מהי "הערבות"? האם פירושה ביטחון שלא יחסר לי כלום, שאז אני יכול להתפנות לעיסוקים שונים ללא שום דאגה לעצמי? כמו אצל אנשים עשירים שלא חסר להם דבר, שמוצאים לעצמם עיסוקים בתחביבים, במשחקים, בהרפתקאות למיניהן, עקב ביטחונם, שלא יחסר להם כלום? לא רק בתחביבים מדובר, אלא גם במעשים טובים, בפעולות למען הקהילה והקמת ארגונים למען ילדים נזקקים, למען קשישים ועוד. האם אותו מניע קיים גם בערבות, שרק כאשר לא חסר לי כלום, רק אז אני עוסק באהבת הזולת, מפני שהעניין הזה נעשה בעיני מכובד ויפה?
איזו גישה של סיפוק האגו, סיפוק כל הצרכים האישיים, כך שלא יחסר לו כלום, צריך אדם לאמץ כדי שיוכל לעסוק באהבת הזולת? מדוע האדם צריך למלא עצמו בהבטחות של אחרים, כדי שיוכל להתפנות לעסוק בזולת? האם "אהבת הזולת" משמעה לאהוב את הזולת רק מרגע שלא יחסר לי כלום? מדוע ברא הבורא מכשול כזה, שרק בתנאי שהאחרים מספקים לאדם את צרכיו, והוא בטוח שלא יחסר לו כלום, רק אז הוא עוסק באהבה, שאם לא כן אין מצד הטבע, מקום לדרוש ממנו להתעסק באהבה. ואילו כאשר מספקים לו כל מה שהוא זקוק לו, מובטח להם שיאהב אותם ויחזיר להם אהבה. כלומר, קודם החברה צריכה לאהוב אותו ולדאוג לו, ורק אז יהיה מוכן לעסוק בחברים?
מהי "הערבות"? האם פירושה ביטחון שלא יחסר לי כלום, שאז אני יכול להתפנות לעיסוקים שונים ללא שום דאגה לעצמי? כמו אצל אנשים עשירים שלא חסר להם דבר, שמוצאים לעצמם עיסוקים בתחביבים, במשחקים, בהרפתקאות למיניהן, עקב ביטחונם, שלא יחסר להם כלום? לא רק בתחביבים מדובר, אלא גם במעשים טובים, בפעולות למען הקהילה והקמת ארגונים למען ילדים נזקקים, למען קשישים ועוד. האם אותו מניע קיים גם בערבות, שרק כאשר לא חסר לי כלום, רק אז אני עוסק באהבת הזולת, מפני שהעניין הזה נעשה בעיני מכובד ויפה?
אבותינו, לפני שנעשו עם במצרים, היו קבוצת מקובלים שידעה את כל חוקי המציאות וקיימה אותם. היתה להם שיטה משלהם; הם הרגישו והבינו מהו כוח עליון. את החיבור אליו השיגו רק מפני שהנשמות שלהם היו זכות מאוד. מפני שהיו קבוצה קטנה, לא היתה להם הדרגה הנדרשת של רצון לקבל לעצמם, "הרצון לקבל"; ועוד לא התפתחה בהם מידת התלות זה בזה, וגם לא בזרים, ובאומות אחרות.
כל מה שהתרחש בהיסטוריה נבע מהתלבשות הרוחניות בתוך הגשמיות. עד חורבן בית ראשון ובית שני היו הרוחניות והגשמיות דרות בכפיפה אחת. הביטויים הגשמיים היו בהתאם להרגשה הרוחנית הפנימית. אלפי אנשים חיו בהרגשה שהמציאות היא העולם העליון והבורא. הם הרגישו בדיוק את מה שעל דורנו לשאוף להגיע אליו. אבל אחרי כן המצב הזה נעתק, ולכן הוא נקרא "חורבן". והניתוק שהתרחש נקרא "גלות", גלות שבה אנו נמצאים עד עצם היום הזה.
אם האדם רכש לעצמו את התכונה להיות ערב לכל אחד ואחד, למה הוא זקוק גם לדאגה של כולם כלפיו?
העניין הזה לא כל כך פשוט כמו שהוא נראה בצורה הפשוטה הרווחת. בתרבות הכללית מתייחסים ל"ואהבת לרעך כמוך" כאל ערך תרבותי יפה, אבל בכתבים אלה של בעל הסולם מדובר על משהו אחר: "שכל ישראל ערבים זה בזה. וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, 'ואהבת לרעך כמוך'". קודם צריך למלא את התנאי "ואהבת לרעך כמוך", ואחר כך "קבלת התורה". היחס הזה, "ואהבת לרעך כמוך" הוא נקרא "ערבות".
במאמרו של בעל הסולם "הערבות", לומדים שכל מה שצריך לקרות לאדם, מבצעת החברה. היא זו שנותנת לאדם את הביטחון, את הרגשת הערבות, ופועל יוצא הוא שהאדם מוצא את עצמו מתחיל להשפיע. ובהתאם למה שהוא משפיע, הוא הופך להיות כלי לאור העליון. אם כך, מה חסר לאדם? רק להשתתף בחברה כזאת ולומר יחד עם כולם: "נעשה ונשמע".
"כל ישראל ערבים זה בזה": מה השוני מ"ישראל ערבים זה לזה"? "זה בזה" משמעותו להיות ערבים כמו במצב של "אדם הראשון", שבו נמצאים עוד מלכתחילה, המצב השלם, שנבנה כך מלמעלה. ולמצב השלם הזה עלינו להגיע בעצמנו, מלמטה, מהעולם הזה בימי חיינו: "בחיים חיותם בעולם הזה" (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר אות ל"ב).
בעל הסולם מוסיף ואומר, שגם בקבוצה קטנה, ההתפתחות של הערבות הולכת מהקל לכבד; מעביות קטנה לעביות יותר גדולה. ככל שמצליחים, באים כישלונות וצריך שוב לממש את החיבור בינינו. אבל בסופו של דבר, הוא מסביר, התהליך הוא תיקון הכלים. מזך לעב, שקודם גדלים ועוברים תיקון הכלים הזכים, ובסוף הכלים העבים. לכן, קודם התגלו הנשמות הזכות, שהיה להן קל לגלות אלוקות, להרגיש את הבורא, ולחיות לפי החוק הרוחני, ובמשך הזמן, כאשר גם בהן עלתה העביות, "יצאו צאצאים", הרצון לקבל התפתח, ואז מהאבות נולדו בנים, ומהבנים נעשו השבטים, ומהשבטים נוסד כל העם כולו, עד שכל העם התחלק לשניים (ישראל ויהודה), ונעשתה בו עוד ועוד התפצלות; התפתחות שגורם לה הרצון לקבל, ההולך וגדל ונעשה יותר ויותר בוער.
מדברי בעל הסולם עולים הדברים הבאים: א) מטרת הבריאה מיועדת לכל הנשמות, לכל אדם ואדם, ולכולם יחד. ב) להשיג את המטרה, לא יכולים כולם יחד, כי ישנם כאלה שבהם לא יכול להתעורר תנאי הערבות מלכתחילה, אלא רק בהקדם של עבודת נשמות אחרות.
בעל הסולם אומר, שהאבות לא היו צריכים את הערבות, מפני שהנשמות היו זכות. ומתוך הרוממות והזכות שלהן, הן היו כבר בדבקות בבורא, בלי לעשות שום פעולות או כמו שקורא להן בעל הסולם "מעשיות"; כלומר, בלי לעשות תיקונים מוקדמים, שקרויים "מצוות". וה"מעשיות" לפי דברי בעל הסולם הן הפעולות שמביאות לערבות.
היחס בין משפחת אברהם לעם ישראל, או בין ישראל לאומות העולם, הוא אותו היחס. הווה אומר קודם צריכים לבצע את החוק הנדרש של ערבות הדדית, בתוך עם ישראל, ואחר כך מצטרף אליה כל העולם. ובסופו של דבר כל אחד ואחד, בלי יוצא מן הכלל, חייב לקיים את החוק הזה. אמנם בעל הסולם כותב, שבמצבים המתקדמים ביותר, שנקראים "דור האחרון", יהיו אנשים שלא יוכלו להבין את חומרת קיום החוק הזה של "ואהבת לרעך כמוך", חוק הערבות ההדדית, ויצטרפו אליו גם ללא השגת הנחיצות שבו.
האנושות כולה הולכת וגְדלה לאט לאט באגו שלה, ברצון לקבל שנוסף לה בהדרגה משך הדורות, וגדל מדור לדור משך אלפי שנים. בכל זאת בימי קדם, בדורות הקודמים, הן בישראל והן באומות העולם, כאשר העביות שם היתה עדיין קלושה, קטנה מאוד, התהליך הזה של "ירידת הדורות" היה בעיצומו מאדם הראשון עד נוח, מנוח והלאה וגם מאברהם.