על דרך לבו של אדם. כי שם נוקבא דתהום, בסוד "ונפלאותיו במצולה", פירוש "בעומק" והבן. ועל כן, "ויאמר ויעמוד רוח סערה", אשר מפיקנא אית ליה, ומעלנא לית ליה. בהיפוכו של המן שבמדבר, שהיה לו מעלנא, ולא היה לו מפיקנא (אלא "וחם השמש ונמס". כי בסוד אור יקרות בלי גבול, שהוא סוד הוצאת חמה מנרתיקה כחום היום, אז ונמס ומסתלק על דרך סיתום דאומ"צ).

ולפיכך "ותרומם גליו" מלשון הכתוב "ויתגל בתוך אהלה", כי תלה קלקלתו בעליונה. וזה סוד "ויעמוד רוח סערה", ואינו כ"ויפח" או ונשב או וילך, משום שאינו ברצוא ושוב, אלא רצוא בלי שוב. ועל כן נראה כ"עמוד" אחד ממטה למעלה שרוצה להחריב הכל.

וזה סוד "יקם סערה לדממה", כי הסער הזה על ראש רשעים יחול, שהכחישו במאמר ה'. אבל בעת שהכירו הסערה בכח ה' על המים, אז ברגע זו תיכף נדמו "ויחשו גליהם", כי נכנעו מאד. ולפיכך "וישמחו כי ישתוקו", כלומר, אף על גב שלא היה להם ממה לשמוח, כי כבר הטילו כל רכושם מהאניה אל הים, אמנם שמחו בהשתיקה לעצמה, כי נפשם היה להם לפליטה. וזה סוד "יקם סערה לדממה" כלומר שהסערה עצמה, נהפכת למקור של דממה. ומאז "וינחם אל מחוז חפצם", כי זכו להשגת חפצם והבן. ונתבאר סוד סכנת המים עזים שבים.

ב' חפצים: א' מעל"ד שהוא סוד ביזת מצרים, שהוא סוד הידור וביזת הים, שהוא סוד קימה. וזה סוד "נדמה להם כבחור", כלומר בבחינת זקני ארץ, אלא בבחינת הז"א עצמו, שהוא קם בכח אבותיו, שזה סוד "ראתה שפחה" וכו'. כי הקימה הזו הגיע לעולם עשיה לחיצוניות.

ועל כן נקרא קריעת סוף ים, דהוא סוד מי התחתון דמקוה"נ כנ"ל. וזה סוד "שמעו עמים ירגזון" וכו'. מה שאמרו חז"ל בקבלת התורה, שהאומות לא רצו לקבל, כמו שכתוב "וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן" זה החזיק ברציחה וזה החזיק בניאוף, רק הבני ישראל אמרו נעשה ונשמע, והיינו משום שנגלה להם כזקן מלא רחמים, כלומר שבכל נטיותיו היה רחמים. כי גם כח הדין יש בו צורך, על דרך שאמרו, חייב אדם למילף זעיר מן שטותא וכו'. כי אז יהיו יכולים לבוא לארץ כנען המובטחה, לחרוש ולזרוע "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". אמנם, מכח זה נגלה שיש נהורא דקיק גם בקליפות המחיה אותם, ועל כן נתחזקו שעיר ופארן ולא נכנעו, שזה סוד נדמה להם כזקן.

זקן ובחור: ונתבאר סוד הבחור, אשר הארותיו מגיע לעולם הזה. ועל כן "שמעו עמים ירגזון". וסוד הזקן הוא סוד התעלות הפנימית ובירורם עצמם. ועל כן, אין העמים מתכנעין כלל, ורק ישראל נכנעין ולא העמים. ואז צדיקים בארצם ירשו משנה, קימה והידור. מה שאין כן במצרים, שהוא ארץ לא להם לא היה להם אלא הידור, סוד המזון ושתיה, אבל לא קימה.

"מה שמועה שמע ובא", קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. והנה ב' חפצים הראשונים (שהוא סוד נעשה ונשמע) ביזת הים וקריעת ים סוף לא הספיק להם, משום שבאו בחרבה בתוך הים אחר חביבת הנס חזר ונתעורר קליפה דחרבה, בסוד מדבר סין, ולא הר, כי נצמאו למים. וכן "ויבואו מרתה" וכו', כי טעמו שם טעם מר דמקוה"נ והבן. כי מים המכסים לאדם ממיתים לו, אמנם, המעט מהם לשתות מחיים אותו.

ראית את אבא: שם ניסו את ה' "היש ה' בקרבינו אם אין". ותמוה, דלא כתיב רק שנצמא העם בפשיטות, ולא כתיב כלל שניסו בזה את ה', כי כמעט שמתו מצמאון, שהוא סוד חרב ואש הצמאון, ואדרבא, זהו הנצמח מתוך הקימה, שאין שם ניסיון.

וזה סוד הנשגב שנקרא "כאשר הוריד ידיו", שהוא סוד הכאת הצור. כי בעת שהרים את ידו נתברר כח ישראל וקדושתם, בסוד או"א. וכאשר מוריד ידיו למקוה"נ, אז נחלש כח ישראל. אמנם, מטעם "וילונו העם על משה", כי לא יכלו לעמוד בכח ההתרוממות כדוגמת משה, בסוד מ"ה, אלא בבחינת קימה, על דרך ודתן ואבירם ניצבים בגאות. ונתבאר גם כן, שהקימה היה בסוד בחור אשר כל האומות נכנעו אז, אשר הצמאון למים הוא חסד נאמן, דעל כן "ויוריד משה את ידיו" הכה בצור. כלומר, שלמד אותם מקרא הזה "היש ה' בקרבינו, אם אין" ותיכף יצאו "מים רבים אדירים משברי ים". אמנם, המה שתו מעט לכבות אש הצמאון, ואז זכו שוב לחיים, שהוא סוד ההידור אמנם.

ויבא עמלק. פירוש, מכח הכאת הצור חזר ונתחזק אותו הקליפה, שנעלמה מקודם בסוד קריעת ים סוף. "וילחם" וכו'.

וזה סוד "ואתה עייף" מחרבה, שאש הצמאון שרף. "ויגע" מכח הכאה בצור. ששאלו שוב אחר ב' חפצים היקרים, ראית את אבא. כי נחשול של ים קם עליהם ממקו"הנ כדמות כלב, ונקרא זנב, דהיינו כמו ים סוף. ואז "ויבואו מדבר סיני", ששמה הר חורב, ונהפך להר סיני, שנגלה עליו אלקים בקולו של משה, ובסוד זקן מלא רחמים כנ"ל.

רפידים. וזה סוד רפיון ידים, שהוריד משה ידיו כעין הכאת הצור. ובזמן מלחמת עמלק ראו הכל, שבעת שירים משה ידיו "וגבר ישראל", ועל כן היה להם הכנה אמיתית לקבלת התורה בבחינת זקן, שהוא סוד נטילת ידים בסוד הרים. וזה סוד "ויקחו אבן וישימו תחתיו" ונדמה להם כאותו האבן שנטבע במים עזים. אמנם היה לתחתיו של משה, כי היה צריך אליו מאד.

כי בלי זה האבן היה צמאון למים כנ"ל. אמנם תחתיו, משום ד"ידי משה כבדים" כי גורמים להם צמאון, ודי למבין.

ואהרן וחור תמכו וכו'. אהרן הוא סוד אבא. חור, הוא סוד בעלה של מרים ובן כלב שזה סוד דודי שלח ידו מן החור, דהוא סוד חור בן כלב, ודי למבין.

ובזה הכח נסעו מרפידים "ויבואו מדבר סיני", וזכו להגבלה מכח החורב וצמאון. וזכו להתגלות ה' מכח "והיה כי ירים" ומתמיכת אהרן.

וזה סוד "ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו".

כי נס ופלא הזה נשקל להם בכח הנצחן על עמלק, אשר האבן מתחתיו של משה, וממילא לא שלח ידו באצילות, בסוד מלאכת רעהו, ודי למבין.

וזה סוד "מה שמועה שמע" וכו'. כי יתרו היה כהן און, והיה יודע שמשה שלח לאשתו וב' בניה, כי לא היה צריך להם אחר הידור וקימה, סוד ב' חפצים הנ"ל.

אמנם, אחר מלחמת עמלק אמר, אם לא תצא בגיני, בבחינת שליחת יד כדרך כהן און, צא בגיןאשתך, על דרך "ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו". כלומר, בבחינת הידור וקימה יחדיו. ואז יצא משה לקראת חותנו גם כן, כי היה לו לעינים במדבר והבן, ודי למבין, כי אמר לו "ואתה תחזה".

חזרה לראש הדף
Site location tree