33. אהבת חברים
שיחה (29.6.02) על מאמר: "על אהבת חברים"
הרב"ש, "שלבי הסולם", כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת אבות, עמ' 353
חברים הם שני אנשים בעלי אותו שיעור קומה. האדם לא יודע בדיוק את הקומה של הבורא. כיצד הוא יכול להשתוות אליו? במידה שאדם משתווה לבורא, ככל שהוא מתאים את עצמו אליו, באותו שיעור הבורא מקטין את עצמו, וכך גדלה מידת החברות שלהם. בפרצוף עליון ובפרצוף תחתון תמיד יש חלק שבו הם נמצאים יחד, מזווגים.
יש להבין שחיבור, גם בין אנשים וגם עם הבורא, יכול להתרחש רק על ידי ויתור. הוויתור עצמו הוא הכלי היחיד לחיבור. ניתן לראות זאת בכל תחום בחיים, באופטיקה, בתקשורת, במכניקה של כל דבר, שחיבור בא רק על ידי ויתור.
אם שני חלקים רוצים או צריכים להתחבר, עליהם לוותר זה לזה, להתמסר זה לזה. במידה שבה הם מוותרים ומתמסרים, כך הם מתחברים.
חייב להיות ברור לכל אחד מאיתנו, ששני חלקים שרוצים להתחבר, המידה שבה הם מוותרים על משהו זה לזה היא איזור החיבור. לכן, ודאי שגם הבורא צריך לוותר על משהו לנברא כדי להתחבר איתו. על מה הוא מוותר? על קומתו. אם הוא רוצה להתחבר עם האדם, עליו להקטין את עצמו ולהתמעט למידת האדם. זה נקרא "ויתור או "מיעוט".
האם מתרחש חיבור כשאחד מוותר והאחר לא מוותר?
אם אחד מוותר והאחר לא מוותר, איזה חיבור יכול להתרחש? אם אחד מוותר והאחר לא מוותר, זה שוויתר שולט במי שלא ויתר, אבל זה לא נקרא חיבור. זה נקרא "לא ברצון המלביש ולא ברצון הלובש".
הרוכב יושב על הסוס, וממעיט את עצמו כלפי הסוס כדי לתת לו פקודות שיוכל להבינן. כך הוא שולט בסוס. אבל אם הסוס לא רוצה לוותר על עצמיותו כדי לתקשר עם הרוכב, הוא פשוט מבצע את הפקודות הללו בלי לדעת שמישהו רוכב עליו ופוקד עליו.
האם כך הבורא שולט בנו?
כך בדיוק הבורא שולט בנו, וכך יהיה עד שנוותר על העצמיות שלנו כדי להתקשר אליו. אם נוותר, נתקשר. כשעלינו לוותר, הכלי שלנו משתווה לכלי של הבורא. זה "פרעה" כנגד הבורא. על האדם ללקט לאט לאט את כל הכלים ממצרים, "לגנוב" אותם, לגלותם כל פעם ולהתחבר באמצעותם. כלומר, לוותר. כשגונבים את הכלים ממצרים, מוותרים על הרצון לקבל.
מה פירוש "לגנוב כלים"?
גניבת כלים ממצרים פירושה לוותר. אדם נהנה ממותרות שונים, טוב לו, זה נקרא שהוא נמצא כפרעה במצרים. ומהמצב הזה עליו לגנוב כלים שבהם הוא נהנה ולהעבירם ל"ישר" "אל". עליו לקבל תורה, לקדש את הכלים הללו ולהביאם לארץ ישראל, כלומר לגנוב אותם מעל מנת לקבל אל הכוונה על מנת להשפיע. אין לאדם דבר חוץ ממצרים. כל הכלים של מצרים הם הוא עצמו, "פרעה" זה הוא עצמו. הוא גונב מעצמו.
אם אדם מוותר לחבר, במה הוא שולט בו?
אם האדם מוותר על עצמו לחבר, מצדו הוא עשה את העבודה ומצדו הוא כבר מחובר אליו ובמידה הזאת הוא יכול ליהנות ממה שיש לחבר.
שליטה היא דבר רוחני שאינו ברשותנו, אנחנו לא מרגישים אותה. אבל בביטול עצמי יש גם שליטה. הבורא שולט בגלל שהוא ממדרגה עליונה, אבל גם בין אנשים, ככל שאדם מבטל את עצמו כלפי חברו, כך הוא גדול ממנו. השליטה שלו היא שליטה לטובה, הוא משפיע לחבר, אבל החבר לא מרגיש בכך. קשה להמחיש זאת, אבל אם אדם מבטל את עצמו כלפי חברו ובכך הוא שולט בו, מתקן אותו, עושה בו כל מיני פעולות מבלי שירגיש, הוא נעשה גדול מחברו.
פעולת הוויתור עוצמתית עד כדי כך, שעל ידי האהבה, על ידי ההתחברות, האדם יכול לקחת את הכלים של החבר ולהשתמש בשני כלים: של עצמו ושל החבר. זה נקרא "הבכור הולך ונוטל פי שניים". והחבר לא יכול לעשות דבר. ברוחניות לומדים שמלכות מבטלת את עצמה כלפי זעיר אנפין, כי היא לא מסוגלת ליותר מכך, ואז הוא מעלה את החיסרון שלה לאבא ואמא. אבל גם בעולם הזה, זה התיקון שהמקובלים עושים עם תלמידיהם.
לשם מה אדם צריך להקטין את עצמו?
אין שום חוק ברוחניות פרט לחוק השתוות הצורה. אם אדם צריך לקחת כלי ממישהו, במידה הזאת הוא צריך להקטין את עצמו. אחרת, איך יקח את הכלי?
האם היחסים "עשה לך רב וקנה לך חבר" מתקיימים בין אדם לחברו או בין האדם לבורא?
"עשה לך רב", ו"קנה לך חבר", ו"דן את האדם לכף זכות", כולם דנים ביחסים שבין אדם למקום, לבורא. האדם חייב לעבור את כל השלבים הללו עם הבורא: שהבורא יהיה גדול, שהבורא יהיה כחבר - להיות איתו בחיבור, להגיע לזכות, להצדקה של כל מעשי הבורא, כשהאדם מרגיש איך הם עוברים עליו.
אותם יחסים צריכים להיות גם בין אדם לחברו. למה? מפני שהאדם לא מסוגל לקבוע מיד יחסים כאלו עם הבורא, מנקודת המלכות התחתונה ביותר, שממנה חייבים להתחיל את התיקון. לכן הבורא איפשר לעשות זאת בין הגופים, כך שכל הפעולות כלפי "רעך", ו"רעך" מתכוון גם לבורא, מביאות את האדם לאותן הפעולות כלפי הבורא.
מדוע? כי כל אחד מאיתנו הוא חלק מנשמת "אדם הראשון", ואם אנחנו פועלים כך זה כלפי זה, אנו דומים לבורא, הפועל כך כלפי כל חלק בנשמה. אם אדם מתחיל לעשות כלפי חבר השפעה והתחברות, הכרת גדלותו, "דן אותו לזכות", הוא בעצם עושה אותה פעולה שהבורא עושה כלפי אותו חלק. או אחרת - האדם מדמיין אותו חלק כבורא, ועושה את הפעולה שלו כנברא כלפי בורא.
זהו פשוט אימון. אבל באמצעות האימונים האלה האדם ממש פועל ברוחניות, כי רוחניות וגשמיות הם שני לבושים המולבשים זה על גבי זה, וכל חלקי הבריאה, מ"הנקודה האמצעית" ועל כל הלבושים, שכמו מתלבשים זה על זה, כל דבר כולל את כל היתר, וכולם פועלים יחד פעולה אחת. במצב כזה לא תיתכן פעולה שלא קושרת את כל הממדים הללו ופועלת איתם.
ולמרות שהעולם שלנו הוא המימד החיצוני ביותר, שמנותק מרוחניות, ויש בו אפילו חומר, שהוא רצון לקבל חומרי, בכל זאת הפעולות שאנחנו עושים משפיעים על הפנימיות. בעל הסולם אומר ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל המדרגות והרצון לקבל מתגלגלים מהמדרגות הגבוהות ובאים עד לדרגה התחתונה ביותר, שהרצון לקבל הופך להיות גופו של אדם, והאור העליון הופך להיות כאור החיים שבגוף הזה. מדובר גם בגוף הבהמי, הביולוגי שלנו, על הבשר, ובאור החיים, האור המחייה את הבשר.
כלומר, אם עושים פעולות שיש להן התאמה לרוחניות, משפיעים על רוחניות. כשאדם שותה תה, אין בכך שום השפעה לרוחניות, כי אין התאמה בין המעשים. אבל אם אדם מוותר על גופו לגוף של חבר, אזי גם הרצון הפנימי שלו מוותר לרצון של החבר. אמנם הרצונות לא נשלטים, אבל אם עושים את הוויתור בגוף, זה משפיע על הרצונות, כי הם מלובשים זה על גבי זה, כמו "גלדי בצלים", אומר בעל הסולם.
מה הן כלל הפעולות שאדם עושה כלפי רוחניות?
כלל הפעולות שאדם עושה כלפי רוחניות הן תיקונים בדרגה שלו. בפעולות הללו הוא מושך את האורות המקיפים מהמימד הפנימי יותר או מדרגה עליונה יותר. אפשר לדמיין זאת כתלת ממד או דו מימד, זה לא משנה, משנה איך זה נעשה. האדם מקבל השפעה מפני שהוא מעורר כוחות זה נגד זה ואז הוא מקבל אור מקיף. כיצד יכול אדם לעורר אור מקיף, השייך לרוחניות, באמצעות השתוקקות לידיעה ולהרגשה בהמית? מפני שכל דרגות העביות של המלכות הן ממש זו בתוך זו, וכך הן משפיעות זו לזו.
אם מתבטלים כלפי חבר, האם חשובה הכוונה?
לא משנה באילו כוונות מתבטלים כלפי חבר. זה משהו שחייב להיעשות כדי שיפעל. אפשר להתאמץ על כוונות, אבל בכך אנו משקרים לעצמנו. הפעולה עצמה היא הפועלת. לכן כתוב: "חייכם, כל התורה כולה דבר קל הוא". מה פירוש "דבר קל"? כל אחד יכול לעשות זאת, אפילו אדם טיפש, מגושם, לא מלומד. למעשה הזה לא נדרשת שום הכנה ואיש אינו מתקשה לבצעו. לא נדרשת חוכמה לשם כך. ההפך הוא הנכון, הביצוע קל כשמעורב בו כמה שפחות שכל, שרק מסבך הכול. ככל שיהיו פחות תסבוכות של השכל, כך האדם יעשה יותר ויצליח יותר. חוכמה תבוא אחר כך מן האור.
כיצד להתבטל כלפי אדם אחר?
אל תבטל את עצמך מול אנשים בחוץ. ההפך הוא הנכון. ודאי שבמקום העבודה יש לציית למעביד, אבל לא לבטל את הדעה הפנימית, את מטרת החיים, את התיקונים, מול אחרים. יש לשמור מכל משמר על הפנימיות, ולפתוח את עצמך להשפעה רק מאנשים שבאופן ודאי ישפיעו לך השפעה טובה, חיובית.
ואם אדם בטוח שיקבל השפעה טובה רק מכמה חברים מבין כל הקבוצה?
אדם מתבטל כלפי החברה במעשה, מפני שהוא רוצה לתפוש את הרוח הכללית של החברה. אם הוא מרגיש שבתוך החברה נמצאים אנשים גדולים ממנו, שכדאי לו להיות מושפע מהם, הוא מבטל את עצמו מול האנשים הללו. אולי יהיו שם גם אנשים שלא כדאי לקלוט מהם מה שיש בהם. כל אחד ודרגתו הוא. לא כולם נקיים דיים להשפיע.
מה לעשות במקרה כזה? רב"ש אומר, שבחברה חייבים לדבר רק על גדלות, רק על רוחניות, ולא על שום דבר אחר, ואז החברה תפעל נכון על האדם. אבל אם אדם שומע שטויות או כל מיני דברים המנוגדים לרוח הזאת, הוא נמצא במושב לצים ועליו להיזהר מאוד ולהשתדל לעקור את הרוח הזאת מהמקום.
ומה אם התבטלות כלפי חבר משפיעה עליו להתבטל עוד יותר?
אפשר בהחלט להתבטל כלפי מישהו כדי לתת לו דוגמה להתבטלות. רב"ש כותב, שבפועל כדאי וטוב לבטל את עצמך כלפי החברים. אבל מה זה אומר "לבטל"? להישמע להם בחיצוניות, ולהיות מושפע גם בפנימיות אם אדם מרגיש שאכן הדעות שרוצים לטעת בו הן דעות חיוביות.
חובת הביקורת חלה על האדם עצמו. עליו לבדוק אם הוא נמצא בחברה נכונה, ורק אחרי כן לעשות את הפעולה. אם פתאום החברים נמצאים בדרגת שטות, האדם לא מתבטל בפניהם, אלא מנסה לשלוט בהם ולהפסיק את ההשתטות. בפעם אחרת, כשהוא רואה שהם נמצאים בהתרוממות, כדאי לו לבטל את עצמו. יש כאן דקויות עדינות, שיש להבחין בהן ולעבוד איתן.
כיצד לגשת לחבר?
אם חבר נמצא במצב טוב, על האדם להשפיל את עצמו כלפיו. אם הוא נמצא במצב של שפל, עליו לבוא אליו במלוא גדולתו על מנת להשפיע לו. וכך יש לעבוד בהדדיות. רב"ש אומר שזה כמו מעגל של קופצים, אחד למעלה, אחד למטה, אבל כולם שמחים בפעילות הזאת. התנועה היא הדדית.
האם דרך התבטלות אפשר לעזור לחבר שנמצא בירידה?
כשחבר נמצא בירידה לא צריך להתבטל כדי להיות מושפע ממנו, אחרת נשאבים לתוך הירידה. צריך להתבטל כלפיו כדי לרדת אליו ולעזור לו להתעורר. להבין אותו, אבל לא להיות מושפע. האדם מעמיד פנים מול חברו שגם הוא נמצא בירידה, אבל שומר על חוזק פנימיותו. כך לאט לאט הוא מתחיל להתחבר עם חברו הנמצא בירידה, על מנת להביאו מהמצב שלו עד המצב הפנימי של האדם העוזר לו להתרומם.
כיצד עובדים בהתבטלות עם חבר חדש?
חבר חדש לא מכיר את הדברים הללו, וצריך להשפיע עליו רק בצורה חיצונית, באמצעות דוגמה אישית. אל לך לפחד להשפיל את עצמך. זה דבר מועיל. אפשר לומר לחבר חדש: "טעיתי", "לא הייתי בסדר", "צעקתי סתם", "שכחתי", "לא התבטלתי" וכולי, אף על פי שבעוד רגע שוב תעשה אותו דבר. זה הטבע, אבל אתה מוכיח שאתה מכיר את הטבע ומודה שכך הם פני הדברים.
מה קורה לאהבה טבעית כשאדם מתפתח לרוחניות?
אהבה טבעית הבורא נתן בדרגה גופנית, שאינה ניתנת לתיקון ולשינוי, ואין בה טוב ואין בה רע. אם הגוף רוצה למלא עצמו באוכל, האם זה רע או טוב? לא טוב ולא רע. אם הוא רוצה להוציא החוצה דברים מיותרים שהוא אינו נזקק להם עוד, האם זה טוב או רע? לא טוב ולא רע. הדברים הללו, "לא יגונה ולא ישובח", הם פשוט תפקודי הגוף כפי שהבורא תכנן אותם.
גם באהבה ושנאה ובכל מיני תכונות גופניות מולדות אין טוב או רע. טוב או רע מוגדרים רק בתחום אחד, כשרע הוא דבר לא מתוקן, וכשהוא מיתקן הוא נקרא טוב. משהו שלא משתנה, שהבורא ברא אותו ומקיים אותו כל הזמן באותה צורה, אינו טוב ואינו רע.
למה מתכוון רב"ש בדבריו, שהבורא נתן להורים אהבה טבעית לילדים כדי שיהיה קיום העולם?
בדרגת העביות שלנו (ישנן דרגות עביות גדולות יותר), שנקראת "העולם שלנו", יש דומם, צומח, חי, מדבר. בדרגת חי אדם מרגיש כמו בהמה וחיה. אבל אצל בהמות וחיות האהבה היא אינסטינקט, ואצלנו האהבה מפותחת יותר. לכן היא מותנית בתנאים נוספים, אבל בסופו של דבר היא אותה האהבה. אף על פי שאדם לא מושפע מאיש אלא נולד כמו אדם וחוה, בכל זאת יש בו אהבה לילדים. זה דבר טבעי, מולד.
הדבר הזה לא משתנה, הוא דומם. למה עליו צריך להשתנות? מקובל גדול מרגיש כלפי ילדיו אהבה בהמית, וכלפי הבורא אהבה ברמת עולם האצילות. אין קשר בין השניים, ומה שלא משתנה, לא משתנה. כלפי מי הוא משתנה? כלפי האדם. אדם יכול להיות בדרגת חיבור עם הבורא, ובכל זאת כלפי ילדיו ירגיש אותה אהבה בהמית כפי שחש בתחילת עבודתו הרוחנית.
האם הגשמיות עצמה לא משתנה?
הגשמיות לא משתנה כלל כשאדם עולה לרוחניות. הוא מבין את הגשמיות יותר, הוא מרגיש אותה בתוכו ממש, הוא רואה דרכה את הרוחניות, אבל היא עצמה לא משתנה. היחס אליה יכול להשתנות באופן מטרתי, אבל היא עצמה לא משתנה. הרצון הזה הוא רצון. גשמיות היא רצון, אור שאדם קולט בכלים שלא משתנים. מה שיש סביבנו ואיך אנו מרגישים את עצמנו הם כלים דוממים. דממה. והתמונה הזאת נשארת כפי שהיא.
האם הכלים הללו נשארים עד גמר התיקון?
עד גמר התיקון, וגם בגמר התיקון עצמו.
איפה נמצא ה"גשר" בין רוחניות לגשמיות?
אין שום נברא אחר פרט לרצון לקבל, וברצון לקבל יש דרגות עביות שונות. ישנן חמש דרגות הנחלקות לעוד חמש, ועוד ועוד עד אין-סוף חלקים. וכולם בסך הכול חמישה חלקים במלכות דאין-סוף, שמתוכם נעשה אחר כך לבוש חיצוני עוד יותר, חמישה עולמות וכולי.
כלומר, באותו רצון לקבל של מלכות דאין-סוף יש דרגות, חלקי מלכות דאין-סוף, כשהדרגות הללו, החלקים הללו, מפני שהם יש מאין, אינם מסוגלים להיות מושפעים מהאור. כלומר, הם מקבלים אותה צורה כמו של הרוחניות אבל נשארים בניתוק מהאור, מהרגשת האור, ונקראים "גשמיים".
מה פירוש נמצאים בניתוק מהרגשת האור? הם מרגישים את תענוגים האור, אבל לא מרגישים את מקור האור, לא מרגישים את הבורא. לכן הם נקראים "דומם", או "דעולם הזה". לכן קיום "תורה ומצוות" ללא כוונה, נקרא "דומם דקדושה".
כי רק תוספת של בינה, כמו שלומדים בארבע בחינות דאור ישר, שרוצה להשפיע מפני שהיא מרגישה את הבורא, מעניקה לרצון לקבל אפשרות לצמוח. לכן הטבע של הרצון לקבל שלא מרגיש את הבורא נקרא בקבלה רצון לקבל חומרי.
וברצון לקבל החומרי הזה יש דומם, צומח, חי, מדבר, ואנחנו חיים בו. אם נותנים לאדם נקודה שבלב, היא נחשפה מרצון עליון יותר, שמרגיש את האלוקות, רצון שמרגיש את הבורא. ואם לא נותנים, אין רצון לעליון ובינתיים נמצאים בתוך הרצון לקבל של העולם הזה.