אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 37. מי שלא הולך בעצת רשעים

שיחה (3.7.02) על מאמר "אין עדה פחות מעשרה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת נשא, עמ' 36

המציאות בכללותה כוללת בורא ונברא. והנברא חייב לגלות בעצמו את מעמד הבורא, את השלמות והנצחיות, אחרת לא יהיה לו כלי להרגיש וליהנות מהמצב הזה. מה שאנו צריכים בעצם הוא גילוי הכלים.

זהו מצב נתון, ואנחנו חיים בו. המצב שלנו דומה, לפי דברי בעל הסולם, לאדם שנמצא במרתף חשוך, שבו שוכנים כל האוצרות, כל התענוגים, כל מה שהוא צריך, ואף מעל ומעבר למה שהוא יכול לייחל לו. אלא שחסר במרתף אור. כך ניתן לומר על האדם שחסר לו כלי כדי לראות ולהבין את המצב שבו הוא נמצא. את הכלי הזה אפשר לגלות רק אם יש חיסרון אליו, דווקא למצב הזה. אם הכלי הוא לדברים אחרים, האדם לא יכול לגלות ולהתמלא במעמד שהבורא חשב עליו כטוב ומיטיב.

לכן, אדם שעוסק בעבודה רוחנית, שבא להשתוות הצורה עם הבורא, נקרא "מי שלא הולך בעצת רשעים". למה הכוונה? שכל הזמן מגיעים לאדם "רשעים", כלומר, מתעוררים בתוכו רצונות לא מתוקנים. ובכל פעם הוא בוחן אותם ולא הולך בעצתם. האגו שלו כל הזמן בוער בתוכו, ודווקא לפי עזר כנגדו, הוא כל הזמן מבקש לעדכן את המעמד שלו כלפי הבורא, וכך הוא גדל ומתפתח בעבודה הרוחנית.

תהליך זה נמשך עד שהאדם מלקט את כל רצונותיו לרצון אחד, גדול ומשמעותי המכוון לכיוון אחד, וזה נקרא שהוא מגיע לתפילה אמיתית מ"עומקא דליבא" - מעומק הלב. ב"עומק הלב" - הכוונה היא שאחרי שהאדם מכיר את הפנימיות של כל רצונותיו, ומכוון אותם כדי שאלה יסייעו לו לרכוש כלים דהשפעה, כדי להגיע להשוואת הצורה עם הבורא, אז יש לו רצון אחד ושלם.

הרצון הזה נקרא "בית הכנסת". "בית" - כלי קיבול. "כנסת" - שם הוא מכנס את כל רצונותיו לרצון אחד, למטרה אחת. ודאי שהרצונות שונים: חלקם בהמיים, חלקם רוחניים, אחרים נפשיים ואנושיים, אבל כולם נמצאים בתוכו למטרה אחת. המצב הזה נקרא ש"נמצא בבית הכנסת". אז ודאי שהבורא רואה ש"יש איש בבית הכנסת", כלומר מישהו שמוכן לתפילה ודורש ממנו תיקונים. רק אז זוכה האדם לתיקון על כל רצונותיו, ובזה שהם נעשים בהשתוות הצורה עם הבורא, הוא מגיע למעמד הבורא.

מאיפה האדם נוטל את הכוחות לקבל החלטה, לפיה בעזרת כל ה"רשעים" שלו, הוא רוצה להגיע לדבקות בבורא, ולהיות דומה לו? איך הוא יכול ללקט ולכנס את כל הרצונות שלו, תחת כוונה אחת, על מנת להשפיע? האדם מקבל את הרצונות האלה מהאור העליון, מהאור המקיף.

אבל מאיפה הוא לוקח חשיבות לכך? את חשיבות העניין הוא מקבל מהחברה. במילים אחרות, לפי כמות ה"רשעים" שהוא חש בגופו, הוא נדרש להתחזק כנגדם באמצעות החברה, כלומר לקבל מהחברים את הרעיון של חשיבות המטרה. ואז מובטח לו שבעזרת האור המקיף הוא ייהנה לזכות את כל "הרשעים" האלה, בכוונה על מנת להשפיע.

למה כתוב ש"אין עדה פחות מעשרה"? כל התכונות שלו, שרכש מהבורא, האדם בודק ובוחן לעומק, ומכוון את כולן, ורוצה גם בהן תיקון על מנת להשפיע כמו עשר ספירות מקוריות.

למה רצון נקרא פעם "בית כנסת" ופעם "איש בבית הכנסת"?

הדבר דומה לפנימיות וחיצוניות. לעתים מדברים על כל העולם, שהוא אדם אחד. ולעתים מדברים על דברים שהם כביכול פנימיים או חיצוניים יותר.

רב"ש מדבר על הבחנות של הנקודה שבלב כלפי כל יתר הרצונות. הנקודה שבלב פועלת כך, שסביבה מתכנסים כל יתר הרצונות: בהמיים, אנושיים, ואחר גם רצונות של קליפות, וכולם הופכים לאגודה אחת למען אותה מטרה. הנקודה שבלב, שהיא הנקודה של "משה", היא המובילה את כל יתר הרצונות, ומקבצת אותם לאותה מטרה.

ולעתים רב"ש מעוניין להראות את הפסוקים, ולפיהם לבנות את הרעיון. הוא יכול היה להשתמש בפסוקים אחרים, ובהם הוא לא היה עושה שימוש במונחים "בית כנסת" או "איש", אלא במונחים אחרים. ואז לא היינו יודעים שמונחים אלה הם כביכול אדם ובית ועולם.

מקובל יכול לעשות שימוש בכל מונח, בכל שפה ובכל גודל. זה לא חשוב. במאמרים שונים מסבירים את המונחים. ודאי שקיים הבדל ביניהם. אבל אם רוצים להשוות בין המונחים השונים ביחס לאדם, שבו קיימות כל ההבחנות, אז מדברים על שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל או על נשמה, גוף, לבוש, בית, חצר, מדבר ועוד.

מה המיוחד באור המקיף?

אור מקיף הוא האור שעומד להתלבש בגוף, בכלי, כשהכלי יהיה מתוקן במסך. ה"מסך" הוא כוונה על מנת להשפיע. עכשיו אין לנו כוונה על מנת להשפיע, אז האור עומד מחוצה לנו, ומאיר לנו מאותו המקום שבו אנחנו מיועדים להיות כשתהיה לנו כוונה כזו.

לכל אחד ואחד בעולם יש אור מקיף כזה. לכל אחד מזומן מקום ליד הבורא, אפילו במדרגה הגדולה ביותר. מה האדם צריך לעשות כדי שהאור המקיף יאיר לו? איך הוא מושך אליו את ההארה שנמצאת למעלה מפרסה? על האדם לעשות בתוכו משהו דומה לאותו מצב שנמצא למעלה מפרסה.

למעלה מפרסה הוא המצב שבו "ישראל אורייתא וקב"ה חד הם". האדם מחובר לאותו אור, לאותו מקור ממנו הוא לומד, יחד עם יתר הנשמות, יחד עם הבורא, כולם כולם יחד. מה הוא יכול לעשות כאן למטה מפרסה, שיהיה דומה לאותו מצב שלמעלה מפרסה, שלפי המאמץ שהוא משקיע, לפי רצונו להידמות במה שאפשר לבורא, הוא יוכל למשוך את ההארה הזאת אליו?

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמי שלומד ומשתוקק לדעת מה שלומד, אפילו אם הוא לא מבין, הוא מושך בכך את האור המקיף אליו. למה? כי הידיעה הזו היא למעשה המילוי הפנימי של האור המקיף. זהו המצב שבו האדם נמצא יחד עם הבורא - ישראל ואורייתא.

בכך שהאדם לומד ורוצה להגיע לדבקות בבורא - לא חשוב אם הוא מתאר דבקות זו במונחים שלו, בהתאם למצב בו הוא נמצא, מצב שגם שייך לאותו מעמד נצחי, נעלה - הוא מזמן לעצמו את האור המקיף. אם כל הנשמות נמצאות שם מלמעלה יחד, כגוף אחד, "איש אחד בלב אחד", אז גם כאן למטה חייב האדם לבנות מצב דומה עם חבריו, מצב המתאים באופן מרבי למה שיש למעלה.

אז האדם משקיע מאמץ ובונה מצב כזה. אבל מאיפה נוטל האדם את החשיבות לעשות זאת? אין צורך לשבת עם כל החברים ולחשוב יחד איתם על בניית מצב שכזה. החברה תפקידה ללמד את האדם - שלא יכול להגיע לכך בכוחותיו הוא - את החשיבות שיש בלהיות שרוי במצב הזה. תחילה יש לשמוע מהחברים, שזה הדבר החשוב ביותר לעשות, שזו המטרה החשובה ביותר שאין מלבדה כלום בחיים, וכל העולם, וכל החיים שלנו נועדו רק כדי להשיג מטרה זו.

את זה צריך לשמוע מחברים. במקום לשמוע על אופנה, על כדורגל, על אלף ואחד דברים אחרים. כי החשיבות אצל האדם היא אף פעם לא מספיקה כדי להגיע לזה בעצמו. אמנם יש אנשים מיוחדים שיכולים והיו מקרים כאלה, אבל אנחנו לא מאלה, אנחנו אנשים שחייבים לעשות את המאמץ הזה על ידי החברה. ובאמת מעכשיו והלאה כל האנושות נכנסת לאותה משימה.

איך לימוד משותף תורם להשגת המטרה?

לימוד הוא מצב שבו מתכנסים יחד כל החברים, עם כל המחשבות, הרצונות, עם כל תפילותיהם, ממש יחד כחבורה אחת, כדי שיהיה רצון אחד משותף כלפי הבורא. במקום הרצונות של כל אחד ואחד בנפרד ייווצר מכל הקבוצה רצון אחד ויחיד.

בזמן הלימוד נדרשת החלטה וידיעה ברורה של כולם, שהם רצון אחד כלפי הבורא, שהם כולם במשותף מבקשים תיקון על כל רצונותיהם, והתיקון הזה מגיע להם. תחילה עלינו להיות בטוחים בכך בעצמנו מפני שהבורא מצפה לכך מאיתנו, וגם אנחנו מצפים לכך, לאור ההכנות שעשינו עד כה.

לכן הכול תלוי בהכנות שלנו. אם יושבים ובאופן סתמי פותחים ספר לימוד, אז התועלת מכך תבוא אולי בעוד כמה גלגולים. אבל אם פותחים ספר לימוד ברצון אחד משותף לתיקון, אז התועלת תבוא, כמו שאומר בעל הסולם, תוך "שלוש עד חמש שנים".

אם כל אחד הוא שונה ומדמיין באופן שונה את המטרה, איך מגיעים ל"רצון אחד בלב אחד"?

לא חשוב באיזה דמיון כל אחד נמצא ומה הוא מתאר לעצמו. ודאי שאין מקום להשוות את ההבחנות, והכוונות, והבירורים, של כל אחד ואחד. זה עניין פרטי של כל אחד. אבל חשוב ונדרש שכל אחד, לפי יכולתו והבנתו, יהיה בזה.

ודאי שלא נדרש מהאדם יותר ממה שנתנו לו מלמעלה בעת לידתו. לעתים, אדם אחד לא מסוגל לחשוב יותר מרגע אחד ביום, ושני יכול כבר אחרי לימוד של חודש ימים להיות כל כולו בזה. יש כאלה שחושבים בעיקר דרך השכל, ויש החשים יותר דרך הלב. לאחד יש מחשבות של כפייה, ולשני מחשבות הפוכות של התלהבות עצומה. וכמובן שלכל אחד יש גם מצבים פרטיים אישיים. אבל לא מדברים על זה. מדברים על המאמץ הכללי, בלי להיכנס לפרטים, ולא חשוב באיזה מצב כל אחד נמצא.

חשוב להשתוקק לאחדות הרצון, אחרת אין ערך ללימוד. אמנם, אין צורך לדבר על יחסי אל הבורא ומה מניב לי יחס זה, אך עצם השיחה על הבורא חשובה בשל עצמה. דבר זה נקרא "לדבר על חשיבות המטרה".

בדבר העיקרי, שהוא המאמץ החברתי, מתעצלים. מצד אחד העצלות חיונית, היא שומרת על האדם שלא יעשה סתם דברים ריקים מתוכן. אבל מצד שני היא מונעת ממנו לבסוף לעשות מעשה. האדם ממתין עד שהוא חש שאינו יכול לשאת זאת יותר, ואז, ורק אז, הוא עושה מעשה. וכאן ההבדל. מצד אחד, יש מין תחושה בתוכנו, ועליה אנו גם מדברים, שחייבים לשפר את המצב שבו אנו שרויים. ומצד שני, אנו מבקשים להישאר במנוחה.

מהי היגיעה שעליה מדברת הקבלה?

צריך להתרגל לכך שהגדרות בקבלה הן לא ההגדרות המקובלות, כי "דרך תורה הפוכה מדרך בעלי בתים". ומ"דרך בעלי בתים" נטלנו כל מיני מושגים, שצריך לאט לאט להיפטר מהם. ולפעמים את ההתרחקות ממושגים אלה קשה מאוד לעשות. כמו, למשל, "אמונה". כל אחד אומר שיש לו אמונה. למה הוא מתכוון? שהוא מאמין שיש בורא שנותן לו תמורת מעשים טובים כך וכך שכר וכנגד מעשים רעים כך וכך עונשים.

בקבלה, "אמונה" היא תחושת הבורא, תחושה בבחינת אור חסדים, שמעניקה לאדם אפשרות להיות "חפץ חסד" - להתעלות מעל האגואיזם שלו. זהו כוח אדיר שאדם מקבל מגילוי האלוקות. רק מגילוי האלוקות האדם יכול לקבל את הכוח להתעלות מעל לרצונותיו, לדרוך עליהם, ולעשות מהם מה שהוא רוצה. מצב זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". מה זה "למעלה מהדעת"? למעלה ממה שמתגלה לי עכשיו מול עיניי.

אז "אמונה" היא לא בדיוק מה שנהוג לחשוב. הדבר נכון גם לגבי יגיעה. נהוג לחשוב שיגיעה היא שאדם מזיע, לומד הרבה, מחפש בכוחות עצמו את כל המצבים שבאמצעותם הוא יכול להתקדם בדרכו הרוחנית. גם תלמיד מתחיל שכביכול מתקדם לרוחניות, נדמה לו שיגיעה היא מה שהוא עושה בכוחות עצמו. אך זה לא נכון.

"יגיעה" היא מצב של הבחנה, לפיה האדם חש שהוא לא יכול להגיע למטרה בכוחות עצמו, להגיע לאותו דבר שהוא חושב שהוא רוצה ואף חייב להגיע אליו. במילים אחרות, יגיעה היא קביעת מצב, כמו שאמונה היא קביעת מצב. מצב בו האדם ממש נואש מכוחותיו. כמו שבעל הסולם כותב ("פרי חכם - אגרות"): "כמיואש מכוחותיו עצמו". במכתביו אלה הוא כותב שיגיעה היא מאמץ מעל לכוח האנושי.

אבל אם יגיעה היא מעל לכוח האנושי, איך אדם יכול להשקיע בה מאמצים? כשהאדם מגיע לקצה כוחותיו ורואה שבכוחותיו אלה הוא לא יכול לעשות מעשה, ואז הוא מגיע לתפילה. אם כן, ניתן לומר שהשבירה האמיתית, שמתוכה צומחת הצעקה האמיתית לבורא, קרויה "יגיעה". היא הגילוי שמה שהבורא דורש הוא מעל לכוחי, שהוא דורש ממני דבר שאין בי, שלא ברא בתוכי.

למה זה כך? כי האדם צריך לגלות את הפער שבינו ובין הבורא. והפער הזה הוא רק בנקודה אחת, כשהאדם מגיע עד קצה כל הבירורים, שם הוא מגלה אותה. בורא ונברא הם כשני קטבים, ממש כשני קצוות, רחוקים זה מזה כמזרח ממערב, אבל מי מרגיש את זה?

אם אדם מתייגע, נדמה לו שקיים קשר בינו לבין הבורא, בין התכונות שלו לתכונות הבורא. כשהאדם מגיע בבירור שלו לכך שאין שום קשר בינו לבין הבורא, שיש ממש חתך אינסופי ביניהם, אז נקרא שהוא הגיע ליגיעה. כך ברור לאדם שרק "ברכה" של הבורא (האות ב' במילה בראשית) יכולה להביא לו את הישועה.

איך אדם יודע שהוא עשה יגיעה?

יגיעה היא תוצאה של הרבה מעשים. המושג "יגיעה" הוא גילוי של האדם שמצב מסוים הוא מעל לכוחותיו. המושג יגיעה אמור להיוולד מתוך תוכו של האדם, אחרי שגמר את כל הבירורים וראה שהוא לא מסוגל.

האם לפני מחסום אפשר להגיע להבנה שיש משהו מעל לכוחותי?

אם במעשים שלנו אנו לא מרגישים את הכוח העליון, את הבורא הנסתר, אז מנין אנו יכולים להיות בטוחים שהבורא קיים, ושולט, ועוזר, ונותן, ומחכה, וכל מה שמתגלה לפנינו הוא מההתגלות שלו? איך אפשר להתקדם אם הבורא לא מתגלה? העניין הוא, שנוכחות הבורא מתגלה רק במידה שהאדם נותר חופשי, רק במידה שיש לו בחירה חופשית.

עד שהאדם עובר את המחסום, הוא נמצא בחושך. אך אין הדבר נכון שככל שהוא מתקדם לקראת היציאה לעולם העליון, להרגשת הבורא, הוא חש יותר ויותר התקרבות לבורא, יותר ויותר אורות מקיפים, יותר גילוי, מהסתר כפול להסתר רגיל, שכר ועונש, והתגלות הבורא. אלא יש בזה הרבה אופנים שהאדם לא יכול להבחין בהם, לא יכול לתאר אותם לעצמו ולסדר במין שרשרת ברורה.

וכל זה בכוונה תחילה. והאמת היא שגם אסור לברר ולבחון את זה יותר מדי. לא כדאי לתת לאדם תהליך ברור ולומר לו מה הוא עובר. בזה היינו נוטלים ממנו את אי הודאות, ותחושת אי הודאות היא מועילה מאוד. אבל ניתן ללמוד על התהליך, על הדרך מעת לעת. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בעל הסולם נותן את הדרך, ואיך בדרך כלל עוברים אותה. בלימוד הקבלה מבררים את הנושא הזה רק במידה שהוא חיוני.