19. יראה ושמחה
שיחה (14.6.02) על מאמר: "עניין יראה ושמחה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת אחרי מות, עמ' 105
יראה ושמחה מנוגדות זו לזו. איך יוכלו להתחבר יחד? בעל הסולם כותב ב"הקדמה לספר הזוהר", שהפעולה הראשונה, התיקון הראשון, נקרא "יראה". יש "פקודין דאורייתא", שהן פקודות התורה, פקודות המאור, פקודות התיקונים, שהן הדרך העולה מהעולם הזה לגמר התיקון. הדרך הזאת נחלקת לתיקונים, והתיקון הראשון שעל האדם להשיג הוא יראה.
ו"הזוהר" שואל: אם הבורא הוא טוב ומיטיב ומושלם ונמצא למעלה מכל חשבונות לעצמו, אם כך, מדוע צריך האדם להתיירא מפניו? בעולם הזה רגילים להשיג יראה בכוח הזרוע. ואכן נראה כאילו לא מתאים לבורא, שהוא שלם בתכלית השלמות, לדרוש יראה מפניו.
אחר כך "הזוהר" מסביר, שיש יראה שנקראת "יראה דעולם הזה", שהאדם מפחד מעונש שייפול עליו או על משפחתו בעולם הזה. אחר כך הוא מפחד מעונש בעולם הבא, עונש מרמה גבוהה יותר, אבל בכל זאת עונש. ואחר כך כשהאדם מתקן את הכלים שלו לכלים דהשפעה, רוכש מסך, הוא מפסיק לחלוטין לפחד מהבורא כי הוא רואה שהכול טוב ומיטיב. הבורא נפתח והאדם רואה שהפחד מעונש שפחד בעבר לא נבע מכך שהבורא אכן יכול להעניש, אלא מתוך הכלים הלא מתוקנים שלו.
למעשה עונש מלמעלה לא קיים. הניתוק מהבורא הוא העונש היחיד הקיים. אז האדם מגיע ליראה אחרת, יראה מהשפעה, פחד שלא יוכל להשפיע.
היראה מכך שלא יוכל להשפיע היא בעצם תיקון, שנותן לאדם אפשרות לבנות כלים דהשפעה מהנשמה שלו. ואז הוא מקבל בהתגלות של היראה מילוי שנקרא אהבה. אהבה היא כבר תוצאה של היראה. ככל שגדול פחדו של אדם שלא יוכל להשפיע, כך ימלאו האור העליון ויביא לו את הרגשת האהבה, הרגשת ההתאמה, השוואת הצורה, חיבור ודבקות בבורא.
לכן עניין היראה הוא תיקון. כיוון שמלכתחילה אנחנו בנויים מרצון לקבל, והרצון לקבל חייב להיות על מנת להשפיע, אחרת לא נרגיש את התענוג, לכן התיקון הוא כלים דהשפעה, או מה שנקרא "יראת ה'".
מה הכוונה שהתיקון בכל זאת צריך להיות יראה - כלים דהשפעה? אם האדם מקבל תענוג ברצון לקבל, התענוג מבטל מיד את הרצון לקבל. למשל, כשמתחילים לאכול מתוך רעב, האוכל טעים ומענג. ככל שממשיכים לאכול עוד ועוד פוחת התענוג מהאכילה, גם אם המאכלים הם מן הטעימים ביותר. אפילו מעדנים משובחים לא יוסיפו תענוג על זה שהרגשנו עם הנגיסה הראשונה. זה מפני שהתענוג שנכנס ממלא את הרצון לקבל ומבטל את החיסרון.
לכן בלתי אפשרי להיות גם מלא ומסופק, זאת אומרת, ליהנות במאה אחוזים, וגם להרגיש תענוג. ברגע שכלי מגיע לרוויה, הוא מפסיק להרגיש שיש בו מילוי. ניתן להרגיש זאת כשמשתוקקים לדבר כלשהו במשך זמן רב, חולמים עליו ורודפים אחריו, ומשמשיגים אותו תוך זמן קצר הוא מאבד את טעמו ומתרגלים אליו. הוא הופך רגיל בעינינו. זה לא עניין של זמן, אלא פשוט התענוג מילא את הכלי, והחיסרון, הרעב, התיאבון, אבדו.
כדי שהתענוג לא יהיה מקרי, זמני ורגעי, כדי שיהיה נצחי, התענוג צריך לגדול עם המילוי, ולא להיעלם או לפחות במאומה. צריך שככל שיגדל המילוי, יגדל התענוג. ששניהם יעזרו זה לזה לגדול. איך ניתן לעשות זאת? הדרך היא לעשות מהכלים שלנו כלי השפעה. כלומר, אם נוסיף לרצון לקבל כוונה על מנת להשפיע, הכלי יקבל מעמד של למעלה מהזמן, למעלה מהמקום. כך, גם שהחיסרון שלו יתמלא, כשהבטן תתמלא, אם הכוונה היא על מנת להשפיע, ככל שאתמלא יותר אתן יותר, ועדיין תשוקתי לנתינה תגבר.
הכוונה ב"למעלה מהזמן" היא, שככל שאתמלא עוד, החיסרון שלי, התיאבון שלי, הרעב שלי, לא יפחתו ויילכו, אלא יגדלו, כי אוכל לתת יותר. לכן, חייבים להוסיף לרצון לקבל עניין של כוונה. כי הכוונה הופכת את הרצון לקבל לנצחי, משהו שאינו מתבטל מול האור שממלא אותו, אלא דווקא הופך להיות נצחי כמו האור, אם הוא מצטייד בכוונה על מנת להשפיע. זה כל העניין של חוכמת הקבלה - לדעת איך לקבל. אם האדם לומד זאת נכון, הוא מתחיל לקבל תענוגים בלתי פוסקים, ועולה במדרגות "מחיל אל חיל". הוא רוכש עוד חיסרון, מתקנו עוד יותר בכוונה על מנת להשפיע, ממלאו עוד יותר ומגדיל שוב את חסרונו וכו'. וכך הוא מתקדם עד לרוויה בלתי מוגבלת, שנקראת גמר התיקון.
גמר התיקון לא מעניק לכלי נפח קבוע. אם לכלי יש נפח קבוע הוא יפסיק ליהנות אפילו בעל מנת להשפיע. אם זו השפעה קבועה, היא מתבטלת. לא תיתכן השפעה קבועה, השפעה חייבת לגדול כל הזמן, אחרת זו אינה השפעה. לכן האדם מגיע למצב שנקרא "אין-סוף". ב"אין-סוף" יכול האדם להגדיל בלי גבול את הכלים שלו עם הכוונות ועם המילוי. ואז מגיעים לעניין של יראה אמיתית - השאלה האם אני יכול להשפיע. כלומר, ככל שמוסיפים חסרונות, האם ניתן להתקין עליהם מסך על מנת להשפיע, ובאמצעותו לקבל על מנת להשפיע.
בזה מסתכם עניין היראה האמיתית. כתוצאה ממנה האדם מקבל מילוי מלמעלה - "אור התורה". כשאור התורה ממלא את היראה, יחד הם יוצרים הרגשה שנקראת "שמחת תורה" - תחושת שמחה. האדם שהגיע לתיקון הכלים, מקבל מילוי, אור עליון, שנקרא "תורה", ומגיע לשמחה.
האם יראה היא כלפי הבורא?
יראה היא תיקון על הכלי של הרצון לקבל, כך שיכוון לעל מנת להשפיע. יראה היא יחס לנותן. ישנו יחס לנותן המביע חשש - אולי הוא לא ייתן לי, וישנו יחס לנותן המביע חשש - אולי אני לא אתן לו. זאת יראה אגואיסטית, בהמית, השייכת למישור של העולם הזה - הפחד שאולי הבורא לא ייתן לי, בחיי אלה, דברים שאני זקוק להם. ואחרי כן מגיעים ליראה אמיתית, ליחס אמיתי לבורא - לא החשש שהבורא לא ייתן לי, אלא החשש שמא לא אוכל לתת לו. יראה היא תיקון הכלי ושמחה היא מילוי הכלי.
למה הפירוש שלנו ליראה ולשמחה כה רחוק מהפירוש הנכון?
הפירוש שלנו ליראה ושמחה נובע מתוך התכונות הטבעיות שנולדנו איתן. האדם נולד עם תכונות של רצון לקבל, וכל מחשבותיו, כוונותיו, רצונותיו ותשוקותיו מופנות למילוי עצמו. זו הצורה הראשונית, הבסיסית ביותר, של הרצון לקבל. הרצון לקבל האמיתי, שישנו בכל אחד ואחד מאיתנו, הוא גדול הרבה יותר ממה שאנו מרגישים כרגע. הוא הוקטן במיוחד עד הדרגה המינימלית שנקראת העולם הזה, כדי שהאדם ישתדל בכוחות עצמו להתקין עליו מסך, כוונה על מנת להשפיע.
ברגע שאדם מסוגל להתקין על הרצון הקטן הזה מסך על מנת להשפיע, נותנים לו רצונות גדולים יותר. לכן בכל פעם שאנו עולים ממדרגה למדרגה אנו נמצאים בתוך הרצון לקבל על מנת לקבל, אחר כך מכירים בו רע, רוצים לתקן אותו על מנת להשפיע, מבקשים כוח מלמעלה, מתקינים עליו כוונה על מנת להשפיע, ולבסוף מקבלים מילוי. זאת הדרך היחידה.
אפשר לשאול כך: מדוע איננו נולדים מראש עם רצון לקבל ביחד עם כוונה על מנת להשפיע? למה צריך האדם לחפש בעצמו מה היא כוונה על מנת להשפיע, איך לקנות אותה, איך להתקין אותה על הרצון לקבל? למה הוא צריך לעשות זאת דווקא בעצמו?
העניין הוא פשוט. הכוונה הזאת אינה יכולה לבוא מלמעלה, מפני שמדובר ביחסו של האדם כלפי הנותן. אחרת היחס כלפי הנותן לא יהיה בעל מנת להשפיע ובכלל לא היה נחשב ליחסו של האדם. הכוונה חייבת להיוולד אצל האדם עצמו. לכן נותנים לאדם סתם רצונות ליהנות, בתוספת כוונה הפוכה, כך שהוא משתמש ברצונותיו על מנת למלא את עצמו. הרצונות הללו ליהנות אינם סתמיים, הם היפוך, כאילו בנקודת המינוס לעומת האדם. לכן נדרש האדם לנטרל אותם לפני הכול, לא להשתמש בהם כלל, לא למען עצמו ולא למען הבורא, ואחר כך להופכם לעל מנת להשפיע.
התיקון שבו האדם מנטרל את הרצונות שלו ומגיע למצב שאינו רוצה להשתמש בהם נקרא "תיקון הצמצום" או "תיקון חפץ חסד". מעבר לתיקון הזה מתחילים כבר לעבוד ממש עם ההשפעה אל הבורא. אלה שלבי התיקון. אם האדם לא היה עושה כל זאת בעצמו, לא היתה זאת השפעה והוא לא היה מרגיש את התענוג שבעל מנת להשפיע. הוא היה נותר עם התענוג הקטן ביותר, שנקרא "נר דקיק", הנמצא רק בעולם הזה ושאפשר לקבלו בעל מנת לקבל.
כשהאדם נמצא במצבו הראשוני, הטבעי, כפי שנולד, הוא יכול ליהנות רק מסך כל התענוג הקטן ביותר, כאן בעולם הזה, הנקרא במישור דעולם הזה. בכל פעם מחדש האדם מגיע לתענוג, והתענוג חומק ממנו, מגיע לתענוג, והוא נעלם, כשאך מעט ממנו נתפס בזמן שגונבים אותו. וזה סך כל התענוגים שיש ברצון לקבל, לפני שהוא נעלם.
לכן, אם האדם רוצה ליהנות יותר ממה שיכול להציע לו העולם הזה, אין לו ברירה אחרת. כבר נוכחנו לדעת שהקִדמה אינה מביאה אושר. האנושות מתקדמת ומתפתחת, הרצון לקבל גדל ומתעצם מדור לדור, כשאנו מעניקים לרצון לקבל תענוגים מעל לכל דמיון: מגוון מאכלים ומוצרים עצום, שכלולים טכנולוגיים שנועדו לשרת אותנו, את הרצון לקבל שלנו, ובכל זאת אנו לא נהנים. אם נשווה את מידת האושר של אנשים היום לזאת של אנשים שחיו לפני מאה או מאתיים שנה, נראה שהיום אנו הרבה יותר מיואשים.
כלומר, זה לא עוזר שהרצון לקבל גדל ושאנו מייצרים למענו תענוגים, התוצאה שלילית, כי ברצון לקבל בעצמו אין די. היום אנשים מתרוצצים בעולם לחפש תענוגים, מחפשים אותם באינטרנט, בטלוויזיה ובכל מיני דברים - ולא נהנים. ההפך, הם מגלים בכל אלה עוד ריקנות. כתוצאה מכך הם פונים לסמים ולהתמכרויות אחרות, ולשם מה? האנושות חייבת לגלות סוף סוף, שהדרך שבה ניסתה לקבל, שיטת ההנאה הזאת, הרצון למלא את עצמנו בישירות ובמהירות, היא שיטה פסולה, היא לא תביא לנו תענוג.
בסופו של דבר על האנושות להגיע לחוסר אונים מוחלט. האדם יאכל מן המזון המשובח ביותר וירגיש בו טעם של חצץ, הוא יתלבש לפי צו אופנה המשתנה חדשות לבקרים, אך לא יקבל מזה שום תענוג. הוא יחליף בתקופת חיים אחת עשרות בני זוג, וימאס בכל אחד מהם. האדם לא ימצא אף "לבוש" שבאמצעותו יוכל לקבל תענוג. הרצונות באים מעצמם, מבפנים, ואנו עוד מפתחים אותם על ידי קניית עוד ועוד תענוגים, ולא משיגים דבר.
התהליך הזה יהיה מהיר מאוד. בתוך שנים מספר האנושות לא תמצא את עצמה. יותר מכך, היא לא תדע לאן להתקדם הלאה. אם קודם לכן היו מומחים לכאורה, פילוסופים ופוליטיקאים גדולים שהתוו מעין תוכנית להמשך ההתפתחות, כמובן, בלי הכרה, אך לפחות עם איזו מחשבה, היום אף פוליטיקאי או כלכלן לא יודעים איך להמשיך ומה לעשות. היום אין לנו כיוון וידע איך למלא את עצמנו, איך להנהיג את עצמנו.
וזאת צורתו האמיתית של הרצון לקבל - כלי קבלה שלא יכול למלא את עצמו באופן ישיר. ומכאן יבואו הכרת הרע והתיקון לעולם. אין ברירה אחרת. המקובלים מגדירים את הרצון לקבל כך, שהאדם יכול ליהנות ממנו רק טיפה. עם הנגיסה הראשונה התענוג נעלם כ"נר דקיק". לעומת העולם העליון, לעומת התענוג העליון, הוא בסך הכול ניצוץ זעיר שנפל לעולם הזה ומחיה אותו.
איך אפשר לדמיין מהי השפעה?
כשאתה נמצא בקבוצה אומרים לך, שאהבת החברים מביאה אותך לאהבת ה', שההשפעה לחברים מביאה להשפעה לה'. למה? מפני שאתה משתדל להנהיג ביניכם אותו מנהג כאילו היית באמת בין הנשמות בגמר התיקון, ומהעולם העליון אתה מושך אליך אור מקיף. מאותו עולם עליון בו כל הנשמות כלולות ומחוברות יחד. אם בעולם הזה האדם משתדל להנהיג אותו חוק, אותו מצב, עם הגופים - עם האידיאה, עם היחס, עם הקשר, עם המטרה ללכת יחד, אפילו בקבוצה קטנה, הוא יוצר באותה קבוצה כביכול אותו מצב שבו הנשמות נמצאות בגמר התיקון, בדרגה הרוחנית. ככל שהוא משתדל לעשות זאת, כך הוא מושך משם אור מקיף שבא ומתקן את הכלים.
לכן הקשר בין החברים בקבוצה משפיע על התקדמותם הרוחנית. ומההשתקפות הזאת שהאדם עושה בעולם הזה, לאט לאט הוא מתחיל להרגיש מה הוא חיבור רוחני. ודאי שלעולם אינו יודע מהי הצורה העליונה. אם הוא נמצא בדרגה מסוימת, איך יוכל לראות את הדרגה שמעליה?
במצב מסוים, עכשווי, של תיקון פנימי, אפילו בחייו היומיומיים, האדם לעולם לא יודע מה יהיה המצב הבא, והוא תמיד גילוי בשבילו, משהו חדש, פתאומי.
אם כך, איך האדם יכול להשתוקק למשהו שהוא למעלה ממנו? העליון, הדרגה היותר עליונה, הפרצוף העליון, מראה לאדם קצת צורת השפעה, כפי שהיא מתקיימת בדרגה עליונה יותר. הוא מראה אותה בשני שלבים:
בשלב הראשון - העליון מראה לאדם קצת מהאור שנמצא בו, מהתענוג שנמצא בו. ואז האדם רוצה את זה, משתוקק לזה, הוא מרגיש נפלא. המקובלים מכנים זאת "עלייה", אף על פי שזאת אינה עלייה של ממש, האדם לא עולה, אלא העליון נותן לו קצת חיות מדרגה עליונה יותר. העליון נותן לאדם מעט הארה, שאצלו היא אור ואצל האדם היא הארה, כי האדם לא מסוגל לקלוט בכלים שלו יותר מהמעט הזה.
בשלב השני - אחרי שהעליון מאיר קצת לאדם, הוא נותן לו ירידה. הוא נותן לאדם להרגיש קצת את הכלים שלו. מה הם הכלים שלו? הכלים שלו הם על מנת להשפיע. דרכם האדם מרגיש חושך: "לתת? ככה בלי לחשוב על עצמי?"
ואז יש לאדם בשתי ההתרשמויות האלו מהעליון, שני קצוות: מהו האור שיש בעליון (כמובן, זה לא בדיוק האור שיש בו) ומהו הכלי שיש בעליון. ואז האדם יודע עד כמה הוא אוהב את האור, ועד כמה הוא לא אוהב את הכלי הזה. משני הקצוות הללו, באמצעות לימוד, מאמץ, יגיעה, דרך סדרת פעולות שהוא מבצע, האדם מגיע בסופו של דבר לעליון.
וכשהוא מגיע לעליון ומממש את המצב הזה, העליון ("עלי-עליון") שוב חושף בפניו את המילוי ואת הכלי שיש בו. ושני המצבים הללו שוב נותנים לאדם הרגשת שני הקצוות שיש בעליון, ושוב הוא משתדל להשיגם לאט לאט, וכך עולה. לכן הדרך של האדם מורכבת מעליות וירידות:
עליות - הרגשת המילוי שיש בעליון.
ירידות - הרגשת הכלים שיש לעליון.
והיגיעה בין קצה לקצה, שבכל זאת האדם רוצה לקנותם, אם פחות ואם יותר.
איך אפשר בעולם הזה להיות כמו בגמר התיקון?
אדם מקבל מלמעלה מצב מיוחד, מעין עולם הבא. מדרגה אחת מעל זאת שהוא נמצא בה, וזה כבר מעין עולם הבא. הוא מקבל את ההארה הזעירה הזאת מגמר התיקון, ואז, אחרי שההארה נעלמת, הוא משתדל לשמור עליה - לא על ידי העליון - העליון נעלם, ההארה נעלמה, אלא בכוחותיו הוא. הוא משתדל לשמור את ההארה הזאת, להגיע אליה, שהיא תימצא בכלים שלו על ידי מאמציו. אם עשה את זאת, זה נקרא שהגיע לדרגה הבאה.
מה העליון נותן לאדם?
העליון נותן הכול. העליון נותן כלים, והעליון נותן אורות, והעליון נותן כוחות, כדי שהאדם יעשה מסך ובכלים המתוקנים על ידי המסך ייכנסו האורות. מהאדם נדרש רק להבחין בכל הדברים הללו, להרגיש אותם, לבקשם ממנו, לרצות אותם. זאת אומרת, האדם לא מבצע את הפעולה, אלא, ממש כמו ילד קטן, עליו רק להבין ולדרוש ולטעום ולהבחין. לעשות את כל עבודת הבירור והתפילה.
איך נעשה תיקון ההשפעה בעולם הזה?
כשמדברים על השפעה, לא מתכוונים שאדם יילך להשפיע בבית חולים או באיזה מקום נידח, שם ישנם אנשים מסכנים. בעולם הזה צריך להשפיע לא מפני שהבורא תכנן אותו רע וברא בו כל כך הרבה אנשים מסכנים. לא כך יש להתייחס לעולם. יש להתייחס לעולם הזה כאמצעי, שדרכו עלי לפתח את היחס שלי לבורא.
אם אדם עוזר לאנשים כדי לתקן את חייהם, הוא עובד סוציאלי. זה לא רע להיות עובד סוציאלי, אבל זאת אינה עבודה מטרתית במציאות האמיתית. בכוונה סידר הבורא את הדברים כך, בכוונה ברא את הקשיים, ועלינו להשתמש בהם כדי להגיע אליו. רק מתוך תשוקת האדם לבורא מגיע התיקון לאומללות האדם. לעתים נדמה לנו שמעשינו הטובים לזולת יכולים להביא לו טוב, אבל זה לעולם לא יועיל, וכך רק נקלקל את הזולת עוד יותר.
הניסיון לתקן את חיי הזולת אינו מועיל, וכך גם עונשים. כשמכניסים אדם לבית הכלא, הוא ייצא ממנו פושע מתוחכם פי שניים מאשר נכנס לשם. כך גם כשמנסים להיטיב עם מישהו וממלאים לו את המקרר ואת הכיס - רק מקלקלים אותו, לא מתקנים אותו. חייו לא הופכים טובים יותר. גם זכייה בפיס, משאת נפשו של כל אדם, לעולם לא מביאה לאדם אושר ושלווה.
כלומר, התיקון כלפי ההשפעה איננו סתם יחס לזולת, אלא תיקון היחס שלי כלפי הבורא. רק זה ייטיב עם הזולת, כי כל הקיים בעולם מושפע מהבורא, הכול יורד ממנו. לכן, אם רוצים לשנות את המצב בעולם הזה, יש לשנות מה שמגיע אלינו מהבורא. ניתן לעשות זאת רק אם האדם משפיע לבורא. ככל שאני משפיע לו עוד טוב, כך הוא לא נאלץ לעשות את העולם הזה רע יותר.
איך מגיעים להשפעה לבורא?
ניתן להגיע להשפעה לבורא באמצעות החברה הקטנה שיצרתי לי, אני משפיע לחברי והם משפיעים אלי ויחד אנחנו מקימים קבוצה. בדיוק כפי שאנחנו כשנשמותינו מחוברות בגמר התיקון בדרגה הרוחנית, כך אנחנו משתדלים להתחבר כאן, במשימה הרוחנית, ולעלות באמת למצב הזה. כך אנו מזמינים אור מקיף לעולם הזה, וכביכול מאלצים את הבורא לתת לו יותר הארה, כשהאדם מושך את האור המקיף או כשהאור המקיף בא מהבורא בצורה אחרת, חלופית.
אבל רק השתוקקות האדם להגיע למטרת הבריאה מנטרלת את היחס השלילי, כביכול, של הבורא לעולם. כי אז הבורא לא נאלץ לעורר את העולם לתיקון על ידי הייסורים.
שום התרוצצות הנובעת מיחס ישיר בין אנשים - להשפיע להם בלי קשר לאלוקות, שום השפעה מהמישור שהאדם נמצא בו, לא יעזרו. חייבים ללכת ולהשפיע לאנשים אחרים רק עם כוונה להגיע להשפעה לבורא.
"ואהבת לרעך כמוך" חייב להיקשר רק לתיקון. במאמר "דור האחרון" כותב בעל הסולם שזאת הסיבה לכך שרוסיה קרסה - לקחו את האידיאל להשפיע לזולת וניתקו אותו מהבורא. כך קרה גם בקיבוצים ובכל החברות השיתופיות. הם ניתקו את האידיאל מהאלוקות, מהמטרה, ואז ההשפעה לזולת הפכה לעמוד כביכול בפני עצמה, וזה גרם לכל החברות הללו הרס מוחלט, שהשאיר אדמה חרוכה. דבר לא יסייע להקימן מחדש, לא כוח הצבא כמו ברוסיה ולא הכסף שהוזרם לשם.
זאת אומרת, השפעה לזולת בניתוק מהשפעה לבורא, בניתוק ממטרת הבריאה, אינה מטרתית ומביאה להרס העולם. בסופו של דבר המשטר הקומוניסטי הרג יותר אנשים, אזרחי מדינה טובים, מכל משטר אחר שהתקיים אי פעם. ארבעים מיליון איש נהרגו במשך שבעים שנה, לפי הרשימות שלהם, ובמציאות כנראה הרבה יותר. והאידיאל היה יפה כל כך, עד כי אפילו מחוץ לרוסיה היו כאלה שהחזיקו בו.
מה זה גמר התיקון? שכל מחשבה וכל מעשה וכל נשימה, אם אינם קשורים למטרת הבריאה, פסולים הם ואין להם קיום. זהו המוות. אך אם האדם מגיע למצב שבו כל הדברים בחייו מחוברים לגמר התיקון, דבר לא עוצר אותו והוא חי חיי נצח. "חוכמת הקבלה" פירושה ללמוד איך לעשות זאת.
מהיכן מתחילים?
מתחילים מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?", והתשובה היא: "טעמו וראו כי טוב ה'". ובין זה לזה מצויה כל החוכמה איך להגיע מהשאלה לתשובה.
איזו דרישה עלינו להפנות אל הבורא?
עד כמה צריך האדם להיות מעורב בתיקון שלו? האם עליו סתם לבקש "תן לי גמר תיקון" או לפנות לבורא ולהגיד "עשית לי כך וכך, זה לא בסדר, וכאן לא כל כך נראה לי", וכולי? האם לשוחח עמו בקפדנות על כל פרט ופרט? או אולי להציע לו עזרה בשיפורים, כמו: "כאן תחליף לי כך, כאן עשה לי כך, את זה סובב לי כך", וכולי? ואולי עוד יותר מכך, אחרי שהאדם מתקן את המכונה שלו, הוא בודק איך עליה לעבוד, והוא מכיר את תפקודיה המושלמים ואחרי הבחינה הוא אומר לבורא: "יופי, עשית עבודה טובה". האם זאת נקראת עבודת ה'?
איך צריך האדם להתייחס למציאות? "מציאות" היא מה שהאדם מרגיש. היא שלושת הדברים: אני, הוא - הבורא, הכוח העליון שבינתיים נסתר ממני ואחר כך מתגלה, ועולמי - היחסים בינינו דרך העולם. האופן שבו הוא מביא לי את כל המציאות הסביבתית והפנימית שלי, ושדרכה אני מתקשר אליו.
מאין יידע האדם מה הוא צריך? מאין יידע באיזו מידה עליו להכיר, להבין, לחקור, לדרוש, לבקש? הוא יידע זאת מדברי המקובלים, ומאוחר יותר זה בהחלט יתגלה לו. בעל הסולם אומר, שהמצב שהאדם צריך להגיע אליו מוגדר במדויק בשם "דבקות". ברוחניות "דבקות" היא התאמה מלאה ביני לבינו. מה זאת "התאמה מלאה ביני ובינו"? כשאני מכיר את כל התכונות שלו, הרצונות שלו, התשוקות שלו, את כל הדברים הטובים והרעים שלו כלפי, ממש עד העמקות האחרונה. להכיר אותם, את הסיבות להם ואת התוצאות שישאו עמם. לדעת מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה.
בקבלה זה נקרא ידיעת ה-ט' ראשונות. ט' ספירות ראשונות הן היחס של הבורא למלכות. מתוך זה האדם לומד את עצמו. כי אם הבורא רוצה ממני דבר מסוים, לשם כך בנה בי תכונות שיכולות לתת תשובה, תגובה על מה שהוא מצפה ממני. למשל, אם הבורא מביא לי תענוג בשתיית כוס תה, הוא רוצה שאהנה מהתה. באמצעות התענוג שאני חש הוא בורא בי את הכלי שישתוקק לתה.
מתוך הכרת הבורא האדם בעצם מתחיל להכיר את עצמו, ומתחיל להכיר את הפער בינו ובין הבורא - עד כמה יש לבורא השפעות שכנגדן יש לו חסרונות. בינתיים הוא לומד איך לעשות התאמה בין ההשפעות לחסרונות. אם היה מכיר את כל ההשפעות של הבורא ואת כל החסרונות של עצמו, הוא היה רואה שההשפעות של הבורא מגיעות וממש מוכנות למלא את כל רצונותיו. כנגד כל תענוג - יש כלי שלו.
הבעיה הראשונה בעניין הזה היא, שהכלים צריכים להיות מעודכנים על מנת להשפיע, אחרת האדם לא יקבל מהם תענוג. בעיה נוספת היא שאם האדם מקבל את התענוגים הללו באופן ישיר הוא לא דומה לבורא ולא מגיע לדבקות. הוא יכול לקבל את התענוגים הללו בתוך הרצון לקבל, אבל אז הוא לא נהנה מהרצון לקבל, כי התענוג מכבה מיד את הרצון והוא נותר ריק.
אבל אם האדם קונה מסך, מתקין מסך על הרצון לקבל שלו, הוא נהנה בלי הגבלה של כמות או זמן, והוא גם קונה משהו מיוחד, הוא הופך דומה לבורא, מתאים את עצמו אליו, נמצא בדבקות. הבורא והאדם מתחילים להיות דומים. זאת אומרת, האדם לא רק קונה תענוג מהבורא, אלא קונה גם את מעמד הבורא, נהיה כמוהו על כל המשמעויות הטמונות בכך, שאינן ניתנות להסבר. יש בכך סתרי תורה ועוד דברים רבים.
מכאן, תיקון המסך מאפשר לאדם להיות בדרגת הבורא, ולא בדרגת הנברא. ומה חלקו של האדם בכל העבודה הזאת? העבודה הזאת נקראת עבודת ה' ולא עבודה שלי, שלך או שלו, מפני שכמו שמספרים המקובלים שהגיעו לקבלה נכונה של התענוגים הללו, את כל הפעולות על הכלים: בירורים, תיקונים, מילויים וכולי, אפשר לעשות רק על ידי האורות. זאת אומרת, הבורא, האור העליון, הוא זה שיכול לעשות תיקונים ומילויים על הכלים.
ומה על "האני"? בעל הסולם מסביר ב"מאמר החירות", שמכל הפעולות שישנן לאדם בעולם הזה ובעולם הרוחני, יש לו רק פעולה אחת לבחירתו, שבה הוא קובע את עצמיותו - פעולה שהוא עשה. מהי? רצון האדם שהבורא יבצע איזו פעולה. זאת אומרת, עלי להכיר את עצמי במצבי הנוכחי, עד כמה אני הפוך ממנו, עד כמה אני זקוק לתיקון, לבקש ממנו לעשות את הפעולה כשאני נוכח בה וכביכול יודע אותה על כל פרטיה. אבל את הפעולה עושה האור.
איך זה מתבטא בעולם הזה? בכך שהאדם צריך לרצות. האדם מטבעו רוצה, אבל אומרים שזה לא מספיק. האדם רוצה כפי יכולתו במצבו הנוכחי, ועליו לרצות קצת יותר - לרצות שהבורא יתקן אותו, ימלא אותו, לרצות להיות במצב קצת יותר עליון. איך אפשר להיות במצב מסוים ולרצות לעלות ממנו, אם הרצון הזה לא נמצא באדם? את הרצון הזה האדם קונה מהחברה.
מפני שאנחנו כלולים יחד כנשמה אחת באין-סוף, בגמר התיקון, אם האדם עושה בין החברים בעולם הזה איזו מין התאמה למצב האין-סוף, הוא יוצר כאן תנאים המאפשרים לו לקנות מהאחרים תכונות או רצון נוסף שיש לו שם. ממה נכלל העולם העליון המתוקן? מכך שכל נשמה ביטלה את עצמה וכל הנשמות חברו יחד, וההתחברות שלהן יצרה את המילוי האינסופי שבכל נשמה ונשמה. מכך שכל נשמה מקבלת גם את המילויים שנמצאים ביתר 599,999 הנשמות (בסך הכול ישנן 600,000 נשמות).
פעולת ההתאמה בעולם הזה מקנה לאדם רצון נוסף. לכן כותב בעל הסולם ב"מאמר החירות", שעל האדם לחפש ולמצוא כל פעם מחדש חברה בעלת רצון טוב יותר, גדול וחזק לרוחניות, ולקנות את הרצון הזה על ידי התחברות, על ידי רצון להתחבר עם החברים בה. החברה נותנת לו אותו דחף למעלה, המחייב את הבורא לעשות את הפעולה, פעולת הבירור והתיקון והמילוי.
לכן אי-אפשר לעשות דבר בקשר לבורא לפני שמכינים את התנאים הנקראים "חברה". לכן עסקו רבי שמעון בספר "הזוהר" ובעל הסולם ויתר המקובלים בעניין החברה.
מהו הבדל בכלים השונים שמתקנים ?
לאדם יש נשמה. הנשמה נמצאת במקום שנקרא גמר התיקון. ישנן 600,000 נשמות, המתחלקות עוד ועוד ועוד. הנשמה הפרטית של אדם נמצאת כרגע בתוך לבו. "לב" הוא כל הרצונות הבהמיים או האנושיים בעולם הזה. הנקודה שבלב היא אותו רצון שהתכסה על ידי העולמות ב-125 כיסויים, והאדם מרגיש אותו כאן בדרגה התחתונה ביותר, כתשוקה לרוחניות. הוא לא יודע מה היא רוחניות, כי הדרגה האחרונה, שנקראת "מחסום", מסתירה ממנו באופן מוחלט את כל מה שלמעלה ממנו.
למה הכוונה שהאדם עולה למדרגה הרוחנית הראשונה? הכוונה היא שהאדם הסיר מעצמו, התפשט מכיסוי אחד. שיש לו עכשיו רק 124 כיסויים. הרצון שלו נעשה גדול יותר ואז הוא מקבל אור גדול יותר. בדרגה שלמטה ממחסום האדם מקבל רק "נר דקיק" ובדרגה הרוחנית הראשונה הוא כבר מקבל את אור הנפש. ההבדל בין הדרגות הוא עצום. ואחר כך עולה האדם לדרגה עליונה עוד יותר, וכבר יש לו רק 123 כיסויים. הוא ביטל עוד כיסוי. מה זאת אומרת "ביטל"? באמצעות המסך הופך הכיסוי לגילוי. את כוח ההתנגדות הוא הפך לכוח השפעה, ובהתאם לכך האדם מקבל אור הרוח, וכן הלאה. זאת אומרת, בכל מדרגה ומדרגה יש לאדם כלי גדול יותר, ובהתאם לכך מסך גדול יותר ואור גדול יותר.
ואיך האדם עושה זאת, בסופו של דבר? על ידי כך שהוא מתחבר עם יתר הנשמות עוד ועוד עד שהוא מגיע לגמר תיקון. האדם מבטל את עצמיותו, את "האני" שלו, כלפי כל יתר הנשמות, והוא כאחד איתן בלי שום הפרדה, וזה נקרא שהתאחד עם הבורא. למה עם הבורא? במצב שבו כל הנשמות הפרטיות מתוקנות ודבוקות לנשמה אחת, האור הפנימי שממלא את כל הכלי הזה נקרא "בורא".
וגם כשכולם מחוברים יחד, כש"האני" נעשה "אדם הראשון", לעולם אי-אפשר להרגיש מה יש בחוץ. בחוץ זה עצמותו, שעליו לא מדברים לעולם. מדובר במה שממלא את כל הנשמה מבפנים, וזה נקרא "בורא".
אם המושג עונש לא קיים, מדוע מדברת התורה על עונשים?
כל ספרי התורה נקראים "ספרי קודש", מפני שכולם עוסקים בעולם הרוחני. רוחניות היא נבדלת מהמסך ומעלה, ואיננו מרגישים אותה. דבר נבדל, מיוחד, נקרא "קודש", "קדוש", "מקודש". כל הספרים הקדושים מתארים רק את העולם הרוחני. התורה לא מספרת על העולם הזה, היא לא מדריכה איך להיות טובים לאדם, היא מספרת איך להיות טובים לבורא. תשוקתו של האדם לדמות לבורא מתקנת את הטבע שלו, ואז באופן טבעי הוא נעשה טוב יותר גם בעולם שלמטה.
איך מתארת התורה את העליות? העליות של האדם קורות בשני קווים, קו ימין וקו שמאל. מקו ימין מגיעות אל האדם תכונות הבורא, ט' ראשונות, כוחות דהשפעה, ומקו שמאל מגיע אל האדם רצון לקבל. האדם נמצא באמצע ומתקן את עצמו. לכן התורה מוסרת שני דברים: מה יקרה לכם אם לא תעשו, מה יקרה אם כן תעשו. קריאה בכל ספרי התורה, במיוחד בספרי הנביאים, משרה תחושה של אסון, אנו מרגישים נזופים. אבל למעשה נמסר לנו תיאור של מה שקורה בכל מדרגה ומדרגה. אם תעשה כך, יהיה כך, אם תעשה אחרת, יהיה אחרת. כך מוסבר לנו מבנה המדרגות, ואין כאן כוונה לנזוף כפי שאם נוזפת בבנה.
הסיפורים הללו מתארים בשפה מדוברת את תנאים בדרגות העליונות. לכן כל הספרים הללו נועדו רק למי שנמצא בעולם העליון, כי בעולמנו אין מה לעשות. בעולם שלנו מה שאדם עושה הוא תוצאה של מה שקורה למעלה. לדוגמה, בתורה מדברים על חורבן בית המקדש. אפילו בפשט מסבירים ששבירת בית המקדש, חורבן בית המקדש, התרחש מפני שנפלנו מהדרגה הרוחנית, ואז נכנסו האויבים. בעצמנו גרמנו למצב הזה, בכך שירדנו מהדרגה הרוחנית העליונה. שבעים שנה לפני שנחרב בית המקדש כבר דיברו על כך שהוא ייחרב. למה? כי על פי הדרגה הרוחנית שהעם נמצא בה ניתן היה לנבא מה יתרחש. כפי שהיום אנו רואים את הידרדרות החברה האנושית ואיננו יכולים לעצור אותה. יש המנבאים אף את חורבן המדינה בשל כך, ואת חורבן האנושות.
כלומר, הכול תלוי במצב הפנימי, שמשתקף ומתבטא בצורה פיזית. התורה מדברת על אותם דברים. לא מדובר שם על מה צריך אדם לעשות בידיו, ברגליו או באבנים. העולם שלנו הוא עולם של תוצאות, כך שאם נעשה במדרגות רוחניות תיקונים מסוימים, כנגד זה יסתדר לנו הכול בעולם הזה.
העולם הזה חייב לעלות עד הדרגה האחרונה. האדם צריך להיות במצב של גמר התיקון גם עם הלב שלו, ולא רק עם הנקודה שבלב. כלומר, הוא נדרש להעלות גם את כל הרצונות הבהמיים ביותר שלו לדרגה העליונה. כך אומרים המקובלים, שהאדם חייב להגיע למצב של גמר התיקון בעודו חי בעולם הזה.
מהו סולם המדרגות?
סולם המדרגות הוא מידות התאמה של הנברא לבורא. מה פירוש שאדם נמצא בדרגה 123? ש-123 מדרגות מפרידות בין תכונות הבורא לבין התכונות שלו. מה פירוש שאדם נמצא בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר? שאין הבדל בין התכונות - אפס.
ברוחניות, בסולם הרוחני, ישנן 125 מדרגות: חמישה עולמות, בכל עולם חמישה פרצופים, ובכל פרצוף חמש ספירות. למעשה אפשר לחלק את זה להרבה יותר, אלא שבקבלה מחלקים לפי הצורך. בסך הכול ישנם חמישה עולמות: א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה. אבל את עולמות בי"ע מחלקים ליתר דיוק לששת אלפים שנה, לששת אלפים מדרגות.
ככל שעולים במדרגות, כל מדרגה ומדרגה בסולם עוצרת אור גדול יותר, הנמצא מעליה. כלומר, אם האדם נמצא כנשמה במדרגה כלשהי, כל המדרגות שמעליו עוצרות ומעמעמות את אור האין-סוף כלפיו. וכשאדם רוצה לעלות מדרגה, הוא צריך לבטל את המסך המסתיר ולהופכו למסך מקבל. פשוט לעבור מהסתרה לגילוי. לעבור מתורת הנסתר לתורת הנגלה.
אצל מקובלים זה אחרת. הכלל חושבים שהם לומדים תורת הנגלה, וקבלה היא תורת הנסתר. לעומת זאת, תפישת הקבלה, כמו שהגאון מווילנא כתב, היא שבכל מדרגה עוברים מתורת הנסתר - כשהמדרגה העליונה נסתרת, לתורת הנגלה - כשמגלים אותה, וכך מגיעים כל פעם יותר ויותר לנגלה.
איך בנוי הכלי של האדם לאחר שעבר מחסום?
אם האדם עובר מחסום, זה אומר שנכנס למדרגה הרוחנית התחתונה ביותר, שם מפרידות בינו לבין הבורא 125 מדרגות, שהן 125 מסכים שמסתירים אותו מהבורא. כלומר, על האדם לתקן את עצמו, את תכונותיו, 125 פעמים.
בכל מדרגה ומדרגה, "האני" של האדם הוא כלי הכולל שני חלקים:
רמ"ח איברים - חלקים, רצונות, שבהם האדם יכול לעשות תיקון. כנגד גלגלתא ועיניים.
שס"ה גידין - רצונות שבהם האדם לא יכול לעשות תיקונים. כנגד אח"פ.
זהו כל הכלי רוחני, הכולל עשר ספירות. בכל מדרגה ומדרגה האדם צריך לעבור על כל הרצונות שלו, גם למעלה מחזה וגם למטה מחזה ("חזה" הוא ההבדל בין גלגלתא ועיניים לאח"פ), לבדוק אותם ולתקנם.
כשמכלול הרצונות כבר מתוקן, האדם עשה תיקון ורכש מסך, ואז הוא זוכה למילוי חדש, שזה אומר שעלה למדרגה חדשה. במדרגה החדשה שוב יש לו רצונות חדשים של רמ"ח איברים ושס"ה גידין, ושוב היחס אליהם שונה משהיה קודם לכן, ושוב נעשים כל התיקונים.
מתי מסתיימת דרכו של האדם?
כל אחד ואחד חייב להתחיל את חייו במדרגה התחתונה ביותר, ולהגיע במשך החיים האלה למדרגה העליונה ביותר. ומה עם כל הגלגולים הקודמים שעבר? אם בגלגולים הקודמים האדם כבר הגיע למדרגה רוחנית כלשהי, עצר באמצע הדרך הרוחנית ולא הגיע לסופה, זה יסייע לו בחיים הבאים לעשות את כל הדרך. אבל עד שהאדם לא מגיע במשך גלגול אחד מהדרגה התחתונה עד הדרגה העליונה, הוא צריך להתגלגל שוב ושוב.
מה ההבדל בין מקובל שהגיע לגמר התיקון לבין הבורא?
מה זה גמר התיקון? שכנגד כל השפעה של האור יש רצון המתאים בדיוק לאור. אם כל רצון כזה מתוקן בעל מנת להשפיע, הוא פועל בדיוק כמו האור הרוצה למלאו. זאת אומרת, הכלי מידמה לאור בדיוק לפי הפעולה ולפי התוצאה, ואז לפי התוצאה הזאת אין כל הבדל בין נברא לבורא.
אבל זה בורא וזה נברא. נכון שהחומר של הנברא, הרצון לקבל, נשאר, אבל הוא מקבל את צורת הבורא. לכן זה נקרא "השוואת הצורה". נשאר ביניהם הבדל, אבל רק בנקודה ההתחלתית, שהבורא הוא "יש מיש" והנברא הוא "יש מאין". אבל פרט לנקודה הזאת, שהבורא ברא את הנברא, כל יתר הדברים שיש בנברא הם בניית הנברא את עצמו בדמות הבורא, בכוחותיו הוא.
לכן לא מתחשבים בנקודה הבסיסית הזאת, אלא בכל מה שהנברא בנה מעליה, ולכן אומרים שהנברא נמצא בדבקות עם הבורא ואין ביניהם שום הבדל. זאת אומרת, הנברא זוכה למעמד של הבורא. לכל מה שיש בעליון. לא שהאדם מקבל ממנו כל זאת, אלא הוא זוכה למחשבות, לרצונות, לכל. זאת לא רק דרגה מעל האנושי, אלא דרגה מעל הנברא.
אותן הדרגות שבהן האדם נמצא בתהליך של הכרת הבורא נקראות "סתרי תורה". לא כתוב עליהן בשום מקום, וגם אי-אפשר לכתוב עליהן. הדברים שהנברא משיג כשהוא מגיע להשוואה לבורא הם סודות התורה, אלו מחשבותיו של הבורא עצמו, שאותן חייב כל אחד ואחד לכסות ככל שניתן ולהתרחק מהן. לכן לא כתוב על כך דבר בשום מקום.
לכן אין סיבה לפחד לקרוא ספרי קבלה. כל ספרי חוכמת הקבלה עוסקים באיך להגיע למצב של גמר התיקון, שזה נקרא "טעמי תורה", ומותר לקרוא בהם, חייבים לקרוא בהם ולתקן את עצמנו.
האם רק בסוף הדרך הרוחנית ניתן להרגיש נצחיות?
ניתן להרגיש נצחיות החל מהדרגה הראשונה של רוחניות, שבה כבר מרגישים חלק מגמר התיקון. למה? דרגה 125 הזאת, שנמצאת למטה, היא אותו גמר תיקון מוקטן פי 125. זאת אומרת, האדם מרגיש מה יש בגמר התיקון, אבל מבעד להרבה מסכים. יש לו מעין ידיעה מה זה, על כל הפרטים, אבל באופן מעורפל.
ובכל זאת, הוא נמצא בהרגשה הזאת ומתחיל להזדהות עם הנשמה במקום להזדהות עם הגוף. חייו משתנים. אפילו יחסו לנושא החיים והמוות משתנה לחלוטין. כשאדם מתחיל להזדהות עם נשמה, הוא מרגיש משהו מהנצחיות.