9. תמונת הבורא
שיחה (4.6.02) על מאמר: "החיסרון העיקרי שעליו להתפלל, מהו"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת צו, עמ' 39
השאלה מהי עבודה ומהו שכר מבלבלת תמיד. מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומצב של גמר העבודה הוא מנוחה, אבל הכול תלוי בתפישת המקבלים. העבודה יכולה להיות שכר, והעבודה יכולה להיות מורגשת כמנוחה. מושג היגיעה תלוי רק ביחס אל העבודה ובתפישתה, אם מרגישים אותה כיגיעה, כחיסרון, או מרגישים אותה כתענוג. כי הרי גם עכשיו אנו נמצאים במצב של גמר התיקון, וכל שעלינו לתקן הן רק ההגדרות האלה שלנו, את הדרך שבה אנו תופשים עבודה, יגיעה, ואת הדרך שבה אנו תופשים מהם ייסורים ומהו שכר.
בעל הסולם כותב ("פרי חכם - אגרות", דף קס"ד-קס"ה), שכל הייסורים מקורם בהרחקת זמן התשלומים מזמן ביצוע העבודה. אם אדם מקבל תשלום מיידי על כל פעולה ופעולה שעשה, ניתן לדמותו לבעל מכולת שמוכר משהו בעשרה שקלים, ויודע ששני שקלים מתוכם יכניס לכיסו. עוד מכירה בעשרה שקלים, עוד שני שקלים לכיס. בכך שבכל רגע, בכל יגיעה, הוא שם שני שקלים בכיסו, הוא מיד מכסה את היגיעה ואז היא לא נראית לו יגיעה, אלא שכר מיידי, והוא לא חש בטרחה.
זה כל העניין. הכול תלוי ביחסו של האדם לעבודה. לכן העבודה מסתכמת בתיקון הכלים, תיקון ההרגשה, ההגדרה הפנימית מהו שכר בשבילי, מהי יגיעה, מהו תשלום. וכך, בסופו של דבר, נעלם מושג היגיעה; התשלום מחליף את כל העבודה והיגיעה והייסורים, ומתהווה לו מצב של טוב ועונג תמידיים.
וכל זאת בזכות העובדה שהאדם תיקן את הכלים שלו, ועכשיו הוא יכול לחוש את מה שהושפע עליו גם קודם לכן. אבל עכשיו הוא מרגיש זאת בכלים חדשים, בהבחנות אחרות, במובן חדש.
איך מקבלים חיסרון להשפיע?
חיסרון להשפיע ניתן לקבל רק מהבורא, כי רק אצלו נמצא כביכול חיסרון להשפיע. רב"ש קורא למאמר, "החיסרון העיקרי שעליו להתפלל". על האדם להתפלל על החיסרון העיקרי הזה. כי אם אדם מגיע לחיסרון להשפיע, מה שמתגלה בכלי שלו נקרא גמר התיקון, ואז אין לו כל בעיה להרגיש טוב.
בלי חיסרון אי-אפשר. צריך שיהיה כלי. השאלה היא מהו החיסרון, מהו הכלי, למה האדם משתוקק, ולפיכך, מה יהיה בשבילו השכר? מה האדם רוצה שיהיה השכר? אם השכר הוא הזדמנות להשפיע, ואדם מקבל יכולת להשפיע, הוא הגיע למנוחה ולאושר.
איך מגיעים לתפילה על חיסרון להשפיע?
הדרך להגיע לתפילה על חיסרון להשפיע נקראת "יגעתי ומצאתי". האדם עצמו לא מסוגל להתפלל על חיסרון להשפיע, כי זה מנוגד לטבעו. אין לו שום אפשרות למצוא בתוכו או במציאותו חיסרון כזה, אלא רק להתפלל שיבוא לו רצון לרצות להשפיע. זה נקרא "מלא לשמה באים לשמה", שאדם מבקש ואינו יודע מה לבקש.
למה יש הסתרה? כדי שהאדם יבקש לרצות להשפיע. כי אם הוא היה רואה מה זה להשפיע, לא היה מבקש זאת. לכן מונעים מהאדם את הידיעה מה זה להשפיע, ואז הוא מוכן לבקש. אבל איך אפשר לבקש דבר שלא יודעים מהו? הרי כלי נקרא ידיעה על הכלי, ידיעה מה חסר לי, ורק אז ניתן לבקש. אומרים לנו שניתן אפילו לבקש מרחוק רשימות, ללא רצון אמיתי, ובכל זאת באים "מלא לשמה" ל"לשמה".
לכן יש להשתדל לעשות זאת. לשם מה? אם מלכתחילה היה האדם בנוי רק מרצון לקבל, הוא לא יכול היה לעשות זאת. אבל מפני שיש בו ניצוץ של רצון להשפיע, שהוא רצון מקולקל כי נמצא, משבירת הכלים, בשבי של הרצון לקבל, הוא כאילו יכול לומר שהוא רוצה להשפיע. הוא מרגיש ייסורים וזה מאפשר לו לעשות מעין הכנה, עד שניתן לו הכוח להשפיע, שנקרא "לעבור מחסום".
אבל כל המצבים הללו מתרחשים בתנאי שאין יודעים מה זה להשפיע. מכאן אפשר להבין עד כמה הכרחית ההסתרה, שבלעדיה לעולם לא היינו מגיעים לרצון הזה. ההסתרה מאפשרת לאדם לבקש לעשות את מה שנתפש אצלו כגרוע ביותר, מנוגד ביותר לרצון שלו, שהוא נתפש אצלו כמוות של ממש.
ולמה האדם עושה זאת? ראשית, ההסתרה מאפשרת לו לעשות זאת. שנית, יש בו ניצוץ להשפיע שדוחף אותו לרצות בכך. ובכל זאת, במישור העולם הזה הכול שקרי, גם זה וגם זה, והאדם מתקיים בשקר הזה, שנקרא "זמן ההכנה".
לשם מה קיים בכלל שלב כזה, שבו הכול מטושטש ושקרי? מדוע יצר הבורא את התנאי הזה? מה הוא תורם? השלב הזה לא קיים כדי שנתאמץ להגיע לאמת, הוא קיים כדי שמתוך השקר הזה נבצע זדונות ושגגות, שנוכל להשתמש בהם מאוחר יותר. זאת אומרת, האדם לא נזקק לדברים הטובים שעשה כאן, התפלל, עבד, השפיע, אלא כדי לעשות זדונות. ומשצובר האדם די זדונות, הבורא רואה שהתייגע דיו, כדי להיכשל די פעמים, ואז הוא מעביר אותו מחסום.
אנו זקוקים לזדונות הללו. פרט לרע איננו לוקחים איתנו דבר לעולם הבא. אם כך, על מה יש לנו להתפלל?
אם האדם אינו יודע מהו כלי דלהשפיע, האם הוא עלול לפנות בתפילה לא נכונה ולקבל מה שאינו צריך?
ישנן כאן כמה שאלות:
האם אפשר להתפלל על מה שלא ידוע?
האם הבורא שומע תפילה על דבר לא ידוע?
האם הבורא ייענה לתפילה אף על פי שהוא יודע שהאדם מבקש דבר שנעלם ממנו?
האם ייתכן שמלמעלה יינתן משהו שיזיק, בסופו של דבר?
לא תיתכן תפילה שאינה נובעת מהרגשה פנימית שבלב. תפילה היא מה שהלב מרגיש בתוך תוכו, ולא רצון סתמי במשהו שאדם נתקל בו באיזו פרסומת, למשל. זאת אומרת, תפילה היא חיסרון אמיתי שהכלי מוליד מתוכו, ולא מה שאדם שומע מבחוץ. כלי יכול להוליד מתוכו חיסרון רק על ידי האור שמשפיע עליו מלמעלה.
זאת אומרת, את החיסרון, את התפילה, שלא תמיד האדם מרגיש אותה, בורא הבורא, ולא האדם. ואחר כך הבורא נותן את המילוי לתפילה הזאת, לחיסרון האמיתי הפנימי שבתוך הלב. כלומר, הבורא בורא את הכלי והבורא גם ממלא אותו.
ואיפה נמצא "האני" בכל התהליך הזה? "האני" הוא מי שמרגיש את הפעולות הללו. מכל המערכה, "האני" הוא רק המרגיש. לכן אין ממה לפחד. צריך רק להשתדל להיות אמיתי ככל שניתן להיות עם מה שאני מרגיש, ולקשור זאת לבורא כמקור היחיד לכל הפעולות. זאת אומרת, צריך רק לא לשקר לעצמי בעניין מה שבא לי מהבורא.
האדם לא צריך דבר פרט להתמקדות בבורא, ולידיעה בלתי מתפשרת שהכול בא ממנו. עליו לבדוק באופן הגלוי ביותר מה בדיוק הוא מקבל, בלי לשפוט אם טוב הוא או אם רע, אם אמת היא או שקר, להשליך את כל הקליפות, הבלבולים, הנוסחות, ההרגלים שחונך להם, הדברים שנאמרו לו. הוא מסיר כמה שיותר הפרעות ומתקשר עם הבורא מתוך פנימיותו - וזהו. על ידי כל אלה הוא מקבל את כל ההבחנות ונפרשת בפניו בהדרגה כל הדרך. שרשרת של סיבה ומסובב מביאה אותו הישר אל המטרה.
אף על פי שהאדם יודע, שהאור והמילוי לא באים ממנו, הוא חושב שלפחות הכלי בא ממנו. אך האמת היא שאפילו תפילה עליו לבקש שתהיה לו. "תפילה לפני תפילה", כפי שקוראים לזה המקובלים שחיברו את סידורי התפילה ושהעניין הזה נהיר להם לחלוטין.
אל לנו להשלות את עצמנו שמקורו של דבר כלשהו הוא מלמטה. למטה אפשר לעסוק רק בהבחנות, להבחין בכל דבר ודבר שבא לאדם. האדם הוא רק האלמנט המרגיש, ושום דבר פרט לכך. זאת הגישה הנכונה. למה? כי כך האדם לא מתבלבל, ובכל פעם הוא מתמקם בדיוק במקום שלו. ואז אין לו גאווה או כבוד או מחשבה פתאומית שיש לו איזו יד בדברים.
כך הוא כשמדובר ביחס האדם אל הבורא. אבל כשמדובר בחברה, בסביבה, יש להשתמש בהן כדי לחדד את הקשר עם הבורא. אנו משתמשים בחברים ובחברה כדי להתנקות מהקליפות, מהבלבול, מהערפול. וכאן כבר נדרשת עבודה מצד האדם.
מה מפיק האדם מבדיקת הקשר עם הבורא?
בדיקת הקשר עם הבורא, מה אני מקבל ממנו, לאיזו מטרה וכולי, מולידה באדם יחס מורכב אליו. אז הוא מתחיל להבחין שיש ביחסו לבורא ימין, שמאל ואמצע.
הוא הולך לבדוק את מעשי הבורא - "ממעשיך הכרנוך". כפי שכתוב: "מי שלא ידע ציוויא דמאריה, איך יעבוד ליה". האדם עומד לקבל משהו מהבורא, שיכניס אותו ללב התהליך.
מרגע שאדם רוצה לבוא במגע עם האלוקות, עם העליון, עליו לבדוק ללא הרף את היחס הזה. אין דבר חוץ מזה. את כל יתר הדברים הוא מקבל כתוצאה מהקשר הזה. הקשר הזה קובע הכול. לפי מה שעובר על האדם, כך הוא מרגיש. כל מה שבא אליו, כל ההבחנות, כל הרגשות, מה שהבורא רוצה ממנו, מה שעליו להיות, איך להגיב, מה לחשוב, את כל אלה האדם מרגיש מבפנים, כתוצאה ממאמץ להרגיש את השפעת הבורא אליו.
איך מתחיל האדם במאמץ להרגיש את השפעת הבורא אליו?
המאמץ הזה מתחיל בחברה. האדם מחפש בתוכו איזו נקודה שדרכה הוא יכול ליצור קשר עם הבורא, להרגיש אותו. התהליך הזה דומה להיזכרות בקרוב נשכח. פתאום מזכירים לך שיש לך דוד שמואל, ואתה מתחיל לייצב את דמותו בזיכרון שלך: דוד שמואל נראה כך וכך, קשור לזה לזה, חי במקום ההוא אתה כאילו מתחיל להתקשר אליו, למצוא את הנקודה שיש לך בזיכרון ובלב, הקשורה אליו. כך גם עם הבורא.
האדם שקוע בכל מיני מאורעות של העולם הזה, נזכר פתאום שקיים בורא, ואז הוא מחפש את הנקודה הזאת, ובודק אילו נתונים עומדים לרשותו, איפה הבורא מתויק אצלו. ואז הוא כאילו מוצא את שחיפש ונזכר מי הוא ומה הוא. האדם מחפש בדיוק את נקודת האחיזה, את נקודת הקשר, שבה הוא והבורא מתקשרים. הנקודה הזאת היא ב"מוחא" וב"ליבא".
אם עדיין אין לאדם מקום כזה בתוכו, עליו "לפתוח לבורא תיק" ולרשום שם לאט לאט כל מה שהצליח ללקט בקשר אליו. ואז תתגלה לו נקודת הקשר.
האם בתהליך הזה מצטיירת לאדם מעין תמונה של הבורא?
תמונה היא התרשמות אישית. כשאני מדבר על הדוד שלי, אני לא מזכיר לפני הכול שיש לו אוזניים גדולות או עיניים נפוחות. נכון, גם באופן הזה אני מצייר אותו, אבל אני חש בעיקר בדמות הפנימית שלו, באישיותו.
בדיוק כך אפשר, לאט לאט, לדבר על הקשר שלי עם הבורא, לא כאישיות גשמית, אלא במונחים של התרשמויות פנימיות שלי ממנו. אני לא מתאר איך הוא נראה, אלא איך אני חווה אותו.
איך נוצרת ההתרשמות הפנימית?
ההתרשמות הפנימית היא תוצאה של רצון האדם ליצור קשר עם הבורא. כפי שכתוב, על האדם להשתדל להיות בקשר: "ישראל דרכין דאורייתא וקוב"ה חד הוא". על האדם להשתוקק לאחיזה שהוא אוחז בבורא באמצעות הפעולות שהבורא מייעץ לו לפעול.
הפעולות הללו הן למעלה ממחסום, אבל גם למטה ממחסום ישנן פעולות דומות. כלל הפעולות שאדם נוקט כדי להכשיר את הכלים שלו להגיע למעלה ממחסום נקראות "מתוך שלא לשמה בא לשמה", "שפחה דקדושה", וכולי.
למה ההיאחזות בקשר היא תנאי למעבר מחסום?
מי יודע? הבורא מציב תנאי, וברגע שהאדם מקיים אותו, הבורא מעביר אותו מחסום. האדם לא מרוויח דבר כדי לעבור מחסום. אין לו כלי או כוח או כרטיס כניסה. לפני המחסום האדם ממלא תנאי כלשהו, ואז מעבירים אותו מחסום.
התנאי הזה הכרחי, מפני שעם העמידה בתנאי האדם לוקח איתו משהו. כמו שכתוב, שממצרים לוקחים כלים, בורחים בחושך ועומדים מול פרעה. כלומר, לוקחים את ההתרשמות הזאת. מי שלא עובר את מצרים, לא יכול להגיע לארץ ישראל. לישראל מגיעים רק דרך מצרים.
זה לא שהדרגה שבה נמצאים במצרים גובהת והולכת עד שמגיעה לדרגה גבוהה המאפשרת כניסה לארץ ישראל. האדם עובר "ים סוף", חוויה מיוחדת מאוד שהיא נס של ממש. זאת אומרת, הוא לא עושה דבר בכוחות עצמו. לא ההכנות שלו מעבירות אותו.
איך יש להתנהג בקבוצה, לנהוג על פי האמת שלי או להעמיד פנים?
ישנם שני סוגי התנהגות בחברה ובקבוצה:
א) התנהגות האופיינית לגדולים ביותר, שבלבם בוערת אש והתנהגותם החיצונית מזלזלת. כמו אצל חסידי קוצק (כפי שמתואר בספר "סנה בוער בקוצק"). אלה אנשים שבתוכם, בפנימיותם, נמצאו בדרגות השגה, בהשתוקקות, בעבודה אמיתית, במאמצים פנימיים בלתי פוסקים, ואילו מבחוץ נהגו זלזול מופגן, עד כדי כך שאנשים היו משוכנעים שכל אחד ואחד מהם הוא גוי גמור. הם נכנסו לבית כנסת ביום כיפור כשאת זקנם מעטרים פירורי לחם, ועשו דברים נוספים בכוונה ובהתרסה, כדי שלא תהיה אחיזה לחיצונים בעבודה הפנימית שלהם. הם עשו זאת מתוך רצינות גמורה.
ב) התנהגות האופיינית לדור שלנו, שבה נאסר להחצין זלזול והדרישה היא להפגין התפעלות מהחברה. כי כל אחד זקוק להתפעלות מהחברה בתחום הרוחניות, אחרת יהיה אבוד, ואת ההתפעלות הוא דורש מהחברה. איך? במצבו הנוכחי הוא מתפעל רק מחיצוניות, כי אין לו אפשרות לראות ללבם של החברים. אם כולם יפגינו זלזול, גם הוא יזלזל.
ייתכן שכל חבריו של אדם יהיו צדיקים גמורים, אבל התנהגותם החיצוניות תהיה בדיוק לפי המלצת החכמים, כדי שלא תהיה אחיזה לחיצונים. אבל אם הם יתנהגו כך לידו, הוא לא יתפוש את האמת הזאת, אלא ילך שבי בהתנהגות החיצונית השקרית שלהם, ואז הוא יתבלבל ויזנח את כל העניין.
לכן חובה להתנהג ההפך מכך. יש לסגל התנהגות המראה כאילו באמת רוצים ברוחניות, כאילו אוהבים זה את זה, כאילו מוכנים לעשות הכול האחד למען האחר. אמנם זהו משחק כלפי חוץ וכולנו יודעים שהוא העמדת פנים, אבל גופנו מבין מה שהוא רואה, מה שהוא שומע, רק לזה הוא מאמין והוא מתרשם מההתנהגות הזאת כאילו היתה אמיתית.
פסיכולוגים החוקרים את תגובות הגוף ממליצים גם הם לאנשים לומר כל יום לבני זוגם את המשפט, "אני אוהב אותך". גם כשכועסים או מרגישים חוסר באהבה. אם משננים באוזני בן הזוג את המשפט הזה, זה מה שהוא שומע, והאהבה מגיעה ללבו עם המשפט הזה. כך צריך לנהוג בגוף, בעבודה רוחנית. יש לומר לו: הבורא גדול, אני אוהב את חברי, המטרה חשובה וכולי. כך יקלוט הגוף שהדברים הללו חשובים ומשמעותיים.
כך קורה בעולמנו. האופנות והטעמים משתנים ומתחלפים, אין להם שום חשיבות, שום אחיזה במציאות, הם סתם אחיזת עיניים. אבל כשפתאום מעניקים חשיבות לדבר כלשהו וסוגדים לו, גם אם הוא ריק מתוכן, הוא נעשה חשוב גם לי, מפני שכולם אומרים שהוא חשוב. כך קורה בעבודה רוחנית. לכן יש להפגין בציבור את חשיבות המטרה והבורא ולדבר עליה.
האם התפעלות מהחברה אינה נמצאת בסתירה לעבודה פנימית?
לא, אין שום סתירה בין התפעלות מהחברה לעבודה פנימית, כי כשאדם מתפעל מהחברה, אם ירצה ואם לא ירצה הוא יחשיב את גדולת חבריו, וזה יהיה בשבילו מעין ספק כוח. לעולם אין לזלזל בזה. אם מישהו מזלזל בגלוי, יש להקיא אותו החוצה מהחברה באופן מיידי, כולל אלה שלא מופיעים באופן סדיר לכל מיני סדרים קבועים בחברה. אין לסבול התנהגות כזאת כי היא מחלישה מאוד את הכלל. התנהגות כזאת מנתקת מיד את הקבוצה מהמטרה.