2.האדם נפגש עם הנחש
שיחה (16.5.02) על מאמר: "הכנה לקבלת התורה מהי"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - מועדים, שבועות, עמ' 149
האדם מתגלגל הרבה גלגולים. בכל פעם נשמתו מתלבשת בתוספת של רצון לקבל. תהליך זה נקרא "מתלבשת בגוף". הנשמה עוברת פעמים רבות דרך מצבים כאלה, הנקראים "גלגולים", וכך משתכללת הנשמה ברצון שלה לקבל עוד ועוד, בכל מיני אופנים, במלבושים של שליטה, כסף, כבוד, מושכלות. המלבושים הללו אינם צורך של הנשמה, הם רצון ליהנות. השאלה היא, ממה ליהנות.
מפני שהנשמה מתלבשת בגוף, נדמה לה כי האור נובע מהמלבושים השונים. מהשליטה והכוח, מהכסף, מהכבוד, מהמושכלות. האור מקבל על עצמו לבוש מסוים, ומגיע לתוך הנשמה הלבושה ברצון מסוים. ואז הנשמה, שלבשה רצונות גשמיים, והאור שהתלבש במלבושים גשמיים, נפגשים בתוך המלבושים. במילים אחרות - האדם נמצא ב"עולם הזה".
אם גם הנשמה וגם האור לבושים במלבושים גשמיים, זה נקרא "גשמיות". אם האדם מפשיט את רצונו מכל לבוש, מרצונות ליהנות ומכל מיני מלבושים של כבוד, כסף, מושכלות, מין, וכולי, וגם מהתענוג עצמו מסיר את העטיפה, זה נקרא "רוחניות".
כדי שהנשמה תהיה מוכנה להיות עירומה, בלי גוף, בלי קליפה, ושגם התענוג יהיה גלוי, עליה לעבור דרך ד' דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר של העולם הזה, ולהשתכלל בהן. בכל התענוגים הבהמיים, התאוות הבהמיות, הקמת בית, הולדת ילדים, התשוקה לאוכל, למנוחה, ובעיקר הרצון למין. אחרי כן עליה לעבור דרך כל התענוגים האנושיים של כסף, כבוד ומושכלות.
כשהנשמה יורדת לעולם הזה, מתי מתעוררת הנקודה שבלב?
רק אחרי שתעבור הנשמה דרך ארבע הדרגות האלה, החלוקה היא תמיד לארבע, היא תגיע לדרגה החמישית, דרגת כתר של כל היתר, ושם היא תפגוש רצון חדש, את הנקודה שבלב. אחרי השתכללות בעשרות גלגולים, מגיע לאדם הרצון הזה, "נקודה שבלב", המקשר אותו עם רוחניות, כי הוא שייך לעולם הרוחני, ולא לאדם.
הרצון הזה בא מלמעלה, מהעולם הרוחני. לכן אי-אפשר לפתח אותו באמצעות הקיים בעולם הזה, אלא רק באמצעות האור שמאיר לאדם בזמן לימוד הקבלה. אם אדם מפתח את הרצון הזה, זאת אומרת, קורא בספרים מתחום העולם הרוחני, שנכתבו ממקור רוחני על ידי מקובל מדרגת העולם הרוחני, האור מגיע משם לאותו ניצוץ שיש באדם, לנקודה שבלב, והניצוץ הזה מתחיל לחיות, לתפוח, להתפתח. מכאן, בלי חוכמת הקבלה אי-אפשר לטפל בניצוץ הזה, אי-אפשר לפתח אותו.
מרגע שאדם מקבל את הנקודה שבלב, הכול תלוי בו. בגלגוליו הקודמים של האדם התפתח הרצון הבהמי, ואז כל העולם נפרש לפניו, העולם והחברה סיפקו לו חומרי דלק, סיפקו לו אתגרים למען יפתח את הרצון לקבל. מרגע שמתעוררת הנקודה שבלב, אין בעולם הזה מקור או דבר שיגרה את האדם לפתח את הנקודה שבלב, ואז הוא מוצא עצמו חייב למצוא חברה מתאימה וספרים מתאימים, שיפתחו אותה.
וכאן טמונה הבעיה. זאת משימתם של המקובלים, בעיקר בעת הזאת, לספק לכל אדם, שמתעוררת בו הנקודה שבלב, ספרים ואמצעים להתקדמות. זאת מטרת ההפצה של חומרים כתובים מהעולם העליון. כי בלי זה אין לאדם אפשרות להתפתח. ובאמת, הרבה אנשים סובלים בעולם, כי אין ברשותם האמצעים הללו. למה הם סובלים? מפני שהאמצעים הללו לא מגיעים אליהם. למה הם לא מגיעים אליהם? לכל דבר יש סיבה, אבל בסופו של דבר זהו תפקידם של העוסקים בקבלה.
איך אדם מגלה פתאום שיש בו יצר רע?
הכוונה במשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו" היא, שמלכתחילה יש באדם רק טבע אחד, רצון לקבל על מנת לקבל. רצון לקבל הוא לא טבע, הוא החומר עצמו, שאין בו לא טוב ולא רע, אלא רק רצון ליהנות. תלוי ממה רוצים ליהנות, ובזאת יש חלוקה לטוב ולרע.
הכוונה של האדם ליהנות לעצמו נקראת "רע". למה רצון ליהנות צריך להיות רע? הרע הוא מפני שהבורא ברא מערכת כזאת, שהרצון לקבל על מנת לקבל גורם סבל. אבל שנים רבות חולפות עד שלומדים שהרצון לקבל על מנת לקבל מביא סבל. ובכלל, על הנשמה עוברות אלפי שנים עד שהיא מתחילה להכיר בצורה מודעת, שרצון לקבל על מנת לקבל הוא רע.
בגלגול שבו אדם מקבל נקודה שבלב, הוא מתחיל לפחד מהמחשבה שלו, שפועלת כל הזמן לטובת עצמו, כי הוא חש שהמחשבה הזאת מביאה עליו צרות, אבל הוא אינו יודע כיצד להימלט ממנה. כי איך אפשר לעצור מחשבה הפועלת באופן טבעי בדרך של רוצה או לא רוצה? איך אפשר לברוח ממה שפועל כטבע? הוא רואה שהרצון הזה נמצא בו ומשתדל לעקור אותו מתוכו. כך הוא מגלה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בקבלה זה נקרא שהאדם נפגש עם הנחש.
רק אחרי שאדם מתבונן בעצמו מתוך הנקודה שבלב, שואל את עצמו מי הוא, מה הוא, ורואה שהוא לא מסוגל להתמודד בעצמו עם הרצון לקבל על מנת לקבל, כי כל כולו שקוע ברצון לקבל, זאת אומרת, הוא נולד לצרות, נולד לסבול, ושקיימת לעזרתו רק המחשבה היחידה המבקרת ומנתחת מה הוא, באין ברירה הוא פונה לבורא שיפטור אותו מהצרה הזאת.
זה התיקון. מכאן ניתן להבין עד כמה המצב אינו פשוט. זמן רב חולף עד שאדם מגלה ש"יצר האדם רע מנעוריו", אבל מזמן שהוא מגלה זאת, הוא מוכן להפעיל על עצמו צמצום, שתוצאתו נקראת "תפילה". אותה התחושה בלב שהיה רוצה להשתחרר מעצמו והוא לא מסוגל לעשות זאת, היא המביאה לצמצום. ואחרי הצמצום הוא כבר חי חיים אחרים.
מהי קבלת התורה?
קבלת התורה היא לעמוד למרגלות ההר, ולקבל את הבורא שנמצא בפסגת ההר. ההר עצמו מסמל את כל ההרהורים שבאים לאדם. אם יכול האדם להתגבר על כל ההרהורים האלה, על הספקות שהעמיד הבורא בכוונה בינו לבין האדם, ההר הזה יהיה כל כלי הקבלה של התורה.
את התורה מקבלים רק בתוך ההרהורים, בתוך הספקות, בתוך תחושות הייאוש. מצד אחד נמצא הבורא, שמעמיד אותם בכוונה כנגד האדם ועושה אותם בשבילו. מצד אחר ניצב האדם למרגלות ההר ורואה שכל ההרהורים הם מעליו, והבורא נמצא למעלה מהם.
קבלת התורה מתרחשת רק אחרי שהאדם משכיל ליצור כלי מכל ההרהורים הללו. ואז, בתוך הכלי, מתגלה האלוקות, האדם מגלה שהבורא נמצא בפסגת כל ההרהורים האלה. רק כשבורא יושב על כל ההרהורים שבאים לאדם, רק אז האדם מגיע להתגלות האלוקות, לרכישת כוח המשפיע, להתגלות השלמות והנצחיות.
האדם בעצמו עולה מדרגה, לא רק הנקודה שבלב, "משה" עולה להר סיני, רק מבעד להרהורים האלה, הוא עולה באמצעות ה"עם" שלו, שמקדש אותו, מכין אותו, והוא כל כולו מקבל את התורה. זה שייך לנושא חג השבועות.
למה כתוב שהבורא "יורד" להר סיני?
בשביל הבורא, "הר סיני" אומר ירידה. גם השם "בורא" בא מהמילה ירידה, מהמילה "בר ממדרגה". בורא נקרא "חתן" מהמילה "נחת", נוחת, יורד. כל התארים הניתנים לבורא מבוססים על הופעתו מול האדם, המוגדרת כירידה.
גם לירידה של הבורא להר סיני ישנם הרבה פירושים, לפי הפשט ולפי הקבלה. בעצם, לא מתאים לבורא להתגלות לפני האדם כפועל רעות, אבל הוא כביכול עושה זאת פנים ואחור יחד, כדי להביא לאדם הבחנות נכונות, ליצור בו כלי. כי הכלי בעצמו נוצר גם מהאור וגם מחיסרון האור.
לא ייתכן שיופיע רק אחד מהם, רק חיסרון או רק מילוי. בחיסרון אמיתי יש גם רשימו, איזה מילוי, הארה קטנה. לכן הבורא חייב להתגלות לאדם כאילו בשתי פנים, גם בייסורים וגם במילוי. וכל הפעולות הללו הן בעצם ירידה ממנו. בורא הוא גם שתי המילים "בוא" ו"ראה". כל אלה דנים בירידת האלוקות.
מה זה "אחוריים" או "אחור"?
כשהבורא מגלה את פעולותיו, כפעולות שכביכול אינן לטובת האדם, מדובר בירידה. כל ההרהורים מגיעים אל האדם באופן לא ישיר מהבורא. אלא שכמו אצל משה, שביקש לראות את הפנים, אומר לו הבורא: "אני אראה לך רק את ה'אחור', כי את הפנים אי-אפשר לראות". זאת אומרת, ההתגלות מתרחשת תמיד הפוך, דרך "אחוריים", כלומר דרך הכלים.
מהי ההכנה הדרושה לקבלת התורה?
ההכנה לקבלת התורה היא ההתגברות על כל ההרהורים שבאים לאדם. לכל אחד יש הרהורים משלו: ספקות, ייאוש, חוסר אונים, אדישות, ירידה בחשיבות השגת האלוקות, וכולי. נדרשת עבודה רבה ובאופנים שונים כדי להתגבר עליהם. האדם צריך להקיף את עצמו בתומכים: חברה, ספרים, סדר יום, משפחה. וזה אורך זמן רב, והכול שייך להכנה לקבלת התורה. בסופו של דבר, העיקר הוא להתגבר על ההרהורים והספקות התוקפים את האדם.
רבים האנשים הבאים ללמוד, אולם מיד כשמתחילים להקשות להם קושיות ראשוניות או אפילו רק מפחיתים במעט את הרצון שניתן להם מלכתחילה, כדי שבעצמם יוסיפו מלמטה למידת הרצון שקיבלו מלמעלה, הם לא רוצים ללמוד עוד, מגלים התנגדות והולכים לדרכם.
אדם הנוהג כך, סימן שאין בו עדיין די נחיצות כדי שירגיש ש"טוב לי מותי מחיי". הוא עדיין יכול להסתפק בכל מיני מילויים של העולם הזה: כסף, כבוד, מושכלות, מין, אוכל, כדורגל. אבל גם זאת הכנה. אין דבר אחר.
רוחניות היא שלמות. מה היא שלמות? שחייב להיות רצון שלם. אם הרצון של האדם מכוון היטב לקבלת התורה, להתגלות האור, להתגלות האלוקות, הוא מקבל אותה. אם לא, הוא עדיין לא השלים הכנותיו.
מה ההבדל בין "קבלת התורה" ל"יציאת מצרים"?
"יציאת מצרים" היא הכנת הכלים. האדם לוקח כלים מהמצרים, וכנגד הנקודה שבלב מתחיל להתגלות לו הרע שבו. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". כל התהליך שאדם עובר, סופו הוא יציאה משליטת פרעה, משליטת הכלים הללו, משליטת הרצונות הללו. אז הוא מוכן להתמודד נגד ההרהורים, ואז זה נקרא שהגיע להר סיני.
בלי "יציאת מצרים" אי-אפשר לדבר על "קבלת התורה". זאת אומרת, צריך כלים של מצרים, וצריך לצאת ממצרים עם הכלים שנרכשו שם, ועם הכלים הללו להגיע ל"הר סיני". ועד כמה שנותנים לאדם תורה בהר סיני, ברגע שנקודת הכתר - "משה", מקבלת תורה, נקודת המלכות עושה פסל, שפירושו שהעם המחכה למרגלות ההר נתקף הרהורים על העבודה הרוחנית, לא מצליח להתגבר עליהם, ולבסוף עושה לו פסל.
זה לא פשוט. תהליך קבלת התורה הוא תהליך ארוך מאוד, שאחריו נדרשים עוד תיקונים, כי התורה מגיעה בשני שלבים, שבאים בזה אחר זה בכל דרגה ודרגה:
שלב ראשון - תיקון הכלים.
שלב שני - מילוי הכלים.
לכן, התהליך אינו מסתיים כשיוצאים ממצרים, מגיעים לקבלת התורה ומקבלים את התורה. כשאדם מקבל את התורה, הוא רק מתחיל להשתכלל בטיפול בכלים שלו. הוא מתחיל לתקן אותם ארבעים שנה במדבר, עד שהוא מגיע לארץ ישראל. לפני גמר תיקון צפויות עוד שבירות רבות לעמוד בהן, והכל כדי ליצור באדם את תחושת המצב האמיתי, השלם, מצב השלמות והנצחיות הנמצא בו גם עכשיו.
בעצם, כל התהליך הזה שהאדם עובר הוא פתיחת הכלים שלו, כדי שיוכל להרגיש יותר ויותר את מקומו. התהליך עובר רק על כלי התחושות של האדם. שום דבר לא משתנה בו. משתנה רק הקליטה שלו.
מפליא עד כמה קבלת האלוקות היא בסך הכול גילוי והתגלות פנימיים, איפה אני נמצא, מה יש בי. זה מקביל לאדם הנמצא בחוסר הכרה ומתעורר לאטו, עד שהוא יודע איפה הוא נמצא. דבר לא משתנה, משתנה רק ההכרה, ההרגשה של האדם.
שלבי הרגישות של הכלים באדם, שלבי ההכרה, ההתעוררות, נקראים "יציאת מצרים", "הר סיני", "קבלת תורה", ועוד שמות. אלה שלבים שעובר האדם. השינוי מתרחש רק בתוכנו, בתוך הכלים הפנימיים שלנו. מבחוץ דבר אינו משתנה. אנחנו משתנים.
מה נכון לדרוש, הכרת הרע או הרגשת גדלות הבורא?
הדבר הנכון ביותר לעשות לשם התקדמות הוא להיקשר, להיתלות ולדבוק בכוח העליון, בבורא, כפי שבעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו". הוא כותב גם, שלמשך חצי שעה ביום על האדם להיות נתון בביקורת של עצמו. לא להרים עיניו למעלה, אלא להפנות מבטו לתוך עצמו. וגם כשהוא מסתכל לתוך עצמו, עליו לברר עם עצמו מה הרגיש ובדק וראה בבורא.
הסתכלות שגרתית לתוך עצמך נקראת ירידה מוחלטת לדרגת העולם הזה, והיא אינה מביאה לאדם התקדמות, אלא ההפך, מביאה ייאוש. היכן שמחשבות האדם נמצאות, שם הוא נמצא. מי הוא האדם? המחשבה שבו. אם המחשבה של האדם ממוקדת בבהמיות, אז הוא נמצא בבהמיות. אם המחשבה שלו ממוקדת באלוקות, אז הוא באלוקות. לכך קוראים עליות וירידות.
לכן כדאי להתמקד כמה שיותר זמן באלוקות, כפי שכותב רב"ש, שעל החברה לדאוג לרומם את האלוקות כל הזמן, להתמקד בשאלה איך לרומם את הבורא. אל לאדם לחשוב על עצמו, עליו לחשוב על גדולתו של הבורא. למה? כי האדם מתפעל ממה שהוא מקבל מלמעלה.
ודאי אין לזנוח את המטרה הפנימית והתשוקה הפנימית להכרת הרע, אבל יש להיזהר מלשהות זמן רב מדי בתוך הרע. זה מייאש ואינו מועיל. מועיל רק קשר עם הבורא. אדם היושב ומלקה עצמו על כך שהוא רע מעניש את הבורא, ובכך הוא מתרחק מהתיקון.
לכן, גילויי שמחה, התעוררות והתרוממות רוח, הם סימן לכך שאדם פוסע אל הכיוון הנכון. ונכון גם ההפך, עצבות, חולשה, הלקאה עצמית ורגשות אשמה הם סימנים לא טובים לאי התקדמות
מדובר ביחסה הכללי של החברה לצעידה בכיוון האלוקות. אם בחברה מנשבת רוח בריאה של לחימה והתמודדות, כולם זונחים בקלות ובמהירות את ההרהורים. ודאי, כל הזמן באים הרהורים, וכל הזמן יש לזנוח אותם. לעתים נראה שאין להם סוף, אבל יש סוף, והוא מגיע אחרי כמה שנים של התמודדות. הזמן הזה מתקצר והולך.
היו זמנים שבהם חלפו עשרים או שלושים שנה עד שניתן היה להגיע לאלוקות. אבל עם התקדמות הזמנים, יורדות לעולם נשמות מפותחות יותר וקצב הפעילות מואץ עד כדי כך, שכיום ניתן בתוך שנים ספורות להגיע לאלוקות.