אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / כוח הערבות / הביטחון לאדם מהחברה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הביטחון לאדם מהחברה

מהי "הערבות"? האם פירושה ביטחון שלא יחסר לי כלום, שאז אני יכול להתפנות לעיסוקים שונים ללא שום דאגה לעצמי? כמו אצל אנשים עשירים שלא חסר להם דבר, שמוצאים לעצמם עיסוקים בתחביבים, במשחקים, בהרפתקאות למיניהן, עקב ביטחונם, שלא יחסר להם כלום? לא רק בתחביבים מדובר, אלא גם במעשים טובים, בפעולות למען הקהילה והקמת ארגונים למען ילדים נזקקים, למען קשישים ועוד. האם אותו מניע קיים גם בערבות, שרק כאשר לא חסר לי כלום, רק אז אני עוסק באהבת הזולת, מפני שהעניין הזה נעשה בעיני מכובד ויפה?

איזו גישה של סיפוק האגו, סיפוק כל הצרכים האישיים, כך שלא יחסר לו כלום, צריך אדם לאמץ כדי שיוכל לעסוק באהבת הזולת? מדוע האדם צריך למלא עצמו בהבטחות של אחרים, כדי שיוכל להתפנות לעסוק בזולת? האם "אהבת הזולת" משמעה לאהוב את הזולת רק מרגע שלא יחסר לי כלום? מדוע ברא הבורא מכשול כזה, שרק בתנאי שהאחרים מספקים לאדם את צרכיו, והוא בטוח שלא יחסר לו כלום, רק אז הוא עוסק באהבה, שאם לא כן אין מצד הטבע, מקום לדרוש ממנו להתעסק באהבה. ואילו כאשר מספקים לו כל מה שהוא זקוק לו, מובטח להם שיאהב אותם ויחזיר להם אהבה. כלומר, קודם החברה צריכה לאהוב אותו ולדאוג לו, ורק אז יהיה מוכן לעסוק בחברים?

תמיכה באגו

בעל הסולם כותב בצורה ישירה וברורה, שהאדם כדי שיחוש ביטחון, זקוק לכל אחד ואחד בחברה, שיספק לו את הערבות, כלומר, חייבת להיות מידה שלימה, מספר אנשים מסויים, שש מאות אלף, שישים ריבוא, כדי שהאדם יקבל כוח ביטחון מיוחד מהמידה הזאת, ממניין זה של האנשים שדואגים לו, ויוכל לעסוק באהבת הזולת.

לשם מה האדם זקוק לעוצמה כזאת של הזדהות, של תמיכה ודאגה מצד אנשים? האם כדי למלא את הרצון לקבל, כך שירגיש ביטחון, או כדי שההתרשמות הזאת תברא בו תגובה הנקראת "אהבת הזולת"? וכאשר לא מרגישים את הביטחון הזה מאחרים, האם זה אומר שאי אפשר לעסוק באהבת הזולת?

האם הרגשת הערבות, הביטחון שהאדם מרגיש מהזולת, נועדו להרגיע את עצמו, או שהיחס הזה מהזולת נחוץ לו כדי לעזור לו לעסוק באהבת הזולת, כלומר, שאז האגו של האדם עם היחס הזה מהזולת, הופכים בו לאהבה?

כשהאדם טרוד בדאגה לגוף שלו, הוא לא מסוגל לעסוק בזולת, לכן הוא נאלץ להפסיק לדאוג לו. איך הוא יכול להפסיק לדאוג לגוף שלו עצמו? הגוף הוא מכונה שפועלת, שכל הזמן באה בדרישות: חייבים להזין אותה בלי הרף, להקדיש לה תשומת לב ולדאוג לצרכיה. וגם כשהאדם רוצה להיפרד מהגוף וכבר מביט בו מהצד, הוא רואה שהוא לא מסוגל לכך.

איך אפשר להשביע את הגוף? רק אם ירגיש שכולם דואגים לו. שכנגד כל חיסרון וחיסרון שיש בו, הוא רואה שיש לו מילוי. ואפילו לא קיבל את המילוי בפועל, די לו להיווכח שיש לו מילוי.

אם הוא מצליח להשביע את רצונות הגוף, הוא נעשה חופשי ויכול לעסוק בזולת. כי האדם עצמו לא שייך ליחידה התובענית הזאת, אבל הוא כמדומה לא יכול לעשות משהו בלי הסכמתה. בגישה זו שבה אדם צופה בגוף מהצד, ומחפש לתת לו מילוי, אין לו ברירה אלא לתת לו כיסוי שנקרא "תיקון", ואז יוכל האדם לעסוק בזולת.

מהי הדרך הנכונה למילוי צרכי הגוף? תלוי מה האדם מעמיד בראש: או שהוא רוצה שהאחרים יספקו לו את כל צרכיו, ואז הוא יחזיר להם אהבה. או שהוא רוצה לאהוב את האחרים, אך לא מסוגל, כל עוד לא יחוש שהם מספקים לו את כל צרכיו. או שבכלל לא איכפת לו, אם האחרים מספקים את צרכיו או לא, ודי לו שיתנו לו 'גלולה' שתגרום לו לחוש סיפוק, שכן הוא בנוי כך, שעד שלא יחוש שלא חסר לו כלום, הוא לא מסוגל לאהוב את הזולת. הוא לא חייב בפועל לקבל מכולם, ובלבד שהחברה תעניק לו תחושת ביטחון, שלא חסר לו כלום.

אלא שהבעיה היא אחרת: כיוון שבתמונה הזאת לא נמצא לא הבורא ולא עניין האמונה, וגם לא הביטחון ממנו, לכאורה האדם לא זקוק לכוח של הבורא, אלא עוסק בכך ברמה אנושית שבעולם הגשמי, של 'אני והחברה'.

שאלת הבורא

אין ספק, החברה צריכה להיות עצמאית ובלתי תלויה, מפני שאחרת האדם לא מרגיש שהחברים מסוגלים, לתת לו ביטחון. כל אדם שרוצה להשתייך לחברה, שעוסקת במשהו חשוב בשבילו, יבדוק את הביטחונות שלה: עד כמה היא מסוגלת לספק לו ביטחונות ואינה נסמכת בעצמה על חברות אחרות ומערכות נוספות. האדם צריך להיות בטוח, שהגוף שתומך בו הוא בעצמו, ביסודו, לא זקוק לשום תמיכה נוספת.

אבל אז עומדת השאלה: איפה הבורא? אם האדם בנוי כך, שהוא לא דורש שום דבר חוץ מביטחון, והחברה מבטיחה לו שלא יחסר לו דבר, אז מה נותר לו לעשות עם הבורא? אם האנושות מבטיחה לספק לו את כל מחסורו, אז המילוי שלו לא תלוי בבורא? האם חברה והבורא הם אותו דבר, שאם מסתדרים עם החברים, כביכול מסתדרים כבר עם הבורא או שהבורא רק עומד מאחורי החברים?

כלומר, האם בקיום התנאי הזה שהוא מסתדר עם החברים מקיימים איזו ברית עם הבורא? ושמא הבורא רוצה דווקא להיפך, שהאדם ישתמש בקשר שלו עם החברה ויניח לבורא, כאילו אינו קיים, מפני שכלפי הבורא האדם עושה חשבונות: שהוא גדול, שהוא כל יכול, ואילו כלפי החברה הוא לא עושה חשבונות כאלה, מפני שכולם כמוהו.

ואז דווקא בעשותו חשבון כלפי החברים הוא יכול לוותר על עצמו ולהתבטל, כי במקרה זה איננו מביא את הבורא בחשבון, ויכול להיות שדווקא אז הוא עושה חשבון אמיתי.

חזרה לראש הדף
Site location tree