6. חשכה היא התקדמות
שיחה (29.5.02) על מאמר: "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת ויקרא, עמ' 6
למה ניתנה "תורה?" "תורה" ניתנה כדי להגיע לידי מעשה. מה זה "לידי מעשה?" בנפש האדם, בנשמה, ישנם תרי"ג חלקים. מלכתחילה כל תרי"ג החלקים האלה נמצאים בנו כשהם מקולקלים. יש לתקן כל חלק וחלק, ואז נקרא לקיים תרי"ג עיטין "עצות".
אם אכן מקיימים תרי"ג עיטין, מתקנים כל חלק וחלק מתרי"ג חלקי הנשמה, בהתאם לכך מקבלים בכל חלק וחלק של הכלי הזה את האור המופקד כנגדו. זה נקרא שזוכים לתרי"ג פקודין, פקודות, הפקדות של האור. זאת אומרת, מתקנים את הכלים וממלאים אותם באורות, את כל התר"ך, תרי"ג מצוות ועוד שבע מצוות דרבנן, כל תר"ך חלקי הנשמה, והם נקראים "מעשה".
את התורה, הלימוד, היגיעה יש להביא לכלל המעשה הזה, ואז זוכים לקבלת התורה. מהי "קבלת התורה"? האור הכללי הממלא את הנשמה באין-סוף. האור הזה נקרא "קב"ה", כי מתוך זה הכלי מרגיש את הבורא. מחוץ לכלי אי-אפשר להרגיש. ה"תורה" הוא אותו האור הנחלק בנשמה הכללית לתרי"ג חלקים, או ל-600 אלף חלקים, ו"מצוות" הן התיקון של כל חלק וחלק.
במצבו הסופי, בגמר התיקון, הופך הכלי מותאם לאור הפרטי שממלא אותו בכל חלק וחלק שלו, ולאור הכללי שמיועד לתיקון הכללי. ואז זה נקרא "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא".
מי זה הבורא?
כל תכונה מקולקלת באדם עומדת כנגד תכונה מתוקנת בבורא. האדם יכול לדעת מי זה הבורא רק אם תיקן את התכונות המקולקלות שלו לעל מנת להשפיע. אדם יכול להכיר רק מה שמתלבש בכלים שלו. הוא אינו יכול להיות מקולקל ולהכיר את הבורא. אם אדם מתוקן, הוא מכיר את הכלים המתוקנים שלו, ואז הוא מכיר את הבורא.
הכול תלוי במידת השתוות הצורה לבורא. האדם מכיר לפי הכלים שלו מי הוא הבורא. הוא לא מרגיש את הבורא, הוא מרגיש את הכלים המתוקנים של עצמו. זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל". אדם מעריך משהו רק לפי מידת התיקון של הכלים שלו.
למה המטרה מכונה "דבקות בבורא" ולא "תיקון נשמה"?
המטרה מכונה "דבקות בבורא" ולא "תיקון נשמה", מפני שהיא רכישת מצב מסוים, ותיקון הכלים אינו מצב, אלא אמצעי. נכון שיש לטפל בתיקון הכלי, אבל העיקר הוא המטרה שלשמה הוא מתוקן.
תיקון בלי הבנת משמעותו, אינו תיקון. אפשר להיות סתם אדם טוב, אבל התורה לא דורשת את זה. התורה דורשת להגיע לדבקות, להתאמה, להיות "אדם" מלשון "אדמֶה לעליון".
אם אדם אינו יודע מי הוא הבורא, איך יידע מה לתקן?
רק "ממעשיך הכרנוך". אדם זקוק לחוות התגלות מסוימת של הבורא כדי להידמות אליו, כדי לדעת מה עליו להיות. אם הוא דורש לשם כך את התגלות הבורא, הבורא מתגלה לו. לכך קוראים "מלא לשמה יבוא לשמה".
האדם רוצה שהבורא יתגלה אליו כדי שיהיה לו טוב, אבל עם הגילוי מתפתח בו יחס לבורא, הוא מעריך אותו, רוצה בו, ואז הבורא נפתח אליו. הבורא נפתח בדיוק במידה שבה ההתגלות מתקנת את האדם, ולא סתם ממלאת אותו.
"מתקנת", הכוונה היא שאדם רואה את תכונות הבורא, ולא את התענוג שבא ממנו. ב"אור התיקון" הבורא משפיע לאדם את גדלותו. הוא מראה לאדם את התכונה שלו, כמה היא טובה, והאדם רואה שהמידה הזאת טובה, שהיא עליונה ממנו.
התגלות הבורא מתרחשת בשני אופנים: או כמתקנת או כממלאת את האדם. בהתאם לכך צריך לדרוש מהבורא את אופן ההתגלות. התפילה הנכונה היא קודם לדרוש תיקון, ואחר כך התמלאות. כך לומדים ב"תלמוד עשר הספירות".
מהי הפעולה הראשונה הנדרשת מהאדם?
אי-אפשר לחייב את האדם לפעול פעולה, כי כל פעולה היא רצונית, היא באה מתוכו, במאמץ נפשי. המאמץ או הפעולה הנדרשים נולדים באדם כתוצאה מהטבע המקורי שלו וממידת האור שבאה אליו מלמעלה.
אין פירושו של דבר הוא שהכלי רוצה פתאום להשתנות, שיש לו איזו עביות ורשימו, כלומר כיוון ובחירה מה לרצות, איך לממש את הרצון, וכביכול בשילוב עם האור שבא אליו הוא בוחר להשתנות. לא כך זה קורה. האדם אינו יכול לקבוע מה רצונו לעשות. כל רגע ורגע כבר חתום. אבל אם ירצה בעתיד להשתנות, ניתנת לו רק בחירה אחת, בחירה בלימוד. על ידי לימוד בחברה הוא מוסיף לעצמו רצון ממנה, רצון שאינו שלו.
איזה רצון נוסף מהחברה?
מהחברה ניתן להוסיף רצון לאלוקות. זה כל עניין השבירה להרבה חלקים. אם הנשמה הכללית לא היתה מתחלקת, לא היתה לאדם אפשרות לקבוע דבר. הנשמה במצבה המקורי היא כלי אחד מלא באור שהכול בו חתום, שהכול בו בא מלמעלה, גם רשימות, גם אורות, גם רצונות, וכשהאור היה מסתלק, היא היתה נשארת כפי שהיא, אך נטולת אורות ונטולת רצון. היא היתה נופלת ומתקלקלת גם כחלק אחד. אחר כך היה בא האור ומעורר אותה, מעורר את הכלי, והכלי היה מתחיל לנוע.
אלא שהתחלקות הנשמה הכללית להרבה חלקים מעניקה לאדם אפשרות, במישור שלו ולא למעלה, לעשות פעולה יחידה בבחירה חופשית. מפני שהפעולה היא ברמה שלו, והוא יכול לקחת מיתר החלקים תוספת רצון, זאת אומרת, התפעלות מהם. רצון מקורי של חלקים אחרים אי-אפשר לקחת.
את משמעות "האני", תשובות לשאלות מי אני, מה אני, איך הבורא נותן לי, האדם עצמו לא קובע. זה הכלי. אי-אפשר לשנות את תכולת הכלי ולקבוע איזה אור יבוא אליו.
האור שבכלי קובע את מצבו של האדם, מה הוא חושב, מה הוא רוצה. הבחירה החופשית היחידה שיש לו היא להתפעל מהכלי הסמוך אליו, מפני שהם מחוברים יחדיו בשורש. אם לא היו מחוברים שם, לא היתה לאדם אפשרות אפילו להתפעל מחברו.
שני כלים שהיו מחוברים יחד בשורש נפרדו זה מזה כשירדו לעולם הגשמי, וכאשר הם רוצים להתחבר, להידבק במשהו, הם עושים כביכול פעולת התחברות, כמו בשורש. כביכול מאחדים את שני הרצונות, ועושים מהם רצון אחד. אם לוקחים מחבר רצון כביכול מתוקן, השתוקקות לרוחניות, רצון לבורא, לא חשוב עד כמה הוא מתוקן, אנו כאילו מחברים למעלה את שני הכלים יחד.
רק הפעולה הזאת נתונה לבחירתו החופשית של האדם, וכתוצאה ממנה נוצרים באדם שני כלים, נוסף לו גם הרצון של החבר. ואז הוא מזמין מלמעלה אור ששייך לשתי הנשמות. כך אפשר לצרף רצון של כל חבר וחבר.
מה ניתן לקחת מחבר?
לא ניתן לקחת דבר מחבר. אפשר רק להתפעל ממנו באופן חיצוני, מהדרך שבה הוא עובד, מצורת המחשבה שלו. כדי להתפעל מחבר צריך לצפות בו בלי ידיעתו ולחקור את מעשיו. להסתכל, למשל, איך הוא כל הזמן כותב בשיעור, בניגוד לי, שלא כותב בשיעור. אני תוהה למה הוא כל הזמן רושם, משער שאולי הוא משתמש במה שכתב מאוחר יותר, עושה עם זה משהו בבית. יש להסתכל רק על דברים טובים, ולעצום עיניים אל מול דברים רעים.
יש לשקול את החבר תמיד לכף זכות, לראות עד כמה הוא לומד וכמה הוא משתדל. להתבונן בכל מיני פרטים קטנים ולהפיק מהם תועלת. זה נקרא לדון את החבר לכף זכות. לראות בו רק טוב, כי ממנו אני לוקח טוב כדי שיהיה לי טוב, כדי שיהיו לי חומרי דלק.
לכן לעולם אין אדם חייב לעשות דבר או לא לעשותו. מדובר בתיקון האישי של אדם, התיקון הפרטי. התורה לא אוסרת דבר, היא רק נותנת עצות לטובת התקדמותו האישית של אדם. כל האיסורים, כל העצות נועדו להיטיב עמו. אם לא דנים את החבר לכף זכות, אי-אפשר לקלקל לו שום דבר, אבל גם לא ניתן לשאוב ממנו עזרה או לקבל ממנו כוח נוסף, ואז, ההפסד הוא כולו שלנו.
למה נדמה שאחרי יגיעה, במקום להתקדם אני הולך לאחור?
אם אדם התייגע ורואה שהוא נסוג, הולך אחורה, סימן שהוא נמצא בתהליך התגלות של כלי חדש. מתי נדמה שהולכים "אחורה"? כשמתגלה כלי ללא מילוי. זה קורה כשנכנסים לקו שמאל, לגילוי כלי חדש, ל"אחוריים" חדשים. זאת למעשה התקדמות הנחווית בצורה שלילית, בתחושת ריקנות יתר, שאחר כך מתמלאת בתיקונים ובאורות.
במצב הזה נמצאים בשמאל, וממנו הולכים אחר כך לימין. מהתחלפות ימין ושמאל עוברים מה שנקרא "ירידות ועליות". אבל הן אינן ירידות ועליות, אלא שני שלבים של תיקונים. שהרי כך צועדים, שמאל, ימין, שמאל, ימין. בשמאל האדם מרגיש ריק ונדמה לו שהוא הולך לאחור. ובאמת, הוא הולך לאחור, הוא מתרחק מרוחניות. מורידים אותו כדי לקחת כלים תחתונים. אבל זה סימן שהוא כבר ראוי לתקן גם את הכלים הללו.
לכן, אדם שיש לו ניסיון בעבודה רוחנית שמח כשהוא חווה ייאוש, בלבול וערפול. הוא שמח שבאים אליו מצבים שהוא אינו מתמצא בהם, שהוא מרגיש מפוזר, כי כל התחושות הללו הן סימן שמוסיפים לו כלים.
ואם אדם מרגיש שהכול טוב?
אם אדם מרגיש שהכול טוב, שהוא נמצא בקדושה, שהוא מלא כרימון, סימן שהוא לא משקיע די יגיעה או שהוא מתייגע רק מבחינה גופנית, לא פנימית. הוא יכול ללמוד מכך שהחיפוש שלו נעצר ונראה שהוא לא מחובר עם חבריו, אף על פי שפיזית הוא נמצא בחברתם ועובד עמם כל הזמן.
להיות מחובר עם החברים פירושו לראות בהם דבר כלשהו שחסר לי. לאדם המרגיש שהכול טוב חסרה, כנראה, מידת הקנאה. הוא מסתפק במה שיש לו. הוא נמצא רק בקו ימין, מרגיש צדיק, שרוי בשמחה. במקרה כזה נעצרת הגדילה והוא לא רוכש כלים חדשים. זאת צרה אמיתית. אמנם התרוממות רוח היא נפלאה, אבל כנגד זה חייב לבוא כל הזמן איזון מצד שמאל. בכל פעם מוסיפים לאדם כלים, וכל פעם הוא מושך לצד ימין.
מה צורך בימין בלי שמאל? כך אי-אפשר לגדול. גדלים רק כשניזונים מ"בשר". מהיכן מקבלים "בשר?" מכלים הדורשים בירור. לאדם השרוי בטוב חסרה מידת הקנאה - "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אין התפתחות בלי קנאה בדרך שבה החבר לומד, איך הוא רושם, מה הוא עושה, וכולי. זאת קנאה טובה ומועילה. היא אינה תחרותית, פוסלת או פוגעת. אין פה עניין של הכשלת החבר ורצון שלא ילמד טוב כמוני ושלא יצליח כמוני, אלא קנאה המביעה שאיפה להיות כמותו, בלי להחסיר ממנו.
האם תיתכן התקדמות גם כשנמצאים בחשכה ומרגישים התרחקות?
חשכה גם היא התקדמות, אבל בקו השמאל. זאת אותה העלייה, רק בשמאל. בזמן שאדם חש שרוי בחשכה, הוא אינו יכול להרגיש את עצמו שלם, אחרת לא ירגיש בחשכה. החושך חייב להיות מורגש לשם התקדמות, והמגמה שלשמה האדם יורד לחשכה ומה הוא עושה שם, בחושך, הם המשמעותיים.
ב"תלמוד עשר הספירות" (חלק י"ב) לומדים מה הם תיקוני ערב ולילה, שעושים המקובלים. יש לעשות הרבה תיקונים, לרדת לחשכה, לעבוד בתוכה, לעשות תיקונים בשינה, ולא לרצות כביכול להיפטר מהנשמה ולקחת מדרגה חדשה, נשמה חדשה. כדי ש"יום המחרת" יביא דרגה חדשה, יש להתכונן מה"לילה".
איך ניתן לשהות בהרגשת החושך ובו בזמן לחוש התרוממות רוח?
גם בלילה צריך להיות בהתרוממות רוח. אם אדם מתייחס לחושך כמועיל, הוא שמח בו, מברך את הבורא ודובק בו גם בחושך. זה לא נעשה בדרגה שלנו, אלא בדרגות רוחניות. שם אדם עושה בכוונה כל מיני תיקונים כמו: "שישים נשימות סוס", תיקונים בלילה, בתרדמה - בדורמיתא, וכולי, כדי לעבור מדרגה לדרגה. אלו התרחשויות מופלאות.
מתוך החשכה נגלות כל ההבחנות. אחר כך נותר רק להוסיף כוונה ולתקנן. הרצונות החדשים מתגלים מתוך החשכה.
מה זה "שמח בחושך"?
"שמח בחושך" פירושו לשמוח במטרה. "חושך" זה המצב שנמצאים בו, והשמחה היא על מה שמביא החושך. האדם עשוי להיות במצב לא טוב, ועם זאת מאיר לו אור מקיף, שדרכו הוא מרגיש הן את החושך והן את התוצאות הטובות שיביא לו בעתיד.
זהו ודאי אינו אותו "חושך" שמרגישים בזמן ההכנה, אז מרגישים רק בלבול, ריקנות, חולשה וחוסר אונים. בחושך המורגש כתוצאה מהארת האור המקיף יש גם תוספת העתיד, רוחניות, הנקרא "אור של אמונה", אבל זה עדיין חושך.
כשרבי שמעון ירד לדרגת "שמעון מן השוק", מתוך הדרגה הזאת הוא קבע שהוא נמצא עכשיו כ"שמעון מן השוק", וכנראה שהדרגה שכנגדה תהיה דרגת גמר התיקון. מתי הוא קבע זאת? כשנמצא עדיין בדרגת "שמעון מן השוק", ולא מתוך מצב אחר.
האם הוא ירד לדרגת "שמעון מן השוק?" ירד. אבל מי ירד? רבי שמעון. הוא לא הפך ממש לשמעון מן השוק, אלא הפך רבי שמעון שהתלבש ב"שמעון מן השוק". הוא נמצא בקומה הנמוכה הזאת, אבל הוא קובע מתוך המצב הכללי שלו מה תביא לו הדרגה הזאת.
גם לפני המחסום מרגישים מצבי חשכה בדרך אחרת, כדי שלא נתפעל כל כך מנפילות. כל המצבים המתרחשים לאחר המחסום, מורגשים בצורה מסוימת לפני המחסום. אמנם בעולם החומר שלנו, לא בחומר הרוחני, אבל מורגשים.
תיקון מסך על הרצון לקבל נקרא "מעשה", שמשמעו לקחת רצון רע ולהפכו לרצון טוב. כי במצוות התורה יש תרי"ג עיטין, עצות, איך לתקן את הנשמה. ואחר כך תרי"ג פקודין, פקודות, איך למלא באורות את "המצוות", את החלקים המתוקנים.
אם אדם מתקן את כל החלקים, וממלא אותם באור הנקרא "תורה", אז הוא זוכה לתורה הכללית. כשמגיעים לתיקון של כל הכלי, מתגלה האור הכללי שנקרא "קדוש ברוך הוא".
מהו "כל התורה היא שמותיו של הקב"ה"?
מהם "שמותיו של הקב"ה"? הדרך שבה מתלבש האור בכלי, והכלי מרגיש התפעלות מהאור, ממה שהוא עושה, מתכונותיו: "הוא רחום אף אתה רחום". אם האדם מתקן את עצמו במידת רחום, במידה הזאת הוא מרגיש שגם הבורא רחום. וזה נקרא שהגיע לידיעה, לגילוי השם הקדוש "רחום".
כל התורה הם אותם אורות שמתלבשים באדם, ומאפשרים לו לחוות מי הוא הבורא. הבורא הוא כללות האור, והאדם מקבל את כללות האור במנות, לפי מידת התיקון שלו. אם הוא מקבל את כל התורה, את כל האורות יחדיו, הוא מרגיש את כל הבורא, חווה אותו.
למה אסור לקרוא את התורה כסיפור היסטורי? למה "אל תעשה פסל ודמות" הוא האיסור החמור ביותר בתורה?
מפני שאם אדם מדמיין גשמיות במקום רוחניות, הוא לא יכול להגיע לרוחניות. הוא לא גורם שום נזק, לא לבורא, לא לקב"ה וגם לא לכל העולם, אבל הוא נשאר בדרגת בהמה. הוא קורא רומן. לכן קיים האיסור, ולכן האדם מחויב להתייחס לתורה כשמותיו של הקב"ה, כי רק כך היא תביא את האדם למטרה.
משה כתב את התורה בצורת סיפור, כי לא היתה ברשותו שפה אחרת שתעביר את המשמעות שרצה להעביר. כל צורות הכתיבה האחרות: שפת האגדה, שפת המדרש, שפת ההלכה, שפת הקבלה, הן צורות כתיבה שבהן הרבה יותר קשה, כמעט בלתי אפשרי, להביע את כל הפרטים והפריטים שרצה להביע. לכן השתמש משה בדרך הסיפור והדימוי, בשפת הסיפורים.
עד כמה קשור מעשה גשמי יומיומי לרוחניות?
יש להבדיל בין הנשמה הלובשת דמות אדם, שאותה צריך לתקן, לבין הגוף. מה שאדם עושה במשך היום כלפי סביבתו, בגופו או ברצון הבהמי והאנושי שלו, לא שייך לתורה, לא שייך להתקדמות, לא שייך לבורא. אנשים חיו גם לפני שידעו על תורה ומצוות. היו להם בני זוג וילדים, מקום לגור בו ואמצעי קיום. כל זה לא שייך לרוחניות.
חיים רגילים, מנותקים מהקבלה, לא שייכים לרוחניות. הם קיום השייך לגוף, קיום גשמי, בהמי, בעולם הזה. קשה לומר שהם מנותקים לחלוטין מהעולם הרוחני. הם לא מנותקים, כי כל הקיים זה "ענפים" שצמחו מהשורש הרוחני. ניתן לדמות חיים מנותקים מהקבלה לרצון לקבל שנמצא בדומם, בצומח, בחי, במדבר של העולם הזה, שבהילוך האטי שלו הוא הולך ומתקדם לגמר התיקון על פי השעון הכללי של המציאות.
איך בכל זאת נוצר קשר בין המעשה הגשמי לעולם הרוחני?
הרצון הכללי לקבל, הרצון לקבל של כל בני האדם, הגיע לדרגה שבה התחילו לרדת חלקי נשמה מלמעלה. זאת אומרת, על הרצון לקבל שמלובש בכל האנושות התחיל להאיר אור מלמעלה כדי לברר אותו. כשמאיר אור מלמעלה, נכנסת נקודה שבלב.
הנקודה הזאת נכנסה באברהם, והוא היה הראשון שגילה את הבורא. ממנו התחילה כל שושלת התלמידים, כל עניין הקבוצה. ללא הגילוי הזה של אברהם, כל האנושות היתה ממשיכה להתקיים בלי בירור רוחני, ומתקדמת לפי השעון הכללי של כל היקום, של כל המציאות.
מאברהם והלאה מתחילה באדם בחירה חופשית. כשמאיר האור, כבר יש לאדם אפשרות לפעול פעולות נוספות מתוך עצמו. אילו פעולות הוא יכול לעשות? רק של חיבור בין הנשמות. לכן כל אדם זקוק למישהו לידו, לחבר שיוכל להתפעל ממנו, לקחת ממנו דוגמה. הוא לא יכול להסתפק במישהו המרוחק ממנו.
הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם היא לקבל חיסרון נוסף מהשווה לו. והבחירה הזאת היא אותה בחירה שהיתה בזמנו לאברהם. כאשר הבורא אומר לו: "וארבה את זרעך ככוכבי השמים", "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וכולי, הוא בעצם נותן לו תנאים לבחירה חופשית.
כדי שאדם יתפעל מאחר, ייקח ממנו רצון, את מקומו של מקובל אחד תפסה קבוצה של אנשים קרובים זה לזה, קבוצת מקובלים שנקראה "יהודים", "עברים", שעברו לשכון בארץ ישראל.
למה מסכימים עם הזלזול בגשמיות?
ברוחניות לא קיימת הסכמה או אי הסכמה עם מה שקורה. ברוחניות יש קביעת המצב שנמצאים בו וקבלתו. והמצב שאדם נמצא בו תלוי בעוצמת האור שמאירה עליו. בא אליו אור מסוים שמחזיק אותו בדרגה מסוימת, הוא מכונה "גנב". בא אליו פחות אור, הוא נחשב "גזלן". בא אליו יותר אור, הוא "צדיק".
לכן אין טעם לומר: "אוי ואבוי, אני גזלן!" כי המצב קורה מעצמו, האדם רק מגדיר אותו ונותן לו שם. יכול אדם לשקר לעצמו ולהתהדר בתווית של "אני צדיק", אבל זה לא ישנה אותו ולא יהפכו לצדיק, הוא רק ירגיש קצת אחרת.
מדובר בקבלת המצב עצמו כמו שהוא, ולא בתגובה עליו. אם ירצה אדם או לא ירצה, יסכים או לא יסכים, ככה זה. כשאדם מתחיל לעסוק בפנימיות, הוא מזלזל בגשמיות כמעט לחלוטין. איננו שופטים את התופעה אם טובה היא או לא טובה. זה אינו עומד לשיפוטנו. כמו בטבע, לא שופטים אריה שטורף אילה אם נהג נכון או לא נכון, כי טבעו מחייב אותו לטרוף. כך גם אצל מי שהולך בדרך הרוחנית. טבע העבודה הרוחנית מחייב בכל רגע ורגע לזנוח את הגשמיות.