אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / למה לא ביקשת? / קוראים את הפסוקים ורוצים להיות יחד

קוראים את הפסוקים ורוצים להיות יחד

המלצתי היא לקרוא את הפסוקים האלו. זאת התפילה. מכיוון שבזמן שאנחנו קוראים את הפסוקים האלו ורוצים להיות איתם יחד, הם עושים בנו את שינויי המצבים הפנימיים. זה נקרא תפילה. אני לא מפקח עליה ולא מנהל את התפילה הזאת, אלא כל הרגשות שאני מעלה בהתאם, הם התפילה.

14.7.2017

 

תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע (מעת לעת), שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכולי. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח.

(בעל הסולם, איגרת י"ח)

 

אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל.

(כתבי רב"ש ג', מאמר "חורבן דקדושה")

 

אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו (הכאה אחר הכאה), בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפילה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפילה ותפילה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו. וז"ש הכתוב: "ילדים אשר אין בהם כל מאום וכולי ואשר כוח בהם לעמוד בהיכל המלך", ללמדך אפילו אותם שזכו למחילת עוונות, שנעשים כזכויות, שבזה אגלאי מילתא (מתגלה העניין) למפרע, שאין בהם כל מום, ועם כל זה, צריכים עוד כוח לעמוד בהיכל המלך, כלומר, לעמוד ולהתפלל ולחכות, בלי עייפות, אלא בדפיקו בתר דפיקו (בהכאה אחר הכאה), עד שמפיקים רצון השלם מהשי"ת. ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי נפיק (נוציא) רצון מהשי"ת, כמ"ש "אל דמי לכם", אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן ח"ו, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כוח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו".

(בעל הסולם, איגרת ל"ד)

 

ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך. וזה עקר כוונותינו. ואם אין לנו שכל לכוון את לבבנו אליך, אתה תלמדינו, אשר נדע באמת כוונת רצונך הטוב.

(נועם אלימלך, "תפילה קודם תפילה")

ידוע שאין אור בלי כלי, כמו שאין מילוי בלי חיסרון. לפי זה יוצא, שדבר שלם נקרא, אור וכלי, שהם מתחלקים לב' חצאים:

חציה הא' הוא הכלי, היינו החיסרון.

חציה הב' הוא האור, היינו המילוי.

נמצא לפי זה, כשהאדם מתפלל לה' שימלא את חסרונו, זה נקרא, מחצה, היינו עשיית חיסרון שהוא הכלי, שה' ימלא את חסרונו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ח), "תפילה עשתה מחצה", שיש לפרש, תפילה, זה שהאדם מתפלל לה' שימלא לו מה שחסר לו, כבר נקרא זה, מחצה, היינו מחצה הא' שהוא ביד האדם, וחציה הב' הוא ביד הקב"ה, כלומר שה' צריך לתת את האור, אז יהיה דבר שלם.

(כתבי רב"ש ב', מאמר "מהו מחצית השקל בעבודה - ב'")

 

שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכוח התפילה, וכל עניין היגיעה והעבודה שאנו מחויבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כוחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכוחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפילה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הניסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתייגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכולי". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתייאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאהשליגיעה, הוא הזמן של תפילה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפילה מקודם זה, והשי"ת שומע תפילה.

(בעל הסולם, איגרת נ"ז)

 

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים", כי בתאוותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כוח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכול.

(בעל הסולם, איגרת נ"ב)

חזרה לראש הדף
Site location tree