אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 801-945 / 913. ובתורתו יהגה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

913. ובתורתו יהגה

י"ט שבט תשכ"ו כפר סבא

"בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה" וכו'. וחז"ל פירשו, כאן קודם שלומד, וכאן לאחר שלומד. ויש לשאול, מדוע אצל תורת ה' נאמר הלשון "חפצו".

להבין את הענין על דרך המוסר, יש להסתכל מה שנראה לעינינו במציאות בחורי ישיבה, שלומדים ביום ובלילה, מה הסיבה המחייב שילמדו תורה.

אנו רואים הרבה סיבות הם:

א) תכף בתחילת לימודו הסיבה הראשונה היא, שאביו מחייב אותו את כל היגיעה לעסוק בתורה ומצוות. ואם לא ישמע בקולו, אז הוא יעניש אותו, לכן הוא המחייב. היינו, ואז נמצא שהוא עוסק בתורה ומצוות לא לשם ה', רק לשם אביו.

ב) לאחר שנתגדל, שכבר רגיל ללכת לבית הספר, אז המלמד, היינו הרבי או המשגיח, מחייבים אותו, אם לא ישמע בקולם הם יענישו אותו.

ג) כשנתבגר והוא מתחיל לחשוב על העתיד החיים, הוא כבר רואה, שאם לא יהיה תלמיד חכם, יהיה קשה לו בנוגע לשידוך הגון, או להשיג עמדה חשובה בין אנשים, שיתנו לו את הכבוד, שנותנים ללומדי תורה. וגם כאן אין הסיבות שיחייבו אותו לעסוק בתורה ומצוות, אלא אנשים כמותו.

לפי זה יוצא, שאין הוא לומד תורת ה', אלא תורת הנבראים. זאת אומרת, שאפשר לומר על זה, שאפילו חס ושלום שלא יהיה תורה זו, מה שהוא לומד, תורת ה', הוא גם כן מוכרח לקיימה, משום שהגורמים הנ"ל מחייבים אותו לקיים, אחרת הם יענישו.

אבל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן, אם הוא בר דעת ועושה חשבון לעצמו, מה הוא עושה כאן בעולמנו זה. ואז הוא מתחיל להאמין, שיש לבירה מנהיג, ואז הוא מאמין שהתורה, מה שהוא לומד, זו הוא תורת ה', ואז הוא יכול לקיים, "כי אם בתורת ה' חפצו", היינו תורת ה'ולא תורת הנבראים.

ואז הוא מקיים את התורה בבחינת מצוה, ולא בבחינת תורה. "מצוה" נקרא בחינת אמונה, ו"תורה" נקרא בחינת מתנה. ומצוה, שהוא בחינת אמונה, הוא בחינת צדקה, כמו שכתוב, "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה". והטעם שאמונה נקראת צדקה הוא, כי מדרך העולם אנו רואים, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, ואין לו הנאה מעשיה בעצמה, אין הוא מסוגל לעשותה, אלא רק על ידי תמורה, כבוד, או כסף, וכדומה.

ואם הוא עושה את המעשה ואינו מקבל שכר, זה נקרא צדקה, היות שאינו מקבל תמורה בה. לכן, היות וענין אמונה שייך דווקא בזמן ההסתרה, ואז אין לו תענוג מהעשית המעשה הזאת, לכן אמונה נקרא בשם צדקה. מה שאין כן מתנה, אז הוא נהנה מהעשיה בעצמה, היינו שהוא נהנה מהמתנה שהוא מקבל, ואם לא נהנה מהמתנה, זה לא נבחן אז לבחינת מתנה.

והיות שהתורה נקראת מתנה, כמו שכתוב "וממתנה נחליאל", צריכים לדעת, שדווקא בעת שהוא נהנה מהתורה, אז נקראת התורה מתנה. מה שאין כן אם לא זכה לטעום טעם של מתוק בתורה, היינו שעוד לא קוים אצלו הכתוב "הנחמדים מזהב ופז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים", אז לא שייך לומר, שהתורה אצלו הוא בבחינת מתנה.

אלא בזמן שהוא עוסק בתורה, הוא מחכה שישלמו לו תמורה עבור טרחתו בתורה. נמצא שהתורה אז היא בבחינת מצוה. היינו, אם הוא עוסק בתורה שלא על מנת לקבל פרס, אז נחשב אצלו לבחינת צדקה, שהכוונה היא, שלומד רק בבחינת מצוה, שנקראת אמונה.

אנו רואים, שבדבר נתינת מתנה, בכדי שיהיה השמחה בשלמות, היינו מצד הנותן ומצד המקבל, תלוי בשני דברים:

א) שהנותן יחשיב את המקבל, שהוא ראוי למתנה כה גדולה, אם המקבל הוא אדם חשוב, אז הוא נותן לו מתנה חשובה, יקר ערך. ואם הוא לא כל כך חשוב אצלו, אזי לא יוציא מכספו הרבה כסף, בכדי לתת לו מתנה.

ב) מצד המקבל, אין המקבל יכול לשמוח כל כך עם המתנה, רק לפי ערך הנחיצות שבדבר, ולא חשוב אם המתנה עולה הרבה כסף. כי רואים אנו לפעמים אצל בחור בר מצוה, שהמנהג הוא, שכל אחד ואחד נותן מתנה עבורו. ויש לפעמים אם הבר מצוה לא זקוק כל כך לחפץ זה, לא די שלא נותן לו שמחה, אלא להפוך, שמעורר לו אי נעימות בדבר לקיחת המתנה.

וזה רק מטעם שהוא לא זקוק להמתנה, כי יש, אם יש דוד אחד נותן לו מתנה שעון זהב, ששווה מאה לירות, בטח שהוא שמח בהשעון, היות שהחפץ הזה עולה הרבה כסף, כי בדרך כלל רגילים לתת מתנות ששווה חמש לירות, עשר או עשרים לירות.

ממילא אם הוא נותן לו מתנה ששווה מאה לירות, בטח שהוא שמח מאד. אבל אחר כך בא דוד אחר וגם הוא נותן לו שעון ששווה מאה לירות. הוא כבר לא שמח כל כך, כי מה יעשה עם שני שעונים. ולמכור שעון לא מתאים, כי לא יפה למכור מתנה מה שחברו נותן לו, כי זה למזכרת, שיזכור תמיד שיש לו חבר, ואדעתא דהכי לא נתן לו, שימכור.

נמצא, שמרגיש אי נעימות. אבל בכל זאת עוד לא נורא, שיכול לשים אחד על יד ימינו ואחד על יד שמאלו. ואם בא דוד אחר וגם הוא נותן לו שעון וכו', הוא כבר מרגיש עצבנות, היות שהוא לא יודע מה לעשות עם השעון השלישי. אבל בכל זאת הוא מוצא עצה, שהוא ילבש זה בשבת.

אבל כשבא דוד רביעי ונותן לו שעון, אז הוא כבר מבולבל, שהוא לא יודע מה לעשות, הלא סוף כל סוף זה שווה מאה לירות, והוא היה יכול ליהנות מאיזה חפץ ששווה מאה לירות, ועכשיו לא יכול ליהנות! נמצא שהוא כל כך מעוצבן. ואינו יודע מה לעשות והוא הולך וחושב בעולם הדמיון, עד שהוא שוכח, שהוא יושב עכשיו בתוך מסיבה של אורחים נכבדים, שבאו לכבדו, להשתתף בשמחתו, והוא כבר אינו יושב עמהם, אלא הוא שרוי בצער של יסורים. וכל זה הוא רק מטעם שאין לו נחיצות בהמתנות שקבל. רואים אנו, שאי אפשר לשמוח במתנה, שהיא יקר ערך, אם אין לו הנחיצות לחפץ.

וכאן אנו רואים, שיש לנו שני דברים:

א) מצד הנותן מתנה יקרה לבית הכנסת, המתנה אינו שווה מאה לירות, אלא הרבה יותר, היות שהוא יודע את ערך הצבור, שצריכים לתת להם מתנה יקרה.

ב) וגם בענין מקבלי מתנה יש נחיצות בספר תורה, שאין לומר, שיש די מספיק ספרי תורה, אלא כל ספר תורה שישנה בבית הכנסת מוסיף קדושה, ומשרה השראה עליונה, ומוסיפה עוז ותפארת להכוונה, ושומרת ממקרים רעים, ונותנת חיים, ושלום, ועושר, וכבוד.

"הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד". רב הונא ורב חסדא. חד אמר, זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר, זה הכותב תנ"ך ומשאילן לאחרים (כתובות נ').

כאן אנו רואים ששני דברים אלו אנחנו סדרנו: את הישיבה, שהיא בחינת הלומד תורה ומלמדה, וגם עכשיו הכנסת ספר תורה נקרא "הכותב תנ"ך ומשאילן לאחרים", אלא הוא לא משאיל, אלא נותן לתושבי השיכון, בטח שיתקיים "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד".

יש לשאול: א) מה השבח של "הון ועושר ל"צדקתו עומדת לעד", לאדם מספיק אם יתנו לו עבור טרחתו הון ועושר, מה לו לצדקתו. ומה הוא ירוויח בזה שצדקתו עומדת לעד.

ב) מה הוא המחלוקת של רב הונא עם רב חסדא.

הנה ידוע, שדרך העבודה היא להגיע לשלמות המטרה, שבשבילה האדם נברא, שמכונה בשם "להטיב לנבראיו", היינו שהאדם צריך לקבל כל התענוגים העליונים. ובכדי שיוכל לבוא להמטרה הזו, מוכרח להיות מקודם בחינת תיקון הבריאה, שנקרא בשם לשמה, היינו שכל התענוגים, מה שהוא חושב לקבל, הוא רק מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך, שעל ידי זה יתוקן הפגם של נהמא דכסופא. לכן, דווקא כשהאדם מתקן את עצמו, שיהיה כוונתו רק להשפיע לשם שמים, אז יבוא הכל לגמר התיקון.

ובכדי שהאדם יבוא לשמה, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, ניתן לו העבודה של אמונה, כי אז שייך לומר ענין של בחירה. היינו אף על פי שלא רואה ומרגיש שום תענוג בעבודה, מכל מקום הוא עובד משום מצוה. מה שאין כן אם היה מרגיש טעם בתורה ומצוות, אז לא היה לו שום מקום שיעבוד בלי פרס, הלא אין לך שכר יותר גדול מזו שמרגיש טעם והתרוממות רוח בעבודתו.

ורק בזמן שהיסוד של עבודתו הוא בבחינת אמונה, אז שייך בחירה, ואז שייך לומר שעובד לשמה, היינו מטעם מצות ה'. ובזמן שעבודתו היא לשמה, אז מקויים אצלו את המאמר של רבי מאיר, ש"זוכה לדברים הרבה". ואז הוא מוכרח עוד הפעם לחדש את עבודתו, שיהיה בבחינת אמונה, הנקרא בלשון הסולם "קו האמצעי", כי רק על ידי זה הוא ינצל שלא יפול חס ושלום להנאת עצמו, מחמת ריבוי התענוגים שהוא מקבל, על ידי גלוי רזי תורה, במה שהוא זוכה על ידי לימוד לשמה.

הנה ידוע, שאמונה נקראת בשם צדקה, ודעת התורה נקרא בשם עשירות, כמו שאמרו חז"ל, "אין עני אלא בדעת". ובזה נבין את המאמר "הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד", היינו כנ"ל, שמי שכבר זכה להון ועושר, שהוא בחינת דעת התורה, וכדי שיהיה אצלו בבחינת קיום, הוא זקוק לבחינת אמונה, שנקרא צדקה.

לכן, כדי שחכמתו יתקיים הוא צריך להשתדל לחדש תמיד את בחינת האמונה. לכן הוא זקוק לברכה, שצדקתו, היינו אמונה, עומדת לעד, שיהיה לו תמיד את האמונה, בכדי שיתקיים את העשירות.

אסיים מכתבי, מה שאמרתי היום לפנות בוקר לפני התלמידים. הנה מצינו במגילה, "אחר הדברים האלה גידל המלך המן". ולפי הפשט קשה להבין. הלא אחר המעשה שמרדכי עשה, דבר טוב למלך, היה המלך צריך להגדיל את המרדכי, ולא המן.

ויש לפרש זה על דרך המוסר, היינו לאחר שהאדם עושה דבר על ידי התעסקותו בתורה ומצוות, אז הקדוש ברוך הוא מגדיל הרע של האדם, הנקרא המן, היינו ש ה' יתברך מראה לו את האמת, איך הרע שבקרבו מפריע לו מלקבל את כל התענוגים הרוחניים. כי אם היה האדם הולך בדרך הטוב, היינו אם כוונת האדם הייתה רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז האדם ראוי לכל הדברים העליונים. וזה נקרא "דרך היהדות".

ובזמן שאין האדם יכול לראות את פרצופו האמיתי של הרע שלו, היינו צורתו של המן, אז אין האדם יכול להתפלל לה' שיעזור לו להנצל מהרע. ורק בזמן שהאדם רואה את גדלותו של המן, שהוא רוצה להרוג ולאבד את כל היהודים וכו', היינו שהמן רוצה להשמיד את כל דבר שיש לו שייכות ליהדות, שלא נותן לו לעשות שום דבר שבקדושה, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. ואז יקוים "הקדוש ברוך הוא עוזרו", לכן אז שייך דברי הצומות וזעקתם, שמתפללים לה', שינצל מהמן הרע הזה.

וכשהקדוש ברוך הוא עוזרו, אז הקדוש ברוך הוא שואל להמן, "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". אז המן חושב, "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני". היינו שכל הרע נמשך מהרצון לקבל (כמו שכתוב בהקדמת הסולם לפירוש הזהר), שהוא ההמן של האדם. והוא טוען, שרצון ה' הוא להטיב לנבראיו, היינו שכל התענוגים שייכים לרצון לקבל.

אבל ה' אמר, "ועשה כן למרדכי היהודי". היינו שאם ישאל את היצר טוב, שנקרא מרדכי היהודי, אם הוא רוצה משהו, אז הוא יענה, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', ולא צריך שום דבר. לכן שאל את המן, שהוא רוצה לקבל כל התענוגים שישנם במציאות. ואז אמר ה', כל התענוגים צריכים לתת למרדכי, שהפירוש שהאדם יקבל כל התענוגים רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזה, אמר אאמו"ר זצ"ל, אורות דהמן בכלים של מרדכי. שהפירוש הוא, לקבל כל התענוגים רק על הכוונה לשם שמים.

חזרה לראש הדף
Site location tree