34. סיום העבודה

שיחה (30.6.02) על מאמר: "מהו דגלים בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' -במדבר, פרשת במדבר, עמ' 17

העבודה שלנו לא נגמרת. לכל אורך הדרך, עד שאדם מגיע לגמר התיקון, דרכו היא למעלה מהדעת במצרים או במדבר. ובדרך הזאת יש ללכת כל הזמן מ"לא לשמה" ל"לשמה", מ"לא לשמה" ל"לשמה". ואת הדילוגים הללו עושה הבורא בהתאם ליגיעת האדם.

ועבודת האדם מתחלקת לי"ג בחינות וי"ב בחינות. י"ג בחינות הן הבחנות השפע, שיורד ממעלה למטה, ונקרא "מזלות". השפע, אור חוכמה, בא לאט לאט, בקילוח דק, מראש דאריך אנפין, בי"ג תיקוני דיקנא, וכשהוא מגיע למטה, על הנברא להיות מתוקן כדי לקבל את השפע בתיקונים שלו.

זה נקרא שהוא מחלק את סדרי הקבלה שלו לחלקים, לסדרים מיוחדים, שנקראים "שבטים". שנים-עשר השבטים, שנים-עשר חלקי העבודה על הכלי השלם, כשלכל אחד יש עבודה אחרת, דילוג ודגל משלו. עד כדי כך שלא דומות העבודה והפעולות במחנה אחד לאלה של מחנה אחר.

מדוע העבודה ב"לא לשמה" לא נקראת עבודה "לשמה?" הרי המטרה היא להגיע ל"לשמה"...

אדם הנמצא ב"לא לשמה", אם ירצה ואם לא הוא עובד ב"לא לשמה". זאת אומרת, גם העבודה שלו וגם המטרה שלו וגם היגיעה שלו הן "לא לשמה". וכשהוא מקבל "לשמה" מתחלפות גם העבודה שלו וגם המטרה. המטרה הופכת להיות השכר, ואז משתנה הכול.

אדם המתאמץ להשפיע לחבר, מטעם שרואה בכך תועלת עליונה, אבל האגו שלו מתנפח, הוא קושר הכול לעצמו ולאני שלו. אבל אם כתוצאה מהיגיעה הזאת בא תיקון מלמעלה, הכול אצלו מתחלף. ההשפעה לצורך מילוי עצמו נעלמת לחלוטין, ונשארות השפעה לצורך השפעה וקבלה לצורך השפעה. היגיעה עצמה נותנת לו סיפוק והוא רוצה בה. אין לו עוד מטרה חוץ מלהתייגע.

מהי מידת היגיעה שיש לתת כדי לקבל את המדרגה הבאה?

אם אדם מרגיש שנתן הכול ולא קיבל דבר, הוא לא נמצא במצב שהוא צריך לקבל. את המדידה הבורא עושה, כי האדם לא יודע בדיוק איזו מידת יגיעה עליו לתת כדי להתאים לדרגה הבאה. איך יוכל אדם למדוד את עצמו כלפי הדרגה הבאה אם אינו יודע מהי?

מתי מסיים האדם את העבודה?

האדם לעולם אינו יודע מתי נגמרת עבודה, באיזה שלב ובאיזו מדרגה. הידיעה הזאת, שהעבודה הסתיימה, מגיעה אליו בפתאומיות, בהפתעה, בחיפזון - בבחינת "יגעתי ומצאתי". אין קשר בין השניים. האדם עצמו לא יכול לומר מתי נגמרת היגיעה ומתרחשת מציאה, מפני שהוא אינו יכול למדוד את מצבו, ובטח לא את המצב של המדרגה הבאה.

יש לתת יגיעה מספקת, כדי שיתנו לאדם כלי גדול יותר ובו יקבל מילוי. איך האדם יכול לדעת מהי יגיעה מספקת? לכן זה נקרא למעלה מדעתו. אין לאדם שום אפשרות לבקר את עבודתו. מה זה לעבוד עם ביקורת? הרי באמת צריכים לעבוד ללא שום תמורה, ללא שום ביקורת, בלי דבר להיאחז בו.

אם האדם רוצה לעלות לדרגה עליונה יותר, עליו לתת יגיעה בלי לצפות לשום תמורה. סתם כך לתת לכולם. למה? כי הוא רוצה לעלות לדרגה רוחנית עליונה יותר. טוב מאוד, שיעשה, שיעלה, רק שזה בלתי אפשרי.

עכשיו האדם מתוקן על ידי האור המקיף במידה מסוימת. האור מחזיק אותו כך בזה שנותן לו הארה מסוימת, בדרגת חיות רוחנית מסוימת. האדם רוצה לעורר את האור, להזמין ממנו כוח גדול יותר. מה פתאום שירצה זאת כשבדרגה גבוהה יותר הוא מוותר יותר, נותן יותר וצריך לעצמו פחות? כיצד יוכל לעשות זאת? שוב עליו לקחת את הרצונות האנוכיים שלו ולעשות עליהם תיקונים.

מאין ישאב כוח לעשות זאת, אם בינתיים האור המקיף לא מאיר לו, לא נותן לו את הכוחות הללו? ראשית עליו לתת יגיעה ב"לא לשמה". כלומר, הוא מעורר על עצמו פעולה על-טבעית באופן לא ישיר, כי באופן ישיר הוא לא יכול לעשות זאת. אם יכול היה להגביר קצת את הקילוח הדק, שיבוא זרם חזק יותר של אור מקיף, אם היה לו כוח לעשות זאת, היו בידיו כבר כלי השפעה. אבל אין לו, לכן הוא לא מסוגל לעשות זאת.

אז איך בכל זאת להגביר את הזרם? רק באמצעות פעולות שוליות שאדם עושה בהיסח הדעת, בלי להבין מה הוא פועל. האדם לעולם לא יכול לקרוע מעצמו חלק מהרצונות, איך יוכל לעשות זאת אם הוא נמצא בתוך הטבע "לקבל" שלו? לכן העבודה היא "הליכה במדבר". זה עניין של דגלים (גם הפרשה היא "פרשת במדבר"). עובדים ב"לא לשמה" ותמורת זה מקבלים "לשמה".

מהי המדרגה הבאה?

כשאדם נמצא בעבודה רוחנית במדרגה מסוימת, לצורך העניין מדרגה X, המדרגה שמעליה, 1 + X, היא למעשה אין-סוף בשבילו. אין לו מסך והוא לא מסוגל לפעול בה, לחשוב עליה, להרגיש משהו ממה ששייך למדרגה הזאת. הרצון שלו כלפי המדרגה הזאת, X + 1, הוא קליפה. איך יוכל לקחת את הרצונות הללו ולרצות בהם דברים הפוכים? זה נראה לו על-טבעי.

לדוגמה, אם אדם חי בחדר קטן ויש לו בגדים מעטים, בשבילו לוותר ולתת הכול פירושו לוותר על החדר ועל מעט בגדיו. יספיקו לו לקיומו חולצה וזוג מכנסיים אחד. אבל אחרי שעשה את התיקון הזה, נותנים לו דירה ענקית מרוהטת ומצוידת בכל מיני שכלולים, וגם מכונית, ועכשיו הוא נאלץ לוותר על כל אלה, כשמה שנחוץ לו זה עדיין חולצה ומכנסיים ופינה בחדר לישון בה.

כלומר, האדם נמצא כל פעם מחדש במצב שבו אין לו כוחות לבצע תיקונים, ואין לו יכולת לבקש שהתיקונים יעברו עליו.

אחרי שאדם מוותר על הדירה, מה קורה כשהוא מקבל ארמון?

אחרי שאדם ויתר על הדירה, הוא מקבל ארמון, אבל את הארמון הוא מקבל בקו שמאל. יחד עם הארמון הוא מקבל הרגשה שהארמון הזה לא מיטיב עמו. אם היה סתם יושב ונהנה מהארמון, הוא היה יורד לקליפות, שוכח מלימוד הקבלה, שוכח ממטרת הבריאה, ונהנה לו. אבל עם ההנאה הוא גם מגלה באור המקיף מהו הארמון הזה. הארמון הזה לא בא אליו סתם, כתענוג גדול יותר, אחרת כולם היו מוותרים על דברים קטנים כדי לקבל דברים גדולים.

כלומר, העבודה נעשית תמיד לא ישירות לתיקון. אין לנו כלל גישה לזה. העבודה מתבצעת תמיד בעקיפין. נתנו לאדם אפשרות להביא לכך שתתבצע עבודה, והעבודה עצמה נעשית מלמעלה. לכן זה קשה מאוד. האדם לא מרגיש שהוא עובד, משום שהוא לא פועל על התיקון באופן ישיר. הוא לא מרגיש שהבורא מתייחס אליו נכון, בישירות, אלא תמיד דרך כל מיני גילויים לא נעימים. לפעמים הם כן נעימים, אבל רק לצורך קבלת כוחות.

אדם שעובד על עצמו ומתקדם באמת, מרגיש התגלות ואיזושהי הארה קטנה. ההארות מתגלות לו לפרקים קצרים מאוד, ויתר הזמן הוא עובד ביגיעה. ואז הוא מפיק תועלת. עד שהיגיעה הופכת לאור. אם היגיעה היא אכן לצורך השפעה, יש לו אור, יש לו תענוג מהיגיעה עצמה. ואז ביגיעה מתלבשים גם אורות חוכמה.

ניתן לראות עד כמה האדם, לפי הכלים, לפי ההכנות, לפי החושים, לפי המחשבות, חסר אונים בעניין ההשפעה, ועד כמה הוא נגרר בידי הקליפות לתיקון.

הבורא נקרא "טוב ומיטיב", מהו המושג הזה?

"טוב ומיטיב" הוא לא שם של ה'. "טוב ומיטיב" הוא מושג העליון, הראשוני, הגבוה. זאת הכותרת. ה"טוב ומיטיב" הזה מתפרש אחר כך על פי כל מיני השפעות פרטיות, שכבר יש בהן טעמים ושמות. ה"טוב ומיטיב" הוא פשוט כפי שהוא: טוב. זה לא אומר שום דבר ומשיגים אותו אחרי שמשיגים את כל יתר ההבחנות, בכל מדרגות העלייה.

הבורא רוצה שנכיר אותו כטוב ומיטיב. כדי להגיע להכרת הטוב ומיטיב על האדם לטפס בכל המדרגות, כשבכל מדרגה הוא משיג איזה יחס של הבורא אליו, שזה חלק מטוב ומיטיב, השונה באופן כלשהו מהחלק של המדרגה הקודמת.

כיצד ניתן לחיות חיים רגילים ובכל זאת לשמור על הפנימיות, על הכוונה על מנת להשפיע?

אנשים חיים את חייהם הרגילים. אחד חושב לכתוב ספר, שני חושב על ניסוי שיערוך כדי לגלות איזו תופעה מיוחדת, שלישי חושב על בחורה שהוא אוהב, הוא ממש מכור להרגשה הזאת ולא רואה דבר חוץ מזה מול עיניו, הרביעי מרוגז על הכול ואין דרך להגיע אליו. כל אחד חי את חייו הפנימיים לצד החיים הרגילים. מדובר באנשים שאכן חיים חיים עסיסיים ומלאי תוכן. אנו רואים שאנשים חיים את חייהם הפנימיים ומתפקדים גם בחוץ. כמובן, הבערה הפנימית ניכרת בהם, אבל כך אנשים חיים. מדוע שבעבודה פנימית לא יהיה כך? גם בעבודה פנימית אפשר לחיות כך, רק הרעיון הוא שונה. ודאי שקצת קשה יותר, כי הרעיון שייך לעולם העליון והגוף מתפקד בעולם התחתון, אבל גם אצל אנשים רגילים יש סתירה בין העולמות וגם ראשם נמצא במקום אחר.

אדם שעוסק בעבודה רוחנית קל לו יותר מאשר לאדם שסתם מתאהב, וכל הזמן רק חושב איך בערב יפגוש את אהובתו, ובשבילו יתר שעות היום הן שעות מתות. קל לו יותר מאשר לאדם חולה או עייף, שמחכה שהיום שלו יסתיים, שיגיע כבר הביתה, ינוח סוף סוף ויצפה בכדורגל בטלוויזיה. מי שעוסק בעבודה פנימית יכול לראות בכל דבר, בדרך שלו, בתהליך שעובר עליו במשך היום, את התלבשות השכינה. הוא רואה איך הוא מתייחס לבורא, איך הוא עובד איתו דרך כל הלבושים של העולם הזה. הוא יודע שדבר בעולם לא נברא במקרה, הוא יודע שבכוונה תוכנן כך, שהאדם יגלה כך את כל לבושי הבורא כלפיו, כדי שיידע להתייחס אליו נכון.

זה לא פשוט לחיות כך. לאנשים יש נטייה לשכוח. אבל אם לא שוכחים, זה הופך לאמצעי לא רע להתקדמות בתהליך, ככל שהאדם מסוגל. הדרך הטובה, הקלה והיעילה ביותר לא לשכוח את המטרה בחיי היומיום היא לא לעבוד עם בני אדם, אלא עם חפצים. רב"ש תמיד אמר, שהטוב ביותר הוא לעבוד בעבודות כתפסן ברזל, כסנדלר, אפילו כפקיד העובד עם ניירת, עבודות עם דומם. אפשר לעבוד עם "צומח" ועם "חי", אבל כשעובדים עם "מדבר" זה מבלבל. המדבר משפיע עליך את פנימיותו, את צרותיו, וזה מפריע לתהליך. קשה להתעסק עם הפנימיות כשנמצאים עם אנשים.

עבודה חדגונית, פשוטה, שלא צריך להשקיע בה ראש ולב, כמו טבחות או סנדלרות, היא הטובה ביותר וגם המענגת ביותר. בעבודות מסוג זה יכול האדם להכניס את הכוונות והמחשבות שלו, את היחס שלו לבורא, בלי הפרעות והשפעות מבחוץ המטרידות את המוח. אפשר, כמובן, לעסוק בתחום שהוא בדרגת פחות ממדבר, שלא משפיע על האדם ומסיט את מחשבותיו. לצערנו, בימינו אין הרבה עבודות כאלה. היום כל עבודה כמעט דורשת מאמץ נפשי ושכלי. רצוי מאוד לעבוד בעבודות שלא מפריעות לך, שבהן פנימיותך נשארת יציבה והיא מאפשרת לך לחיות את חייך מתוכה.