אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 30. מי הוא העושה?

שיחה (27.6.02) על מאמר: "הידיעה שהאדם עמד בניסיון, לצורך מי"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת במדבר, עמ' 1

למה הכוונה שאדם צריך לעמוד בניסיון? מי בודק אותו ולשם מה? מדוע בתחילת כל מעשה או אחרי כישלון על האדם לומר "אם אין אני לי מי לי"? כלומר, מדוע עליו לעשות מעשה בכוחותיו הוא בלי התערבות שום כוח אחר, לא בורא, ולא שליח, ואחרי שסיים, אם הצליח או לא הצליח, אבל עשה את שחשב לעשות, עליו להגיד שוב, "אם אין אני לי מי לי"? מהו העניין של להגיד לפני ואחרי? מדובר בדרגת אדם, שנמצא לפני מעשה ואחרי מעשה.

ידוע שהאור בורא את הכלי ומבצע את כל הפעולות בתוכו. כלי הוא תוצאה של האור ומושפע ממנו באופן מוחלט. על הכלי רק לדעת מה האור עושה איתו ולהסכים עם הפעולה או לא להסכים איתה, לפי עומק ההכרה שלו. כמובן, הבורא עושה הכול, אבל האדם צריך להגיע להרגשה שכל שנעשה - הבורא עשה. זה התיקון שלנו, להסיר את העיוורון והקהות הזו מהחושים שלנו.

ולכן אדם האומר ברכה או מבקש בקשה, לא מביא את הבורא לפעול בגלל הברכה או הבקשה. האדם מרגיש ברכה או בקשה לפי התוצאה שהשיג מפעולת הבורא עליו. האור משפיע על הכלי, הכלי מתחיל להרגיש מה האור עושה בו מעביות א' עד עביות ד', מקבל התפעלות מאורות נרנח"י, לפי סדר נרנח"י, עד שמגיע לעמקות הכוונה של הבורא, מה הבורא רוצה לעשות בו.

לפי זה נקבע שהכלי אכן נמצא באותה פעולה, באותה הכרה עם הבורא. ואז באה תפילה אמיתית או הודיה אמיתית. כלומר, האדם באמת יודע מה הבורא עושה בו, כפי שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". הוא יודע בדיוק מה המעשים שעברו עליו, מי עשה אותם, לשם מה, מה בדיוק נעשה בו, ובכך מסיים את עבודתו. הוא מגיע בדיוק עד העומק שהוא בנוי, שבו בדק והרגיש את פעולת הבורא, את השפעת הבורא.

התוצאה של הרגשת האדם והבנתו את פעולת הבורא עליו במלואה, היא תוצאה הכרחית מכך שהאדם הופך דומה לבורא. הוא מקבל את הפעולה הזאת בשלמותה, מצדיק אותה, ומתוך כך מדמה את עצמו אליה. כלומר פועל על עצמו בהתאם לפעולת הבורא. מתוך ההכרה בא התיקון, ובכך הוא מסיים את השלב הזה.

ושוב הבורא משפיע עליו, ושוב עליו להגיד "אם אין אני לי מי לי", כלומר לבדוק ולבצע את כל הדברים הללו. מה הוא בעצם בודק ומבצע? הוא מכיר את פעולת הבורא עליו, וכשבסופו של דבר הוא מכיר הכול, הוא אומר: "אין עוד מלבדו". הוא אכן רואה ומשיג שרק הבורא הוא שפועל, משיג את פעולת הבורא עד תומה, כלומר מגיע למצב ה"טוב ומיטיב" בפעולה הזאת - מרגיש אותה ובהתאם לכך הופך בעצמו לבעל כוונת ה"טוב ומיטיב".

לכך קוראים "ממעשיך הכרנוך". מתוך מעשי הבורא אנו לומדים על פעולותיו, מכירים אותו בחושים שלנו והופכים אותם דומים לבורא. מגיעים לדבקות, להשתוות בתכונות ובכוונות. כשאדם מודה בכל זה בפני עצמו, בתום העבודה שלו, הוא גמר את המדרגה. הוא חקר אותה, תיקן את עצמו, השתווה לבורא ומוכן לפעולה הבאה.

לכן הכול מתחיל ב"אם אין אני לי מי לי", כל עבודת המרגלים והבדיקות, החרטה וההסכמה, המאבק להבין את טיב הפעולה, ההכרה בה כטובה, הצדקתה והתאמת האדם עצמו אליה עד שנעשה כמו הפעולה עצמה.

מדוע יש לומר "אין אני לי מי לי "ולא" אין עוד מלבדו?"

אדם אומר "אין עוד מלבדו" לפני "אם אין אני לי מי לי", כשהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. כלומר, כשהוא עושה זאת מלכתחילה, הולך לבצע עם "אין אני לי מי לי", שבא מהבורא, אבל הוא לא יודע זאת, אלא מקבל זאת כמובן מאליו.

"אין עוד מלבדו" מצביע על הגישה הכללית שלו, על האופן שבו האדם מתייחס למה שקורה לו. מה שבא אליו עכשיו הוא "אין עוד מלבדו", כלומר, זה ודאי בא מלמעלה. באופן התייחסותו למה שקורה לו הוא מבדיל את עצמו מהאדם הפשוט ברחוב.

אחרי "אין עוד מלבדו" הוא אומר "אם אין אני לי מי לי". הוא מקבל את העובדה שמה שקורה בא מהבורא, אבל מתנתק עכשיו מהמעשה של הבורא. אם האדם שרוי כל הזמן במעשה של הבורא, הוא לא יעלה עוד מעביות דשורש, מהתבטלות. לכן הוא זונח את ההתבטלות ומתחיל לפעול בכוחותיו הוא, לחקור, לעשות את התיקונים שלו כאילו הכול תלוי בו.

מאין הביטחון שניתן להתנתק מ"אין עוד מלבדו"?

האדם לא מתנתק ממש, אלא רק בכך שהוא עומד לעשות מעשה כאילו לא הבורא עושה, אלא הוא. אם האדם לא יעשה איזו תנועה מעצמו, כמו הסוס כלפי רוכבו ("פרי חכם - מאמרים", מאמר "אחור וקדם צרתני"). הוא לעולם לא יידע במה הוא שונה מהבורא. לכן עליו להחליט שהוא יעשה בעצמו. בזה שהוא מתחיל לפעול, הוא מתחיל להרגיש את ההבדל בין הרצון שלו לעשות ובין הרצון של הבורא לעשות. מתוך ההבדל הזה הוא מתחיל להכיר את עצמו ואת הבורא.

ואחרי כל העבודה, כשאדם הכיר את עצמו והכיר את הבורא, ונאבק עמו, האשים אותו, התחרט ואחר כך גילה שבכל זאת זה טוב ותיקן, מתוך מה שעבר ועשה הוא אומר ש"אין עוד מלבדו". הוא לא ניגש לבדיקותיו עם הגישה הזאת לפני שעשה משהו, אלא אחרי כל הבדיקות הוא אומר "אין עוד מלבדו".

כך האדם מעתיק על עצמו את כל מעשה הבורא, ותנועתו דומה לתנועת הבורא. לא מפני שהבורא עושה בו תנועה ממילא, אלא הוא, ברצונו, מקבל את התנועה, וכביכול מבצע אותה יחד עם הבורא.

אז נשאלת השאלה, האם הוא מבצע או לא? הוא מבצע את התנועה, אלא שעכשיו היא התבצעה ברצון שלו, וזה נקרא "ברצון הלובש וברצון המלביש".

האם משתמשים ב"אם אין אני לי מי לי" כדי ליהנות מהחיים או להשתוות לבורא?

האדם נמצא כל הזמן בתוך "אין עוד מלבדו" ובתוך "אם אין אני לי מי לי" המלובשים זה בזה, אחרת הוא כמו "גוי". הוא מבצע עבודה יהודית, ייחודית, שהיא התייחדות עם הבורא במשך היום, כשהוא עצמו עושה את עבודת הביקורת וההבדלה, ואחר כך את החיבור.

לא מדובר בעבודה עצמה, אלא ביחס הפנימי של האדם למה שנעשה בו במשך היום. בעל הסולם נותן דוגמה בספר "פרי חכם - אגרות", דף ס"ט, שבבוקר חייבים להגיד "אם אין אני לי מי לי" ובערב "אין עוד מלבדו".

כלומר, אדם עומד לעבוד קשה, להכניס את עצמו לכלים דקבלה. הוא מזיע עליהם וחושב שבגלל זה הוא מקבל תשלום, ואחר כך הוא בודק ורואה שלא הוא מזיע ומקבל תשלום, אלא הבורא נתן לו את העבודה ואת התשלום. העבודה שלו אינה ביצוע העבודה עצמה, אלא בניית היחס שלו אליה.

אם האדם משנה את יחסו למה שעליו לעשות בחייו, שזאת מביא לו הבורא, ומשתווה עם הידיעה הזאת, הוא לא ירגיש שום קושי להתחבר אל הבורא ולבצע עבודה. העבודה עצמה נעלמת. הקושי הוא בסופו של דבר רק לעשות חיבור בינינו לבין מטרת הבריאה לבין העבודה שלפני החיבור.

האדם לא יתקשה לחפור בור עד מרכז כדור הארץ, אם במעשה הזה הוא מחובר לבורא ומקבל חומר דלק אינסופי. הבעיה אינה קושי גופני. הבעיה של כל עבודה היא, שהפעולה לא מחוברת עם האור, עם הבורא. אם בכל עבודה שיעשה האדם הוא יתחבר עם הבורא, והיא תהפוך לפעולה מטרתית שמביאה לו אור מלמעלה, אור הדבקות ישמש לו כתשלום, והוא יימצא כבר בתכלית בלי להזיע בזמן הפעולה. הפעולה עצמה הופכת להיות התכלית.

לכן העבודה ב"אם אין אני לי מי לי" היא לקרב את מסובב העבודה, ואז העבודה עצמה אינה עבודה. "אם אין אני לי מי לי" אומרים ב"ערב", אחרי שגומרים לייחד את הגורמים הללו. אין הכוונה לבוקר וערב של היממה המוכרת של העולם הזה. "בוקר" הכוונה שאדם פועל בינתיים בחפץ חסד, בחסדים, עושה את הפעולה בלי חוכמה. "ערב" מתכוון לאדם שכבר קיבל חוכמה והיא מאירה לו את חיסרון האור.

האדם אומר "אם אין אני לי מי לי", ומתכוון שהוא מביא את האור הזה אליו, שהאור נרשם בחשבונו. בבוקר האור היה בחשבון הבורא, ובערב, למרות החשכה האור היה בחשבונו. אנו מכירים זאת גם מחיי היומיום שלנו, כשמשהו קשה לנו או נמאס או לא רוצים לעשות, ואנו מצרפים לעשייה הזאת מטרה, פתאום המשימה נעשית קלה. הפעולה עצמה נשכחת והופכת לאמצעי להשגת המטרה. לכן אין טעם להתייחס למה שקורה לנו, אלא להתייחס ליחס שלנו למה שקורה.

האם מי שנמצא במידה מסוימת של "אין עוד מלבדו", למעשה מפחד לעבור ל"אם אין אני לי מי לי"?

לעבור ל"אם אין אני לי מי לי" אין פירושו שצריך להיפרד מ"אין עוד מלבדו", גם זה חייב להיות בפנים. אם האדם נפרד מהבורא לחלוטין הוא הופך ל"גוי" - הפעולה שלו אינה מטרתית ולא נועדה להשיג עוד חיבור עם הבורא. הוא הופך להיות עוד אדם מן השוק.

אם אדם הולך אל השוק כדי לחקור שבכל התנועות שלו הבורא בעצם מוליך אותו, כשהוא גומר לחקור את כל פעולותיו, בכל מה שהבורא נותן לו במצב הזה, זה נקרא שהגיע לערב ואומר "אין עוד מלבדו". אבל במשך היום, כשאדם ניגש לכל פרט ופרט עם "אם אין אני לי מי לי", הוא משיג עוד "אין עוד מלבדו", ושוב ניגש עם "אם אין אני לי מי לי" ומשיג עוד "אין עוד מלבדו", ובערב הוא עושה את הסיכום. ואם הוא שוכח, אז זאת פעולה בהמית.

כיצד ניתן לא לשכוח את הבורא?

אם אדם אוחז כל הזמן בשניהם, הוא לא שוכח. אסור להתייחס ל"אם אין אני לי מי לי" אם יוצאים מ"אין עוד מלבדו". במצב כזה עדיף לא לעשות דבר, ככתוב: "שב ואל תעשה" כיון שהפעולה לא תהיה תכליתית ולא תקרב את האדם לבורא.

כיצד להחזיק ב"אין עוד מלבדו" בזמן של בלבול, צרות או תענוגים?

ראשית יש להאמין, שכל הדברים הללו ניתנו לנו כדי שמתוכם נקבע ש"אין עוד מלבדו" ככל שניתן. זאת חייבת להיות המטרה. על האדם להכין לעצמו כל מיני סימנים ותזכורות לחזור ל"אין עוד מלבדו".

ודאי שבינתיים לא רואים בחזרות הללו כל תועלת, אבל אחר כך, על ידי שגרת התזכורות, זה מגיע - על ידי פעולות שאין לנו בהן שום עניין אנו מעוררים אור מקיף שפועל עלינו שניזכר באופן כללי, שכל הזמן נימצא בהרגשה הזאת. וכך האדם מגיע למצב שהוא מרגיש, שהוא נמצא לא בהסתר כפול, אלא בהסתר אחד, שהבורא כל הזמן נמצא ברקע, נסתר, אבל האדם כבר מרגיש שהוא נסתר.

כיצד ניתן להרגיש "אין עוד מלבדו" ובו בזמן להצליח לעשות משהו?

אפשר לטעות ולחשוב, שאם האדם אומר "אין עוד מלבדו", ולא סתם אומר, אלא נמצא כל כולו במחשבה הזאת, היא מנתקת אותו לגמרי ממעשיות, כי אין דבר שיוכל לעשותו, ומחלישה אותו לחלוטין. "מוציאה לו את הרוח מהמפרשים".

אבל "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" הם לא מתחום הפעולות של האדם בחיים האלה, בעולם הזה, וגם לא מתחום הפעולות שלו ברוחניות. מקובל גדול וסתם אדם פשוט עושים אותן פעולות, ובמבט חיצוני לא ניתן להבחין בשום הבדל ביניהן. ההבדל הוא ביחס, איך המקובל עושה את שהוא עושה, מה נוסף בתוכו פנימה, ביחס שלו כלפי מה שעשה. באמצעות מעשיו, המקובל רוצה להרגיש שיחסו למעשיו שווה ליחס של הבורא אליהם.

"אין עוד מלבדו" לא מתכוון לכך שאדם, חייט למשל, יניח את כלי התפירה שלו וישב על כיסאו, במקום לתפור בגדים, ומדי פעם יציץ אל שולחן העבודה שלו בציפייה שהבורא יתפור במקומו. כל היום הוא יישב ויחכה שהבורא יתפור לו מכנסיים יפים. "אין עוד מלבדו" כוונתו שהבורא פועל דרכנו, ולא שאנו פטורים מכל עשייה.

מתי אדם מרגיש באמת "אין עוד מלבדו"? כשהוא עצמו מבצע תנועות ופעולות, וביחס שלו לכל פעולה שהוא מבצע הוא מחובר עם הבורא. כלומר, האדם מגיע למצב שבו הוא מרגיש שהבורא מותקן בתוכו. אבל הפעולות הגופניות נשארות אותן פעולות.

זה לא פשוט. מגיעים לכך רק אחרי הרבה מצבים.

אם חיבור עם הבורא מנעים את הפעולה, אז הסיבה לקשר היא תענוג, ולא השפעה?

אם האדם מחבר את עצמו לבורא, פעולותיו הופכות מקשות לנעימות. בפעם הבאה שיפעל הוא כבר ירצה להתחבר לבורא כדי שיהיו לו חיים קלים יותר. למה לא? מי אמר שחייבים לסבול? להפך, התחילו ליהנות מהבורא. מטרת הבריאה מצד הבורא היא להיטיב לנבראיו, ומצד האדם להגיע לתענוג.

בהתחלה, כשאדם נהנה מהחיבור עם הבורא, זה נקרא "לא לשמה". ומתוך כך הוא מגיע לחיבור לבורא מפני שהוא נותן תענוג לבורא, ולא מפני שלו עצמו יש תענוג מזה. אבל זאת כבר התחלת החיבור. איש לא משתוקק להתחבר עם מי שכל הזמן מביא צרות. אנו מתקרבים למי שמביא לנו עוד ועוד תענוגים.

ואז נעשה כמו שכתוב: "חולת אהבה אני", כשכל הזמן רוצים להיות בקשר עמו. למה? כי טוב לנו. אנו אוהבים אותו ואוהבים את התענוג שבא ממנו. מכאן עוברים ל"לשמה", אבל אי-אפשר לעבור בלי השלב הזה.

אם לפני המחסום מרגישים התרחקות מהבורא, כיצד ניתן להגיע ל"חולת אהבה אני"?

הדרך עד המחסום, אף על פי שהיא נמצאת עדיין רק בתוך הרצון לקבל, יש בה גם רצון לאלוקות. במשך אלפי שנים, בהרבה גלגולים, פיתחנו את הרצונות שלנו ליהנות. בתחילה רצונות בהמיים: אוכל, מין, משפחה. אחר כך רצונות אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, עד שהגענו למצב שבו יש לנו רצון נוסף - רצון לאלוקות, לרוחניות.

במהלך הגלגולים הקודמים, שבהם היו לנו רצונות לתענוגים במסגרת העולם הזה, תענוגים בהמיים ואנושיים, לא היה לנו קשה כל כך. האדם היה במירוץ למימוש הרצונות הללו ככל שיכול. כך עושה כל העולם. אבל כשמתגלה הרצון לתענוג רוחני, הוא כבר שייך למקור תענוגים אחר. לא לאותו ניצוץ אור שנמצא בעולם הזה ונקרא "נר דקיק", אלא לאור מקיף שנמצא מחוץ לעולם הזה. ומתוך זה נוצר בנו פיצול פנימי.

כלומר, אמנם אנו נמצאים למטה ממחסום, אבל יש לנו חלק שהוא למעלה ממחסום, שנקרא "חלק אלוקי ממעל" - נקודה המשתוקקת לאור. אם נרצה ואם לא, אנו מחולקים בתוכנו לשני חלקים, רצון לעולם הזה ורצון לעולם הרוחני, תענוג מהעולם הזה ותענוג מהעולם הבא. ולכן, מרגע הופעת הנקודה שבלב יש לאדם שני כלים - הלב והנקודה שבלב, ושני אורות - נר דקיק מהעולם הזה ואור מקיף מעולם העליון.

מכאן ניתן להבין שהאדם נמצא במצב פנימי מסובך למדי. גם הלב מתרחב וגדל כל הזמן, בהתאם לצורכי ההתפתחות של הנקודה שבלב. לכן האדם מרגיש לפעמים שאין לו נגיעה לעולם הזה, שהוא לא רוצה ממנו דבר. זה לא קורה מפני שלבו נעלם, אלא מפני שהנקודה שבלב משתוקקת למשהו משלה ומדכאת את כל הרצונות שבלב. לעתים האדם מרגיש ההפך מכך, הנקודה שבלב כמעט נעלמת, והלב מתחיל פתאום להראות לאדם רצונות חזקים עד שהוא משתגע ורודף אחרי כל התענוגים שבעולם הזה. אבל בדרך כלל באים המצבים האלה בערבוביה, קצת מזה וקצת מזה.

כך במצב רגיל. אבל חוץ ממנו ישנם שלבי התפתחות נוספים שאינם תלויים בנו, אלא במבנה הנשמה של כל אחד, ובמבנה הכללי של ההתקדמות אל המחסום. צריך לעבור מצב שנקרא הכרת הרע. להכיר את רצונות הלב אם טובים הם או רעים, ולמה הם רעים. אמנם אנו מרגישים בהם תענוגים, אבל הם רעים מפני שהם מנוגדים לרצון הנמצא בנקודה שבלב, שאליה אנו משתוקקים, שבה אנו מרגיש שיש יותר תענוג, וכולי. כלומר, האדם נמצא בכל מיני מצבים, מצבי ירידה ועלייה המתחלפים ביניהם לסירוגין.

ולכן נדמה לנו, מצד אחד, שלקראת המחסום צריך כל הזמן להתקדם בהכרת הבורא, ומצד שני אנו מרגישים שהחשכה גוברת או נדמה לנו שעלינו להשתוקק ליותר רוחניות, ובעצם אנו נמשכים רק לגשמיות למשך תקופות ארוכות. המצבים האלה עוברים על האדם במשך שנים רבות, עד שלאט לאט הופכת הרוחניות בשבילו לעיקר, ואת כל הגשמיות הוא רואה רק דרך הרוחניות.

כלומר, הוא פועל בעולם הזה רק כדי להשיג רוחניות. חי, עובד ועושה כל מה שצריך, אבל רק לצורך השגת רוחניות. הרוחניות מושכת אותו עד כדי כך, שהיא הופכת לדבר החשוב ביותר, אבל היא אינה מבטלת את החיים הגשמיים הרגילים.

ורב"ש כותב, שאם אדם משתמש בכל מה שבא אליו כדי להתחבר לרוחניות, באמצעות מעשים של העולם הזה, בסופו של דבר הוא משתוקק לרוחניות בכל נפשו ומאודו. כשהעולם הזה כבר שימש אותו כדי לבנות רצון חזק לרוחניות, הוא כבר לא צריך את העולם הזה, והוא מקבל כרטיס כניסה לעולם הרוחני. הוא נשאר בעולם הזה, אבל לא מחשיב אותו עוד.

כיצד יכול האדם להתקדם בזמן ההכנה, אם הוא מרגיש שהבורא עושה לו רע?

כל מה שאדם מרגיש בחייו, מהבורא ניתן לו. הרגשה רעה היא סימן שהבורא נתן טוב המורגש כרע, מפני שהכלים של האדם הפוכים מכלים מתוקנים, הפוכים ממה שהם צריכים להיות. אי-אפשר לקבל רע מהאור שברא אותי כדי ליהנות.

כלומר, הכלים שלנו לא מתוקנים, ויש לתקנם. כיצד מתקנים אותם? זאת העבודה שחייבים לומר עליה "אם אין אני לי מי לי". העבודה הזאת תלויה באדם. אם אדם יושב בחיבוק ידיים ומרחם על עצמו ומקונן ומתלונן, הוא אוכל את בשרו. כיון שדבר לא ייעשה בעניינו אם האדם עצמו לא יברר את כל ההבחנות הללו.

הבעיה היא שלא צריך לשנות את פעולות הבורא, אלא לשנות את ההתרשמות של האדם מהפעולות שלו. על האדם לשנות את ההתרשמות שלו מקצה לקצה, מכלי לא מתוקן לכלי מתוקן.

אבל למרות העובדה הזאת, שבכלי לא מתוקן האדם מרגיש רע, ובכלי מתוקן, בהתאם למה שהבורא משפיע לו, הוא מרגיש טוב, האדם עצמו לא יכול לתקן את הכלי שלו. הוא חייב להגיע לנחיצות בתיקון. לרצות שהכלי יתהפך, שיקבל כוונה על מנת להשפיע. ואז, בהתאם לכוונה הזאת, הוא ירגיש שהבורא משפיע לו טוב.

ודאי שאת הפעולות עצמן עושה הבורא, אך על האדם לבדוק כל פעם מחדש איפה הוא נמצא ואיפה היה רוצה להיות. אדם צריך כל פעם להגיע לתפילה. לדעת מה הוא רוצה להרגיש, מתוך מה שלהרגשתו הבורא משפיע אליו כרגע. אם, להרגשתו, הבורא נותן לו עכשיו משהו לא טוב כל כך, הוא חייב לבדוק וחייב לרצות שהבורא יעשה משהו כדי שירגיש טוב.

האדם ירגיש טוב עקב הפעולה של הבורא. בתחילה בצורה בהמית, שנקראת "לא לשמה", ואחר כך יגיע לכך שירגיש רע עקב הפעולה של הבורא, לא בגלל שהוא מרגיש רע, אלא בגלל שהוא מקלל את הבורא כשהוא מרגיש רע. ואז יבקש להחליף את ההרגשה הרעה בהרגשה טובה, לא כדי שירגיש טוב, זה לא משנה לו, משנה לו שהוא רוצה לברך את הבורא. זה כבר נקרא "לשמה".

כל השיטה כולה היא לימוד עצמי. האדם לומד רק את עצמו, כי מחוץ לכלי יש עצמותו. הוא לומד מי הוא, מה הוא מקבל, איך הוא מתרשם מעצמותו שמסביבו, מה היה רוצה להרגיש מההשפעה שלו, איך היה רוצה להתפעל ממנו. אין פשוט וטבעי מזה, אלא שאנו מבולבלים בתוך הכלים שלנו.

היכן בתוך שני המצבים הללו, של "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי", מתרחשת התפילה?

מלכתחילה האדם אומר "אין עוד מלבדו", ואחר כך הוא פועל כדי להשתוות עם זה דרך "אם אין אני לי מי לי", שבודק ורואה עד כמה הוא מהופך, ומתוך כך הוא מגיע, בסופו של דבר, לדרישה אל הבורא, לתפילה. תפילה אינה בקשה או הודיה. כשאדם מבקש או מודה זה אומר שהגיע רק לקביעת המצב האמיתי. שהגיע עד סוף הבדיקה והבחינה של אותו מקום שנמצא בו.

ולא צריך יותר מזה, כי המצב שבו אדם מכיר בדיוק את מצבו נקרא או "בקשה", או "תפילה" או "חרטה". מיד כשהוא מגיע להרגשה הסופית הזאת, היא מתחלפת. הוא לא צריך להגיד דבר, תפילה היא ההרגשה העמוקה ביותר שבלב. אחרי חשיבה רבה והרבה הבחנות והרבה שינויים האדם מגיע להחלטה סופית מי הוא והיכן הוא נמצא, החלטה הנקראת "תפילה", שבה הוא חותם ומסיים את ההבחנה.