21. הבנת המצבים
שיחה (17.6.02) על מאמר: "מהו קדושה וטהרה בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת קדושים, עמ' 114
יש עבודה בזמן העלייה ויש עבודה בזמן הירידה, ועל האדם להשתדל למצוא מה קרוב אליו מבין שני המצבים האלו. אבל חובתו של האדם לעבוד בעיקר בזמן העלייה, כי בזמן הירידה אין את מי לחייב, כי לעתים האדם מצוי במצב של "לא שומע" ולא מסוגל להזיז את עצמו. לפעמים לא רק מבחינה פנימית, אלא גם באופן חיצוני.
אבל בזמן העלייה, כשיש לאדם התרוממות - אל לו לשקוע בהנאה מהטוב שהוא חווה ולחשוב שהוא נמצא במצב מושלם. עליו להבין שהמצב המושלם ניתן לו מלמעלה לא כי הוא זכאי לו כפרס על מאמציו, אלא נותנים לו מלמעלה את העלייה כמו את הירידה, הכול כדי לקדם אותו.
אין שכר ועונש. האדם לא מקבל שכר בצורה של הרגשה טובה על כך שלפני כן סבל. זאת גישה מוטעית לתהליך שעוברים בעבודה רוחנית.
מצב ה"ירידה" ניתן לנו כדי שנרגיש את התכונות שלנו, ומצב ה"עלייה" ניתן לנו כדי להרגיש את תכונות הבורא. ובשני המצבים הללו, גם בזמן הרגשת התכונות שלנו בירידה וגם בזמן הרגשת תכונות הבורא בעלייה, על האדם לעבוד ולהפיק מהם תועלת להתקדמות.
אם הוא עובר את המצבים הללו בלי להפיק מהם תועלת, זאת אומרת, בלי לנצלם כדי להתקדם למטרת הבריאה, הם היו לשווא. עושים לאדם פעם-פעמיים עליות וירידות, ואחר כך מפסיקים, והעליות והירידות מגיעות בתדירות של פעם בחצי שנה או שנה וכך חולפות להן השנים בלי התקדמות של ממש.
הכול תלוי בהתייחסות האדם לכל מצב שהוא נמצא בו, אם היא התייחסות הקשורה למטרה או שהוא חושב על המצב שקיבל כשכר ועונש. כל המצבים אינם לא שכר ולא עונש, אלא פשוט מצבים לעבודה.
בזמן העלייה נותנים לאדם הארה מיוחדת מלמעלה, ואז הוא מרגיש שלמות וקורא לה "עלייה". ואת השלמות הזאת נותנים לו מלמעלה, הוא עצמו לא הרוויח אותה, והיא ניתנה לו כדי שירגיש היטב את תכונות הבורא, שירגיש קצת מה היא הרוחניות, ומתוך כך יתעמק בתורה, יתעמק בלימודים, במאמרים, במכתבים, בכל החומר שקודם לכן לא הבין בו דבר.
עכשיו הוא יתעמק בו, יבין אותו וייקח ממנו משהו לעצמו; שיוכל להשתמש בו במהירות וביעילות, יקלוט ככל שניתן ידע והרגשה, והבחנות - וישאף להוציא ממצב העלייה, מההתקרבות שקיבל מהבורא, את המרב להתקדמותו. ואחר כך, כשמורידים אותו, יבין שקיבל מצב הופכי לעלייה. הוא יבין שעכשיו נותנים לו התרחקות מהבורא, כדי שירגיש מה הוא ללא אור מקיף שמאיר עליו. אף על פי שהאור המקיף ממשיך להאיר כדי שאדם יוכל להבחין בכך שהוא לא מבין, לא מרגיש, נמצא בחשכה ובהתרחקות ובנפילה. זו הארת המקיפים, אבל ב"אחוריים".
גם במצב הירידה על האדם לעשות עבודה, מאמץ כפי יכולתו לא לשקוע בו. לא ללמוד את הכלים שלו, אין שם מה ללמוד, כלים אפשר ללמוד רק מהתנגשותם עם האורות. עליו להשתדל ככל שניתן לצאת ממצב הירידה, לפעול פעולות שונות. אם הוא לא יכול ללמוד ולא יכול לחיות בתוך עצמו, עליו לפחות להפעיל את גופו, בתוך הקבוצה, במטבח וכולי.
ואותן פעולות גופניות, אף על פי שהוא מפעיל את ידיו ורגליו ולא את ראשו ולבו - שאותם אינו יכול להפעיל - נחשבות לו כפעולות רוחניות הנעשות בכלים רוחניים, כי הן מרב הביטוי הרוחני שהוא מסוגל לעשות. אפילו פעולות גופניות, מכניות, ללא שום כוונה, ללא מוחא וליבא, ייחשבו לו כאילו עשה פעולות רוחניות. ומתוך כך יבין אל אילו תכונות שלו הוא נופל בזמן הירידה.
אלה שני המצבים שעל האדם לעבור. ואחרי שזמן הירידה חולף והאור גובר, אל לו לחשוב שהמצב הזה בא כתוצאה מהעבודה שלו, מכך שהתגבר ועשה ועכשיו הגיע, אלא יבין שעכשיו נותנים מלמעלה מצב אחר, שבו הוא צריך לעבוד, ושאולי הוא נקרא עלייה. הוא עדיין לא בטוח מהי עלייה ומהי ירידה.
יש לחשב ירידה ועלייה לא על פי הקרבה או הריחוק למה שהאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) קובעת לנו, אלא בהתאם למידה שבה אנו משתוקקים להתקרב או להתרחק בהאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה). ייתכן שאדם יימצא במצב ירידה ועדיין ישתוקק לבורא יותר משהוא נמצא בזמן עלייה. אז אם כך, אצלו זמן הירידה הוא זמן העלייה.
מה קובע אם נמצאים בעלייה או בירידה?
"ירידה" ו"עלייה" קובע האדם, לפי המצב שהוא נמצא בו או לפי היחס שלו למצב. למשל, אדם שוכח שהוא נמצא בשיעור, וחולם על משחק הקלפים ששיחק אתמול עם החבר'ה. הוא שתה בירה, היה לו טוב, העביר את הזמן בכיף.
הזמן הזה שהוא חולם עליו נקרא אצלו "עלייה". הוא הרגיש טוב. פתאום הוא מתעורר ושם לב על מה הוא חושב ואיפה הוא נמצא עכשיו, איפה הוא שקוע, ואז הוא מתחיל להרגיש שזו ירידה.
כלומר, עלייה וירידה ניתנים לחישוב רק לפי השתוות עם אור מקיף. רק בגלל ההשתוות לאור. הבחנה אמיתית של המקום שנמצאים בו אפשר להבחין רק יחסית לאור.
מה עושים כשמופיעות מחשבות אחרות בזמן הלימוד?
יכול אדם לשבת בשיעור, גופו ישוב על הכיסא, ו"לטייל סביב העולם" כשהוא ממש לא נמצא בשיעור. כתוב שהאדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו, אבל לא בכך מדובר. אם אדם נמצא באמת בתוך הלימוד, אבל "אוכל את עצמו" על איזה דבר, זאת לא המחשבה הנכונה.
אם הוא חושב על כל מיני דברים הקשורים לפעילות שלו בקבוצה, גם אלה מחשבות לא נכונות המסיטות אותו מהלימוד. בזמן הלימוד על האדם להרגיש את עצמו מאוחד עם כל הקבוצה בחיבור לבורא, באמצעות חומר הלימוד. זה הדבר היחיד שעליו להשתוקק אליו.
איך ניתן להיזכר במחשבה הנכונה בזמן הלימוד?
לשם כך צריך הכנה. בזמן הלימוד, ודאי שאי-אפשר להיזכר, אלא אם כן האדם מתכוון לכך לפני הלימוד, כי הוא כבר יודע, אחרי שניסה כמה פעמים ולא הצליח בזמן הלימוד לכוון את עצמו נכון. אז האדם הזה מתחיל לדאוג: "גם היום וגם מחר אשב כאן ללא תועלת, ומה ייצא לי מזה?" הוא כבר מתחיל לחשוב לפני הלימוד מה יהיה לו בזמן הלימוד. הדאגה קודם הלימוד מכינה את האדם לחשוב נכון בזמן הלימוד.
הדבר אפשרי אם האדם פשוט יאלף את עצמו לכך. זה לא קורה במהירות. ישנם דברים רבים שיש לעשותם באופן מאוד לא מתוחכם, בצורה פשוטה, כמו "שור לעול וחמור למשא".
איך יוכל האדם להבין את המצבים שהוא עובר?
האדם לא יודע למה ובאיזה סדר מורידים עליו מצבים שונים. למעשה, אין לו מושג איך הוא בכלל קיים. הוא כמו תינוק שלא מודע לתכלית חייו, הוא רוצה כל מיני דברים ונותנים לו דברים מסוימים. כלומר, נותנים לו כל מיני רצונות ודחפים מבפנים, תכונות שמתחלפות, תנאים סביבתיים המשתנים מעת לעת, וכך הוא מתקיים - זורם הלאה. כך כל אחד מאיתנו מתגלגל, נסחף עם זרם החיים, ורק נדמה לנו שאנו קובעים משהו או שולטים במשהו. זה פשוט לא נכון, זה ממש שקר מוחלט.
אם כן, למה ניתנו לאדם שכל ומחשבה לחפש את הדבר היחיד שכדאי להחזיק בו? כדי ללמוד מה עובר עליו, והלימוד הזה צריך להביאו למסקנות הנקראות "הכרת הרע". למעין סיכום. אין צורך שיתנגד לדבר, הוא לא צריך לעשות דבר בכוח, כי זה יהיה לשווא. עליו רק לשים לב במקצת מה הבורא עושה איתו, ומתוך כך הוא מתחיל להבין מי הוא, מי הבורא, מה הבורא רוצה, למה הוא מסדר לו כך את הדברים באיזו ערמומיות הוא עושה לו זאת.
ומתוך כך האדם מכיר לאט לאט את הטבע. חוכמת הקבלה היא לימוד הטבע בצורתו הרחבה, הכוללת גם את עולם הסיבות, שבו מתבשל ומוכן כל מה שקורה כאן, מה שלאחר מכן כולל את הטבע שלנו, אותנו, את הסביבה. האדם לומד את המציאות הכללית דרך עצמו, בלימוד עצמי. "ממעשיך הכרנוך", "מבשרי אחזה אלוקה".
למה הבחנות חדשות נותנות לי הרגשה מוכרת?
הבחנות חדשות הן חדשות לכאורה, אבל כשבוחנים את האופן שבו הן כתובות, רואים שהמילים הן אותן מילים מוכרות. בחוכמת הקבלה לומדים, שכל המציאות היא בסך הכול עשר ספירות מקוריות. אין יותר מזה. העולמות בפנים, הנשמות בפנים, הכול בתוך עשר ספירות. ההבדל הוא באופן שבו ההבחנות החדשות גורמות לנו להרגיש את העשר הספירות הללו, שהוא אחר, עמוק יותר. העומק בהרגשתן הוא 125 מדרגות.
אנחנו נמצאים עדיין לפני מדרגת האפס של ההשגה. וגם לפני שמתחילים להשיג את עשר הספירות, לפני המחסום, ישנם צעדים והבחנות. אבל בעיקרון התמונה היא אותה תמונה, כפי שלומדים בקבלה, שכל העולמות בנויים לפי אותה התבנית: חמישה פרצופים, עשר ספירות. זאת אומרת, הכול אותו דבר, והאדם חוזר על אותו דבר. ילד בן שלוש או ארבע הלומד לקרוא חומש ומקובל כמו רבי שמעון קוראים אותה תורה, אבל כל אחד מהם מבין רבדים שונים שלה. מה אומר לאמו ילד הקורא בתורה? "אמא, תראי, אברהם רצה להרוג את יצחק", כך הוא הבין את התורה. ואילו מקובל יודע מהו התיקון שהתורה מספרת עליו במקרה אברהם ויצחק, תיקון שהוא בכלל מעל לעולם הזה, והוא משיג אותו, הוא רואה אותו בכוחות רוחניים, בראייה נצחית. אבל הביטוי הוא באותן אותיות, באותן מילים.
אדם שמתחיל ללמוד מגלה, שבכל פעם הוא רואה בחומר הלימוד דברים חדשים. נניח שתלמידים יושבים בשיעור וקוראים מאמר עם המורה המקובל שלהם. אחרי כן אחד התלמידים שואל אותו לפשר הדברים. מאין יודע המקובל משהו מעבר למה שהם יודעים? מכך שהוא רואה במאמר עומקים נוספים הנסתרים מעיני תלמידיו. הוא לא יכול להעביר להם את מה שהוא מרגיש, אבל הוא מספר להם במילים אחרות מה הוא רואה.
בשביל התלמידים המאמר נגלה עד עומק מסוים, בשביל המקובל הוא מגלה רבדים עמוקים יותר, ויש כאלה שלא יתגלה להם דבר. הם יקראו את המאמר ולא תהיה להם שום תגובה בתוך הלב, כי עדיין אין להם כלי רוחני. אצל התלמידים כבר מתחיל להיווצר כלי כזה.
אז מה ההבדל בין התלמיד למקובל? הבדל הוא שכשמקובל מבאר לתלמיד, הוא נותן לו קצת הארה מהעומק שהוא נמצא בו, מעלה אותה למקום שבו נמצא התלמיד. כלומר, לאור מקיף שהתלמיד מעורר בזמן הלימוד, המקובל מוסיף עוד אור משלו.
גם קבוצה יכולה להוסיף אור. בקבוצה כל אחד מבין לפי עמקות מסוימת, העולה על זאת של אדם שלא לומד את חוכמת הקבלה. לכן, כשלומדים יחד בכוונה להעביר הכול זה לזה, האורות המקיפים של כולם מתאחדים ופועלים על כולם. מכאן אפשר להבין איזה מגבר של כוח רוחני מהווה הקבוצה.
לא משנה שבקבוצה יש הבדלים של ידע בין האנשים, ולא משנה אם נמצא בה מקובל וכולם יודעים פחות ממנו. ההבדלים נובעים מהעובדה שלכל אחד ישנו אופיו הייחודי ושורש הנשמה שלו. אבל מההתכללות הזאת נהנה גם המקובל ומקבל ממנה תוספת. ישנם דברים שהמקובל לא יוכל להבין בלי חברים מסוימים בקבוצה, המביאים עמם כל אחד משהו הייחודי לו.
כיצד יש להתייחס למצבים השונים?
ראשית, אני מקבל את המצב שבא, מתבונן בו ורוצה לדון בו עם עצמי, בלי לשפוט אותו אם עשה לי טוב או רע. אני דן בו מתוך הכרה שכל מה שעשה ה', לטובה עשה. אני נותן לו מקום מתוך ידיעה שהוא בא לתקן אותי, ואפילו הוא קשה עד ש"חרב חדה מונחת על צווארי". אסור לי להתייאש ולטבוע ברחמים עצמיים. כל דבר הוא תיקון.
מובן מאליו שלא תמיד קל לקבל כך את המצבים. אבל אחרי שאדם התייחס אליהם כך בפעם הראשונה, יהיו רגעים שבהם יחוש שהוא לא מסוגל, שהוא מתמלא התנגדויות ושאיפה להרס, ובמחשבה שנייה הוא יתחיל להתייחס אליו נכון. ההתנגדות תוסר ברגע שייזכר שהמצב הזה נועד לתקנו ומכאן עליו לעבור למצב השלישי, ל"אין עוד מלבדו". מתוך המצב הזה, דרך הצער והכאב, האדם יתחיל לגלות את "אין עוד מלבדו" ומיד יגיע למתיקות, להמתקת הדינים.
מדוע ההתנגדות של הגוף תוסר, אם למעשה היא חלק הכרחי בתהליך?
התנגדות הגוף לא נעלמת בכך שאומרים שהכול לטובה. באמירה הזאת האדם כאילו עושה צמצום. הוא לא רוצה לקבל רק את הגוף, הוא רוצה לקבלו עם תכונות הבורא שכנגדו - שאני והוא וכל השיטה שלי נמצאים יחד. אז הוא מפיק מהמצב הזה תועלת.
לא משיגים דבר כששוקעים רק בהתנגדות ובתכונות הרעות, כשכנגדן לא עומד דבר. לפעמים נדמה שסבל רב מביא לתוצאות, אבל זה לא נכון. אין מצווה לסבול ולו לשנייה אחת. הסבל הוא בעיה של הגוף, של הקליפות, שכל הזמן מבלבלות את האדם ומטעות אותו לחשוב שבעזרת הסבל הוא מצליח להשיג דבר מה.
המשפט "מצווה גדולה להיות בשמחה" הוא אמת לאמיתה. ברגע שאדם יכול לעבור לשמחה, אל לו לחשוב שעוד לא הרגיש די ייסורים, שעליו עדיין לשקוע בהם, בעומקי יצר הרע, בעומקי הבריאה. לא משיגים שום דבר מיצר הרע ומייסורים. יש לשמוח ולא לשפוט את השמחה כקלות ראש. אם על פני ייסורים אדם עובר מיד לשמחה, זו לא קלות ראש. ממילא הייסורים ישובו בקרוב והאדם ייצא מהם שוב, וחוזר חלילה. "ומציון..." - שיוצאים מהייסורים - "תצא תורה". אחרת ממיטים חורבן.
האם הייסורים מחזירים את האדם למחשבה על הבורא?
אכן כך, ולשם כך הבורא נותן אותם. אחרת היה האדם מרחף לו בעולמותיו שלו ושוכח את כולם. הבורא משתמש בייסורים כמכשיר לעורר את האדם.
האם ניתן לחזק את הקשר עם הבורא בלי ייסורים? כיצד ניתן להיות עמו בקשר רק דרך הטוב?
נראה שעל ידי הסבל האדם לפחות נזכר בבורא. כדאי להבין, שהסבל של האדם נשלח לו על ידי הבורא, ומתוכו הוא מרגיש את הבורא. הסבל נועד למטרה זאת, אבל הוא אינו התכלית. התכלית היא לא להרגיש את הבורא מתוך סבל, אלא להרגיש את הבורא בדבקות, מתוך קרבה.
הבורא מזכיר לאדם את עצמו במה שנקרא "דרך ייסורים". דרך הייסורים הוא מזכיר לאדם עד כמה הוא זקוק לו. ומה אחרי שאדם זקוק לו? אם האדם אומר לעצמו שכדאי לו לסבול כדי לא לשכוח את הבורא, אלה הקליפות שאומרות לו כך ומותירות אותו בסבל. אפשר לתאר את המצב כך: הבורא מזכיר את עצמו דרך סבל, זה הכלי שלו - הבורא הכניס לאדם "קוץ" והאדם נזכר בו. אבל מה חושב האדם? שהבורא עושה לו רע, והוא נשאר במחשבה הזאת. האם זה סוג הקשר שכדאי להישאר בו?
האדם נמצא עכשיו במערכת הקליפה, שעל ידי הקשר הזה, הסכמת האדם להישאר בסבל, מוצצת ממנו את השפע עליון ומתחזקת. כי מה היא קליפה? הרע שאדם מרגיש מהבורא, וזה בדיוק ההפך ממה שיש להרגיש. אז איך לשכנע את עצמי, בזמן שאני נמצא ברשות הקליפות, להרגיש מהבורא טוב ועונג? איך לשלול את הקשר עם הבורא דרך הרע ולהימצא עמו בהתאמה, בדבקות ובחיבור, מתוך שמחה משותפת?
כאב לא יכול להיות משותף. גם הקליפה אומרת: "כמו ששכינה נמצאת בצער גם אני נמצאת בצער" - כאילו היא שואפת להעלות את האדם עוד יותר גבוה בקו שמאל. לכן יש לחפש קשר המותאם לתכונות, כי לפי תכונות הבורא, לא ייתכן שאדם יהיה שרוי ברע.
ואז האדם מחפש איך ליהנות לבורא. צערו לא מהנה לבורא, והוא משתדל להיפטר מהרגשת הצער הזו. וברגע הבא הקליפה שוב מכניסה אותו לצער, והוא שוכח מהשמחה. מרגע לרגע הכול נמחק, וזה נקרא "כף הקלע", כשהאדם מיטלטל מצד לצד.
מה ניתן לעשות כדי להעדיף את הקשר עם הבורא כל הזמן?
עלינו להבין כל הזמן, שפרט לקשר עם הבורא, כל יתר הדברים, ההרגשות הטובות, הרעות, המקרים הטובים והרעים, כל מה שקורה, נועד לחזק את הקשר עמו. בדרגה העליונה יש להיות כל הזמן במודעות ובלב-לבו של חיפוש הקשר עם הבורא, ולהחזיק בנקודה הזאת. לדעת שכל מה שקורה נועד להוסיף עוד ועוד לקשר עמו. כדי להחזיק בזה יש לבנות מערכת פנימית וחיצונית.
מה פירוש לבנות מערכת פנימית וחיצונית?
מערכת פנימית ומערכת חיצונית יש לבנות כדי שהמחשבה העליונה ביותר שלנו תהיה, שאנו קשורים עם הבורא בכל מעשה, בכל מחשבה, בכל רצון שיש בנו. איך עושים זאת? על ידי מחשבה או רצון או מעשה, פעולה בכל רמה שהיא.
איך אפשר להחזיק בכך כל הזמן? זה קשה מאוד, ואפשרי רק אחרי שהבורא מאיר זאת לאדם. אבל אפשר להשתדל להיות בזה כל הזמן, וזה נקרא לתת את מידת היגיעה הדרושה לבורא כדי לפתוח לך שתראה אותו. איך לעשות את התרגילים הללו בתדירות גבוהה ככל שניתן? איך ניתן בכל פעם שהקשר נעלם, לחזור אליו באותו רגע בלי לבזבז זמן? יש לעשות לשם כך הכנה פנימית וחיצונית.
ההכנה הפנימית היא חשיבה מתמדת על כך, ככל שהאדם מסוגל. ההכנה הפנימית היא מעין תרגול פנימי. וההכנה החיצונית היא לדאוג לכך שיהיו סביב האדם כל מיני סימנים שיזכירו לו שהקשר נותק. אחת לכמה דקות צריך להרגיש איזה "גונג", משהו מעורר ומזעזע שיזכיר לאדם זאת. הבעיה היא שהאדם בנוי כך שאם הוא שומע גונג כל כמה דקות, הוא מתחיל להתעלם ממנו, ובסופו של דבר לא שומע אותו. הוא שוכח את מה אמור להזכיר לו אותו "גונג".
זה בדיוק כמו לקרוא מאמר בחוסר סבלנות, עם רצון לעבור הלאה. הסיבה לקריאת המאמר נשכחת. האדם צריך כל הזמן לייצר לעצמו סימנים, לחפש תומכים (שזה נקרא לתת מידת יגיעה), שישיבו אותו לנקודת החיבור עם הבורא באמצעות איזה סימן חיצוני.
תרגול פנימי וחיצוני מאפשר לאדם להגיע למידת היגיעה הנדרשת. באמצעות הכניסות האלה לשוב לחיבור עם הבורא, הכניסה שוב ושוב לנקודה הזאת, לכל מיני מחשבות, מעשים ורצונות, בכל מיני אופנים. כך האדם לוחץ כל הזמן על הנקודה הזאת. בדף ע' בספר "פרי חכם - אגרות" זה נקרא שרוצה באותה אישה, באותו מקום, באותם זמנים, עד שהזמנים יעשו לו את הקדושה. זאת אומרת, שייפתח לו, והוא ייכנס לרוחניות.
המסר שבעל הסולם מעביר שם הוא, שיש להסתובב סביב הנקודה הזאת כל היום וכל הלילה. הוא כותב שם שהאדם רוצה קשר עם הבורא כמו תאוותן הרוצה רק את האהבה הזאת, והוא עיוור לכל דבר אחר. כל הדוגמאות של בעל הסולם הן דוגמאות מהחיים הגופניים, הבהמיים, כי הן מלמדות את האדם מהמישור שבו הוא נמצא כרגע.
האם יש לעשות מהתרגול הזה הרגל?
זה לא יהיה הרגל, אלא כאילו הרגל, עם יסוד של הרגל. ההרגל נעשה בדרגה קודמת, ובכל פעם ניתנת הזדמנות לעשות את נקודת החיבור עם בורא בדרגה עליונה יותר, שם לא קיים הרגל.
איך אפשר לדמיין את דמות הבורא ואת תכונותיו?
אין צורך לדמיין את דמות הבורא. מהי דמות הבורא? זקן לבן? עיניים גדולות? איך ניתן לדמיין תכונות כמו נצחיות? האם הנצחיות ארוכה? גבוהה? גדולה? אין לנו דמות של הבורא בתוכנו. בעבודה שלנו לא נוצרת דמות. חיפוש נקודת החיבור עם הבורא הוא חיפוש אחר מעין נקודה פנימית שמרגישים לאט לאט רצון להתחבר איתה. אבל מהי הנקודה הזאת ואיך היא נראית, אי-אפשר להסביר. כי אכן מדובר בנקודה שעדיין לא מורגש בה שום נפח שיאפשר להגיד מה היא. האדם רוצה להתחבר עם הנקודה הזאת, שנדמה לו שהיא הבורא שבו.
מאוחר יותר, כשהנקודה הזאת תתפח, האדם ירגיש בה עשר ספירות, והיא תהיה הכלי שלו. הנשמה היא "חלק אלוקי ממעל", לכן האדם ירגיש את הבורא בתוך הנקודה הזאת שתפחה, ואת הנקודה הוא ירגיש כיחס שלו אל הבורא. אפשר לדמות זאת לכדור, כשהכדור עצמו הוא יחס האדם למה שממלא אותו. מה שממלא את הכדור הוא הבורא, ודפנות הכדור הן היחס של האדם אל הבורא.
מה ההבדל בין להרגיש רע לבין להכיר את הרע?
כבר הוזכר כאן קודם לכן איך לברוח מהרע, מהרגשה רעה להרגשה טובה. על האדם לבקש מהבורא לתת לו לא את הרע, אלא הכרת הרע. מה ההבדל בין השניים? אלה שני דברים שונים לחלוטין. במקרה אחד האדם מרגיש שהבורא מכה אותו בלי מטרה והוא מרגיש רע מזה, במקרה שני האדם מבין בתבונה, בשכל, שהמכות הללו אינן מכוונות אליו, כי הוא כבר מזדהה עם נקודה אחרת, אלא הן מכוונות לאותן תכונות שלו המנוגדות לשל הבורא.
כשאדם מרגיש רע בעקבות המכות שספג, הוא כמו ילד שקיבל רע, למשל, הוא לא קיבל סוכרייה (מכה אינה בהכרח מכת מקל), והוא מזדהה עם תחושת הרע הזאת. הוא נמצא בתוך הרע.
בקבלה אומרים שאם מרגישים רע, יש לברוח מההרגשה הזאת. יש לצאת מהרע הזה, להתבונן בו מבחוץ, מנקודה מרוחקת, וזה נקרא לעשות צמצום. כלומר, "האני" המרגיש וה"רע" המורגש הם שני דברים מנוגדים. וממי האדם מקבל את הרע? מהבורא.
כלומר, האדם שם את "האני" שלו מחוץ לבורא ומחוץ לגופו המרגיש רע, וזה נקרא "הכרת הרע". אחרת הוא לא מכיר את הרע, אלא סתם מרגיש אותו.
מקובלים כותבים בהדגשה רבה שזה נקרא "הכרת הרע", ולא הרגשת הרע. וכשאדם מסתכל מבחוץ על הרע הזה, הוא כבר מבין למה הוא מרגיש כך, לשם מה זה הגיע אליו ומה עליו לעשות עם זה, ואז הכרת הרע אכן מביאה אותו לתיקון.
לכן, כשאדם נמצא בהכרת הרע, הוא כביכול מבקש להכירו עוד יותר לעומק, כדי לקבל כוח לצאת מהרע, לבקש תיקונים. האדם לא מבקש להרגיש רע יותר, הוא מבקש להכיר עוד את הרע.
ייתכן שהרע מביא איתו הרגשה נעימה. אדם שאוהב לעשן, למשל, ממשיך לעשן וליהנות מהעישון, ועם זאת היה רוצה שתתעורר בו שנאה לעישון. מי ילמדו להכיר את הרע שבעישון, הגורם לו הרגשה טובה? לאט לאט הוא מתחיל להרגיש שהעישון רע בשבילו, הוא משתעל ובריאותו מתרופפת. הוא רואה יותר ויותר עמוק כמה שזה רע לו, עד שהעישון נעשה עד כדי כך רע שאדם מפחד ממנו, שנמאס לו. שהוא מוכן לברוח מזה. הכרת הרע היא לא הרגשת הרע. אלה שני דברים שונים לחלוטין.
"הרגשת הרע" - בהמה מרגישה רע. "הכרת הרע" היא כבר עבודה רוחנית שנעשית על ידי האדם. האדם מתחיל להבחין שמשהו רע, ומבין לעומת מה הרע. לעומת ההתקדמות, ההתקרבות לבורא.
לא לחינם אדם מרגיש את המכה, אבל לא יודע מי נותן לו אותה. הוא מרגיש שבאמצעות המכה הזאת הבורא מראה לו את התכונה שלא נותנת לו להיקשר אליו ולדבוק בו. זה רע לא בגלל שאדם מרגיש כאב, אלא כי התכונה שבה הוא מרגיש כאב מרחיקה אותו מהבורא. הכרת הרע זה הכרת הריחוק מהבורא, ולא תחושה של סבל באיבר מסוים בגוף.
מדוע נאמר שיש לבקש את גילוי הבורא, ושמתוך כך תבוא הכרת הרע?
כל הזמן נאמר שיש לבקש את גילוי הבורא, את חשיבות הבורא, את רוממות ה', ומתוך זה תבוא הכרת הרע. אבל כשאדם נמצא ברע, הוא לא יכול לבקש מתוכו את גדלות וחשיבות הבורא. הוא לא מסוגל כי הוא שרוי ברע. הוא יכול לצאת מהרע הזה אם יסתכל עליו מבחוץ, ויכיר ברע כלפי בורא. ככל שאדם יוצא מהרע, כך הוא יכול להכיר עד כמה הרע הזה הפוך מהבורא. איך יוצא האדם מהרע? על ידי כך ש"האני" שלו מתקרב לבורא, בעוד גופו נשאר במקום.
האדם מתחיל לראות עד כמה הוא רחוק מהבורא כשהוא יוצא מהגוף כלפי הבורא, בנקודת "האני", בנקודת ההכרה. כאילו יוצאת איזו נקודה מתוך אני וגופי והכאב הזה, שנקראת "נקודת ההכרה שלי", והיא מתקרבת לבורא. וכשהיא מתקרבת לבורא, היא כבר יכולה לצפות על הגוף ולראות כמה הוא רחוק מהבורא, לפי מה שהיא מרגישה שהוא רחוק מהבורא. היא לא יכולה לבדוק כמה הבורא רחוק, היא יכולה לבדוק עד כמה הוא רחוק מהמקום שממנו יצאה.
מהן קליפות?
הקליפות הם הרצונות הלא מתוקנים של האדם. חוץ מאדם ובורא אין כלום. הכול נמצא בתוך הכלי שהבורא ברא. רצונות מתוקנים, לא מתוקנים, קרובים, רחוקים. הרצונות אחרי השבירה, אלה שלא יכולים להיתקן עד גמר התיקון ונמצאים בתכונתם על מנת לקבל, נקראים "קליפות". של מי הרצונות הללו? שלי. יש החושבים שאם כתוב "לא להתקרב" אליהם, הכוונה היא שהם נמצאים רחוק ממני ואיני יכול להתקרב אליהם. אבל הכוונה היא לא לגעת בהם, לא להשתמש בהם.
איך הבורא מביא עלינו את המצבים?
כתוב שהאור מנענע את הכלי. זו הדרך היחידה. ככל שהוא מאיר יותר או פחות, כך הכלי מתרומם או יורד. אין שום כוח אחר פרט לאור, שיכול להשפיע על הכלי. אבל האור משפיע על הכלי ועל חלקיו באופן סלקטיבי, בהתאם לאפשרות הכלי להתקדם. האור עצמו הוא אור פשוט, מופשט, שמאיר על הכלי כמו פנס פשוט, אבל הוא יוצר בינו לבין הכלי מערכת מיוחדת, שנקראת "עולמות".
האור העובר דרך העולמות ומאיר על הכלי מקבל צורה מיוחדת המאירה בדיוק לחלק של הכלי שאמור להיכנס לפעולה כרגע. האור מאיר בדיוק בעוצמה ובאופן הנדרשים לאיבר מסוים לפעול עכשיו, לתקן את עצמו, להרגיש משהו. כלומר, העולמות שנמצאים בין האור לבין הכלי מתאימים את האור באופן מדויק לכל כלי וכלי לפי האופי שלו, ואז כל כלי וכלי מקבל בדיוק את שנדרש לו ובהתאם לכך מגיב ומיתקן.
לכן אומרים בקבלה שהעולמות הם מערכת בקרה, מערכת הנהגה, מערכת השגחה. כי מה הם העולמות? העולמות בנויים בהתאם לכלים, רק בצורה הפוכה. כלומר, הם מבינים מה החסרונות בכלים, ובעולמות בצורה חיובית. כשלומדים על עולם האצילות, לא לימודים טכניים, כמו שבעל הסולם כותב, אלא כשמתחילים לראות באמת איך עולם האצילות מכין את ההשפעה שלו לנשמות, בכמה חוכמה הוא יודע בדיוק איך ולצורך מה להכין בתוך כל נשמה ונשמה את ההשפעה שלו, והתמונה ממש מרהיבה.
בקבלה לומדים בפשטות שהעולמות נוצרו כהעתק. היתה שבירת עולם הניקודים ומהשבירה הזאת נוצרו העולמות. לכן מתחילים לספור את העולמות מעולם האצילות ואילך, ואילו עולם אדם קדמון, עולם הכתר, הוא האור שמאיר מאין-סוף. אין-סוף זה אור מופשט לגמרי. והאור הזה נחלק בעולם אדם קדמון לחמישה אורות מקוריים, לפי חמשת החלקים שיש בכלי המקורי - ד' בחינות דאור ישר. אחר כך עולם האצילות, שקם משרידי השבירה, מעביר דרכו את האורות לנשמות הנמצאות בעולמות בי"ע, ומסדרם כך שישפיעו על כל חלק וחלק, בכל נשמה ונשמה, בדיוק לפי סדר התיקונים שכל נשמה ונשמה זקוקה לו.
לכן לומדים בעיקר על עולם האצילות, כי הוא מסביר את כל מה שקורה, ומתוכו ניתן ללמוד את הנשמות. עולם האצילות נמצא בהתאמה מוחלטת למה שצריך להיות בנשמה. לכן לא לומדים על נשמות, אנו לומדים רק על עצמנו, "ממעשיך הכרנוך", לימוד על עולם האצילות הוא בעצם לימוד על נשמות, זה כנגד זה.
הלימוד על עולם האצילות מרתק ומהמם. כך אנו מבינים איזה שינוי מקבל כל פרט ופרט כשהאור יורד עליו, מה הוא עומד לתקן, מה בתוך הנשמה מתעורר, איך היא מגיבה בהכרה שלה ולא בהכרה שלה, ואיך הנברא מתחיל להתעורר ולהיות, מתוך מצב שהוא כלל לא נברא. זוהי תמונה מופלאה, פלא של ממש.
איך מבדילים בין קליפה להכרת הרע?
האדם מבדיל הכול לפי הדרך שבה האור מאיר לו.