16. הכנת ההרגשה
שיחה (11.6.02) על מאמר: "מהו 'אין קדוש כה', כי אין בלתך', בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת תזריע, עמ' 82
בזמן ההכנה, ועם כניסתו לרוחניות, ישנן פעולות רבות שעל האדם לעשות - לעבור מצבים רוחניים מיוחדים: "לידה", "עיבור", "יניקה", "מוחין" או "קטנות" ו"גדלות". בזמן שהוא נמצא כבר ברוחניות, בהרגשת האלוקות, הוא עובר שלבים שונים הנקראים כ"ד שעות של היממה הרוחנית, שעליו לעסוק בהם. ב"תלמוד עשר הספירות" חלק י"ב לומדים איך תפילה מחולקת באופן בלתי פוסק לכ"ד שעות. ואפילו שינה (הסתלקות ה"מוחין") אינה מנוחה, אלא זו הכנה מיוחדת לשלב הבא, וגם בה יש הרבה עבודות בתוך כל מצב ומצב.
זאת אומרת, הרוחניות מדברת על מצבים שבהם חייב אדם בהתאמצות יתרה, כביכול, כדי לעשות מעין תיקונים, ייחודים וכולי. וכאן כתוב אחרת: "מהו 'אין קדוש כה', כי אין בלתך", זאת אומרת, הכול עבודת ה', את כל העבודה עושה ה'. זאת עבודתו. ולאדם אין מה לעשות. על האדם להגיע להרגשה שאכן "אין קדוש כה'", אין יותר מהבורא המבצע את כל הפעולות, המופקד גם על התכנון וגם על הביצוע, וגם התוצאה נמצאת אצלו. כל עבודתנו ומאמצינו הם רק להרגיש מה באמת עובר עלינו, ולהרגיש זאת כמה שיותר נכון.
וכך לומדים בחוכמת הקבלה שכל המדרגות, כל המצבים, מהמצב הנוכחי ועד לעתיד לבוא, עד אחרי גמר התיקון ("לעתיד לבוא" זה אחרי גמר התיקון), הם מצבים שכבר עתה אנו נמצאים בהם, הם מצבים קיימים, ועלינו רק לחוותם בזה אחר זה. אנו יכולים לעבור דרכם רק על ידי כוח התנועה, שהוא האור המתקן וממלא אותנו בכל שלב ושלב - וזאת ההתקדמות. והאור הזה פועל עלינו בלי שום התערבות מצדנו. גם הבקשה לאור שיבוא ויתקן אותנו היא בקשה מיוחדת שאיננו יכולים ליצור אותה בעצמנו, כי איננו יודעים מהו האור, למה להימשך, למה להשתוקק ולמה להגיע.
האדם צריך רק לשים לב מה קורה איתו, מה הבורא רוצה ממנו, מה הבורא מפעיל עליו כרגע. זאת אומרת, להיות רגיש רק למגע שלו עם האלוקות. ברגע שאדם מרגיש את המצב עד תומו, המצב מתחלף. האדם כבר הרגיש אותו, קלט אותו, קיבל אותו על עצמו, המצב כבר שלו. ואחרי כן עליו לחדד שוב את חושיו כדי להשוות את הצורה ולהרגיש את המצב הבא. גם בזה, כמובן, הבורא פועל על האדם, אך נדרשת מהאדם איזו עשייה להגברת ההשתוקקות. זאת אומרת, עליו לממש את ההשתוקקות שהבורא נותן לו או להיות מודע להשתוקקות שהוא מקבל מלמעלה, וכך הוא מתקדם.
וכך לומדים בחוכמת הקבלה, שכל המצבים האלה: לידה, עיבור, יניקה, מוחין, הם מצבים שמתבצעים על ידי העליון. ההכנה שהאדם עושה היא רק חידוד רגישותו. עליו להיות מוכן לאותה פעולה שהבורא מבצע. זה נקרא שכנגד הקדושה מלמעלה צריך אדם להכין את קדושתו מלמטה.
אם יודע אדם שהכול הוא מעשה הבורא, איך ירגיש שהעבודה עצמה היא השכר?
אדם הנמצא בהרגשת האלוקות מבין שהעבודה היא השכר, שאין למעלה ממנה.
ומה צריך לעשות ברגע הבא?
ברגע הבא צריך אדם להתייחד עוד יותר עם רגשותיו, לחדד עוד את חושיו, לפתח עוד חדות פנימית במגעו עם הבורא. ואת החיפוש הזה, את הקשר הזה, את מציאת המגע הזה נותנים לאדם על ידי כך שמגבירים את ההארה עליו. זה השכר. יש להבין, שההתקדמות לגמר התיקון, אף על פי שהיא כוללת בתוכה כל מיני מצבים של חילופי אור וחושך, היא השכר. כשנותנים לאדם חיסרון ויכולת לממש את החיסרון, זה שכרו. איך זה יכול להיות משהו אחר פרט לשכר. העונש הוא כשאדם מרגיש נעזב, שהוא כביכול לא מטופל והוא מרגיש שהוא נמצא במעין השהיה. אין צורך בעונש גדול יותר. "למה עזבתני" הוא העונש עצמו.
המקובלים הם אנשים המשתוקקים לאלוקות, ושהם אכן, כמו שכתוב, "יהודים", זאת אומרת, מזרע אברהם, יצחק ויעקב. במה נבדל אברהם מיתר העמים? בכך שהיה למקובל. בכך שהכיר את בוראו ורצה להתייחד עמו. בכך הוא נבדל משכניו הפרסים. זאת אומרת, האומה הישראלית אינה מיוחדת מכוח גנים ביולוגיים, אלא מפני שהיא קבוצת מקובלים שנבדלה מהעם הפרסי, ולכן התחילו לקרוא להם, והם כינו את עצמם, "יהודים" או "עברים". "יהודים" מפני שמחפשים ייחוד, ו"עברים" מפני שעוברים מעבר למחסום. זה העם שלנו. וברגע שנופלים מדרגת המקובלים, נקראים "גויים".
האם גם ניתוק מהבורא בא ממנו?
ודאי שניתוק בא מהבורא. הכול ממנו. אבל ניתוק הוא עונש. איך צריך אדם להגיב על מצב כזה? האדם צריך לברך על הטוב כמו על הרע, ועל הרע כמו על הטוב. אבל ניתוק מהאלוקות, יותר נכון, הפסקת היכולת להתקדם, כלומר מהיכולת להשוות צורה עם הבורא, זה בהחלט העונש היחיד הקיים במציאות.
בעולם הגשמי מתבטא הניתוק ביותר צרות הנופלות על האדם, ביותר דברים שליליים בעולמו וגם בהשפעה על הגוף הפיזי. כל הטוב בא ממנו, כל הרע מה"אחוריים" של הבורא, מההסתרה. הבעיה היא לא ההסתרה, אלא איך האדם צריך לקבל אותה, איך הוא צריך להתייחס אליה. העונש הוא עונש ואין מה לעשות נגדו. ככל שאדם מרגיש את ההסתרה, כך הוא מתנגד לה. אפשר לתקן את ההסתרה על ידי חסדים. ככל שאדם מתנתק מההרגשה הפרטית ועולה מעבר לה, הוא נעשה "חפץ חסד", ואז הוא עושה תיקונים. בכל מקרה, פחות מגמר התיקון זה עונש. אבל מי שנמצא בתהליך הזה, רואה בכל דבר שקורה לו שכר.
אם הכול בא מהבורא והאדם לא קיים, איך אפשר לדבר על עונש?
העובדה שהכול בא מהבורא לא מוחקת את קיום האדם. האדם הוא הגורם המרגיש. מי הוא הכלי? הכלי הוא הרצון ליהנות מהבורא. הבורא ממלא את הכלי בנוכחותו. חוץ ממידת ההכרחיות שהיא בחינה א' מ-ד' בחינות דאור ישר, כל יתר המילויים נובעים מהרגשת הבורא, מהרגשת בעל הבית, לא ממה שהכין לי. אם כך, הכלי הוא בעצם מי שמרגיש את מציאות הבורא, ואז מידת ההסתרה או מידת הגילוי הן מידת הריקות או מידת המלאות בכלי.
כשהולכים לברר את מהות הפעולות מצד הכלים על ידי מסכים ובירורים, רואים שמהות הפעולות הללו היא מודעות למה שקורה לי, למי עושה לי, למה הוא עושה לי ומה הוא רוצה ממני. אחרי שאדם מברר את הדברים הללו הם מתחלפים, משתפרים, והופכים למצבים אחרים, הבאים בתור, וכן הלאה. כלומר, האדם אינו העושה, הבורא הוא העושה. אבל האדם הוא הגורם המרגיש, שחייב באמצעות הרגשתו לברר מה באמת קורה לו.
ברגע שאדם מברר את המצב, המצב מתחלף. כל מכלול הרגשות המבוררים הללו נקראים עבודת הבירור ותיקון ההרגשה. כי האדם כבר נמצא באין-סוף, הוא לא צריך דבר פרט לתיקון ההרגשה הזאת. עליו לתקן את קהות החושים שלו. וגם את החושים הוא לא ממש מתקן, הבהירות מתרחשת מתוך מודעות לכך שכל פעם מחדש הוא נמצא שוב בקהות חושים. כשהאדם מבין את הרע שבזה, הוא מגלה את האחוריים של הבורא, שמתחלפים לפנים. וכך כל פעם מחדש.
זאת אומרת, הפעולות שלנו הן רק מאמץ פנימי. להתאמץ למצוא, אני והוא והשיטה כאחד - כפי שבעל הסולם כותב במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם - אגרות"). יש לחדד רק את הנקודה הזאת עוד ועוד ללא הרף, עד שכל הערפל מתפזר עוד ועוד, עד שהאדם מגלה שהוא אכן נמצא היכן שהיה תמיד - בגמר התיקון.
מה פירוש להכין את ההרגשה?
לפי תיקון הכלים הבורא ממלא את האדם, מתלבש בו, וזה מה שהאדם מרגיש. ההכנה לכך היא הכנת הרגשות, הכלים.
אדם כבד שמיעה צריך לקנות מכשיר שמיעה. אדם קצר רואי צריך לקנות משקפיים. אדם שחוש הטעם שלו קהה צריך לאכול מאכלים בעלי טעם עז. אדם עייף שותה כוס קפה כדי להתאושש קצת. אם אדם רוצה להגביר את רגישותו או לעורר את רגשותיו, ישמע איזו מוזיקה מיוחדת. כדי לחדד את רגישות החושים נעשות כל מיני הכנות. לעתים נראה מישהו בוכה ואותנו זה דווקא יצחיק, ולעתים מישהו יספר לנו משהו שגרתי וזה יעלה בנו בכי. הכול תלוי בהכנת האדם.
אנו נמצאים בגמר התיקון, במצב הנעלה ביותר, ובגלל קהות החושים שלנו אנו מרגישים רק אחוז זעיר ממנו, וגם באחוז הקטן הזה אנו חשים הכול ההפך מגמר תיקון ורק מקללים את יומנו. את חיינו. עבודת התיקון היא רק תיקון החושים שלנו.
וזה נקרא "הכרת הרע". אך שוב נשאלת השאלה, מאין יידע על כך האדם, אם הדבר הטוב נסתר? בעל הסולם מספר משל העוסק בנושא, על בנו של עשיר, שאביו כלא אותו במרתף חשוך בלי כלום, ורק שלשלו לו מלמעלה קצת מזון. הבן מקלל את אביו, ורואה בו איש אכזר שהרס את חייו. כשסוף סוף מתחילים להוציא אותו לרחוב, להראות לו שיש חיים אחרים בחוץ, מצבו הנפשי מחמיר והוא לא מבין מה קורה לו. הוא מרגיש האדם המסכן עלי אדמות. מצבים כאלה בדיוק גם אנו עוברים.
וכך חולף הזמן והאדם לאט לאט לומד ממצבו. מה זה "לומד"? אחרי שלבו שבור במשך עשרים שנה מביאים לו אור למרתף, ואז הוא מגלה את כל האוצרות שהשאיר לו שם אביו. הוא מתחיל להבין שהכול נעשה בשבילו. ולמה היה שרוי בצער עשרים שנה? כי בזמן קצר מזה הוא לא יכול היה לעכל את כל עושרו. עכשיו הוא יכול. הכלי צריך להיות מותאם לאור, לגילוי.
מהי הפנייה הנכונה לבורא?
רבים האנשים בעולם שכביכול פונים לכוח עליון. במקומות מסוימים בעולם, גם מקומות מודרניים ומתקדמים, ניצבים ברחוב פסלים של קדושים, ואנשים באים ומנשקים אותם. להבדיל, בעל הסולם מביא דוגמה של עובדי אדמה בנגב המבקשים גשם. אף על פי שהם לא מודעים לכך, אם ירצו ואם לא, צורך הלב שלהם - בקשתם לגשם, היא פנייה לבורא, כי הוא זה שאחראי למצבם.
זאת אומרת, כל אחד ואחד פונה לבורא. בעל הסולם אומר, שאפילו צערה של כינה קטנה, הסובלת מחוסר מזון, הוא פנייה למקור, לבורא. השאלה היא רק איך לפנות אליו. ההבדל המהותי בין פנייה נכונה לבין יתר התפילות הוא, שכל התפילות, החל מזו של הכינה הקטנה ועד זו של בעלי החיים הגדולים ביותר, דרך תפילת בני אדם המשתחווים לפסל או מבקשים גשם ועד זו של יהודים מאמינים שמתפללים ממש - כולן דומם דקדושה. כך גם תפילתם של אלה הרוצים לפנות וגם לדעת למי פונים, אבל פנייתם נועדה לשרת את עצמם: "שיהיה לי טוב בעולם הזה, שיהיה לי טוב בעולם הבא". אלה פניות הכלולות במסגרת העולם הזה.
פנייה מתוך מטרה מתרחשת רק כשאדם מתחיל לפנות לצורך אחר, לא כדי שיהיה לו טוב בעולם הבא, אלא פנייה שמעורב בה רגש מסוים כלפי הבורא עצמו, המערב קצת "לא לשמה" וקצת "לשמה". כי אותה פנייה אמיתית לבורא שעליה מדברת הקבלה לא דומה לתפילה לגשם, הנובעת מצערם של החקלאים או לצעקתו של אדם לבורא שרע לו.
מדובר בפנייה "לשמה" שקשה להביעה במילים. גם פנייה לבורא בבקשה לתיקונים כדי שאדמֶה לו היא חשבון נפש ותפילה "לא לשמה". אלא "לשמה" זו מין הרגשה כזאת שאיננו יודעים לבטאה כך שהבקשה תהיה כביכול מנותקת ממני ומופנית לכיוונו בלבד.
העבודה של האדם היא להגיע לכך באמצעות כל מיני יחסים עם הבורא. כל הזמן להיות במצב "אני קוב"ה ודרכין דאורייתא חד הוא". כלומר, הצעדים שאדם עושה בבירור שלו ביחס לבורא, הנקראים "אורייתא" - איך להתייחס לבורא כך שהצעדים הללו יכוונו ממני יותר ויותר אל הבורא. לעשות היפוך כיוון - זאת העבודה.
מה צריך לעשות כדי שפנייה לבורא תהיה מנותקת מהאדם?
כדי שפנייה לבורא תהיה מנותקת מהאדם יש לבדוק את היחס אליו. קל לאדם לתאר לעצמו מה זה "אני קיים", וגם מה זה "רצון שלי אליו" לא כל כך קשה לתאר. אך הוא לא יכול להחזיק בתחושה הזאת לאורך זמן. האדם תופש בדרך כלשהי מעין דמות פנימית שאומרת לו שהיא הבורא, וגם היא משתנה כל הזמן, כי הוא אינו יודע מה זה בורא בצורתו ובהרגשתו הפנימית הסופית.
אדם יכול איכשהו למקם בשתי הנקודות הללו "אני" ו"הוא", בכל מצב ומצב שלו. אבל כשישנן לו שתי הנקודות הללו, הבעיה היא איך לבדוק עד כמה היחס שלו מכוון אל עצמו ועד כמה הוא מתאר לעצמו שהוא מכוון אל הבורא. כשאדם גומר את הבירור הזה, נותנים לו את המצב הבא, וכן הלאה.
נקבה ברוחניות היא רצון לקבל שדורש תיקון. אם כך, למה דווקא גברים לומדים קבלה ולא נשים?
אישה היא חיסרון, נקבה, נקב. מי שמרגיש חיסרון באלוקות ושואף להשוואת צורה עם הבורא, נקרא בעל חיסרון, "נקבה" - כלי הראוי לתיקון ולקבלת האור. הכלים הללו נוצרים במיוחד בצאצאים של אברהם אבינו, ובמיוחד בגברים ולא בנשים, מפני שיש בנושא הזה שתי דרגות.
אישה קשורה יותר למציאות, קשורה יותר לטבע, ולכן היא מתפקדת בעולם הזה וכך גם רצונותיה. קשה לה להתנתק מזה. מפני שגבר מנותק הרבה יותר מהמציאות ומהטבע, הוא עושה הרבה יותר שגיאות וטעויות בעולם הזה מאשר עושות נשים. ניתן לראות שנשים מחזיקות את עצמן בעולם הזה באופן הרבה יותר מציאותי ויציב מאשר גברים.
לכן, החיסרון ברוחניות לא בא לאדם לפי מינו הגשמי, אלא לפי המידה שבה האדם יכול וראוי להתרומם מעל הטבע ולהשתוקק לאלוקות. נשים, לפי טבע בריאתן, ראויות לכך פחות מגברים. לכן מחויבים הגברים לעסוק בעבודה הזאת, והנשים אינן מחויבות בכך אלא במידה שהן מקבלות באמת צורך, ואז הן חייבות בתיקון.
ישנה בדיקה לכך. נותנים לאישה את כל הדברים שהיא חייבת לקבל על פי צו הטבע: בעל, בית, ילדים - מה שנקרא "אישה בית". אם אחרי שיש לה כל זאת היא עדיין משתוקקת לאלוקות, יש בה הניצוץ הנכון. אם היא לכאורה משתוקקת לאלוקות ואין לה הדברים הבסיסיים הללו, ייתכן שהיא פשוט מחפשת מילוי ברוחניות לחסרונותיה הגשמיים והטבעיים.
מדוע לא עורכים אותה בדיקה לגבר? כי לגבר אין התאוות הללו באותה מידה כמו לאישה: אישה, בית, ילדים. הוא מנותק מהן. איזו בדיקה עושים לגבר? עליו להיות נשוי, בעל משפחה, קשור לבית, וגבר צריך גם לעבוד. אישה אינה מחויבת בעבודה, הבית הוא מקום העבודה הטבעי שלה. מכך ניתן להבין עד כמה גבר ואישה קשורים לדברים שונים. יש לכך ביטוי בחוקי המדינה, בחוקי הביטוח לאומי, בכל מדינה ומדינה מחויב הגבר לפרנס, והאישה יכולה לשבת בבית.
וכך הוא גם היום, במאה ה-21. אי-אפשר לשנות את חוקי הטבע, ואנשים מבינים ומקבלים זאת. לכן בודקים גבר ואישה בבדיקות שונות, בהתאם למבנה הפנימי שלהם. אם לגבר יש מקצוע והוא עובד והוא בעל משפחה, ועם כל אלה הוא משתוקק לרוחניות, יש לו רצון נכון לרוחניות. גם גבר מחויב בתנאים הקודמים לרוחניות. הוא לא יכול להיות בלי שום מעמסה על הכתפיים.
ובהחלט, אם יש רצון, גם אישה יכולה לרצות רוחניות. אלא שגם בלימוד עצמו, לימוד רציני, כמובן, אין לערבב את שני המינים יחד. הם שני סוגים שונים של נשמה, ולכן שיטת הלימוד המתאימה לכל מין היא אחרת. ועדיין, יש כאן בעיה. בתו הגדולה של הרב"ש כל כך רצתה ללמוד, שאפילו בעל הסולם נתן לה שיעורים, עוד לפני שנישאה. רב"ש חיתן אותה עם תלמידו הטוב ביותר, ומיד כשהרתה - הרצון ללמוד נעלם. כמו שכתוב, אישה בהיריון, מחשבותיה מרוכזות כולן בילד. הרב"ש סיפר שהוא ובעל הסולם הסתכלו בפליאה איך הרצון ללמוד נעלם ממנה לחלוטין. כך הוא הטבע.
וזאת רק דוגמה אחת. לכן בודקים את האישה לפי המשתנים הללו. אם יש לה כל מה שמגיע לה לפי הטבע, ומתוך זה היא משתוקקת לבורא, היא רשאית ללמוד. היום ישנן נשים רבות שיש להן כל הדברים הבסיסיים שצריכים להיות לאישה, ולמרות זאת הן נמשכות לקבלה. זאת בהחלט תופעה חדשה. בקבוצה יש לכך גם סיבות מלאכותיות. ייתכן שהרצון הזה לא באמת שלהן, אלא מתעורר בלחץ החברה. אבל גם כך הן מזרזות את התפתחות הנקודה שבלב, עד שהיא מתחילה לבעור מעצמה. בכל מקרה, זה כבר קיים. ועדיין, אף שיש לאישה רצון נכון, עדיין שיטת הלימוד היא שונה.