7. בחירה חופשית
שיחה (31.5.02) על מאמר: "מהו שאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת ויקרא, עמ' 19
יש חלוקה בין מי שחי חיים רגילים לבין מי שפרט לכך, רוצה להתקדם הלאה, רוחנית. השוני ביניהם הוא, שבאדם בעל רצון להתקדם יש "מרגלים", יש לו ספקות, ועליו לפנות לבורא שיעזור לו. הוא מרגיש שעדיין חסר תוכן לחייו, מפני שהנקודה שבלב דורשת מילוי, והמילוי שלה יתרחש רק אם היא תתמלא בהרגשת הבורא, בחוויית האור.
הפנייה לעזרה מהבורא היא תחושה מיוחדת שאדם מרגיש, שמביאה אותו ללימוד הקבלה. ואז הוא נתקל ב"מרגלים" שלא נותנים לו מנוח, וכל הזמן גורמים לו ספקות בדרך. הוא שואל את עצמו למה הוא הולך בדרך הזאת, מה הוא מחפש בחיים. הוא תוהה אם לא מספיק לו מה שיש. מה עוד חסר לו?
ה"מרגלים" הם אותן הסיבות, אותם הכלים, שבאמצעותם האדם מתקדם הלאה. ה"מרגלים" נדמים ככוח שלילי שפועל עליו, אבל בעצם הם שליחי הבורא, שמטרתם לקדם את האדם באופן מדויק לכניסה נכונה לארץ ישראל.
לשם מה תכנן הבורא עבור האדם את כל התהליך הזה? מפני שלא די בקיום מצוות כדי להשיג מה שנמצא בתורה. יש להשיג רצון נוסף, את הרצון "ולדבקה בו" - לדבוק בבורא. זאת המטרה הסופית. והרצון לדבוק בבורא הופך נחוץ רק אחרי שאדם רואה שאין דרך אחרת להגיע לפתרון ולהתמלא.
לכן כל האכזבות וכל הבעיות שיוצרים "המרגלים" מייאשות את האדם כל פעם מחדש מלהצליח להשיג מה שהוא רוצה בכוחות עצמו. וכך לאט לאט מתרקמת בלבו הרגשה, נכונות, ידיעה, שבלי עזרת הבורא, לעולם לא יוכל להגיע למה שהוא רוצה. ממש כמו ילד שמאוד רוצה משהו, ובסופו של דבר מכיר בחוסר האונים שלו ומבין שהשגת רצונו תלויה באביו. רק אביו יכול לעזור לו להשיג את רצונו. כך מכיר האדם לאט לאט בנחיצות לפנות לבורא.
כי "יצר האדם רע מנעוריו". רצונו של האדם וטבעו הפוכים לחלוטין מהבורא, ובלי תחושת הנחיצות הזאת הוא לעולם לא יפנה אליו. לכן, באמצעות האכזבות, האדם רוכש רצון לפנות לבורא, ואז הוא מגיע לדבקות. אז הוא רואה שכל הדרכים שסלל לו הבורא - המרגלים, האכזבות, המילויים הקודמים - כל המדרגות, הן רק כדי להביאו להזדקק לבורא.
"האני" של האדם, הרצון לקבל, נברא יש מאין. הפוך מטבע הבורא. ככל ש"נהפוך הוא" את הרצון לקבל לרצון להשפיע, על ידי הכוונה על מנת להשפיע, כך יתקרב האדם לבורא עד שיידבק בו, לפי השתוות הצורה.
מכאן, התיקון הוא לא ברצון. את הרצון האדם לא יכול לשנות, זה הטבע שלו. אפשר רק לתקן את אופן השימוש ברצון ואת מטרת השימוש בו. אם השימוש ברצון מכוון לדבקות בבורא, להשתוות איתו, מתחילה להיווצר הקרבה אליו. ככל שמתקרבים, מתמלאים באור העליון, ואז שורים בשלמות ונצחיות.
האדם יכול רק להכין את הכלים שלו, ואז השפע שנמצא ב"י-ה" דשם הוי"ה, בחוכמה ובינה, ממלא אותם. איך? כתר, בחינת שורש, היא מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שממנה יורד האור. ובחינות חוכמה ובינה, אבא ואימא (או"א), מכינות את האור. זאת המערכת העליונה, שהיא מקור כל התוכנית. היא האור העליון.
ובחינות זעיר אנפין ומלכות, זו"ן, זכר ונוקבא, הם התחתונים, ה"בנים", המעשים הטובים שלנו. במידה שהתחתונים מתאימים לעליונים, במידה שזעיר אנפין ומלכות מתאימים לחוכמה ובינה, במידה הזאת הם מתמלאים בשפע שנמצא שם ללא הגבלה, ואז הם מגיעים למטרת הבריאה.
זה מה שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמתחילים מתחושת ריקנות, מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?" והתירוץ שלה הוא "טעמו וראו כי טוב ה'". האור העליון הזה, שחייב למלא את הכלים, את נשמתו של הנברא.
בסופו של דבר, זעיר אנפין צריך להידמות לחוכמה, ומלכות צריכה להידמות לבינה, כמו שכתוב: "עתיד מ"ה להיות ע"ב וב"ן להיות ס"ג". זה התנאי להגיע לגמר התיקון.
למה נחוץ לעורר באדם יצר רע?
בעל הסולם מתאר את כל התהליך ב"הקדמה לספר הזוהר": במצב ה-א' - הבורא ברא אין-סוף, ודרך חמישה עולמות א"ק ואבי"ע, הוריד את הנברא לעולם הזה. במצב ה-ג' - על הנברא לשוב בכוחות עצמו לאותה דרגת "אין-סוף". כל התהליך הזה נקרא "מצב ה-ב'".
מה ההבדל בין מצב ה-א' למצב ה-ג'? באין-סוף הנברא נמצא במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו באופן מלא. אור וכלי מאוחדים במצב שלא משתנה, המצב היחיד שהבורא ברא, המצב הנצחי, המושלם. אבל במצב הזה הנברא נמצא כמו עובר בבטן אמו, בדרגת עביות דשורש, דרגה שבה הוא מרגיש רק את אור הנפש, נפישה. וכדי להשיג את עניין הדבקות בבורא, עליו לעבור את בניית הכלי, ושכביכול הוא עצמו יוליד את הרצון לדבקות בבורא.
חסר לו חיסרון. כדי לברוא את החיסרון, על הנברא לרדת למצב הפוך מאין-סוף, ובכוחות עצמו, מעוצמת רצונו, לעלות חזרה לאין-סוף עם החיסרון, מה שנקרא "העלאת מ"ן". הוא עושה זאת על ידי תפילה ומעשים טובים. על ידי התיקונים מעלים את הנשמה עד אין-סוף.
וכדי לעשות את העבודה הזאת, צריך שיהיו באדם שני כוחות מנוגדים, שני מלאכים. שני הכוחות הללו, שהם תכונות האור ותכונות הכלי, כבר קיימים באין-סוף, אבל שם הם נמצאים בשלמות ודבקות, ועליהם להיות מנוגדים וקוטביים.
כדי שיהיו מנוגדים, מתרחשת פעולה רוחנית הנקראת "שבירת הכלים", שבה נשבר המסך, הקשר בין הכלי לאור. ובשל כך שאין מה שידביק ביניהם, האדם מתחיל להרגיש בתוכו שני כוחות נפרדים, מאבק בין כוח הטוב וכוח הרע, יצר טוב ויצר רע. כוח הטוב הוא ניצוץ הבורא, "חלק אלוקי ממעל". וכוח הרע הוא ל"ב האבן, עמלק, ג' הקליפות הטמאות.
והאדם נמצא באמצע, בין שני כוחות, טוב ורע, כ"קליפת נוגה", שהיא לא טוב ולא רע. תלוי לאיזה מן הכוחות הוא משייך את עצמו, לטוב או לרע. לכן קליפת נוגה נקראת "חצי טוב וחצי רע".
אם כך, איך ניתן לדעת איפה הטוב ואיפה הרע? הדרך שלנו רצופה תמיד בירידות ועליות, עליות וירידות. קודם נכנסים לקו שמאל, אחר כך רואים שהוא רע, ואז הולכים לימין, ושוב נכנסים לשמאל, ושוב הולכים לימין, וכך האדם נע בין שני הכוחות הללו ועולה עד גמר התיקון.
אי-אפשר לעלות מדרגה באופן ישיר. יש ליפול קודם לשמאל, לבדוק שהוא רע, ואז ללכת לימין. למה לא הולכים לימין במקום לשמאל? מפני שמלכתחילה נמשך טבענו ליצר הרע, כמו שכתוב: "יצר לב האדם רע מנעוריו".
איך מתבצעת הבחירה בין טוב לרע מתוך האמצע?
"אמצע" פירושו, שטוב ורע נראים זהים. אבל איך רואים ומבדילים? הרי בעולמנו אין תוויות של "טוב" או "רע" המודבקות על כל הרצונות, על כל התאוות, על כל המעשים. אם כך היה, לא היתה מתאפשרת בחירה. האדם מוקף בכל מיני אפשרויות שוות, נמצא ביניהן.
אבל אם האפשרויות שוות, איך אפשר לבחור? איזו בחירה יכולה להיות ב"קליפת נוגה", בחצי טוב וחצי רע, או לטוב או לרע, אם לא יודעים באיזה כיוון לבחור? הרי האדם אינו יודע מראש מה עומד לפניו. אם היה יודע מראש, איזו בחירה היתה לו? ואיך בכל זאת הוא בוחר?
רק בעזרת ירידות ועליות, באמצעות הכישלונות - "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא" - ולפי הכישלון, לפי ההרגשה כמה הדבר הפוך מהמדרגה הרוחנית, משלמות, ממצב הבורא, האדם מגיע להכרת הבורא על דרך השלילה, יודע מי הוא ומה הוא. כיתרון אור מתוך חושך. ואז האדם משתוקק אליו. כך אוסף האדם את כל ההשתוקקויות הללו, עד שבונה רצון אמיתי. עד שמגיע לידי צעקה לבורא, מקבל כוחות, ונדבק בו. זה קורה רק מתוך תחושת הכישלון.
כל המלחמות המוזכרות בתנ"ך, עם עמלק, עם הקליפות, כל מלחמות הכיבוש, הן בירורים של ההבחנות שצריך לעבור כדי להגיע ל"ארץ ישראל" ("ארץ"רצון, ישראל"ישר" "אל"), מקום שבו רצון האדם משתווה בדיוק לרצון הבורא - ישר אל, במקום שבו האדם מקבל מסך בגובה של האור, המתלבש בדרגת אין-סוף.
מהי מטרת הבריאה, "לדבקה בו" או "ליהנות לנבראיו"?
"ליהנות לנבראיו" הוא מצב, ו"לדבקה בו" היא פעולה. על ידי "ולדבקה בו" האדם מקבל את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אם מתקדמים נכון למטרה, הולכים בקו האמצע, שהוא לא ימין ולא שמאל, אלא איחוד של שניהם. משמאל מקבלים רצונות, מימין מתקנים אותם בכוונה על מנת להשפיע, ומשניהם עולים בקו אמצע.
ב"פרי חכם - אגרות", עמ' ס"ג, מתאר בעל הסולם איך עושים את הפעולה הזאת - "ואבאר לך סוד עמוד האמצעי, שהוא סוד 'אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא'":
א) "אורייתא" - האור, החוקים, חוקי ההתקדמות.
ב) "קב"ה" - המטרה.
ג) "ישראל" - האדם, הנשמה אשר משתוקקת לחזור לדרגה שדבוקה בבוראלייחוד.
ד) "חד הוא" - מצב ה-א' ומצב ה-ג' הם אחד, והאדם צריך בכוחות עצמו לעלות למצב הזה.
"כי תכלית הנשמה בבואה לגוף" - למה בעולם הזה אנחנו עשויים גוף ונשמה? כדי שהנשמה "שתזכה בעודה מלובשת בגוף", בזמן שאנחנו חיים כאן, בעולם הזה (בקבלה אף פעם לא מדברים על אחרי המוות, מדברים רק על מה שאדם חייב להשיג בזמן שהוא חי כאן, בעולם הזה), "לשוב לשרשה ולהידבק בו יתברך".
בחיים האלו האדם צריך לעלות בכל סולם המדרגות, החל מהדרגה הרוחנית שנקראת "העולם הזה", שהיא הדרגה המנוגדת למצב הטוב, מנוגדת למטרה, ועד גמר התיקון. מי שלא עושה את הדרך בגלגול אחד, יעשה אותה בכמה גלגולים.
לאורך כל הדורות מתגלגלות אותן הנשמות וחוזרות לעולם הזה, כדי להגיע, בסופו של תהליך, למצב ה-ג' – "כמו שכתוב: לאהבה את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו ולדבקה בו". גמר העניין הוא "ולדבקה בו". כלומר, כמו שהיתה בטרם התלבשה בגוף.
מה לעשות בכל מצב כדי להתקדם?
לא צריך לעשות דבר. אם קובעים מה צריך, מקלקלים את כל התהליך. מאין יידע האדם מה הוא צריך? יש רק כוח אחד שיכול לעזור לו, המאור המחזיר למוטב.
לאדם עצמו אין שום שכל וידיעה מראש איך ללכת ממצב למצב. כי כל מצב, לפני שנכנסים אליו, כאילו נתקלים בו בפעם הראשונה. אם אין עדיין כלי חדש, אין שום מושג איך הוא בנוי, איך לתקן אותו, איך למלא אותו באור.
בכל מדרגה ומדרגה חייבים ללכת שמאל, ימין ואמצע, שמאל, ימין ואמצע. מצד שמאל משיגים כלי, מצד ימין מתקנים אותו, ואחר כך, בקו האמצע, ממלאים אותו. כל עוד לא נמצאים במדרגה עצמה, לא יודעים מה לעשות. לכן הדרך נקראת "מדרגות". מה שעדיין לא הושג, איננו בנמצא.
אם לא יודעים דבר, איך בכל זאת מתקדמים?
יש לכך פתרון פשוט מאוד. לומדים דרך ד' בחינות דאור ישר, שהאור בורא את הכלי, בונה את הכלי, ונותן לכלי את כל התכונות. אחר כך הוא הופך את הכלי מטוב לרע ומרע לטוב, ועושה בו כרצונו. צריך שאותו אור ימשיך לעבוד עלינו. אין פתרון אחר.
לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה: "ולפי זה, יש לשאול, אם כך, למה זה חייבו המקובלים לכל איש, ללמוד חוכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים". לא נדרשת הבנה, רק רצון, השתוקקות. אם יש לאדם השתוקקות, יש לו סגולה. אם אין לו השתוקקות, לא ניתן לעשות דבר.
"אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות" - יגיע לגמר התיקון " ולדבקה בו" - "אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה ליהנות לכל נברא". כל אחד מאיתנו כבר נמצא במצב של גמר תיקון, אלא שעליו לגלות את המצב הזה בעצמו, כפי שכתוב: "ואכלתי ישן נושן".
"אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה" אולי בגלגול השני, אולי בשלישי, וכן הלאה. זה התהליך. "עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך שחשב עליו" האדם חוזר ומתגלגל לעולם הזה עד שמגיע להרגיש את האין-סוף, שבו הוא נמצא כבר עכשיו, רק לא מרגיש זאת.
האדם במצבו הנוכחי נמצא בחוסר הכרה. לאט לאט הוא מנקה את כלי הקליטה שלו, מרגיש עוד ועוד עד שמגיע לגמר התיקון. מה האדם מתקן? הוא מתקן את הכלים שלו ומרחיב את יכולתם להרגיש את המצב שנקרא "גמר התיקון".
אם אדם לומד נכון, לפי התנאים שכתבו המקובלים, בזמן הלימוד הוא מקבל מלמעלה כוח שמוליך אותו למטרה. מוליך אותו בכל מיני צורות. מביא עליו בכוונה כישלונות ואכזבות כדי שירגיש שהוא זקוק לעזרת ה'. ההתקדמות היא רק על ידי האור, לכן אין דרך אחרת פרט ללימוד בספרי קבלה.
למה אי-אפשר להיעזר בשכל להתקדמות רוחנית?
בעל הסולם מדגיש: "ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים", הכוונה למה שלומדים לאורך כל הדרך. אם אדם עוזב את דרגת הדומם שלא משתנה, ורוצה לעלות, הוא אף פעם לא יודע מה זה למעלה. ממש כפי שילד לא יודע מה זה להיות מבוגר בחמש שנים מגילו היום. אין בתוכו את החוויה הזאת, גם כשיש לפניו דוגמאות.
בהתקדמות רוחנית אין אפילו דוגמאות. לכן הקבלה נקראת "תורת הנסתר". מה נסתר? כל פעם נסתרת מהאדם הדרגה הבאה שלו.
האדם רוצה להשתמש בשכל לעזרתו, אבל אם יכול היה להיעזר בשכל, הוא לא היה זקוק לדבר, לאיש, לא לבורא ולא לחברה. לכן ניתנים לו כל התנאים האלה, נותנים לו חברה, נותנים לו בורא, ושכל לא נותנים, והבנה לא נותנים. נותנים יותר אכזבות ויותר בלבולים.
אדם בא ללימוד עם כל הניסיון שצבר בחיים, ופתאום מסבירים לו דברים שהשכל לא מבין, ואז הוא נתקף בלבול, הוא לא מתמצא, הוא כאילו נזרק כל הזמן לעולם זר לו, שאת חוקיו הוא אינו מכיר. בהתחלה הוא חושב שהרב שלו לא מבין כלום בחיים. אחר כך הוא רואה שהרב שלו מבין בחיים, אבל הוא עצמו לא מבין כלום.
כך מרגישים תמיד כלפי המדרגה הבאה. זה קורה כך בכוונה, כדי לחייב את האדם לפנות לאור, שהוא המחזיר למוטב.
היכן יש לאדם בחירה חופשית והיכן אין לו בחירה כלל?
הרב"ש כותב על זה במאמר "עניין שיתוף מידת הרחמים בדין", שבספר "דרגות הסולם": "עיקר העבודה היא הבחירה, היינו 'ובחרת בחיים', שהיא דבקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכים להיות דבוקים בחיי החיים". במקור החיים, בבורא. מכל הפעולות שאדם עושה בחייו, רק פעולה אחת נתונה לבחירה חופשית.
אם אדם חוקר את עצמו מנקודת מבט של מדען, הוא נוכח לדעת שבכל המערכות של הגוף הביולוגי, בכל הפעולות הפיזיולוגיות שלו, כולל בכל מורכבותו של המוח, שרק שני אחוזים ממנו מנוצלים, הוא לא קובע דבר באופן רצוני. הכול מתפקד מעצמו. גם המוח, גם הלך המחשבה, גם ההתמצאות כביכול בחיים, כולל הבחירה לעשות כך או כך, הכול פועל באופן אוטומטי, כמו על ידי מחשב שהוזנו בו נתונים, והוא קושר אותם לפי נתונים התחלתיים שהיו בו, לפי האופי שלנו.
האדם מגלה שהוא אינו שונה מכל חיה אחרת, הפועלת רק לפי חוקי הטבע, בלי שום יכולת לבחור משהו או להכניס נתונים נוספים. גם אין לו מאין לשאוב את הנתון הזה, מי יגיד לו מהו? מאיזו תופעה בחיים סביבו יוכל ללמוד אותו? הרי כל מה שנקלט בתוך קופסת המחשב שלו כבר נקבע.
אם כן, לאדם אין שום בחירה. בעל הסולם מסביר ב"מאמר החירות", שאין לאדם בחייו שום פעולה חוץ מאחת - "ובחרת בחיים". וליתר הפעולות, הוא מדגיש, לא כדאי להקדיש תשומת לב, כי הן כולן מתגלגלות מעצמן, אם רוצים או לא רוצים. אם כל תשומת הלב של האדם מופנית לנקודת הבחירה היחידה שיש לו, הוא מצליח. כך הוא בונה את עצמיותו.
"ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה", אין אדם. מה זה "השגחה גלויה"? כל המציאות, כל הבריות, הכול מתפקד על פי תכנון ותכנות פנימי, ואז האדם כאילו אינו קיים.
"ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מידת הדין, לעיניים" מפני שבהשגחה גלויה אין בחירה, והמטרה היא שהאדם יהיה עצמאי, שיקבע משהו בעצמו. לשם מה? כי על ידי העצמיות שלו הוא ירגיש מי הוא, יידע מה הוא. באמצעות פעולה מצד עצמו יוכל להגיע בעצמו לדרגת ה', לדרגת הבורא. כי "לדבקה בו" זה אומר להגיע לאותה רמה, לזהות מוחלטת, ולהידבק שווה בשווה.
"שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון, שיש חיסרון בהעליון", ההסתרה של העליון נעשית כדי לתת לאדם בחירה. על ידי מה נותנים בחירה לאדם? נותנים לו הרגשה, מחשבה, שהעליון, העולם הרוחני, לא קיים, ושהוא סתם חי בעולם הזה כמו בהמה ואיש אינו משגיח עליו. דווקא לאלה שרוצים להתקדם, לאלו שרוצים לקדם אותם, לעשות מהם בני אדם, לתת להם בחירה, דווקא לאנשים הללו נותנים הסתרה.
את התחלת ההסתרה הזאת אנחנו מרגישים במצבנו הנוכחי. איך? כל מי שרוצה להשיג משהו מהלא ידוע, זה נקרא שכבר יש אליו קצת הסתרה. האח"פ דעליון (השכבה התחתונה של המדרגה העליונה) כבר מתחיל לעבוד על האדם כך שהוא מושך אותו ומפתה אותו לחפשו על ידי ההסתרה.
"שאין גדלות בהעליון" זה מה שהאדם מרגיש. אם הוא מרגיש כך, הוא נכנס לייאוש. הלימוד לא מושך, הדרך נראית לא ברורה. זאת אומרת, הוא כבר החל בתהליך.
"ואז המדות של עליון מונחות אצל התחתון, נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במדות העליונות", נראה לתחתון שגם בעליון אין שום חיות. למה? מפני שבכוונה העליון פורק עצמו מן האור ומראה לתחתון שאין לו דבר.
"היינו שאין לו שום טעם בתורה ומצוות, שהן בלי חיות". לכן אומרים שמסוכן ללמוד קבלה. כי אפילו אנשים שמקיימים תורה ומצוות, ועושים את כל שנדרש לעשות, כשהם בירידה, הכול נראה להם כה חסר טעם וחסר ערך, עד שהם מתחילים לזלזל גם באלה.
מהי הבחירה?
"ואז יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר", לא בפה, לזה אין שום ערך, אלא להגיע להבנה, לידיעת מצב פנימית, בתוך הלב והמוח, "שכל ההסתרה הזאת שהוא מרגיש, היא מטעם שהעליון צמצם את עצמו" בכוונה "לטובת התחתון". מהי הבחירה? להגיע להבנה שצמצום, בלבול ותחושת ריקנות נועדו כולם להעניק בחירה.
"וזה נקרא 'ישראל שגלו, שכינה גולה עמהם'". "שכינה" היא הדרגה העליונה. לפי הרגשתו הנוכחית של האדם, היא נמצאת בגלות. "שאיזה טעם שהוא טועם" כלפי העליון, "כך הוא אומר", מה שווה העליון, "היינו שאין הוא אשם, בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות בהעליון". קביעה של האדם נובעת תמיד מתוך מה שהוא מרגיש, ממה שיש לו.
ואז, מהי הבחירה? "ואם האדם מתגבר", "מתגבר" הכוונה, שכל מה שבידך ובכוחך לעשות - עשה. אין דרך ברורה, ובינתיים, על האדם לעשות כל מיני מעשים צדדיים בקבוצה, ללמוד יחד, לעזור לחברים, להתפעל מהם כדי לקבל כוחות נוספים.
"ואומר, שמה שמוציא טעם מר במזונות האלו", כלומר, בעליון, "אינו אלא משום שאין לו כלים המתאימים, שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע, ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע". אדם אומר שהעליון לא בסדר, שאין בו דבר, "שזה בחינת העלאת מ"ן", ואז התסכול הזה הופך לבקשה.
על ידי זה שאדם לוקח חסרונות מהאחרים סביבו, מלימוד משותף איתם וקבלת אור מלמעלה, הארה, החיסרון הזה, חוסר שביעות הרצון מהחיים, הופך להיות מ"ן, בקשה שהתחתון מעלה. האדם עצמו לא יודע איך הוא מעלה, אלא היחס שלו לעליון נקרא "העלאת מ"ן".
מה עושה העליון לאחר שהתחתון מעלה מ"ן?
"ועל ידי זה העליון מעלה את האח"פ שלו, שעניין עלייה היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג, שיש בהכלים דאח"פ, שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא, שמעלה ג"ע דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון".
כל המדרגות בנויות מעשר ספירות. ספירות כתר, חוכמה ובינה הן "גלגלתא ועיניים", וספירות זעיר אנפין ומלכות הן "אח"פ". כך בנויים כל עליון וכל תחתון. העליון מוריד את האח"פ שלו, את זעיר אנפין ומלכות שלו, לתוך התחתון, וכביכול מרוקן אותם כאילו אין בו דבר.
אם האח"פ דעליון ריק, אין בו אור, אז התחתון מרגיש ריקנות. לשם מה העליון מרוקן את האח"פ שלו? כדי שהתחתון יתקן את הכלים גלגלתא ועיניים שלו, כשאח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון, ב"כלים דהשפעה" שלו.
מה הם "כלים דהשפעה"? שלא רוצה בהם דבר. אם הוא לא ירצה דבר, הוא לא יחוש ריקנות. לכן, הריקנות שהעליון גורם לתחתון היא כדי שהתחתון יקנה מידה, עד איזו רמהאיך וכמה הוא צריך לתקן את הגלגלתא ועיניים שלו.
כי במצב ההתחלתי, הגלגלתא ועיניים של התחתון מקולקלים. התחתון צריך להביאם לידי כך שיהיו חפץ חסד, שלא רוצים דבר, כלים דהשפעה. אם הם יהיו בדרגה שהם לא רוצים דבר, תיקון חפץ חסד, תיקון המסך, הריקנות של העליון לא תהיה מורגשת אצל התחתון כמשהו שלילי. זאת אומרת, העליון מראה לתחתון שהוא ריק, וכך הוא נותן לתחתון קנה מידה עד כמה עליו לתקן את עצמו.
במצבו הנוכחי, האדם מרגיש תחושה קשה של ריקנות, מרגיש כאילו אין לו דבר. זה מה שמשפיע לו אח"פ דעליון. האדם אינו אמור לסלק את ההרגשה הזאת או להתכחש למצבו, אלא להוסיף יגיעה. לכן כתוב, שכל מה שבכוחך ובידך לעשות, עשה. זה קורה כדי שהאדם יוסיף לעצמו כלים, מסכים, כוחות, כדי שאפילו במצבו הנוכחי, כשהוא מרגיש שאין דבר בעליון, הוא יתחיל פתאום להרגיש שיש בעליון הכול, שהוא שלמות, שלו עצמו לא חסר דבר. וזאת לא כי הוא חסר חיות עד כדי כך שלא איכפת לו, אלא לא חסר לו כלום מפני שהעליון הוא טוב, שיש בו הכול, שמכל הטוב הזה לא חסר דבר. ומה השלב הבא? יש להצטייד בכוחות שיתקנו את המצב הזה עד דרגת חפץ חסד של העליון.
ומה אחרי תיקון חפץ חסד?
"ואם האדם מתגבר ואומר, שמה שמוציא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו כלים המתאימים, שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע, ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלית מ"ן, שהתחתון מעלה". האדם עובד כמו שכתוב, ומקבל כוחות.
ועל ידי זה העליון מעלה את האח"פ שלו, "היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג, שיש בהכלים דאח"פ, שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא, שמעלה ג"ע דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון".
האם יכול אדם לקבל "חומר דלק" גם מתוך עצמו?
אדם לעולם אינו יכול לקבל מעצמו כוחות. מאין ישאב כוחות? הרי הוא נמצא בדרגה תחתונה. אם אדם רוצה לעלות לדרגה עליונה יותר, עליו לקבל תוספת רצונות ותוספת מסַכים, שהם תיקונים.
מה ההבדל בין קטן לגדול? לקטן חסרים עוד בשר ועוד שכל. למה לילד קטן לא נותנים כוחות? כי חסר בו עדיין שכל, ואז הוא יכול להזיק. ככל שמוסיפים לו כוח, מוסיפים לו שכל. עוד כוח, עוד שכל. אם לא יהיה איזון בין השניים, זה לא יהיה תקין.
אותו דבר כאן. התחתון מקבל מהעליון תוספת כוח שלילי, רצונות לא מתוקנים, על ידי זה שהעליון מסתיר את עצמו. עכשיו הוא גם צריך לקבל ממנו אור לתקן את הכלים הריקים הללו, ואז הוא משתווה לעליון.
אבל אם האדם לא עושה דבר ושוכב לישון עד שהמצב ישתפר, למשל, המצב לא ישתפר והתיקון לא יתרחש. כי דווקא במצבים כאלה, של תחושת התרוקנות, חייב אדם לפנות לקבוצה, לפנות ללימוד, לנקוט בכל הפעולות שעשויות לעזור לו. הפעולות הללו נקראות "מעשים טובים" - מעשים המביאים אותו לטוב. אין לאדם ברירה אחרת. הוא לעולם לא ימצא בתוך עצמו את הכוחות הללו.
האם לבקש ירידה כדי להתקדם?
אין צורך לבקש ירידות, צריך רק להשתוקק למטרה. אין זה עניינו של אדם אם ייקלע למצב של ירידה או עלייה. המצבים מגיעים בזה אחר זה בהתאם למבנה הנשמה של האדם, שאינו ידוע לו.
במה מתבטאת הבחירה החופשית של האדם?
ב"מאמר החירות" כותב בעל הסולם: "לכן, המתאמץ בימי חייו ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר, הרי הוא ראוי לשבח ולשכר". לרשות האדם עומדת רק בחירה אחת, לבחור כל פעם בסביבה טובה יותר. מה שנקרא "ספרים וסופרים" - לימוד וקבוצה שישפיעו עליו מחשבות טובות כל פעם מחדש, יכוונו אותו למטרה ויתנו לו כוחות להמשיך, "חומר דלק".
אין לו, לאדם, שום ברירה אחרת. למה? מפני שבמצב ה-א' ובמצב ה-ג', כולנו קשורים יחד "כאיש אחד בלב אחד", בנשמה אחת. נשמה שלעת עתה התחלקה לשישים ריבוא חלקים, ל-600 אלף חלקים. אבל במצב המושלם כולנו כלולים יחד. ורק משם, מלמעלה, אפשר לקבל תוספת רצון, תוספת כוח. יש למשוך אור מלמעלה. ורק החברה יכולה לייעץ לנו איך לעשות זאת.
למה החברה? מה יש בחברה שאין באדם, כאחד ויחיד בעולם? מפני שהאדם קשור בשורש עם נשמות נוספות, השוכנות באנשים שסביבו. כאן הוא יכול, ברמת העולם הזה, לקבל כוחות מהקשר עם החברים שאיתם הוא מתרועע, ולמשוך מהם רצונות וכוחות נוספים.
בזמן שהחלק הפרטי של אדם נמצא בנפילה, יש לו הזדמנות לקבל באמצעות החברים כוח נוסף מהכוחות הכלליים. לכן כל הבחירה האפשרית היא בחירה בחברה. בעל הסולם כותב, שאדם מממש את בחירתו החופשית רק אם כל ימי חייו הוא מתאמץ על חיפוש סביבה טובה ומתאימה יותר. אין לו מה לעשות בחייו, פרט לבריחה מתמדת ממושב לצים וחיפוש אחר מקום מושבם של החכמים.
אם היחסים עם הבורא הם אישיים, איך ניתן להיעזר בכוח כללי?
כללי התנהגות בקבוצה, הם תורה שלמה. זאת טכניקה. מקובלים למדו תמיד בקבוצות: חבורתו של רבי שמעון בר יוחאי, האר"י ותלמידיו, קבוצת רמח"ל, הבעל שם טוב ותלמידיו, קוצק ועוד. הם הורישו לנו תורה שלמה והרבה דוגמאות לכללי התנהגות בקבוצה.
מאמרי רב"ש על החברה מסבירים איך צריך להתנהג בקבוצה, איך לסייע בהקמתה, איך לבנות אותה נכון, איך לשאוב ממנה כוחות ואיך עליה לספק כוחות. לא ניתן לעשות דבר בלי חברה.
למה מחויבים אנו לארגן קבוצה? כי חברה היא עניין רוחני. הקמת חברה הכרחית לצורך קבלת כוחות להתקדמות רוחנית.